הוספתי הודעה אחת להתחלה, שהיתה קטועה וללא הקשר.

זה דף שקשור לדפים על צורות התבטאות, אבל גם לדפים כמו [po]100 אחוז אחריות[/po] ודומיהם.

תוהה איפה לאנדקס.

איזה דף מעניין, וקשור גם לדף [po]למי יש זמן לאוכל בריא[/po] - - -

צפריר, אז קבלה וחמלה זה אותו הדבר?
ואם הכל מקובל אז מה נרצה לשנות ולמה ואיך?

תודה צפריר. מין הסתם אני עוד לא שם...
תודה רחלי, ובעיקר על איזכור פתיחת הלב שהיתה חסרה לי עד כה.

ענת ובשמת,
התקשורת ביניכן בדף הזה מעוררת השראה וחודרת ללב. תודה לשתיכן.

הבוקר, ולא בפעם הראשונה, ישבתי ברגע של שקט כשהמשפט הבודהיסטי "החיים הם סבל" מסתובב לי בראש. אני מתחילה אתו את הבוקר כל פעם שאני נתקלת בקשיים של אנשים שהייתי רוצה בכל ליבי לעזור להם ומרגישה שזה לא בכוחי ולא בידי. במהלך העניין עולים לי גם קשיים שעוברים עלי ואני נפתחת לסבלו של העולם על כל יצוריו. הבוקר, אחרי זמן קצר של שינון, נפתחתי שוב לסבל. הרגשתי איך הכתפיים משתחררות לי, איך הלב נפתח. נעשיתי מודעת ליופי שמסביבי והתמלאתי באושר גדול. באותו הרגע הגיע לו החתול והתכרבל עלי, שניה אח"כ התעוררה ילדתי הקטנה, באה אלי בשקט מוחלט, פינתה לה מקום והתחילה לינוק.

ולמה כל הסיפור הזה? כי נוכחתי לאחרונה שהחמלה (COMPASSION) נולדת מתוך קבלה אמיתית של הסבל שקיים בחיינו שמוביל להכרה בסבל שאחרים חוווים ופותח את הלב, שמוביל לוויתור על הצורך המעייף להצטיין, להצליח, להשיג, להיות הכי טובים, להוכיח (כי הרי החיים הם סבל וזה מה שיש), שמוביל ליופי שברגע שמוביל לאושר גדול ולבדיחות הדעת.
ואני שנים רבות הייתי גאה ביכולת שלי להיות חיובית ולהשיג כל דבר, ולא יכולתי להבין איך אפשר להגיד שהחיים הם סבל. הרי יש המון רגעים יפים, לא? והנה מתוך שהחיים הם סבל מגיעים לאושר גדול אז כל העניין הוא בעצם טריק לחיים חיוביים, לא?
זהו שלא. זאת המציאות, זה מה שיש, וכשאנחנו מקבלים את הסבל, מפסיקה המלחמה. אין צורך להכחיש יותר. נולדת אהבה לעצמנו ולעולם ולרגע העכשוי שמכיל בתוכו יופי ואושר. כל זה יעלם רגע אח"כ כשנפסיק להיות מודעים לעכשיו ונחזור לחיים ללא תשומת לב שגם הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

[u]חמלה זה הדבר שאמא מרגישה אוטומטית (? אני מקווה ) כלפי התינוק שלה, הילד שלה, כשהיא מניקה אותו, רואה אותו ישן, או גדל, או חולה או אחרי שהוא הסתפר בפעם הראשונה, או כשהוא מתחיל ללכת ונופל או כשהוא מצליח לעשות משהו, או לא מצליח לעשות משהו.[/u]
זאת [b]חמלה[/b] ?
אצלי זה: אהבה, רוך, חום, עונג, ושוב אהבה.

יש לי הרגשה שאני מבינה את ההסבר של צפריר והוא נשמע לי מדוייק. צירוף של קבלה עם הזדהות עם מעט צער.

[u](לקח לי יומיים לחשוב על זה...)[/u]
אני עדיין חושבת על זה.

חמלה - היא היכולת לקבל את המציאות ואת העובדות כפי שהן.
מכאן, קבלת אותה עובדה שהצפרדע הראשונה מתה, היא הפתח לחמלה. שכן, קבלת עובדה זו תוך תחושה של כעס למשל, מצביעה על כך שאין זו קבלה מלאה.
כאשר אנו מקבלים אתהעובדות באמת, ללא תרעומת או הכחשה - עולה החמלה כלפי נאמר קרובי משפחתה של הצפרדע האומללה, חמלה שהיא הכרה בעובדות ויכולת להזדהות עם הצער שעובדות אלה מעלות. מכאן, כאשר עולה בי חמלה אלייך, הריני מכיר בעובדת היותך נאמר כועסת, ואף יכול להזדהות עם עובדה זו, מבלי לכעוס בעצמי. אותה הזדהות, הכוללת את קבלת הדברים כפי שהם, כאשר היא מופגנת כלפייך - היא החמלה.

