החיים עם 3 ילדים בלוג

שליחת תגובה

בגן העדן הזה יש גם יתושים.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: החיים עם 3 ילדים בלוג

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 15 יולי 2012, 21:55

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 30 אפריל 2009, 13:40

ברוכה השבה @}
לומדת מכם המון.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי רסיסים_של_אור* » 09 יולי 2008, 00:45

(וואי נשמע כאילו אמא שלך היא אמא שלי... שמחה שחזרת לכתוב ומקווה שאתם בטוב {@ )

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 09 יולי 2008, 00:23

היום אחר הצהריים אנחנו בחצר ואמא שלי איתנו, אני שואלת את הגדול אם הוא יכול לעשות משהו והוא עונה "לא רוצה", לי אין שום בעיה עם זה, קמה עושה בעצמי, לאמא שלי לעומת זה כנראה יש בעיה גדולה עם זה, היא אומרת לגדול "אתה יודע, הבנות שלי אף פעם לא אמרו לי "לא רוצה" זה לא בסדר להגיד ככה לאמא".
אני נזכרת בכל תקופת הילדות שלי ובסיבה שבה לא אמרנו לה אף פעם "לא רוצה" ונושכת את הלשון חזק חזק כדי לא לספר לה למה.
בערב ניהלתי שיחה קצרצרה עם הגדול כדי ללבן את הדברים.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 10 מרץ 2008, 00:11

בתקופה האחרונה יש מן ריטואל קבוע איתי ועם הקטנצ'יק (הוא אוטוטו בן חמש ועדיין הקטנצ'יק שלי) הוא מתנהג בצורה זוועתית, אני כועסת, מסבירה לו שאני לא מוכנה להתנהגות כזאת, הוא בוכה, נרגע ואחרי 15 דקות אומר לי "אמא, רציתי להגיד לך שאת מקסימה ושאני אוהב אותך".
הגדול, מרוב "ששחררנו" אותו מתווית "המחונן" הפך לילד רחוב זוועתי (באמת תודה רבה לך עירית לוי :-) ) כל היום ברחוב, הולך וחוזר, אין לנו מושג איפה הוא (עושה טובה שלוקח את הסלולרי איתו) כל היום ילדים נכנסים ויוצאים מהבית, את התיק שלו הוא פותח רק בבוקר כדי להכין אותו, פעם אחרונה שראיתי אותו מכין שיעורי בית הייתה בשנה שעברה, כששואלים אותו שאלה הוא נוהם תשובות לחלל האוויר (לפעמים אני מרגישה שאני חיה עם אורנג אוטנג ולא עם ילד בן 10.5 ) בקיצור חגיגה!
האמצעית, שומרת בקנאות על תפקיד ילדת סנדוויץ' שלה, עדיין מתבכיינת לפעמים, מדברת בלי סוף, דורשת הממממממון תשומת לב, מנג'סת, רוצה "עכשיו כרגע ומיד"

ולמרות ובגלל כל זה, החיים איתם פשוט מדהימים, זה פשוט מרתק לצפות בהם מהצד, לראות איך הם רבים ומשלימים, איך הם מצליחים להגיע לפשרה, איך הגדולים משגעים את הקטנצ'יק עד שהוא בוכה ומבסוטים מעצמם עד הגג, איך הקטנצ'יק יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ אצל כל אחד כדי לקבל את מה שהוא רוצה.

ובגלל כל זה אני מאושרת, מאושרת מזה שהם מספיק בטוחים כדי לומר לי "לא רוצה" "תכף, רגע, שניה, עוד מעט" "את מעצבנת" מאושרת מזה שהם לא מרגישים שום צורך לרצות אותי, שהם יודעים מה הם רוצים ועומדים על זה (למרות שלא כל הזמן הם מקבלים).

מי שבא מבחוץ ורואה את ההתנהלות בבית שלנו (אפילו רק לחצי שעה) חוטף "הלם תרבות". ואני? אני מאושרת!

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 09 מרץ 2008, 22:33

עבר כל כך הרבה זמן מאז שכתבתי כאן לאחרונה, עברתי המון בתקופה הזאת, התרכזתי מאוד בעצמי, נתתי לעצמי המון, הפניתי את הפוקוס מהילדים אליי.
זה מרגיש הכי כיף בעולם סוף סוף להתעסק בעצמי ורק בעצמי ועכשיו אני מרגישה שוב צורך לכתוב על החיים עם 3 ילדים.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 08 מרץ 2008, 13:20

אי אפשר לומר זאת טוב יותר. מה את אומרת? מדהים בדיוקו, לא?
התאים אז ומתאים גם היום.
תודה לכולכן @}

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 08 מרץ 2008, 11:30

ברוכה השבה! {@

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אלנור_יה* » 08 מרץ 2008, 11:14

_המלאכה היא לקבל את עצמי, לעשות לי מקום: מה שמציק, כואב ורע לי - קשור לחוויות שלי כילדה. לקבל אותן, להזרים רגש טוב, זה בסדר,אני ראויה, מה שאני מרגישה הוא לגיטימי.

ו"פתאום" כקסם הכל נהיה פשוט, מדויק, קל, נינוח,פתוח, משמח, מרגש.
פתאום את נוכחת בזמן, את כאן ועכשיו את חווה את ההווה במלוא עוצמתו.
להבין שהילדה הייתה דחויה, חסרת אונים וכו'. כל אלו הם כ"עומס" על חיינו בהווה.כל ביטוי של כעס על האחר, חוסר סבלנות, קושי - הוא בעצם לא על האחר (ילד, בן-זוג, הורה), אלא על עצמנו. כי המציאות החיצונית היא תפאורה שמתחלפת. כדאי להפנות לרגע את הזרקורים כלפי עצמנו ולגלות במקומות האלו המון על ה"בפנים" שלנו. ולצמוח. להרגיש שקטים יותר.
למשל: כעס הוא בעצם חוסר אהבה לעצמי, חוסר סבלנות כלפי האחר הוא קודם כל חוסר מקום לעצמי.
רק עם נקבל את עצמנו נוכל לקבל את האחר.
ועל כן, זה לא אגואיסטי לפנות לעצמנו מקום, כי אם זה תפקידנו.
כל הדברים האלו: הכעס, הכאב, המיסכנות, הקורבניות, ההלקאה העצמית הם בעצם דברים שאנו צורכים כפיצוי על חוסר מקום.
כדאי לזכור שיש תמיד אופציה אחרת.
אם נמלא את עצמנו במקום, ברגש טוב בלגיטימציה באהבה ובקבלה עצמית, נוכל להחליף את הפיצויים הללו בדיוק ובשקט, בהבנות ובתוצאות._

אי אפשר לומר זאת טוב יותר. מה את אומרת? מדהים בדיוקו, לא?
חיבוק.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 08 מרץ 2008, 11:06

האם אפשר להבין שאת חוזרת?

לא יודעת, פשוט הרגשתי צורך להחזיר את הבלוג והתחיל לכתוב בו שוב בקרוב.
תודה @}

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי תמרול_ה* » 08 מרץ 2008, 08:26

האם אפשר להבין שאת חוזרת?
איזה יופי!

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 11 יולי 2007, 13:20

תודה לכולם על המילים, לוקחת זמן לחשוב על הכל.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי בשמת_א* » 11 יולי 2007, 08:42

אני שוב רוצה להגיד לך שאת נפלאה, והדף מדהים. סתם, שתדעי שיש קוראים שאין להם מה להוסיף, רק קוראים בהערצה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 10 יולי 2007, 22:55

זה קצת מסובך, ז"א בראש שלי אני יודעת שהכעסים הם שלי ואף אחד אחר לא אחראי להם, אני לוקחת אחריות מלאה אבל ביחד עם האחריות מגיעה גם האשמה.
אז בואי שימי בצד כרגע את השיחה של אחריות מול אשמה, ותנסי להסתכל על זה מכיוון אחר, פחות שכלתני.
אני רוצה להציע לך לבחון ולהתבונן על המקור לכעסים ולתסכולים.
הנה כמה נקודות שאת יכולה להתחיל מהן:
  • מהיכן מגיעים הכעסים ומדוע?
  • מה הם עשויים לבטא?
  • על מה הם (אם הם) אולי מכסים?
  • מה ייצר אותם? האם כאשר את כועסת על אחד הילדים כי עשה X או Y, האם את באמת באמת כועסת על מה שקרה במציאות?
אלו לא שאלות לענות עליהן מהר או בשלוף או מהרציונל. אלו הן שאלות "לישון" עליהן, להרגיש אותן, להסתכל להן בעיניים, להיות איתן קצת.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 10 יולי 2007, 22:20

_אז שיהיה בהצלחה,
לשתינו..._
תודה :-)

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 10 יולי 2007, 22:16

האם את מרגישה אותו הדבר לגבי ההצעה ההיא, או משהו אחר
זה קצת מסובך, ז"א בראש שלי אני יודעת שהכעסים הם שלי ואף אחד אחר לא אחראי להם, אני לוקחת אחריות מלאה אבל ביחד עם האחריות מגיעה גם האשמה.

אמא אווזה
תודה על המילים התומכות.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_אווזה* » 10 יולי 2007, 19:25

אני נדחפת לדף הזה לראשונה.
אולי אוכל לתרום.
המון תובנות בדף הזה מזכירות לי את לימודי ימימה:
המלאכה היא לקבל את עצמי, לעשות לי מקום: מה שמציק, כואב ורע לי - קשור לחוויות שלי כילדה. לקבל אותן, להזרים רגש טוב, זה בסדר,אני ראויה, מה שאני מרגישה הוא לגיטימי.
ו"פתאום" כקסם הכל נהיה פשוט, מדויק, קל, נינוח,פתוח, משמח, מרגש.
פתאום את נוכחת בזמן, את כאן ועכשיו את חווה את ההווה במלוא עוצמתו.
להבין שהילדה הייתה דחויה, חסרת אונים וכו'. כל אלו הם כ"עומס" על חיינו בהווה.כל ביטוי של כעס על האחר, חוסר סבלנות, קושי - הוא בעצם לא על האחר (ילד, בן-זוג, הורה), אלא על עצמנו. כי המציאות החיצונית היא תפאורה שמתחלפת. כדאי להפנות לרגע את הזרקורים כלפי עצמנו ולגלות במקומות האלו המון על ה"בפנים" שלנו. ולצמוח. להרגיש שקטים יותר.

למשל: כעס הוא בעצם חוסר אהבה לעצמי, חוסר סבלנות כלפי האחר הוא קודם כל חוסר מקום לעצמי.
רק עם נקבל את עצמנו נוכל לקבל את האחר.
ועל כן, זה לא אגואיסטי לפנות לעצמנו מקום, כי אם זה תפקידנו.
כל הדברים האלו: הכעס, הכאב, המיסכנות, הקורבניות, ההלקאה העצמית הם בעצם דברים שאנו צורכים כפיצוי על חוסר מקום.
כדאי לזכור שיש תמיד אופציה אחרת.
אם נמלא את עצמנו במקום, ברגש טוב בלגיטימציה באהבה ובקבלה עצמית, נוכל להחליף את הפיצויים הללו בדיוק ובשקט, בהבנות ובתוצאות.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 10 יולי 2007, 16:41

אז בנקודה הזאת עצרי לרגע, חזרי למקום בו היה לך קושי (הסעיף השלישי בהודעה שלי מ- 09.07.2007 08:28) - ותבדקי איפה את עכשיו ביחס לזה.
האם את מרגישה אותו הדבר לגבי ההצעה ההיא, או משהו אחר.
תגידי היכן את - ומשם נמשיך, אם תרצי :-).

