לקרוא לו הכנת הגוף להריון ולדבר רק על תזונה זו בעיני החטאה.
כן, לא אני נתתי לדף את שמו ואני כל הזמן מנסה למצוא שם טוב יותר.
משהו כמו "תזונה להולדת תינוק בריא".
דרך חיונית לריפוי תהיה לשחרר את הממסד מאשמה, לשחרר את התזונה מאשמה, לשחרר את עצמך מאשמה, לשחרר את האשמה מאשמה, ולהסכים לא לדעת כלום כדי לראות דברים חדשים לגמרי. בעצם אני אומרת דברים דומים מאד לאלו של צפריר במילים אחרות:
טוב, לא יכולתי לצטט הכל אז אני מצטטת רק את זה.
לא, לא, לא. יש פה אי הבנה. כמובן, היא נובעת מהצורה שכתבתי את הדברים, חלקית, ואולי בראש ובראשונה מהשם הלא נכון של אותו דף על התזונה.
בוודאי שמליון דברים משפיעים בהריון. הרי אני בעצמי כתבתי ל"באופן טבעי" (שכחתי איזה גיליון) איך קיבלתי את בתי הבכורה. וגם פה בכמה דפים כתבתי לצד הגירסה המשעשעת והמיסטית של הדיאלוג עם אלוהים, גם את הגירסה היותר "ארצית" של מדיטציה וחופש מהעבודה ודיקור סיני ושיאצו והילינג ושיטת פאולה וללמוד להכיל ואיך שלפני כל הריון אני צריכה ללמוד כמה שיעורים בשביל לזכות בעובר שלי.
ובדיוק הזכרת לי, ענת, שכדי לקבל את הילד הזה הייתי צריכה להיכנס עמוק בדיוק לנושא הפחדים והחרדות שלי...
אז בוודאי שיש אלף גורמים שקשורים לכניסה להריון, להריון, ללידה וכן הלאה.
פשוט, בדף
הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף והמשכו הדף עם השם (שעומד להשתנות!) על
תזונה ללידת תינוק בריא אני דנה בכוונה תחילה אך ורק באספקט של התזונה והשפעתה עלינו ועל עוברינו, מפני שזה
משהו חדש בשבילי שלא תיארתי לעצמי קודם את חשיבותו הקריטית.
אין לי שום רגש אשמה, ובוודאי שאינני מאשימה שום ממסד רפואי ואף אחד.
אין לי שום עניין ב"אשמה". אני מתעניינת בלימוד ובהפקת לקחים.
אני לא בטוחה שאצליח להסביר, אבל זה ככה:
גיליתי משהו.
גיליתי משהו שהיה משנה את חיי ומונע צרות רבות מהתינוקות שלי אילו ידעתי אותו בזמן.
גיליתי משהו שהציבור אינו יודע, ושאפילו מועלם בגלל אינטרסים שונים.
אני אומרת "אח, איזה באסה שלא ידעתי, הנה אני רואה שממש 'אכלנו אותה' בגלל זה. טוב, אז מה עושים עכשיו?"
ומה אני עושה?
את מה שבטבעי.
אני משנה את תזונת המשפחה.
ואני הולכת ופותחת את הפה שלי ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע את המידע הזה, כדי לחסוך מאחרים את מה שאני עברתי.
אותי זה מקומם כמעט כל פעם שאת מביאה תוצאה של מחקר כדי לאשש דברים מסוימים.
(-:
מה לעשות, ענת, אני באה מעולם המדע.
אני מתפלמסת עם אנשים שרוצים הוכחות.
והנה, דווקא בדף ההוא על התזונה כתבתי במפורש, שאני לא אתעסק בהוכחות, ושאני אומרת את הדברים כי אני
יודעת שהם נכונים. שלא תטעי: גם הדבר הכי "מדעי" לא יעשה עלי ועל רבים אחרים שאני מכירה שום רושם, אם לתחושתנו ולהרגשתנו ה"מחקר" פשוט כושל, לא נכון, לא הגיוני, לא מתאים.