(לקח לי יומיים לחשוב על זה...) חמלה זה הדבר שאמא מרגישה אוטומטית (? אני מקווה S-: ) כלפי התינוק שלה, הילד שלה, כשהיא מניקה אותו, רואה אותו ישן, או גדל, או חולה או אחרי שהוא הסתפר בפעם הראשונה, או כשהוא מתחיל ללכת ונופל או כשהוא מצליח לעשות משהו, או לא מצליח לעשות משהו.
[u]חמלה זה סוג של צער בשביל מישהו שעובר רגע קשה?[/u]
לא רק ברגע קשה אלא גם ברגע חשוף, רך, תמים, טהור.

חמלה זה כמו רחמים? או שרחמים זה אותו הדבר רק עם התנשאות?

חמלה זה סוג של צער בשביל מישהו שעובר רגע קשה?

[u]מה זה בעצם "חמלה"?[/u]
כשאמא שלי חזרה לבית מבית החולים אחרי התקף לב הרגשתי לשבריר שניה חמלה. לא הרגשתי את זה מאז (וגם לא עד אז) ואני גם לא טובה במילים אז אני לא מצליחה לתאר את זה. אבל אני יכולה להגיד מה אין בחמלה. אין כעס, אין התנשאות, אין ריחוק.

[u]להבין אותה ולהכיר בזה שאין לה הכוחות לעזור לעצמה?[/u]
לדעתי זה יותר הכרה בזה ש"ככה זה" יש צפרדעים מכל הסוגים והיכולת לראות את עצמך גם בצפרדע שהתייאשה.

אני חושבת בהקשר הזה על משל הצפרדעים וכד החלב. אתם יודעים, שתי צפרדעים נופלות לתוך כד חלב. האחת מנסה לקפוץ החוצה, לא מצליחה, מתייאשת, טובעת ומתה. השניה ממשיכה לשחות ולנסות לקפוץ החוצה, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. לבסוף, בזכות השחיה הבלתי פוסקת של הצפרדע שלא מוותרת, בחלב נוצר גוש חמאה, הצפרדע עומדת עליו וקופצת החוצה, לחיים ולחופש.

נגיד שיש לי "חמלה" לצפרדע שהתייאשה ומתה.
מה זה בעצם "חמלה"?
להבין אותה ולהכיר בזה שאין לה הכוחות לעזור לעצמה?

תודה צפריר, הריני מתקנת:
ממקום של עוצמה, של חיבור למקום העמוק ביותר שלנו, שאותו מן הראוי לחפש וליצור מחדש יום יום שעה שעה..._
ומוסיפה את מה שהדהד לי בראש מאז שכתבתי את זה -

שיוויתי ה' לנגדי תמיד.

בשמת,
[u]זה היה מין שינוי ניסוח ממה שאני כתבתי, שמדגיש את החסר - למה שאתה כתבת, אותו הדבר אבל מדגיש את ה"יתר"?[/u]
מדגיש את הטוב והמוטב, מדגיש את הקיים. זה - עקרוני.

[u]עם כל הכבוד, אתה לא חושב שיש פה גם עניין של מקרה, פשוט מקרה?[/u]
בלי כל קשר לכבוד, אני מצביע לך על האפשרות שזה לא מקרה, שאותם רופאים נבחניים באים לחייך מתוך הזמנתך, וכך גם אותם רופאים אבהיים. כאן תתבונן לדמות הרלוונטית ותראה האם אינה משלבת את שתי התכונות - נבחנות ואבהות.
[u]האם אני ממשיכה לדבר עם פסיכולוגית א למרות שאין לי שום צורך בפסיכולוגית (היא יוזמת את השיחות, כאמור, כי במחלקה נהוג שכל אחד מדבר אחת לכמה זמן עם כל אחד מהמומחים - פסיכולוגית, דיאטנית וכו') והיא לא מוסיפה לי (בלשון המעטה. אני ממש לא צריכה את הרצון שלה שאני אפסיק להניק, אין לזה שום קשר אלי, שתתמודד בעצמה עם הבעיות שלה)?[/u]
כאן הבאת דוגמא כיצד מישהי שנדחפת לתוך חייך איננה באמת מכעיסה אותך, יות ואת שלמה עם עצמך לחלוטין, גם אין לה סיכוי ממש להזיז לך (מעבר לטרחנות האישית שם).