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי ציפ_ציף* » 10 יולי 2007, 14:07

כתבתי פעם ןאחזור שוב,
הדברים שאת כותבת גורמים לי להזדהות רבה.
אנחנו עוברות חויות דומות-ומנסות לתקן בצורה דומה :-)
אז שיהיה בהצלחה,
לשתינו...
@}

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 10 יולי 2007, 14:00

מרשה לי להמשיך עם נושא הילד הפנימי ולקשר את זה לחופש ולתחושת אשמה?
כן :-)

<אולי את רוצה לנסות לעשות את ההקשר?>
צריכה לחשוב על זה קצת.

אז היכן הבעיה?
הבעיה היא שאני כן רוצה לקחת אחריות על מה שקורה לי בחיים אבל לא תמיד זה קל וחוץ מזה שאני לא רוצה לזרוק על הילדים את האחריות לתחושות הקשות שמציפות אותי והן שלי בלבד. (זרקו עליי מספיק תחושות כאלו בתור ילדה ואני יודעת איך ההרגשה).


ואולי כאשר תגידי אחריות ותתכווני לאחריות ולא לאשמה - אולי לא תחושי לחץ אלא בדיוק להיפך.
נו טוב לפעמים אני עדיין נופלת בבור של אחריות מול אשמה.

מה יאפשר לך להיות עם כעס ועצבנות של עצמך? מה יאפשר לך להכיל את עצמך?
כשאני אקח אחריות.......


את פשוט מדהימה אותי בכנות שלך !!
תודה [-:
איזה כיף שבאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותך, בהקשר הזה אם תרצי אולי אפרט, תפרטי.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי נועה_בר* » 10 יולי 2007, 10:10

ככה אני יוצאת "בסדר" ואני יכולה להמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה.
אמא לשלושה, את פשוט מדהימה אותי בכנות שלך !! (כל הקטע, ולא רק הציטוט הנ"ל)
תדעי לך שאת אנושית ומקסימה, והקושי הנ"ל הוא לגמרי לא רק שלך.

אני רואה את הילדה שלי מחפשת אשמים, ומכירה מעולה מעצמי בדיוק את התחושה שאת מתארת.
לדעתי, זהו מנגנון הגנה מאוד פרימיטבי ועמוק שנמצא בנו.
(אם תרצי אולי אפרט)

כיום, בהשראת ביתי, אני ממהרת לקחת אחריות ואשמה על עניינים "פעוטים" כדי לתת לה דוגמא שזה בהחלט אנושי ואפשרי לטעות, וגם, מאוד רצוי לרדת מהסולם של המושלם.
כן, קורה לכולנו שאנחנו עושים פאשלות, או פשוט לא מצליחים למרות שבאמת ובכנות רצינו.. אפשר להתחיל להודות בקטנות ולראות איך אנחנו מקלים על עצמנו, ועל הסובבים אותנו. יכולה לצמוח מכך תחושה נהדרת של שיחרור.
(())

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 10 יולי 2007, 08:12

קשה לי עם זה שאני אחראית לכל מה שקורה בחיים שלי, לפעמים זה מאוד מלחיץ אותי.
תראי, את אחראית לכל מה שקורה לך, אך ורק אם את אומרת שאת אחראית.
אף אחד חיצוני לך לא יכול להלביש עלייך אחריות.
את יכולה לקחת אחריות רק אם את ממש ממש רוצה, רק אם זה קורא לך. לא כי נדמה לך שצריך ולא כי מישהו אחר חושב שזה מה שנכון.

נקודה שנייה: אני רוצה להציע שבלי לשים לב את עושה ערבוב של שני המושגים.
את אומרת 'אחריות' ובעצם, בתוכך, מתכוונת ל'אשמה'.
והסיבה לכך שנדמה לי שאת מערבבת היא מכיוון שאת מדברת על תחושה של לחץ. ואולי כאשר תגידי אחריות ותתכווני לאחריות ולא לאשמה - אולי לא תחושי לחץ אלא בדיוק להיפך.

מרגישה שלפעמים אני פשוט צריכה להאשים מישהו אחר רק כדי שאוכל להמשיך הלאה
אני שואלת ברצינות, וזה מתקשר לפיסקה הראשונה שכתבתי:
אז היכן הבעיה?
אם המנגנון שתיארת עובד לך, משרת אותך, אם זה מה שמאפשר לך להמשיך הלאה, אז למה לא להמשיך ככה, למה לחפש משהו אחר?

ובמקביל:
ברגע שאני כועסת או מתעצבנת אז גם נורא קשה לי עם הרגש הזה
מה יאפשר לך להיות עם כעס ועצבנות של עצמך? מה יאפשר לך להכיל את עצמך?

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חני_בונה* » 10 יולי 2007, 07:48

מרשה לי להמשיך עם נושא הילד הפנימי ולקשר את זה לחופש ולתחושת אשמה?
<אולי את רוצה לנסות לעשות את ההקשר?>
אהבה

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 10 יולי 2007, 00:57

_אז את יכולה לבדוק היכן ועל מה בדיוק יושב הקושי.
עם מה בדיוק קשה לך? מדוע קשה לך?_

קשה לי עם זה שאני אחראית לכל מה שקורה בחיים שלי, לפעמים זה מאוד מלחיץ אותי.
אז מבחינתי הדבר הכי פשוט/קל/משחרר לעשות זה להאשים מישהו אחר, "זה לא אני זה הוא/היא/הם".
מרגישה שלפעמים אני פשוט צריכה להאשים מישהו אחר רק כדי שאוכל להמשיך הלאה, ברגע שאני כועסת או מתעצבנת אז גם נורא קשה לי עם הרגש הזה (דפיקות מהילדות, כן אני יודעת שיש בי הכל ומכול אבל עדיין קשה לי) אז הכי נוח לי להפנות אצבע מאשימה וזהו, ככה אני יוצאת "בסדר" ואני יכולה להמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 09 יולי 2007, 16:22

_שלישית, אני לוקחת אחריות על הכעס והתסכול.
כלומר, אני מבחינה שיש בי כעס ותסכול שאצורים בפנים, אבל הם שלי. לגמרי שלי
קצת קשה לי עם מה שכתבת, משהו לא מסתדר לי ואני לא מצליחה להבין מה.
שאר הדברים מסתדרים לי יופי._
אז את יכולה לבדוק היכן ועל מה בדיוק יושב הקושי.
עם מה בדיוק קשה לך? מדוע קשה לך?
ונמשיך משם.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 09 יולי 2007, 13:47

יושבות שם מלא אמונות לגבי איך ילדים צריכים להתנהג ומחשבות על כפיות טובה ומחשבות על איך אנחו לא יודעות לשים גבולות ועוד ועוד ועוד
טוב לדעת שלא רק אני נמצאת במצב הזה.

_שלישית, אני לוקחת אחריות על הכעס והתסכול.
כלומר, אני מבחינה שיש בי כעס ותסכול שאצורים בפנים, אבל הם שלי. לגמרי שלי_
קצת קשה לי עם מה שכתבת, משהו לא מסתדר לי ואני לא מצליחה להבין מה,
שאר הדברים מסתדרים לי יופי.



האם יכול להיות שאותה ילדה פנימית שבך שהחלה להרגיש את החופש שלה לא רצתה לחלוק אותו עם ילדים נוספים?
לא יודעת אם זו הילדה הפנימית, אבל אני ממש מרגישה שאני צריכה חופש בלי הילדים, קצת שקט מהם וזו הרגשה שלא הייתה לי אף פעם, במשך 10 שנים כאמא אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להתרחק מהילדים (דווקא להפך).

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חני_בונה* » 09 יולי 2007, 08:31

איך אפשר לצאת מהלופ הזה?
ברוח הדברים שנאמרו -לתת לו מקום.
ומעשית: לומר :אני נותנת מקום ללופ, או לבילבול או לתסכול.
כל פעם שנאמר אני נותנת מקום ל... הילד הפנימי מקבל מקום ומתרחש ריפוי.

מהי לדעתך הסיבה לכך?
האם יכול להיות שאותה ילדה פנימית שבך שהחלה להרגיש את החופש שלה לא רצתה לחלוק אותו עם ילדים נוספים?
אהבה

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 09 יולי 2007, 08:28

איך אפשר לצאת מהלופ הזה?
אני בעד הכיוון ש-רסיסים של אור הציעה.
הנה מה שאני עושה עם עצמי כאשר אני במצב מודע ובעירנות לעצמי.
(אני מנסה "לפרק" כאן את המהלך לגורמים, לצורך הבהירות, למרות שכאשר הוא הופך לחלק ממך הוא כבר לא כזה מפורק).

ראשית, אני מתבוננת ומבחינה בזמן אמת שזה באמת מה שיש שם. כעס ותסכול.
כאשר את מעמידה פנים, בעיקר מול עצמך, שאת רגועה ושהכעס לא קיים, את לא באה במגע עם מה שיש. את לא באה במגע עם עצמך. את מדחיקה ומדכאת.
אז קודם כל להבחין (לעצמך) מה באמת יש שם.

שנית, לשים לב לא ליפול לפח של הלקאה עצמית ביחס לכעס ולתסכול שמבעבעים בפנים.
לתת רשות לכל מה שיש בך. לכל מה שעולה בך. לכל מי שאת. לכל מרכיבייך. זה אפרופו שיחתנו הקודמת כאן.

שלישית, אני לוקחת אחריות על הכעס והתסכול.
כלומר, אני מבחינה שיש בי כעס ותסכול שאצורים בפנים, אבל הם שלי. לגמרי שלי. האנשים האחרים או הסיטואציות החיצוניות הם בסך הכל טריגרים שגורמים או שמאפשרים לכעס ולתסכול שלי להתפרץ החוצה. שגורמים לאנרגיה הזאת, אנרגיה שהיא לגמרי שלי, להשתחרר החוצה (דמייני, אגב, מה עלול לקרות להר געש כזה שמצטבר בפנים ולא משתחרר במשך עשרים / שלושים / ארבעים וכו' שנה). זה לא בן הזוג שלי / הבת שלי / הטכנאי של בזק / הפקח שנתן לי דו"ח שייצרו אצלי את הכעס. הוא לגמרי שלי. הם רק הטריגרים.

ואז - הרבה פעמים עצם כל המהלך: ההבחנה, מתן הרשות ולקיחת האחריות ביני לבין עצמי מאפשרת לאנרגיה הזאת פשוט להשתחרר החוצה, להתמוסס מעצמה. לפעמים, אם יש צורך, אני נושמת עמוק ומדמה את עצמי מפנה את אנרגיית הכעס מהגוף בצורה מוחשית עם כף גדולה / צינור וכו'. ולפעמים אני מפספסת והיא בכל זאת משתחררת בדרך האוטומטית שלה (ואז אני מזכירה לעצמי לתת לעצמי רשות להיות בנאדם :-)).

אז מה היה לנו?
  1. להבחין בזמן אמת בכעס (על פני ניסיון להסתיר או להדחיק אותו).
  2. לשים לב לא ליפול לבור של הלקאה עצמית.
  3. לקחת עליו אחריות.
  4. לשחרר את האנרגיה שלו החוצה (אם היא לא התמוססה או השתחררה לבדה עד כה).
תראי אם הכיוון הזה מדבר אלייך.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי רסיסים_של_אור* » 09 יולי 2007, 07:47

החופש הזה משום מה עלתה לי בראש המחשבה "שצריך לעשות משהו" שאי אפשר לרבוץ כל היום בעצלתיים ומה שיהיה יהיה, חייבים לעשות משהו! לא שזה עזר במשהו כי עד היום חוץ מפעם אחת שהם הלכו לבריכה לא עשינו כלום ובנוסף לזה נוספה לי גם הרגשה רעה של אמא מזניחה/לא משקיעה.

אני חושבת שזאת נקודה משמעותית. זה שוב חוזר לאמונות שלנו:
"אמא טובה צריכה לעשות המון דברים עם הילדים שלה"
או "אמא שלא מעסיקה את ילדיה כל היום היא אמא מזניחה" ועוד ועוד ועד.

