על ידי אלה_נוננה* » 16 דצמבר 2003, 15:52
יש כאן כאלו שלא מאמינים בניסים, ויש כאלו שלא ממש מאמינים בגורל.
אך כשמגיעים לקצה החיים או כשעוברים משברים גדולים וקשים חושבים אולי זה אחרת.
אנחנו עברנו המון מהפכות בחיינו. מעבר מגורים עקב עבודה של בנזוגי, שינוי במסגרות, ושינוי באקלים שקשה לי איתו (מזל שעכשיו חורף). בנוסף להכל עברנו עוד.
אני התנתקתי מכם זמן ארוך מאד. אולי בגלל שאני מקנאה שאצלכם זה אחרת, אולי בגלל שאנחנו בבניה וההתנתקות היתה מחוייבת מצידי, אולי מהרבה סיבות נוספות שכרגע אין לי שמץ של מושג מהם.
אך דווקא עכשיו, כשדמעות זולגות בלחיי, אני מרגישה צורך לכתוב דווקא לכם. לשפוך את מה שיש לי לכתוב, להוציא את הכאב שעבר עלי בתקופה הקצרה הזו, להוציא הכל החוצה ולא לשמור אצלי. אין לי מושג למה לכם. כתבתי לכולם. הזהרתי, סיפרתי בטלפון את המקרה, אך לאף אחד, חוץ ממקום אחד נוסף, לא ממש שפכתי את ההרגשה, ההתלבטות, הכאב, החרדות והפחד האמיתי, הממשי, של חיים ומוות.
עכשיו אפשר לראות אותנו כמשפחה נורמלית, שחזרה לשגרה. כל אחד מאיתנו סוחב חבילה של התמודדות ואני זו שלוקחת את השברים ומחברת אותם.
אני הייתי החזקה בכל השלבים. התמודדתי ריגשית עם כולם, והיום יש לי נפילות של בכי וכאב מידיי פעם.
האמת שאני שופכת אליכם את הכאב שלי, ולבטח הכל יצא מבולבל. אין אני עושה זאת בשביל לקבל תשובה, אלא בשביל הצורך בהקשבה. אני יודעת שאתם תקראו ותפנימו, תבינו ותהיו אמפטים ומבינים, ולזה אני זקוקה כרגע.
עכשיו הסיפור (נלקח ממקום אחר, ושופר)
ערב יום הכיפורים אחת עשרה בבוקר- סירים על הגז לארוחה מפסקת - אניהולכת לחדר הילדים להחליף מצעים. בעלי חוזר מריצה, הולך למטבח, ואומר לי שכפתורי הגז דלוקים ואין גז. רצתי למטבח ובקשתי מבעלי שיבדוק את הבלון- מתברר שהבלון מלא אך בעלי עושה בדיקות נוספות, וחוזר הביתה, אני מנסה להדליק את הגז ואין(לא מגיע לכריים), בעלי יוצא שוב לבדוק- הבן שלי נדב נכנס למטבח לבקש ממני משהו. יום נפלא, החלונות בבית פתוחים, והבריזה מנעימה את פניי.
גיורא נכנס למטבח, ומנסה להדליק את האש. לחיצה קטנה של מצת, וגל של אש ענק עלה מהריצפה.
אני, שהייתי הכי רחוקה וכמות הגז היתה קטנה, נשרפו לי המכנסיים ברגל ימין. אך מה שאני רואה הוא שבעלי והבן שלי עולים באש. במקום לעשות משהו, אני עומדת מאובנת ולא יודעת מה לעשות.
בעלי בעשתונות של רגע הרים את נדב על הידיים וצעק: "החוצה!!" נעה ונעמה שהיו בחדר המשפחה רצו החוצה כי לא הבינו, ואני עוד רוצה לעשות משהו ושואלת אם לא כדאי לקרא למכבי אש.
יצאנו החוצה, והבן שלי עם פנים אדומות לגמרי, גבות, ריסים, וחלקי שיער שרופים ,הידיים וכפות הרגליים - ובעלי שתי רגליו.
בהתחלה לא ידענו אם לקרא לאמבולנס (לא ידענו את חומרת המצב) ונדב בכה שהוא רוצה מקלחת (מתברר שזו היתה התרופה הראשונית הכי טובה).
האמבולנס בא, לקח אותנו ללניאדו, ונדב שלי נלקח להנשמה עם צינורות שדחפו לגרון שלו. הרופא אמר שמזל שההנשמה נעשתה מיידית, כי אחרת הבן שלי היה הולך- עקב זה שהוא נשם את האש נוצרו לו בצקות בקנה הנשימה ודלקת בריאות.
