על ידי מיכל_שץ* » 21 אפריל 2004, 16:32
הדף הזה עורר בי הרבה מחשבות, בנוגע לדברים שאני מתמודדת אתם ביום יום בבית, ובאינטראקציות עם הורים אחרים. אז קודם כל חבצלת, באמת נראה שאת גם זקוקה לחיבוק. קבלי
.
הורה הוא כל-יכול, בכוחו לגרום לילד לגדול כך שיוכל לעמוד בגבורה בכל ניסיון שיזמנו לו החיים
מישהי אמרה הלוואי. אכן. ואני רציתי לשאול למה? אסור להתפרק? חייבים תמיד להיות גיבורים? בין שאר הדברים שנראה שאת פשוט צריכה לקבל כמו שהם זה גם את העובדה ש
עצם יכולת ההתפרקות זו עוצמה , כן. יש המון עצמה בלאפשר לעצמך להתמודד עם הרגשות של עצמך ולהיות שם, ולבכות עד שנגמר.
דובר רבות על הקבלה שלו כפי שהוא, על ההזדהות עם כאבו.
דבר ראשון: שימי לב לשעור שיש לילדך ללמד אותך, או שלך יש ללמוד ממנו. כל אחד מילדנו מביא שעור או לימוד חדש לחיינו, רק אם נסתכל על עצמנו דרכם (בלי לערב אותם), נפתח את הלב והראש נוכל באמת להתקדם ולהתפתח. בקיצור תלמדי להיות קשת מתוחה היטב.
ותזכרי שאנחנו לא מושלמים, כהורים, ותפקידנו הוא לא לרפד את דרכם של ילדנו, כך שלא יסבלו בעולם הזה, אנחנו רק יכולים להציע להם נחמה, כשצריך, ולעזור להם ללמוד ממה שעובר עליהם.
דבר שני: העובדה שאת מקבלת אותו בדיוק כפי שהוא, ללא סייג, ומגלה כלפיו אמפתיה אין משמעותה שאת בוכה יחד איתו על הלגו שהתפרק.
להפך, אם את רוצה להנחיל לילדך עוצמה כל שעלייך לעשות ברגעים אלו הוא להיות שקטה במקומך, ולהעביר לו את המסר שאת שם בשבילו, אם הוא צריך את הכתף שלך בשביל לבכות, או שהוא צריך שתניחי לו, הוא יגיד לך אם רק תקשיבי.
אנלוגיה שאהבתי מלימודי התקשורת: בבואנו לעזור לילד שנמצא במצוקה, דומה המצב לניסיון שלנו להוציאו מתוך בור שנפל לתוכו. אם אנחנו מזדהים אתו, הרי אנחנו אתו בתוך הבור ואין ביכולתנו לסייע. אם אנחנו מפחדים / כועסים וכו' אנו מתרחקים משפת הבור וגם אז אין בידיינו לסייע לו. רק אם נגלה אמפתיה קבלה וחמלה אמיתית, נהיה בטוחים ביכולתנו להציע עזרה כפי שנתבקש, יהיה זה כאילו אנו עומדים על שפת הבור בבטחון ומקשיבים, אם יבקש סולם, נוכל להביא סולם, אם יבקש יד, נציע יד, ואם יבקש שנניח לו ונחזור אח"כ גם זאת נוכל לעשות.
ולבסוף, כמה ציטוטים שהדף הזה העלה בי
"... אינני בוכה אף פעם
אינני תינוק בכיין
אז למה זה אמא למה,
זולגות הדמעות בעצמן" (דני גיבור / מי שיודע מי כתב נא להשלים נדמה לי שמרים ילן-שטקליס)
"בדיוק בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב
שאני שלמ/ה לא חסר בי דבר
ומותר לי אותי לאהוב"
(מתוך שיר הסיום בדיסק של ילדי אדמה "לא ניקינו לא סידרנו, שרנו")
<יצא קצת מבולבל, עמכם הסליחה>
הדף הזה עורר בי הרבה מחשבות, בנוגע לדברים שאני מתמודדת אתם ביום יום בבית, ובאינטראקציות עם הורים אחרים. אז קודם כל חבצלת, באמת נראה שאת גם זקוקה לחיבוק. קבלי (()).