כשאני עשיתי עם עצמי קצת עבודה על האמונוץ האלה נשארתי עם "אני צריכה להעסיק את עצמי" וזה נשמע לי הרבהיותר נכון ושחרר אותי מאד.

_האם יש שם באמת שקט ורוגע?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?
איך אפשר לצאת מהלופ הזה?_

לפעמים פשוט צריך לתת מקום לכל הכעס הזה. אולי ללכת להוציא אותו בצד, לצעוק, להשמיע קולות נמוכים לגעת בכל הנקודות האלה. כי הרי יושבות שם מלא אמונות לגבי איך ילדים צריכים להתנהג ומחשבות על כפיות טובה ומחשבות על איך אנחו לא יודעות לשים גבולות ועוד ועוד ועוד והמחשבותצ האלה, יותר מכל התנהגות של כל ילד, הן אלה שלוקחות אותנו אל הקצה...

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 09 יולי 2007, 01:14

_האם יש שם באמת שקט ורוגע?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?_

איך אפשר לצאת מהלופ הזה?

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 09 יולי 2007, 01:11

_האם יש שם באמת שקט ורוגע ?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?_

צחקתי כשקראתי, איך את יודעת שיש שם הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?


אפילו עצם זה שאני מרפה מהניסיון להבין-איך-לשחרר,
זה מה שקורה אצלי! אני רוצה להבין איך, כל הזמן מחפשת להבין וכל הזמן נתקעת, אבל במקרה האחרון פשוט הייתי כל כך עצבנית שלא הולך לי עד שלא רציתי אפילו להבין ופשוט החלטתי להפסיק וההמשך ידוע.
<כלפעם שנדמה לי שלמדתי הכל פתאום מסתבר שיש עוד המווווווווון ללמוד>

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 09 יולי 2007, 01:05

ניסיתי לשחרר, להרפות, להפסיק להתנגד לעצמי לילדים ולבן זוג אבל זה לא הלך, אז החלטתי להפסיק לנסות ופתאום זה כן הולך.
מדהים!
זו הבחנה חשובה.
וזו בדיוק המשמעות של להרפות: להפסיק.
אי אפשר לנסות להרפות. כי בעצם הניסיון, ב-לנסות הזה, יש אנרגיה הפוכה להרפיה. אנרגיה של אחיזה, של פעולה, ושל מאמץ.
תחשבי איזה צירוף מופרך זה להתאמץ-לשחרר :-).

אני חווה את זה בעצמי בימים אלו. ראיתי שהמקום שבו אני נתקעת הוא כאשר אני מערבבת בשחרור ובהרפיה את הרציונל שלי.
אני מנסה להגיע לשחרור ולהרפיה דרך הראש, דרך הרציונל, כלומר - אני מנסה להבין איך לשחרר.

אבל מה:
אם אני שמה את הפוקוס על להבין - מה שאני אקבל זו הבנה (וזהו. שם זה ייעצר. זה מקום בו ההבנה לא מקדמת אותי. להיפך).
אם אני שמה את הפוקוס על לשחרר - מה שאני אקבל זה שחרור.

עבורי, אפילו עצם זה שאני מרפה מהניסיון להבין-איך-לשחרר, מביא הקלה ומהווה שחרור במובן מסויים. ואז יש מקום לשחרור להתרחש.

אז פתאום הוא הופך פשוט למפלצת קטנה, ואני עם כל הסבלנות שלי מנסה בשקט וברוגע לדבר איתו, להסביר לו
האם יש שם באמת שקט ורוגע?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 08 יולי 2007, 23:35

היום למדתי שאפשר "לנשום" גם עם הילדים, פשוט צריך לדעת לאן ללכת איתם, הלכנו עם אחיותיי ואמא שלי לשבת בגלידריה ביישוב קטן, ישבנו שם במשך 3 שעות ופשוט לא הרגשתי אותם (חוץ מהפעמים שהם באו לקחת עוד שקל ועוד שני שקל ועוד שקל למכונות שמוציאות מסטיקים וסוכריות שרק אלוהים (ומי שייצר אותם) יודע מה הם מכילים) ישבתי פטפטתי קשקשתי אכלתי שתיתי נהניתי מכל רגע וחזרתי הבייתה מלאת אנרגיות.


מהי לדעתך הסיבה לכך?
חני, חשבתי על השאלה הזו ומה שעלה לי עכשיו שבחופשים הקודמים פשוט זרמתי עם הילדים, קמנו בעצלתיים, אכלנו ארוחת בוקר ב 12 והיום פשוט זרם, כמעט ולא תכננו כלום והכל היה ספונטני, החופש הזה משום מה עלתה לי בראש המחשבה "שצריך לעשות משהו" שאי אפשר לרבוץ כל היום בעצלתיים ומה שיהיה יהיה, חייבים לעשות משהו! לא שזה עזר במשהו כי עד היום חוץ מפעם אחת שהם הלכו לבריכה לא עשינו כלום ובנוסף לזה נוספה לי גם הרגשה רעה של אמא מזניחה/לא משקיעה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 08 יולי 2007, 22:38

מהי לדעתך הסיבה לכך?
שאלה טובה :-) אבל אני לא יודעת כי לא הקדשתי לזה מחשבה, אבל אני מאמינה שבקרוב אדע את התשובה.


זה באמת נורא מתסכל אחרי שעושים הרבה עבודה עם עצמך ופתאם מגלים שהופס, איך השתחלו להן, בין חרכי התריסים עוד מיליון התמודדויות חדשות, חשבנו שכבר סגרנו את הכל טיפ טופ...
ווא, תארת בדיוק איך שאני מרגישה וזה ממש אבל ממש מתסכל.


הרי אני לא במאת חוזרת בדיוק בדיוק, כי אני כבר מישהי קצת אחרת...)
זה מה שעירית אומרת לי כל הזמן :-)

תודה על השיתוף והכתיבה שלך, את נהדרת והדרך שלך מרתקת
תודה. [-:

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי רסיסים_של_אור* » 08 יולי 2007, 22:07

אמא יקרה, אני קוראת אותך ומהנהנת בראשי ומרגישה כל-כך הרבה הזדהות על המון המוןדברים שאת כותבת וחווה.

בולט לי במיוחד
בזמן האחרון יש לי הרבה מלחמות בין הראש ללב, ואני כבר לא יודעת למי להקשיב, ניסיתי לשחרר, להרפות, להפסיק להתנגד לעצמי לילדים ולבן זוג אבל זה לא הלך, אז החלטתי להפסיק לנסות ופתאום זה כן הולך.

ואני מרגישה שיש הרבה בדברים שעירית כותבת לך. זה באמת נורא מתסכל אחרי שעושים הרבה עבודה עם עצמך ופתאם מגלים שהופס, איך השתחלו להן, בין חרכי התריסים עוד מיליון התמודדויות חדשות, חשבנו שכבר סגרנו את הכל טיפ טופ...
ובאמת קשה לראות ולמצוא את עצמך שוב ושוב מתבוססת בתחושות קשות אבל כנראה שבאמת באמת אין ברירה, רק ככה אפשר לצמוח באמת.

אני מוצאת את עצמי לפעמים המומה מהמקומות שאני כאילו חוזרת אליהם (הרי אני לא במאת חוזרת בדיוק בדיוק, כי אני כבר מישהי קצת אחרת...) אחרי שכבר הייתי משוכנעת שהכל סגור היטב מאחוריי. ובאמת, רק כשאני מצליחה להרפות. לשחרר. להגיד לעצמי דברין כמו: "כן, ככה בדיוק זה אמור להיות, הם אמורים לריב כל יום, כל היום..." רק אז אני מצליחה להתחיל תנועה בכיוון החיובי ושוב מתחילים חיוכים קטנים לפלס את דרכם אל הלב והפנים שלי...

תודה על השיתוף והכתיבה שלך, את נהדרת והדרך שלך מרתקת (())

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חני_בונה* » 08 יולי 2007, 19:29

החופש הגדול הגיע והשנה הזו ממש נכנסתי להיסטריה (בדרך כלל אני כולי פורחת בחופש הגדול ומחכה לו מספטמבר
זהו שינוי מהותי.
מהי לדעתך הסיבה לכך?
אהבה

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 08 יולי 2007, 14:52

בזמן האחרון יש לי הרבה מלחמות בין הראש ללב, ואני כבר לא יודעת למי להקשיב, ניסיתי לשחרר, להרפות, להפסיק להתנגד לעצמי לילדים ולבן זוג אבל זה לא הלך, אז החלטתי להפסיק לנסות ופתאום זה כן הולך. |יש|

בשבוע האחרון אני והבן זוג מנהלים דו שיח של חרשים, אני אומרת/מספרת/מקטרת על X הוא שומע Y, זה מטריף אותי, אתמול אמרתי לו שאני מרגישה חנוקה ושהמצב לא יכול להמשך כך (חייבת לנשום קצת בלי הילדים) והוא עונה לי "מה עושים כולם?" (ז"א אלה החיים זה מה שיש, תתמודדי.) אני התעצבנתי ואמרתי לו שלא התחתנתי עם "כולם" ואני והוא זה לא "כולם" ואני מדברת על הצורך שלי ולא על הצורך של "כולם".
את זה הוא דווקא הבין P-: , אז לקחתי את עצמי ואת כרטיס האשראי וברחתי למסע קניות קטן שדווקא עשה לי די טוב (אף פעם לא הייתי מאלו שקניות עושות להן את "זה" ופתאום אני כן P-: ).

הקטנצ'יק, אוףףףףףף כמה שקשה לי איתו, סוף סוף למדתי לעמוד מולו ולומר לו "לא" בלי שום רגשות אשמה וחשבתי שזהו הגעתי לנחלה (כן בטח.) אז פתאום הוא הופך פשוט למפלצת קטנה, ואני עם כל הסבלנות שלי מנסה בשקט וברוגע לדבר איתו, להסביר לו "שלא, לא זורקים אבן על הראש של אחותך לא משנה מה היא עשתה לך, ולא אתה לא יכול להשפריץ עם הרובה מים על הטלויזיה כי היא תתקלקל ואם אתה רוצה ללכת לבית של סבתא אז אתה צריך ללבוש מכנסיים או לפחות תחתונים, וכן אני מבינה את הצורך העז שלך לקפוץ על הספה דקה אחרי שסיימת לשחק בחול אבל מצטערת אתה לא יכול, ואחרי שמסיימים לאכול (גם לפני אבל כבר התייאשתי) צריך לשטוף ידיים, כן כן אני יודעת שכבר שטפת אחרי ארוחת צהריים אבל עכשיו אכלת ארוחת ערב וצריך לשטוף שוב", טוב אני יכולה להמשיך עוד ועוד אבל הפואנטה הובנה, בקיצור החיים איתו הפכו למאבק בלתי פוסק גם על דברים שעד לא מזמן היו מאוד ברורים לו.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אלנור_יה* » 06 יולי 2007, 08:00

אין סיכוי, זה איום סרק (אבל הם לא יודעים את זה) קייטנה זה עונש בשבילי. הממ... זה היה לי די ברור, אבל לא חיייבים לגלות הכל, נכון? (-:

הרגשתי שזה או זה או שאני פשוט נכנסת לדיכאון קל והחלטתי לבחור. |y|

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 06 יולי 2007, 01:25

לי זה אומר שזה חדש עבורך לרדת ככה מהפסים...
הממ לא בדיוק חדש אבל אחרי כל העבודה העצמית והאימון האישי זה די מפחיד.
יאללה ושגם הילדים יתאפסו לפני שאמא שלהם תרשום אותם לקייטנה
אין סיכוי, זה איום סרק (אבל הם לא יודעים את זה) קייטנה זה עונש בשבילי.