אני בהחלט לא חושבת שהתזונה היא הכל. בטח שלא. אני חושבת שאני משמיעה את קולי במספיק דפים ובמספיק מאמרים ב"באופן" בשביל שאי אפשר יהיה לפספס את מגוון הגורמים שאני מתעסקת בהם ושחשוב לי מהם. התזונה היא פשוט משהו שלא הייתי מודעת לו, ואני רוצה להוסיף אותו לרשימת הדברים החשובים ליד ההנקה, המיטה המשפחתית, המנשא, הבלי חיתולים וכן הלאה. הוא היה זנוח הרחק מאחור, ואני - ואני בטוחה שכולנו - בכלל לא ידעתי עד כמה הוא חשוב.
חשיבותו לא
מבטלת את חשיבותם של דברים אחרים, אבל עליהם כותבים אחרים וחשיבותם כבר מדוברת ונדונה, אז אין לי מה לקום ולצעוק "אנשים, תקשיבו! להריון צריך הכנה נפשית!"
נו, את זה כבר ידעתי לפני שבע שנים.
מה חדש ...
ממחקרים ובדיקות רפואיות
תודה, תודה על האיחולים למתוק הקטן.
למען האמת, אין לו שום קשר למחקרים.
ובדיקות רפואיות... נו, מודדים לו משקל וגובה והיקף ראש וספירת דם. וזה כן חשוב. כי זה אומר לנו
במה חשוב להתרכז . תראי, הילד איבד המון דם כתוצאה מהתגובות האלרגיות הקשות שלו. המון דם. ראיתי את הכמויות בסיר. ויחד עם הדם איבד גם את התיאבון. ובגלל האלרגיה יש לו בעיית ספיגה קשה. אז אי אפשר לשבת בשקט ולהגיד "יהיה בסדר".
מה עושים?
את יכולה לראות בדף
בקשה מיוחדת של בשמת מה אני עושה.
סומכת על הממסד הרפואי? ממש לא.
משאירה הכל בידי שמיים? ממש לא.
נותנת פתרונות רפואיים? ממש לא.
מפסיקה להניק? ממש לא.
אני נעזרת בכולם, החל מבית החולים שניידר, ודרך החברים שלי ב"באופן טבעי" ועד ה-ipec והרפואה הסינית ודמיון מודרך ומה שתרצו, כדי לתמוך בבן שלי ולאהוב אותו ולגדל אותו
בדיוק כמו שאני מאמינה בלי לשנות פסיק - ועושה עוד מאמצים אקסטרה בשביל להוציא אותו מהמצב הקשה בעזרת שילוב של הכל. לא "רק זה" או "רק זה". אני פתוחה ל-ה-כ-ל - ויחד עם זה סגורה ל-ה-כ-ל, סגורה במובן זה ששום דבר לא נכנס בלי שהוא עובר את המסננת שלי, אבל כל דבר יישמע ויישקל בכובד ראש ובפתיחות.
חרדות? יש. פחדים? יש. הם לא גורמים לי לעצום עיניים ולהפיל מעלי את האחריות.
אחריות. לא אשמה. אחריות זה הקטע שלי. לא אשמה. שיעור הוא הדרך שלי. לא בריחה.
מה זו התמודדות שאני גאה בה?
כשרופא גסטרואנטרולוג ילדים יהיר ומתנשא, שכועס עלי ורוצה להעניש אותי על הבעיה של הבן שלי, זורק לי באכזריות "אם את רוצה להניק אז את תצטרכי לאכול פורמולה בעצמך!" -
ואני באה לבית החולים ומציעה להם (תודה ל אמא ל-5 ) שאני אוכל פורמולה וככה ננטרל את האפשרות שהחלב שלי יעביר אליו איזשהו אלרגן, ובמשך שלושה שבועות אני לא אוכלת כלום, רק שותה את הפורמולה הנתעבת הזאת (ואחר כך עולה כיתה לפורמולה + תפוחי אדמה (-: ).
זה נקרא אצלי להתמודד עם חרדות. ועם פחד. ועם כעס. ועם כאב.
ועם אחריות. ועם אהבה.
(אני מבקשת מראש סליחה על זה שאני לא קוראת שוב את מה שכתבתי כי אחרת אמחק חצי ואעשה שקר בנפשי)