[u]הורה הוא כל-יכול, בכוחו לגרום לילד לגדול כך שיוכל לעמוד בגבורה בכל ניסיון שיזמנו לו החיים[/u]
מישהי אמרה הלוואי. אכן. ואני רציתי לשאול למה? אסור להתפרק? חייבים תמיד להיות גיבורים? בין שאר הדברים שנראה שאת פשוט צריכה לקבל כמו שהם זה גם את העובדה ש [u]עצם יכולת ההתפרקות זו עוצמה[/u] , כן. יש המון עצמה בלאפשר לעצמך להתמודד עם הרגשות של עצמך ולהיות שם, ולבכות עד שנגמר.
דובר רבות על הקבלה שלו כפי שהוא, על ההזדהות עם כאבו.
דבר ראשון: שימי לב לשעור שיש לילדך ללמד אותך, או שלך יש ללמוד ממנו. כל אחד מילדנו מביא שעור או לימוד חדש לחיינו, רק אם נסתכל על עצמנו דרכם (בלי לערב אותם), נפתח את הלב והראש נוכל באמת להתקדם ולהתפתח. בקיצור תלמדי להיות קשת מתוחה היטב.
ותזכרי שאנחנו לא מושלמים, כהורים, ותפקידנו הוא לא לרפד את דרכם של ילדנו, כך שלא יסבלו בעולם הזה, אנחנו רק יכולים להציע להם נחמה, כשצריך, ולעזור להם ללמוד ממה שעובר עליהם.
דבר שני: העובדה שאת מקבלת אותו בדיוק כפי שהוא, ללא סייג, ומגלה כלפיו אמפתיה אין משמעותה שאת בוכה יחד איתו על הלגו שהתפרק.
להפך, אם את רוצה להנחיל לילדך עוצמה כל שעלייך לעשות ברגעים אלו הוא להיות שקטה במקומך, ולהעביר לו את המסר שאת שם בשבילו, אם הוא צריך את הכתף שלך בשביל לבכות, או שהוא צריך שתניחי לו, הוא יגיד לך אם רק תקשיבי.
אנלוגיה שאהבתי מלימודי התקשורת: בבואנו לעזור לילד שנמצא במצוקה, דומה המצב לניסיון שלנו להוציאו מתוך בור שנפל לתוכו. אם אנחנו מזדהים אתו, הרי אנחנו אתו בתוך הבור ואין ביכולתנו לסייע. אם אנחנו מפחדים / כועסים וכו' אנו מתרחקים משפת הבור וגם אז אין בידיינו לסייע לו. רק אם נגלה אמפתיה קבלה וחמלה אמיתית, נהיה בטוחים ביכולתנו להציע עזרה כפי שנתבקש, יהיה זה כאילו אנו עומדים על שפת הבור בבטחון ומקשיבים, אם יבקש סולם, נוכל להביא סולם, אם יבקש יד, נציע יד, ואם יבקש שנניח לו ונחזור אח"כ גם זאת נוכל לעשות.
ולבסוף, כמה ציטוטים שהדף הזה העלה בי
"... אינני בוכה אף פעם
אינני תינוק בכיין
אז למה זה אמא למה,
זולגות הדמעות בעצמן" (דני גיבור / מי שיודע מי כתב נא להשלים נדמה לי שמרים ילן-שטקליס)
"בדיוק בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב
שאני שלמ/ה לא חסר בי דבר
ומותר לי אותי לאהוב"
(מתוך שיר הסיום בדיסק של ילדי אדמה "לא ניקינו לא סידרנו, שרנו")
<יצא קצת מבולבל, עמכם הסליחה>