עירית, קראתי אותך (כבר 10 פעמים) והמילים שלך עודדו אותי מאוד, חייבת לציין שבמהלך כל הסיטואציה הזו וגם לאחריה למרות כל הפחד שהרגשתי, לא הרגשתי שום רגש אשמה על מה שעשיתי וזה שלעצמו גרם לי לרגשות אשמה, הרגשתי כאילו מגיע לי (או אולי להם) כל ההתפוצצות הזו, הרגשתי שזה או זה או שאני פשוט נכנסת לדיכאון קל והחלטתי לבחור.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אני צריכה להפנים את מה שקראתי.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 06 יולי 2007, 00:28

הרגשתי בכל גופי את מה שאני עושה להם ואיך הם מרגישים ובכל זאת לא יכולתי להפסיק. כל הסיפור הזה מאוד הפחיד אותי, הפחידו אותי עוצמת הרגשות שלי, הפחידה אותי חוסר השליטה שהרגשתי, הפחידו אותי המילים שיצאו לי מהפה.
מותר.
מותר מותר מותר לך. מותר לך להתפרק לגורמים, מותר לך לאבד שליטה, מותר לך להיות "מפלצת", ומותר לך לפחד ממה שאת רואה ומרגישה. פשוט מותר (רגע, לא לקפוץ ;-). אני יודעת איך זה נשמע באוזנייך. חכי. יש המשך).

תני לעצמך רשות להיות מי שאת, להיות אנושית. אני מתכוונת ל-לתת מקום, אבל באמת לתת מקום ולתת רשות לכל החלקים ה"בזויים" וה"לא יפים" שבך. הרי הם שם בפנים. את בעצמך אמרת שהם חילחלו אלייך מאמא שלך. הם נמצאים בתוכך. ומה לעשות. הם שם. את יכולה לא להסתכל עליהם, את יכולה להתעלם מהם, את יכולה לדכא אותם, את יכולה לתרגל התנהגויות מקבילות "יפות", אבל הם עדיין יהיו שם.

הדרך לשחרר אותם מתחילה בלתת להם מקום. אבל מקום אמיתי. לא כמניפולציה. אני רוצה להציע שכל דבר אחר יהיה קיצור-דרך. קיצור-דרך שייצור מעטה חיצוני "משופר" - אבל לא שינוי ושחרור שבאו מבפנים.

לתת מקום ורשות - זה בעצם כל מה שאת יכולה לעשות ברגע כזה. הרי את לא יכולה לעצור את עצמך בכוח (את יכולה, אבל ראית שזה לא עובד :-)). ההתנגדות לעצמך לא עובדת: היא רק מעצימה את חוסר האונים. יש שם משהו בתוכך שרוצה להשתחרר. יש חוויות ומטען שספגת ושצברת שיכולים לצאת החוצה אם רק תאפשרי הם להיות. אם תנסי לדכא אותם, סביר להניח שבפעם הבאה הם יתפוצצו חזק יותר.

עברת כבר דרך מרשימה ביכולת שלך לקבל את עצמך, ביכולת שלך לתת מקום לכל מה שעולה בך.
והנה האתגר הבא.
הוא לא היה מגיע אם לא היית יכולה לו. לא סתם הוא הגיע עכשיו.
האתגר הוא לקבל את איבוד השליטה המוחלט, את הרגשות הקשים, את ההתנהגות הבזויה, את מה שאת מפחדת ממנו עד אימה. את כל מה שעד כה התנגדת לו (ושאולי בגלל זה הפעם הוא התפוצץ חזק יותר. אולי).

ואת יודעת מה -
אולי זה טוב?
טוב, כי למרות שזה נראה לך כמו סיוט אחד גדול - מנקודת מבט חיצונית זה יכול להראות כמו שחרור של דברים. שחרור של אנרגיה שחייבת להשתחרר. הכל תלוי מבעד לאילו משקפיים את מסתכלת על זה. כי כמה את יכולה להחזיק את עצמך? כמה אפשר לנסות "לשפץ" את עצמינו כשזה לא בא ממקום של אהבה וקבלה אלא ממקום שיפוטי שרוצה לתקן ולתקן ולתקן עד אין קץ?

אני לא מציעה שתתני לעצמך רשות כדי להצדיק התנהגויות כאלה בעתיד או כדי לנקות את המצפון. לא. מתן רשות עשוי להראות כמו הסרת אחריות אבל הוא בדיוק ההיפך. מתן רשות ללא שמץ של אשמה, מתן רשות שנמצא לגמרי מחוץ להקשר של טוב או רע, או של שכר ועונש. פשוט מתן רשות. ענייני. נקי. חומל. אוהב. מתן רשות שמתמסר אל מה שיש.

ברמה הפרקטית, המיידית, מול הילדים, את יכולה לעשות עכשיו כל מיני דברים. להתנצל, להסביר שטעית וכו'. והדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבורך וגם עבורם הוא לא להלקות את עצמך על זה (הלקאה בווריאציה זו או אחרת, מעודנת או לא מעודנת).

אהבה :-)
ושבת שלום.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אלנור_יה* » 05 יולי 2007, 08:04

לא קראתי אותך כאן אלא נכנסתי לדף הבית והפסדתי את מה שבאמת עובר עליך. את יודעת, לאחל " יום נעים ושקט" זה נשמע כמו לעג לרש בסיטואציה הזו. אז יצא לי לא בכוונה...
אני כל כך מבינה את מה שאת מתארת... זה כמו להיות כלואה באותו מרחב , עם כמה אנשים אחרים, שהם לאו דוקא אנשי שלומך נכון? מדהים כמה מהר אפשר להגיע לנקודת הרתיחה. אני מקנאה בך אם הפחיד אותך חוסר השליטה שחווית. לי זה אומר שזה חדש עבורך לרדת ככה מהפסים...
אני מכירה את עצמי במצבים האלה המון... כל פעם מבטיחה לעצמי שזה לא יקרה ובכל פעם מפירה את ההבטחה. אישית, אני לא כל כך מאמינה בכוח הרצון כמוביל שינוי. לי זה לא עובד. ז"א זה עובד עד נקודה מסוימת ואחר כך, אולי בדברים שהם ממש עתיקים ועמוקים, אין אפשרות להשפיע שם...
אני יותר מתחברת לאפשרות שמגיעה אחרי שלב המודעות. (זה השלב שאנחנו מסתכלות על עצמנו מבחוץ, שומעות את אמא שלנו מדברת מפינו, מרגישות גם מה שעובר על הילדים שלנו ועדיין לא מצליחות לעצור...) ברגעים האלה אני מבקשת עזרה. עומדת בשקט, ומבקשת עזרה. זה מביא אותי להכרה בחולשה שלי אבל גם בגבולות שלי, זה מזכיר לי מהות פנימית כלשהי שתמיד נשארת שפויה ומכוונת. והרבה פעמים זה יוצר שינוי.
אז נתפלל לטוב? יאללה ושגם הילדים יתאפסו לפני שאמא שלהם תרשום אותם לקייטנה(-;

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 05 יולי 2007, 01:06

החופש הגדול הגיע והשנה הזו ממש נכנסתי להיסטריה (בדרך כלל אני כולי פורחת בחופש הגדול ומחכה לו מספטמבר), כבר יומיים שאני מאיימת עליהם שאם הם ימשיכו לשגע אותי אז ארשום אותם לקייטנות.
לא יודעת מה קורה אצלנו, כל היום אני מנקה ומסדרת אחריהם (לא מסוגלת להשאיר את הבית מבולגן כל היום ולנקות בערב), כל בקשה שלי לעזרה נתקלת בסירוב מוחלט, היום כבר ממש התפוצצתי, הרגשתי לא טוב, ביקשתי עזרה ונתקלתי בסירוב אחרי סירוב משלושתם, הרגשתי ממש רע, כאילו לא אכפת להם ממני, כאילו אני איזה משרתת שלהם, סחבתי את ההרגשה הזו כל היום עד שהתפוצצתי וכשהתפוצצתי אמא שלי התחילה לדבר מהפה שלי, אני מדברת, לא מאמינה על עצמי אלו דברים אני אומרת, נזכרת איך הרגשתי בתור ילדה כשאמא שלי אמרה לי את הדברים האלו (רציתי פשוט להעלם ולהקבר מתחת לאדמה ומצד שני לצרוח עליה שתסתום כבר את הפה שלה) הרגשתי בכל גופי את מה שאני עושה להם ואיך הם מרגישים ובכל זאת לא יכולתי להפסיק. כל הסיפור הזה מאוד הפחיד אותי, הפחידו אותי עוצמת הרגשות שלי, הפחידה אותי חוסר השליטה שהרגשתי, הפחידו אותי המילים שיצאו לי מהפה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אלנור_יה* » 23 יוני 2007, 23:12

שמחה בשבילך על
עצם המחשבה על החיפוש כבר מעירה אותי לחיים.. קוראת אותך אפילו שלא משמיעה קול בזמן האחרון.
יש לי איזה רעיון בנוגע לסדנא אבל יש לי גם אינטרס בעניין אז אם בא לך - תכנסי לדף בית ותגידי ואם לא- בטח תקבלי פה המון רעיונות ותמצאי את הדבר המתאים.
שיהיה שבוע טוב טוב!

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 21 יוני 2007, 03:08

ישבתי הערב עם שתי חברות, היה ממש כיף, קשקשנו פטפטנו רכלנו וקיטרנו (על הבני זוג כמובן :-) ).
כשהן הלכו ישבתי לבדי וכל מיני מחשבות עלו לי בראש, הרגשתי שיש משהו שמציק לי בזמן האחרון אבל לא הבנתי מה, אחרי שעתיים של הרהורים ומחשבות גיליתי שחסר לי משהו ולא ידעתי מה, עכשיו הבנתי שאני מרגישה "תקועה", התפתחתי גדלתי וצמחתי בתקופה האחרונה, עכשיו "נתקעתי" ואני מרגישה צורך להמשיך לצמוח ולגדול מחפשת משהו שיעניין אותי, איזה קורס או סדנה, עצם המחשבה על החיפוש כבר מעירה אותי לחיים.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 20 יוני 2007, 17:58

(תבדקי מהו ה"מקסימום" הכי נורא בעינייך, מהו זה שלא מאפשר לך להרפות שם).
אני כבר יודעת מהו "המקסימום" הזה אבל מעדיפה לשמור אותו לעצמי בינתיים.


וגם תסתכלי על זה קצת ואולי תצוץ לך תשובה ל למה ששאלת
מקווה שיצליח P-:}

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 20 יוני 2007, 16:04

צריכה לחשוב על זה קצת, הרעיון מוצא חן בעיניי אבל היישום שלו יכניס אותי למתח כי אני לא כל כך סומכת עליהם בעניין הזה.
תנסי פעם אחת. מקסימום ילכו לישון יותר מאוחר ערב אחד, מקסימום ילכו לישון פעם אחת לא נקיים, מקסימום... (תבדקי מהו ה"מקסימום" הכי נורא בעינייך, מהו זה שלא מאפשר לך להרפות שם).

אם לאורך זמן זה לא יעבוד תמיד אפשר לחזור אחורה.

חשוב שתשימי לב שכאשר את עושה את זה (אם תעשי את זה), את באמת, מכל הלב, מעבירה אליהם את האחריות למקלחות. לא כמניפולציה ולא בכאילו.

כעיקרון זה הדבר הכי פשוט וקל לעשות ואני לא מבינה למה אני כל כך מתנגדת אליה.
אז אל תתנגדי להתנגדות :-).
תהיי עם מה שיש עכשיו, עם ההתנגדות. עם מה עוד את יכולה להיות מלבד עם מה שיש?

וגם תסתכלי על זה קצת ואולי תצוץ לך תשובה ל למה ששאלת.