מלניאדו לקחו אותנו לתל השומר- הבן שלי בטיפול נמרץ ובעלי במחלקה כירורגית פלאסטית.
בלילה בטיפול הנמרץ אני סוף סוף נרדמת על הכורסא ליד נדב ופתאום אני שומעת שאין דופק (פיפ ארוך). כל המחלקה העיפה אותי מהחדר, ובמשך רבע שעה אבדו חיי. חשבתי שכל עולמי חרב. ואז קראו לי, והבן שלי היה ער והסתכל עלי. המשפט הראשון שיצא מפי הוא - קיבלתי אותו במתנה.
שהיינו שם עוד יומיים ואח"כ למחלקה.
בעלי עד היום בתחבושות לחץ. תקופה ארוכה שהינו בבית החולים, בעלי כמעט שבועיים היה בכיסא גלגלים, ונדב, הנס הקטן שלי כאן ליידי.
(נכון שאסור לו שמש, והוא כל היום עם קרם מיוחד נגד שמש וכובע רחב שוליים זה קבוע אצלו - אבל הוא נס).
כשאני כותבת אני מרגישה שכל זה סיפור בדיה - לא ממש קרה לנו. אבל בהתמודדות היום יומית, כשאני שמה קרם הגנה לנדב, ולגיורא תחבושות לחץ, אז אני יודעת שכולנו חוינו זאת.
גיורא לא נוגע באש, הילדים לא מוכנים להתקרב לאחד, כשאני מבשלת אני חייבת להסביר להם למה וכמה זמן.
אבל אחרי הכל אני מסתכלת עליהם ואני אומרת, זה נס, זו מתנה
הם מתנה נהדרת ונפלאה, אף אחד לא מבטיח לי שישארו לידי לתמיד, ואני צריכה להנות מהם כל רגע ולהודות על כל יום נוסף שיש לי איתם.
לפעמים כשאני עייפה ואין לי ממש סבלנות, אני חושבת על זה ואני צוברת כוחות מחודשים להתמודדות נוספת.
אני מאחלת לי ולכולם שיהיו החיים עם שיגרות נעימות ונוחות.
שההפתעות יהיו חיוביות.
וניסים? חג החנוכה מתקרב שיהיו רק ניסים טובים.
אלה
יש כאן כאלו שלא מאמינים בניסים, ויש כאלו שלא ממש מאמינים בגורל.
אך כשמגיעים לקצה החיים או כשעוברים משברים גדולים וקשים חושבים אולי זה אחרת.
אנחנו עברנו המון מהפכות בחיינו. מעבר מגורים עקב עבודה של בנזוגי, שינוי במסגרות, ושינוי באקלים שקשה לי איתו (מזל שעכשיו חורף). בנוסף להכל עברנו עוד.
אני התנתקתי מכם זמן ארוך מאד. אולי בגלל שאני מקנאה שאצלכם זה אחרת, אולי בגלל שאנחנו בבניה וההתנתקות היתה מחוייבת מצידי, אולי מהרבה סיבות נוספות שכרגע אין לי שמץ של מושג מהם.
אך דווקא עכשיו, כשדמעות זולגות בלחיי, אני מרגישה צורך לכתוב דווקא לכם. לשפוך את מה שיש לי לכתוב, להוציא את הכאב שעבר עלי בתקופה הקצרה הזו, להוציא הכל החוצה ולא לשמור אצלי. אין לי מושג למה לכם. כתבתי לכולם. הזהרתי, סיפרתי בטלפון את המקרה, אך לאף אחד, חוץ ממקום אחד נוסף, לא ממש שפכתי את ההרגשה, ההתלבטות, הכאב, החרדות והפחד האמיתי, הממשי, של חיים ומוות.
עכשיו אפשר לראות אותנו כמשפחה נורמלית, שחזרה לשגרה. כל אחד מאיתנו סוחב חבילה של התמודדות ואני זו שלוקחת את השברים ומחברת אותם.
אני הייתי החזקה בכל השלבים. התמודדתי ריגשית עם כולם, והיום יש לי נפילות של בכי וכאב מידיי פעם.
האמת שאני שופכת אליכם את הכאב שלי, ולבטח הכל יצא מבולבל. אין אני עושה זאת בשביל לקבל תשובה, אלא בשביל הצורך בהקשבה. אני יודעת שאתם תקראו ותפנימו, תבינו ותהיו אמפטים ומבינים, ולזה אני זקוקה כרגע.