:-)

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 20 יוני 2007, 14:24

הייתי שוקלת את האפשרות להעביר אליהם (אל הילדים) את האחריות לכניסה למקלחת
צריכה לחשוב על זה קצת, הרעיון מוצא חן בעיניי אבל היישום שלו יכניס אותי למתח כי אני לא כל כך סומכת עליהם בעניין הזה.



_לגבי הבנזוג:
אני יודעת שזה לא פשוט אבל לפחות בשלב הראשון לא הייתי עושה עם זה שום דבר_
עשי עם העבודה עם עצמך ותראי מה יקרה בחוץ

כבר יש לי נסיון עם הדרך הזו, ואני יודעת שאם אלך בדרך הזו אז הדברים יתחילו לזוז ולהסתדר, כעיקרון זה הדבר הכי פשוט וקל לעשות ואני לא מבינה למה אני כל כך מתנגדת אליה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 20 יוני 2007, 09:04

טוב נורא קשה לי לשחרר את עצמי, כשזה לתקופה קצרה וכשאני מודעת לזה אז אין לי בעיה אבל כשהמצב נמשך הרבה זמן ופתאום אני "מתעוררת" ועוד בלי טיפת אנרגיה כדי לחזור לעצמי אז זה נורא נורא קשה.
אז אל.
אם קשה אז אל תשחררי.
זה לא אמור לבוא בקושי.
אל.
אני רצינית.

ותבדקי: אם זה בא בקושי, האם זה באמת שחרור? או אולי הפעלת שריר על עצמך במסווה של שחרור. שווה בירור.
תסתכלי על זה קצת.

וחוץ מזה שמתי לב שלסביבה שלי יש יותר מדי ציפיות ממני
מה את מאשימה את הסביבה בציפיות שלה ממך?
אלה הן פחות או יותר, בוריאציה זו או אחרת, הציפיות שלך מעצמך.

אם לא היית חולקת עם הסביבה ציפיות דומות, אז הציפיות שלה לא היו מציקות לך ככה. ההערות מבחוץ לא היו מזיזות לך. החוץ מהדהד עם הפְנים ונותן לנו אשליה שהחוץ הוא זה האחראי לאי הנוחות. קל ונוח יותר לראות זאת כך. אני מציעה שהפנים הוא זה שאחראי לכך.

עזבי אותם. חזרי לעצמך.

.

לגבי סיטואציית המקלחת ודומותיה -

הערה שלא קשורה ישירות להתנהלות מול הבנזוג: הייתי שוקלת את האפשרות להעביר אליהם (אל הילדים) את האחריות לכניסה למקלחת, בתוך מסגרת זמן שאת קובעת. אני מניחה שהם יפתיעו אותך עם פתרונות יצירתיים. זה יכול לעבוד בדומה לאחריות שהחזרת לידו של הבן הגדול בהתארגנות הבוקר. תבדקי איך את מרגישה עם זה.

לגבי הבנזוג:
אני יודעת שזה לא פשוט אבל לפחות בשלב הראשון לא הייתי עושה עם זה שום דבר. לא מדברת איתו בשקט כשהם לא שומעים, לא מנסה לשכנע אותם "ברכות", כקונטרה ל"טרוריסט" ;-) .
כבר ראית שזה לא עובד. עשי עם העבודה עם עצמך ותראי מה יקרה בחוץ. אני מהמרת על ניסים ועל הפתעות.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 20 יוני 2007, 07:13

ואיך זה שאת לא משתלטת עליהם?
לילדים בדר"כ יש את האינטרסים שלהם :-) שליטה????!!!! לא בבית ספרינו!!! להקשיב לנו??? אל תצחיקי :-)

אצלינו הקטנה מייבבת שהיא לא רוצה להיות ראשונה, אז אני מציעה שאני קודם ואפילו אחרי שאני מתרחצת אז היא מושכת את הזמן כדי להיות אחרי הגדולה, אבל מייבבת גם שהיא לא רוצה להיות אחרונה.
פעם הייתה ששה לכל הצעה של אבא להתרחץ איתו - כייף, צעצועים וקצף. אם הגדולה מסכימה לעשות איתה אמבטיה זו גם שמחה. היום, כשהיא מתחילה ויכוח כזה אני מבינה שהשעה מאוחרת מדי והיא כבר עייפה מאוד.
כשהגדולה מתעקשת לא להתרחץ - מפני שכנראה גם היא כבר עייפה - אז היא רק שוטפת רגליים ומצידי שתישן ככה. לא שווה על זה מלחמה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 20 יוני 2007, 01:13

כשדיברתי על לשחרר התכוונתי גם לשחרור שלך מול עצמך, לא רק מול האחרים. כלומר, תעזבי גם אותך. אל תהיי כל כך קשה עם עצמך במובן של "אני חייבת לעשות ככה וככה", אני חייבת להשתפר, אני חייבת להתאמן, אני חייבת להשאר בפוקוס. את לא.

טוב נורא קשה לי לשחרר את עצמי, כשזה לתקופה קצרה וכשאני מודעת לזה אז אין לי בעיה אבל כשהמצב נמשך הרבה זמן ופתאום אני "מתעוררת" ועוד בלי טיפת אנרגיה כדי לחזור לעצמי אז זה נורא נורא קשה.

וחוץ מזה שמתי לב שלסביבה שלי יש יותר מדי ציפיות ממני, "הלכת לקורס של מכון אדלר, קראת 700 ספרים על גידול ילדים, עברת אימון להורות, את כל הזמן באתר הזה שלך ועדיין הילדים שלך מתנהגים ככה? ואיך זה שאת לא משתלטת עליהם? ותראי איך שהם לא מקשיבים לך, ממש לא מתאים לך, אני מתפלא/ת עלייך, הגזמת לגמרי הפעם, תעמידי אותו/ה במקום" אני יכולה להמשיך עם זה עד מחר בבוקר וזה לא ייגמר.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 20 יוני 2007, 00:58

האם תוכלי לתאר סיטואציה כזאת בפירוט?
בבקשה:
אני: ע' הגיע הזמן למקלחת.
ע' : תכף תוכנית הטלויזיה מסתיימת ואני נכנסת.
אני: ( 10 דקות אחרי שתוכנית הטלויזיה הסתיימה) מה עם המקלחת? (או לחלופין) התוכנית הסתיימה כבר.
ע' : תכף, לא עכשיו, למה אני ראשונה?
אני עוד לא מצליחה לחשוב מה לומר לה (ועד עכשיו אין לי מושג מה לענות לה)
והבן זוג: עכשיו למקלחת! בלי ויכוחים! ברגע זה!
ע': (בקריזה רצינית על סף בכי) לא רוצה, לא בא לי, למה אני ראשונה? (פה היא כבר בוכה)
הבן זוג: כי ככה אמרתי, קדימה למקלחת!!!
ע': נכנסת למקלחת תוך כדי בכי נתינת כאפה לקטנצ'יק וטריקת דלת.
אחרי סיטואציה כזו אז השניים האחרים נכנסים להתקלח בלי בעיה.
בכל הזמן הזה אני או מדברת אליו בשקט בלי שהילדים ישמעו או שאני שותקת או שאני מנסה לשכנע אותה בעדינות להיכנס להתקלח.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 19 יוני 2007, 23:10

בכל תקופת האימון הכל הלך די טוב, זכרתי להחזיר את עצמי לפוקוס די מהר, בזמן האחרון אני פשוט שוכחת, מרגישה שאני מגדלת את הילדים בשיטת "האינסטנט",
תשמעי, יקירתי, זה סימן שאת בנאדם.

ואני הולכת לתפוס אותך עכשיו במילה, וזה בכוונה:
את מכירה בנאדם אחד על הפלנטה הזאת שהוא בפוקוס כל הזמן? בתשומת לב עצמית כל הזמן? אני לא.
זאת הדינמיקה של התפתחות אישית. את מתקדמת, נעצרת, חוטפת איזו זפטה שגורמת לך לשים לב שנעצרת, ואז את מחליטה אם להתקדם הלאה או לחכות. ככה זה.

ולא בכוח בבקשה. לא תוך כדי הפעלת שרירים. את לא צריכה, לא אמורה, ולא חייבת להחזיר את עצמך לשום פוקוס.
כשדיברתי על לשחרר התכוונתי גם לשחרור שלך מול עצמך, לא רק מול האחרים. כלומר, תעזבי גם אותך. אל תהיי כל כך קשה עם עצמך במובן של "אני חייבת לעשות ככה וככה", אני חייבת להשתפר, אני חייבת להתאמן, אני חייבת להשאר בפוקוס. את לא. וכבר ראית שכאשר את באה לשנות משהו ממקום של "אני חייבת להשתנות" או "אני חייבת להיות X" או "אני חייבת ש-Y יקרה" - את במו רגלייך שמה לעצמך רגל :-).

כי בדינמיקה כזאת שלך מול עצמך יש אנרגיה של אחיזה וציפייה וכיווץ ושליטה. כמה זמן בנאדם יכול להשאר בפוקוס??? איך אפשר לנשום כשאת בפוקוס כל הזמן? :-). את לא יכולה ואת לא חייבת ואת גם לא צריכה. לא סתם אני מזכירה שוב ושוב את המימד של אהבה וקבלה וחמלה ורכות מול עצמך. רק אנרגיה כזאת, אנרגיה של אִפשור ואהבה אמיתית כלפי עצמך, יכולה להוביל לצמיחה.

אז האם את מוכנה לקבל באהבה (!), ולא בפחות מזה, את השיכחה שלך? את ה"אינסטנט" שלך? את כל הטוב ואת כל הרע (אם יש דבר כזה בכלל "טוב" ו"רע", אבל לא נכנס לזה כרגע)? את האנושיות שלך? את כל כולך? האם את מוכנה?

אבל מה עושים כאשר הבן זוג מתערב באינטרקציה שלי עם הילדים?
האם תוכלי לתאר סיטואציה כזאת בפירוט?
מה הילדים עשו, מה את אמרת להם, מה בדיוק הוא אמר, איך הגיבו הילדים אליו, איך את הגבת אליו. האם "הטעם המר" נשאר רק אצלך או גם אצל הילדים (ואם גם אצל הילדים, האם את יודעת בוודאות שאכן כך?)

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 19 יוני 2007, 21:44

עירית, קראתי אותך וזה היה כמו רענון בשבילי, לכן כתבתי
כנראה ההפסקה מהאימון מתחילה להראות את אותותיה

בכל תקופת האימון הכל הלך די טוב, זכרתי להחזיר את עצמי לפוקוס די מהר, בזמן האחרון אני פשוט שוכחת, מרגישה שאני מגדלת את הילדים בשיטת "האינסטנט", והבן זוג עם ההתנהגות הזו פשוט (איך שאת תמיד אומרת) מעמיד לי מראה מול הפרצוף ומה אני אגיד לך? אני לא אוהבת את מה שאני רואה P-:



תחשבי לרגע איזו מתנה זו לגדול תחת כנפיה של אם שמעניקה לבן הזוג שלה חופש להיות לגמרי מי שהוא.
כעיקרון אני מסכימה עם הרעיון הזה, אבל מה עושים כאשר הבן זוג מתערב באינטרקציה שלי עם הילדים? לפעמים לא הולך איתם בקלות אז אני מנסה כל מיני שיטות כדי להגיע להבנה/הסכמה הדדית איתם והוא פשוט מתערב, מנחית פקודה ומשאיר את כולנו עם טעם מר בפה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 19 יוני 2007, 15:05

משהו נוסף שרציתי לכתוב ושכחתי:

כנראה ההפסקה מהאימון מתחילה להראות את אותותיה
לא הייתי הולכת לשם.
נדמה לי שזו צורת התייחסות שמקטינה אותך. מקטינה מכיוון שיש בה הנחה סמויה (או לא סמויה) שאת לא בסדר ושאת זקוקה למשהו חיצוני לך שיתקן אותך ושישפר אותך.
ואת לא. בפירוש לא.

זו הבנה שנדרש לתת לה לחלחל פנימה ולתפוס את מקומה של התפיסה האוטומטית של "אני לא בסדר".

את יכולה, במודע, להתחיל לפתח "אלרגיה" או "רגישות" לצורת התייחסות מחלישה. מחלישה כלפי עצמך וכלפי אחרים. ב"אלרגיה" אני מתכוונת לכך שלא תוכלי לשמוע צורת התייחסות כזאת מבלי שזה יצרום לך באוזן, מבלי שזה ירגיש לך לא נכון ולא טוב עבורך. וכתהיה לך הרגישות הקבועה הזאת, את בעצמך תדעי לשים לב, ואת בעצמך תדעי לעשות את הסוויץ'. ואז תראי שאת לא צריכה אף אחד מלבד את עצמך :-).

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 19 יוני 2007, 07:00

מרתק!!!

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 19 יוני 2007, 00:48

הבן זוג היה פאסיבי עקב כאבי שיניים
אין מקריות בחיים ;-).

אבל לא רק, אני באמת מאמינה שיש נזק נפשי לילדים כאשר מתנהגים אליהם בצורה כזו.
נכון.
אבל זו לא הנקודה המרכזית פה וזו כן הנקודה שתוקעת אותך במקום ושמחלישה אותך.

אם את כבר הולכת בכיוון של טיעונים על "נזק", את מוזמנת לבדוק גם מהן ההשלכות של דפוסי הפעולה הנוכחיים שלך על הילדים, וכן, מה עשויה להיות ההשפעה עליהם של שחרור מצידך. תחשבי לרגע איזו מתנה זו לגדול תחת כנפיה של אם שמעניקה לבן הזוג שלה חופש להיות לגמרי מי שהוא. תארי לך שאת היית גדלה כך.

אבל את יודעת מה? כל טיעון מסוג שכזה (בין אם זה טיעון על נזק ובין אם טיעון על תועלת) יהיה עוד ניסיון לשלוט בתוצאות. הרי לא משנה כמה תשתדלי, מה תעברי, כמה תתאמני וכמה תצמחי - הילדים שלך לא יוכלו לצאת כמו לפי הזמנה, לפי ההזמנה שלך. והם גם לא אמורים לצאת ככה. אין דבר כזה.

שימי לב שיש מכנה משותף בין הניסיון לשלוט בהתנהגות של בן הזוג לבין הניסיון לשלוט באיך יצאו הילדים. שני הנסיונות הללו בלתי אפשריים בעליל, שניהם גורמים לך לסבל וזוללים ממך אנרגיה. אני לא אומרת לפרוק כל עול ולהזניח, אני כן אומרת להתמקד בעצמך ולא באחרים. וגם זה, כאמור, באהבה, ולא בכוח.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי בשמת_א* » 18 יוני 2007, 22:58

_כשאני בפוקוס!
כשאני שם, בתשומת לב מלאה על הערב, ובמשימות ברורות. לא נגררת על שום דבר אחר
ככה עשיתי הערב (הבן זוג היה פאסיבי עקב כאבי שיניים) והכל זרם נפלא, הם אכלו בזמן התקלחו בזמן ובשעה שמונה וחצי בא לציון גואל_
פעם ענת גביש כתבה כאן משהו כמו "איצטדיון שלם התרומם וצעק לי בתוך הראש: ייייייייייייייייישששששששששש!"
D-:

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 18 יוני 2007, 22:31

ולראות מה עוד מסתתר שם מאחורי הצורך לתת לילדים שלך את הטוב ביותר
טוב, ת'אמת בהתחלה עצבנה אותי השאלה הזאת שלך, אבל אחרי שחשבתי עליה כמה שעות טובות הבנתי שהצורך הוא "לשמר את המוניטין שלך כהורה המכיל והטוב לעומת ההורה הלא-מכיל", אבל לא רק, אני באמת מאמינה שיש נזק נפשי לילדים כאשר מתנהגים אליהם בצורה כזו.

חוץ מזה מסכימה עם כל מה שכתבת, אלו לא דברים חדשים לי (כידוע לך :-) ) כנראה ההפסקה מהאימון מתחילה להראות את אותותיה :-)
ליישם אותם יהיה קצת קשה אבל אתחיל קודם כל ב "לקחת צעד אחורה ולשחרר".

המרגיעון שיצא לי "זה לא נגדך, זה בעדי" D-:

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי ציפ_ציף* » 18 יוני 2007, 22:28

הם אכלו בזמן התקלחו בזמן ובשעה שמונה וחצי בא לציון גואל אמן

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 18 יוני 2007, 22:22

הרבה פעמים גומרים, יורדים מהשולחן, אנחנו עוד אוכלים, אחרי שגומרים הכל ומורידים כלים והכל - פתאום הם נזכרים שהם עוד רעבים,

כי אם לא, הגדולה איכשהו תתיישב עם ספר על הספה אפילו שהיתה כבר בדרך להתרחץ, הקטן יתחיל "בדיוק" לשחק במשהו שכבר הוחזר למקום, אני עוד לא גמרתי לאכול (או יותר גרוע: הלכתי לעשות "רק עוד משהו דחוף במחשב") וגם הבנזוג יתרום את שלו בהיסחפות בזה שייתיישב מול הטלביזיה/המחשב ומשם יצעק פקודות שלא בדיוק יעזרו
אז ככה בדיוק נראית שגרת הערב שלנו יום יום.


_כשאני בפוקוס!
כשאני שם, בתשומת לב מלאה על הערב, ובמשימות ברורות. לא נגררת על שום דבר אחר_
ככה עשיתי הערב (הבן זוג היה פאסיבי עקב כאבי שיניים) והכל זרם נפלא, הם אכלו בזמן התקלחו בזמן ובשעה שמונה וחצי בא לציון גואל :-)

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 18 יוני 2007, 14:25

(אני רואה עכשיו שיש לי שיחה לא סגורה איתך מהסיבוב הקודם של הדיון, בגלל אי נוכחותי לאחרונה בעולם הוירטואלי. אנסה להכנס שוב בלילה ולהוסיף).

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי עירית_לוי » 18 יוני 2007, 14:05

יקירתי,
נפלת בפח הישן, המוכר (והטוב ;-)) של לנסות לשנות אותו, לתקן אותו, להאחז בציפייה ש הוא ישתנה, ולהיות מתוסכלת כאשר הוא לא מסכים לעבור מקצה שיפורים :-) (נא לקרוא בחיוך).

נכון, אז הפעם יש לך הצדקה מצויינת לכך שנדרש ש הוא ישתנה, ושהדרך שלך היא "נכונה" יותר, ושיש ילדים קטנים שמשלמים גם הם מחיר ("נכונה" במרכאות למרות שאני חולקת איתך את אותה הגישה, כידוע לך).

אבל למרות המעטפת הצודקת של הדרך הנכונה אני מציעה לך להביט על כל זה לרגע מהצד, ולראות שמה שיש שם בבסיס זה אדם אחד שמצפה שאדם אחר ישתנה כדי שהוא, האדם הראשון, יהיה מרוצה, מסופק ושלו. אדם אחד שחודר לאדם השני לעניינים ומנסה לעשות בהם כבשלו.

אני מציעה, כרגיל, להחזיר את הפוקוס פנימה, לעצמך. כל חיכוך כזה עם המציאות, עם האנשים האחרים בחייך הוא הזדמנות בשבילך לגדול, הוא הזדמנות בשבילך להכנס פנימה ולהתחבר מחדש אל עצמך, אל העוצמה הגדולה שבתוכך. שימי לב שהישארות במצב הנוכחי רק מחלישה אותך. מכל הבחינות.

אני מציעה, אם כך, לקחת צעד אחורה ולשחרר. לא לוותר על אמונותייך ולא על מי שאת כאם, אלא לשחרר. בשלב ראשון, לשחרר כל ציפייה ממנו.
אפשר לומר הרבה דברים בזכות השחרור, אבל בואי נתחיל מהדבר הפשוט ביותר, מהמנגנון שכבר חווית כמה וכמה פעמים במערכת היחסים המשפחתית שלכם, והוא - שככל שאת מתנגדת למשהו, להתנהגות של בן זוגך במקרה זה, וככל שאת לוחצת שישתנה, כך הוא מתעצם ומתקבע.

את מתעקשת לשנות שם משהו בכוח. אני אומרת - לא בכוח. באהבה.

איך באהבה?

למשל, להסתכל ולראות כמה אהבה הוא מבטא אלייך ואל כל בני המשפחה בדרכו הנוכחית. כמה אהבה ואכפתיות ודאגה. תסתכלי על זה לרגע, לא רק באמצעות הרציונל, אלא תנסי ממש לחוות את האהבה שמגיעה ממנו ותראי מה יעלה בך. מי יודע. אולי אפילו תרגישי צורך לומר לו באותו רגע איזו תודה קטנה על כל האהבה הזאת (במקום להציע לו "שבוע שבוע אבל-קודם-שבוע-בדרך-שלי") :-).

למשל, להסתכל עלייך (באהבה ובקבלה בבקשה!) ולראות מה עוד מסתתר שם מאחורי הצורך לתת לילדים שלך את הטוב ביותר. זה יכול להיות צורך להיות צודקת יותר, או טובה יותר, זה יכול להיות צורך לשמר את המוניטין שלך כהורה המכיל והטוב לעומת ההורה הלא-מכיל (באמצעות מאבק שכבר ראינו שרק מעצים את הפער ולא מצמצם אותו), זה יכול להיות כל מיני דברים. תסתכלי בכנות פנימה ותראי מה יש שם. ותני מקום לכל הדברים הללו. הם חלק מהדבר המדהים הזה שהוא את.

מה דעתך?

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי בשמת_א* » 18 יוני 2007, 12:20

אתמול דיברנו על זה קצת והצעתי לו שנעשה נסיון ונלך לפי הדרך שלי במשך שבוע אחד ונראה מה יהיה, הוא לא הגיב
מניסיוני, כש"הוא לא מגיב" זה במקרים רבים אומר שהוא מסכים... (-:
אבל לא בטוח שזה תקף לגבי הזוגי שלך.
מה שכן, אינסטינקט הפליי ליידי שלי התעורר (-; ואני חייבת לשאול: מה באמת מתרחש שם? בטוח שאם הייתי רואה את ההתנהלות הייתי מזהה איפה אתם מתבלגנים עם המקלחת ולישון והייתי יודעת להציע מה אפשר לשפר.
אצלנו, שמתי לב שברור לגמרי מתי הימים מסתיימים "כמו שצריך":
כשאני בפוקוס!
כשאני שם, בתשומת לב מלאה על הערב, ובמשימות ברורות. לא נגררת על שום דבר אחר.
זה אומר:
ארוחת הערב על השולחן בזמן.
כשכל ילד גומר לאכול, אני בתשומת לב אם הם רוצים עוד משהו. שלי הרבה פעמים גומרים, יורדים מהשולחן, אנחנו עוד אוכלים, אחרי שגומרים הכל ומורידים כלים והכל - פתאום הם נזכרים שהם עוד רעבים, בדיוק כשכבר שולחים אותם לאמבטיה. אז כדי להקדים תרופה למכה, אם אני בפוקוס אני ישר מכוונת "עוד משהו לאכול?"
אם אומרים לי "לא" - אז יופי, עכשיו להיכנס לאמבטיה. יש להם הכנות והם מתחילים.
אני עוזרת, אני לוקחת את הקטן, אני מכוונת, אני שם, בתשומת לב.
כי אם לא, הגדולה איכשהו תתיישב עם ספר על הספה אפילו שהיתה כבר בדרך להתרחץ, הקטן יתחיל "בדיוק" לשחק במשהו שכבר הוחזר למקום, אני עוד לא גמרתי לאכול (או יותר גרוע: הלכתי לעשות "רק עוד משהו דחוף במחשב") וגם הבנזוג יתרום את שלו בהיסחפות בזה שייתיישב מול הטלביזיה/המחשב ומשם יצעק פקודות שלא בדיוק יעזרו P-:
כשאני בתשומת לב, שני הילדים משתפים פעולה ברצון. הגדולה אוהבת שרוחצים אותה, הקטן אוהב לשחק באמבטיה (אז הוא יכול להיכנס ולשחק שם בדלי כמה דקות, ואני שמה טיימר שכשהוא מצפצף אני באה לרחוץ ולהוציא), ומהר מאוד הם מוכנים לשינה.
וכשאני בתשומת לב, ועושה מה שצריך לקדם את התהליך, אז הזוגי הולך לרחוץ כלים ולפנות כשאני רוחצת את הילדים, וככה מוסיף לאווירה של הפעילות ונשאר לי רק להבריק את הכיור ולהתרחץ בעצמי (-:

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 18 יוני 2007, 11:23

במסגרת שיפור הזוגיות את יכולה לספר לבעלך קצת על הילדות שלך ושהוא יספר לך על שלו
את זה עשינו כבר מזמן, אני יודעת כל פרט ופרט על הילדות שלו. (וזה מה שנתן לי את הכוח להמשיך בזוגיות הזו).
להגיד לו את דעתך כיצד את רואה איך הילדים חווים את זה?
אף פעם לא הראיתי לו את הצד של הילדים בעניין הזה, רעיון נפלא, מעניין איך הוא יגיב לזה.