עכשיו הסיפור (נלקח ממקום אחר, ושופר)
ערב יום הכיפורים אחת עשרה בבוקר- סירים על הגז לארוחה מפסקת - אניהולכת לחדר הילדים להחליף מצעים. בעלי חוזר מריצה, הולך למטבח, ואומר לי שכפתורי הגז דלוקים ואין גז. רצתי למטבח ובקשתי מבעלי שיבדוק את הבלון- מתברר שהבלון מלא אך בעלי עושה בדיקות נוספות, וחוזר הביתה, אני מנסה להדליק את הגז ואין(לא מגיע לכריים), בעלי יוצא שוב לבדוק- הבן שלי נדב נכנס למטבח לבקש ממני משהו. יום נפלא, החלונות בבית פתוחים, והבריזה מנעימה את פניי.
גיורא נכנס למטבח, ומנסה להדליק את האש. לחיצה קטנה של מצת, וגל של אש ענק עלה מהריצפה.
אני, שהייתי הכי רחוקה וכמות הגז היתה קטנה, נשרפו לי המכנסיים ברגל ימין. אך מה שאני רואה הוא שבעלי והבן שלי עולים באש. במקום לעשות משהו, אני עומדת מאובנת ולא יודעת מה לעשות.
בעלי בעשתונות של רגע הרים את נדב על הידיים וצעק: "החוצה!!" נעה ונעמה שהיו בחדר המשפחה רצו החוצה כי לא הבינו, ואני עוד רוצה לעשות משהו ושואלת אם לא כדאי לקרא למכבי אש.
יצאנו החוצה, והבן שלי עם פנים אדומות לגמרי, גבות, ריסים, וחלקי שיער שרופים ,הידיים וכפות הרגליים - ובעלי שתי רגליו.
בהתחלה לא ידענו אם לקרא לאמבולנס (לא ידענו את חומרת המצב) ונדב בכה שהוא רוצה מקלחת (מתברר שזו היתה התרופה הראשונית הכי טובה).
האמבולנס בא, לקח אותנו ללניאדו, ונדב שלי נלקח להנשמה עם צינורות שדחפו לגרון שלו. הרופא אמר שמזל שההנשמה נעשתה מיידית, כי אחרת הבן שלי היה הולך- עקב זה שהוא נשם את האש נוצרו לו בצקות בקנה הנשימה ודלקת בריאות.
מלניאדו לקחו אותנו לתל השומר- הבן שלי בטיפול נמרץ ובעלי במחלקה כירורגית פלאסטית.
בלילה בטיפול הנמרץ אני סוף סוף נרדמת על הכורסא ליד נדב ופתאום אני שומעת שאין דופק (פיפ ארוך). כל המחלקה העיפה אותי מהחדר, ובמשך רבע שעה אבדו חיי. חשבתי שכל עולמי חרב. ואז קראו לי, והבן שלי היה ער והסתכל עלי. המשפט הראשון שיצא מפי הוא - קיבלתי אותו במתנה.
שהיינו שם עוד יומיים ואח"כ למחלקה.
בעלי עד היום בתחבושות לחץ. תקופה ארוכה שהינו בבית החולים, בעלי כמעט שבועיים היה בכיסא גלגלים, ונדב, הנס הקטן שלי כאן ליידי.
(נכון שאסור לו שמש, והוא כל היום עם קרם מיוחד נגד שמש וכובע רחב שוליים זה קבוע אצלו - אבל הוא נס).
כשאני כותבת אני מרגישה שכל זה סיפור בדיה - לא ממש קרה לנו. אבל בהתמודדות היום יומית, כשאני שמה קרם הגנה לנדב, ולגיורא תחבושות לחץ, אז אני יודעת שכולנו חוינו זאת.
גיורא לא נוגע באש, הילדים לא מוכנים להתקרב לאחד, כשאני מבשלת אני חייבת להסביר להם למה וכמה זמן.
אבל אחרי הכל אני מסתכלת עליהם ואני אומרת, זה נס, זו מתנה
הם מתנה נהדרת ונפלאה, אף אחד לא מבטיח לי שישארו לידי לתמיד, ואני צריכה להנות מהם כל רגע ולהודות על כל יום נוסף שיש לי איתם.
לפעמים כשאני עייפה ואין לי ממש סבלנות, אני חושבת על זה ואני צוברת כוחות מחודשים להתמודדות נוספת.
אני מאחלת לי ולכולם שיהיו החיים עם שיגרות נעימות ונוחות.
שההפתעות יהיו חיוביות.
וניסים? חג החנוכה מתקרב שיהיו רק ניסים טובים.
אלה