אני קולטת אותו פשוט מנסה לזרז עיניינים כדי להגיע למפגש איתך , וזה מקסים בעיני
גם בעיני, בגלל זה כל כך קשה לי עם העניין הזה.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי נועה_בר* » 18 יוני 2007, 09:24

מה שבאמת אני רוצה לעשות זה לחנך/לשנות אותו
:-D
בסך הכל הוא מנסה לעזור,והוא עושה את זה הכי טוב שהוא יודע
גם אני חושבת ככה. "להעלם" זו אופציה אחת, ולאפשר לו "להתגלח" וללמוד את היחס הנכון לילדים זו דרך נוספת, קצת יותר איטית וקשה אבל לטווח ארוך נראית לי משתלמת.

תוכלי לתת לו "ניסוי" ולבקש ממנו למדוד כמה זמן לוקח לו להזיז אותם בקשיחות וכמה בכייף ובנחמדות :-P

אני קולטת אותו פשוט מנסה לזרז עיניינים כדי להגיע למפגש איתך , וזה מקסים בעיני, את הלחץ שלו את יכולה להרגיע בכך שתבטיחי לו שהזמן שלכם "לא בורח" רק קצת מתעכב.. והוא יפוצה בשמחה אם רק יהיה קצת סבלני ;-)

(())

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 18 יוני 2007, 07:09

מה עם פשוט לדבר על זה ביניכם? להגיד לו את דעתך כיצד את רואה איך הילדים חווים את זה? דיאלוג @}

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חני_בונה* » 17 יוני 2007, 17:26

במסגרת שיפור הזוגיות את יכולה לספר לבעלך קצת על הילדות שלך ושהוא יספר לך על שלו.
יכולה להיות לכך השפעה גם בכיוון הילדים שלכם.
אהבה

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 17 יוני 2007, 15:47

מעניין לקרוא את זווית הראיה שלכן על כל העניין, פתאום הרעיון של שרון ס נראה לי די טוב.


הפתרון היחיד שעבד אצלנו זה לא להתערב, פשוט למדתי בכח לסתום את הפה
זה קשה לכן אנסה את הרעיון של ציפ ציף
_אולי כשהוא מטפל בהם את נעלמת.


אמא לשלושה , איזה כיף לך! ירח דבש שני זה ממש חלום, יש אנשים שלא זוכים לראשון. תהני מהזמן המתוק הזה עם בעלך, את כל כך ראויה לו!
תודה יקירתי, אכן חלום :-)

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אלונ_צ'יק* » 17 יוני 2007, 15:38

והוא עושה את זה הכי טוב שהוא יודע.

סליחה בננות, ומי אמר שאנחנו יודעות יותר טוב מהם? האם לא גם אנחנו בסך הכל מגששות באפלה ומנסות כמיטב יכולתינו?
הפתרון היחיד שעבד אצלנו זה לא להתערב, פשוט למדתי בכח לסתום את הפה, והנה פתאום הוא התרכך, והתחבר הרבה יותר לילד.

אני חושבת שהורים חייבים לשדר חזית אחידה. זה ממש מפחיד שאמא ואבא מתווכחים מעל הראש מה יותר טוב לילד, ומי יותר צודק.

אמא לשלושה , איזה כיף לך! ירח דבש שני זה ממש חלום, יש אנשים שלא זוכים לראשון. תהני מהזמן המתוק הזה עם בעלך, את כל כך ראויה לו!

(())

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי ציפ_ציף* » 17 יוני 2007, 15:25

מה שבאמת אני רוצה לעשות זה לחנך/לשנות אותו טוב,את בעצמך יודעת שזה לא העיניין.
אולי פשוט לקבל אותו,לתת לו לפעול בדרך שלו,את ממשיכה במה שאת מאמינה.הילדים כבר יודעים לעשות את ההפרדה,אמא מרשה כך ואבא לא.
בסך הכל הוא מנסה לעזור,והוא עושה את זה הכי טוב שהוא יודע.

אולי כשהוא מטפל בהם את נעלמת (את יודעת,לעשות הליכה,לקנות משהו,או להסגר בחדר ולא לשמוע כלום)
העיקר שלא ירגיש את הביקורת הסמויה או הגלויה,אחרת תשארי לבד להתמודד כי הוא יבין שמה שהוא עושה "לא בסדר" והוא עלול לפרוש מהניסיון לעזור בבית.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 17 יוני 2007, 15:08

שרון ס הרעיון שלך נשמע לי קצת בעייתי (אצלנו לפחות) כי אז בימים שהבן זוג אחראי על סיום היום הוא ימשיך עם היחס הזה אליהם ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן להסכים (או לשתוק) מול ההתנהגות הזו שלו.

מה שבאמת אני רוצה לעשות זה לחנך/לשנות אותו P-:

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 17 יוני 2007, 12:16

מזכיר לי את התוכנית של סופר נני שהייתה בערוץ 2, שההורים היו נורא קשוחים עם הילדים והיא לימדה אותם שהמקלחת וההכנה לשינה קורים הרבה יותר מהר עם חמלה ותוך כדי משחק מאשר בקשיחות והוראות צבאיות בנוסח 'קדימה! קדימה!.
כשההורים חזרו להיות בעצמם יותר ילדים אבל עם גבולות ברורים האווירה השתנתה תוך יומיים!!!! והילדים שיתפו פעולה בשמחה.
תודה על העידוד @}

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 16 יוני 2007, 12:00

טוב, אז הזוגיות קבלה תפנית של 180 מעלות אבל כרגיל זה חייב לבוא על חשבון משהו אחר.
מרוב שאנחנו (הבן זוג ואני) מחכים לבלות זמן שקט בערב (בעבר, אם היה יוצא לנו לשבת קצת ביחד אז טוב, אם לא היה יוצא לנו, אז גם כן טוב.)
אז הבן זוג עצבני, רוצה שהם כבר יסיימו לאכול להתקלח וילכו כבר לישון, העצבים שלו והקשיחות שלו לגבי הילדים גורמת לי להיות יותר מדי רכה איתם ואז נוצר בבית כאוס אחד גדול.
הוא גם נורא רוצה לעזור לי, אז כשהוא רואה שהם משגעים אותי או שאני עייפה אז שוב הוא מתחיל עם הקשיחות הזו, מנחית עליהם פקודות, הוא יעשה הכל כדי שיהיה לי יותר קל.
אז נוצר מצב שאני מאשימה אותו שהוא קשה מדי עם הילדים, הוא טוען שהוא חייב להיות קשה כי אני מאוד רכה איתם והם מאבדים כיוון ועושים כל מה שהם רוצים, ואני טוענת בחזרה שאני רכה מדי איתם כי הוא קשה מדי איתם, בקיצור נוצר "לופ" כזה שאני לא יודעת איך לצאת ממנו.

אתמול דיברנו על זה קצת והצעתי לו שנעשה נסיון ונלך לפי הדרך שלי במשך שבוע אחד ונראה מה יהיה, הוא לא הגיב P-:
רעיונות? עצות? הזדהות?


אז מה יהיה עם השלישית????
המממ יהיה קשה אבל יהיה גם כיף אדיר (אין אין על הילד השלישי!)

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 15 יוני 2007, 07:20

נשמע נהדר @}
גם הגדולה שלי בת 10 ועשתה קפיצת התבגרות גדולה פתאום וגם קוראת המון ספרים פתאום. אבל זה עדיין לא מפריע להן לריב עלי :-( כל אחת רוצה 100% אמא לעצמה והקטנה, בת 4, שהיא אסרטיבית ועקשנית ביותר זוכה בדר"כ. אז מה יהיה עם השלישית????

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 15 יוני 2007, 00:04

תודה על כל המחמאות.

כבר שבועיים שהכל הולך אצלנו ממש צולע,ידעתי ש "הבעיה" ו "הפתרון" הם אצלי אבל לא ידעתי בדיוק מה הם, לא רציתי להתעמק בזה כל כך והמשכתי לזרום עם המצב. היום זה הגיע למצב שכבר לא יכולתי לסבול את זה ושברתי את הראש שלי כדי להבין "מה לעזאזל קורה בבית הזה בשבועיים האחרונים?". פתאום הבנתי, הבנתי שאני מרגישה חוסר, חוסר בזמן לעצמי, חוסר בחברה/ות.

הכל התחיל בנקודת מפנה אדירה ביחסים עם הבן זוג, הזוגיות שלנו הגיעה למקומות שרק חלמתי עליהם (או קראתי עליהם :-) ) כבר שלושה חודשים שהזוגיות פורחת היית ב "היי" מכל העניין והיה לי כל כך כיף איתו שלא הרגשתי צורך בעוד משהו, בתקופה האחרונה נכנסנו לשגרה (מבורכת, מקסימה ומדהימה אבל בכל זאת שגרה) והייתי כל כולי בתוכה וכל כך התרגלתי אליה עד ששכחתי שיש עוד דברים "בחוץ" חוץ מהזוגיות.
אז דבר ראשון שעשיתי זה להרים טלפון לשתי חברות ולקבוע פגישה (היינו צריכות לפתוח יומנים כדי לקבוע P-: ) וכבר הרגשתי איך אני מתחילה לנשום שוב.

עוד עניין שהשפיע על המצב זה "שפתאום" הילדים שלי גדלו, פתאום בבת אחת הם השתנו לי, הלכתי עם הגדול לקנות בגדים היום, ועל הדרך נכנסנו לסטימצקי (הילד מאוד אוהב ספרים) במשך כל הזמן שבילינו בחנות הבגדים ובחנות הספרים, דיברנו קשקשנו החלפנו דעות ופתאום הרגשתי שאני מנהלת שיחה עם נער בן 16 ולא עם ילד בן 10.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי הגמד_חיוכון* » 27 מאי 2007, 00:46

מוסיפה עוד תודות, התפעלות ואהבה לדף המחכים והמדויק הזה.
וגם וואו, איזה דף מדהים ונפלא. איזה אתר זה, שיש בו דפים כאלה, ואיזה אנשים טובים, שבאמת תורמים תרומה משמעותית לחיים וללב של כל מי שקורא

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 24 מאי 2007, 22:52

וואו מי מה תודה.


אני ממנה את הבכור לאחראי נסיעה. זו השניה שבה חל מהפך. הוא נהיה רציני ואחראי, שואל את אחיו הקטנים למה הם זקוקים,

הממ, לא חושבת שיעבוד עם הגדול שלי, הוא אוהב את השקט שלו אבל את יודעת מה? שווה לנסות.

מה שקשה הוא לזכור את הפטנט הזה במצבים בהם אני נגררת לתוך הריב שלהם או לחוסר השקט,
ספרי לי על זה P-:

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי מי_מה* » 24 מאי 2007, 22:08

קוראת כאן בשקט כבר די הרבה זמן (בשקט יחסי, כי מאחורי הגב אני מספרת עלייך וממליצה על הדף הזה לכל חברותי האמהות!) וגם אני מלאת התפעלות והערכה לתהליך שאת עוברת, למחויבות שלך לתהליך, לשיתוף ולליווי המרגש של עירית לוי .
בקשר לזה: שתפי את הגדול במחשבות שלך ותבקשי את עזרתו , יש לי משהו לשתף בו. פטנט שעובד אצלנו (גם שלושה ילדים, גילאים כמעט שבע, ארבע, ושנתיים וחצי )הוא שאני נותנת אחריות. למשל בנסיעה, מתחילים לריב מי ישב איפה או מנסים לבדוק
איך הטריטוריה אמא תתחלק בין 3 ואז אני ממנה את הבכור לאחראי נסיעה. זו השניה שבה חל מהפך. הוא נהיה רציני ואחראי, שואל את אחיו הקטנים למה הם זקוקים, הם מצידם נמלאים קשב ורצון לשתף פעולה עם האחראי שלהם, ואני נוהגת בראש שקט .
מה שקשה הוא לזכור את הפטנט הזה במצבים בהם אני נגררת לתוך הריב שלהם או לחוסר השקט, אבל כל דבר משתפר עם תירגול...

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 24 מאי 2007, 21:40

מה שגורם להן לדבר בלי הפסקה ובו זמנית איתי ואלי שאני יכולה להשתגע! וחשבתי לתומי
אוי כמה מוכר.
איך הטריטוריה אמא תתחלק בין 3???? הרי 'המלחמה' רק תחריף ביניהן!
לא יכולה לעזור לך בזה, אני עדיין בתוך התהליך.....


את זה היא אמרה לי כאשר ביקשתי ממנה לספר לי איך היא הרגישה בבית.
איזו אמא נפלאה את, איזה כיף לבת שלך שאת משדרת לה חוזק ושאת יכולה/מסוגלת לשמוע את זה.


שתפי את הגדול במחשבות שלך ותבקשי את עזרתו.
וואלה אני אנסה את זה.

אולי תסכמו על זמן מסויים שרק שניכם נמצאים יחד?
דווקא הצעתי לו שנלך רק שנינו ללמוד טניס פעמיים בשבוע, הוא דחה את ההצעה, אולי אני צריכה למצוא משהו שיהיה יותר אטרקטיבי בשבילו.


אהבה
בחזרה :-)

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חני_בונה* » 24 מאי 2007, 21:29

הגדול בגלל שהוא מופנם וכמעט ולא מדבר על מה שמציק לו, לא הרגשתי שגם הוא צריך אותי, פשוט "שכחתי" ממנו.
מוכר.
האמצעית שלי פעם אמרה לי שהיא ויתרה מראש כי בבית היו יותר "מסכנים" ממנה ולהם "הגיע יותר" . ותנחשי מי היה המקור ל"תחרות המסכנות"?
את זה היא אמרה לי כאשר ביקשתי ממנה לספר לי איך היא הרגישה בבית.
הצעה: שתפי את הגדול במחשבות שלך ותבקשי את עזרתו. וגם: אולי תסכמו על זמן מסויים שרק שניכם נמצאים יחד?
אהבה

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 24 מאי 2007, 12:57

אתמול ישבתי באמצע בין הבנות באוטו וכרגיל הרגשתי איך הן מודדות אחת לשניה חלקים ב'טריטוריה' אמא וכמה תשומת כ"א מהן מקבלת - מה שגורם להן לדבר בלי הפסקה ובו זמנית איתי ואלי שאני יכולה להשתגע! וחשבתי לתומי - איך הטריטוריה אמא תתחלק בין 3???? הרי 'המלחמה' רק תחריף ביניהן!

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי בשמת_א* » 23 מאי 2007, 11:34

וואו, איזה דף מדהים ונפלא. איזה אתר זה, שיש בו דפים כאלה, ואיזה אנשים טובים, שבאמת תורמים תרומה משמעותית לחיים וללב של כל מי שקורא (()) {@ |Y|

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 23 מאי 2007, 02:02

נדמה לי שזה מה שניסו לרמוז לך כאן למעלה. אולי כדאי שכל אחד ילמד לדאוג לעצמו
אוקיי אבל הגדול שלי אם אני לא אהיה מספיק רגישה כדי לקלוט מה עובר עליו הוא (כמעט) לעולם לא יבוא ויגיד לי שמשהו מפריע לו, ואני חושבת שבתור אמא זו האחריות שלי לדאוג לזה, זה האופי שלו ואין הרבה מה לעשות בקשר לזה.


והאם זו אחריותך לקחת את האכזבות של כולם עלייך ?
שאלה מכשילה לא? :-) הבנתי את מה שאת מנסה להעביר.
רק אם מתאים לך, כמובן
מתאים, תודה על התזכורת.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי נועה_בר* » 22 מאי 2007, 09:33

אל המשפטים האלו בשיחה שלך עם עירית
כדאי לך לדעתי לחזור מתישהו
(מכיוון שהבלוג מאוד ארוך והמון מילים חשובות נאמרות בו לדעתי ) החלטתי להדגיש אותן עבורך.
מה את רצית ולא קיבלת?
הבנה הכרה וסיפוק של הרגשות והצרכים שלי (אני מדברת על הילדות)
מה מפחיד אותך ביחס לעצמך?
שבאיזשהוא שלב הרגישות שלי בקשר לצרכים/רצונות/רגשות שלו יילכו ויעלמו, כבר עכשיו עם הגדולים אני מוצאת את עצמי מבטלת (לפעמים) את הרגשות/צרכים/רצונות שלהם.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי נועה_בר* » 22 מאי 2007, 09:03

אני לא צריכה לדאוג לה כל הזמן, היא דואגת לעצמה יופי.
נדמה לי שזה מה שניסו לרמוז לך כאן למעלה. אולי כדאי שכל אחד ילמד לדאוג לעצמו (כולל את :-) ) ?
העניין סה"כ הוא להפריד את הבכי מהטקסט.
מה את/ה רוצה? האם זה אפשרי עכשיו? אם לא עכשיו מתי? זה משהו די נקי (בלי רגשות) אפשר-אי אפשר.
אין כאן האשמות, כעסים, בכי...

קשה לי לאכזב אותו, קשה לי לראות את הבעת הפנים שלו כשהוא מאוכזב
את רק בנאדם (במקרה ולא שמת-לב ;-) ) זה לא נורמלי להיות 100% בסדר עם כולם בכל רגע ועוד עם 3 ילדים, וכמובן עם עצמך ועם זוגך.
איפה? איפה קיימת האיש/ה הזו שיכולה לא לאכזב אף אחד?
והאם זו אחריותך לקחת את האכזבות של כולם עלייך ?

חג שמח @}

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי חגית_ל* » 22 מאי 2007, 06:46

נועה בר את מסבירה את הדברים מאוד יפה @} מסכימה איתך לחלוטין.
די לאחרונה גם אני התחלתי לתרגל לא לכעוס על הבכי שלהן כשהן לא מקבלות מה שהן רוצות עכשיו - מאותן סיבות שהזכרת למעלה - ולהפתעתי הרבה יש הפנמה מהירה וקבלת הדין. הן מרגישות שאמא שלמה עם זה ואם אמא שלמה - אז ככה הדברים צריכים להיות כי הן סומכות עלי.

אחרי כמה דקות חזרתי אליו נטולת כל רגשי אשמה/רחמים אמרתי לו שהיום הוא לא בא עם אמא לעבודה, הוא מתלבש ברגע זה ואין מסטיק מהמכולת!!! אחרי יללות של עוד כמה דקות ספורות הוא פשוט הפסיק לבכות והתחיל לשתף פעולה.

|Y| @}



חוץ מזה, אני לפעמים אומרת לבת שלי - למה ליילל? את יכולה לבקש את אותה בקשה בטון אחר? אני מבטיחה לך שאתייחס אליה ואפילו תקבלי מה שתבקשי. היללות האלו באמת מוציאות קוצים.
כנ"ל :-)

הגדול בגלל שהוא מופנם וכמעט ולא מדבר על מה שמציק לו, לא הרגשתי שגם הוא צריך אותי, פשוט "שכחתי" ממנו.
אוי! גם אצלי הקטנה מאוד דואגת לזכויותיה באסרטיביות רבה ואני תוהה באמת מה יקרה כשתצטרף אלינו השלישית. גם ככה אני מכה על חטא עם הגדולה ומנסה להתעניין כמה שיותר וללטף ולחבק בכל אפשרות כדי שהיא תרגיש שאמא פה ולא שכחתי אותה :-(

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 22 מאי 2007, 00:50

אתמול הבטחתי לגדול שנראה פרק בסדרה (באינטרנט), בערב הייתי כל כך מותשת ואמרתי לו שנדחה את זה למחר, הוא שתק נכנס למיטה והתכסה עד הראש כשעברתי לידו שמעתי אותו מתייפח בשקט, את מה שהרגשתי באותו הרגע אני לא צריכה לתאר נכון?
ישר הוצאתי את הקטנצ'יק מהמחשב, קראתי לגדול, נשכבנו אחד ליד השני במיטה והתחלנו לראות את הסדרה, פתאום הקטנצ'יק קפץ למיטה ונשכב בין שנינו, הגדול התעצבן ואמר לי (המשפט הזה מהדהד לי עד עכשיו בראש) "עכשיו הוא גם לוקח לי אותך".

בלילה שכולם ישנו חשבתי הרבה על הסיטואציה הזו ופתאום הבנתי שכמה שהאמצעית היא אחת שלא מוותרת ודורשת את שלה בכל מיני דרכים (בכי ויללות בעיקר) וכמה שקשה לי איתה, בסופו של דבר זה הכי קל, אני לא צריכה לדאוג לה כל הזמן, היא דואגת לעצמה יופי.
חני בונה אומרת לי כל פעם שאני צריכה להודות על הילדה הזו היא פשוט מתנה "שדואגת" להחזיר אותי למסלול בכל פעם מחדש (תרגום חופשי של המילים שלה).

הגדול בגלל שהוא מופנם וכמעט ולא מדבר על מה שמציק לו, לא הרגשתי שגם הוא צריך אותי, פשוט "שכחתי" ממנו.

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי אמא_לשלושה* » 21 מאי 2007, 13:31

קפיש?
קפיש D-:

החיים עם 3 ילדים בלוג

על ידי נועה_בר* » 21 מאי 2007, 08:23

_ללמוד להסתדר עם מה שיש. לדעתי זהו "שיעור" חשוב שכלל לא מצביע על חוסר רגישות שלך.
שיט, כבר מגיל כזה??_
הוא לא יבקש פתאום מיליון דולר, נכון ? אז לגילו הוא מבקש - צעצוע, ארטיק, ללכת עם אימא לעבודה... קפיש?

אחרי כמה דקות חזרתי אליו נטולת כל רגשי אשמה/רחמים אמרתי לו שהיום הוא לא בא עם אמא לעבודה, הוא מתלבש ברגע זה ואין מסטיק מהמכולת!!! אחרי יללות של עוד כמה דקות ספורות הוא פשוט הפסיק לבכות והתחיל לשתף פעולה.
|Y| |Y|

חזרה למעלה