[u]אולי אם אני אהיה שוות נפש - אני לא אהיה מונעת מספיק לעשות שינוי?[/u]
לא אולי, בטוח. שכאשר תהיי שוות נפש - לא תצטרכי לעשות שינוי - הוא יתרחש מאליו.

וכל שאלת "בשמת ללא כעס - הדמות והמשל" היא-היא-היא בחינה ראויה. התבונני שם לעומק.

מעריצה,
[u]ההתעקשות שלכם - ענת וצפריר - "לרפא" את בשמת היא בגלל שאתם חושבים שזה יעזור לבן שלה?[/u]
ההתעקשות היא של בשמת, ההנחיה או ההצבעה על כוונים אפשריים ניתנות מתוך הושטת יד פשוטה. הבן של בשמת נמצא באחריותה בלבד.

ענת,
[u]ממקום של כוח עצום[/u]
ניתן להחליף ל- ממקום של עוצמה.

ענת ובשמת! אתן נמצאות במקום של מודעות מדהימה,מעורר השראה!!

והנה אחרי ששלחתי אני רואה שענת כתבה בדיוק אותו דבר (-:

תתערבי, תתערבי חופשי, [po]נורית מ[/po] .
אני לא מרגישה שאני צריכה "להלחם כלביאה". זה ממש מיותר לי.
זה נראה לי שייך בעיקר לדף אחר, לכן אני לא ארחיב כאן.
האם מותר לי להגיד בפשטות, שאתם תצטרכו פשוט להאמין לי, שאני לא מרגישה שום צורך "להלחם כלביאה" ושזה ממש מיותר לי?
אני מרגישה צורך ברופא אבהי ותומך, שבאמת עוזר בפועל,
אני מרגישה צורך בחברים תומכים, ולכן פתחתי דף שבאמת עזר לנו מאוד,
אני מרגישה צורך בבעל תומך, שיגיד "איזה מזל שאת מניקה את הבן שלנו. בואי נראה מה אפשר לעשות כדי לעזור לו", שיבוא איתנו לטיפולים ולבית החולים ולרופא, כי אני ממש לא מרגישה [b]שום צורך[/b] לעשות הכל לבד או להלחם במישהו.
אני לא זקוקה להביא לידי ביטוי שום "בשמת שנלחמת כלביאה".
אני מאוד שמחה שפגשתי רק רופא לא-נחמד אחד למשך חצי שעה, וכל שאר הרופאים היו נחמדים מאוד. נחמדים ומקצועיים.
בבית החולים אני לא צריכה להלחם באף אחד.
מה שמבאס שם הוא המצב של שי, לא הרופאים או האחיות. טוב, שוב מחקתי.
המצב של שי לא ישתפר אם אני אתעלם ממנו ואחיה באשליות שהכל טוב. הוא כן משתפר בזכות כל מה שאנחנו עושים. אבל גם לילד יש הקצב שלו.

מעריצה צמודה, אני מרגישה שענת רוצה שאשתנה כי היא מאמינה שאני צריכה לעשות משהו אחרת, אבל זה לא מפריע לי כי זה מכוונות טובות ולי תמיד יש מה ללמוד.
ואני מרגישה שצפריר לא רוצה ממני כלום. אין לו שום מטרה לרפא אותי. הוא רק מראה לי את מה שהוא רואה שאני רוצה "לרפא" בעצמי, והוא מרשה לעצמו להראות לי כי הוא כבר יודע מראש שאני מוכנה לראות.
ומה שאני מוכנה לראות עוזר לאחרים שקוראים ורק חושבים בלב.
ולכולם התודה והברכה.

[po]מעריצה צמודה[/po]
בשמת משקפת לי את הכעסים שלי ובאמצעותה יש לי אפשרות לראות את עצמי יותר טוב ולרפא קודם כל את עצמי. בגלל זה אני אגב מודה לה מדי פעם.
כמו כן, ברור שלבשמת יש תשוקה להרפא, לעבוד על עצמה ולהשתפר, ושהיא רוצה להבין דברים באמצעות מה שאנחנו יכולים לשקף לה, לפיכך נהיה כאן דיאלוג/טריאלוג מפרה שכולנו (לתחושתי) נהנים ממנו, תרתי משמע.

[u]זה אותו כעס שעולה בי כשאני נתקלת בשילוב של בורות, הכחשה, הדחקה, רמאות ואינטרסים "שפלים" (המונח מצחיק אותי, אבל נראה לי שהוא מבטא בקיצור את מה שייקח לי הרבה זמן לנסח בצורה יותר מדוייקת, עדינה וארוכה...).[/u]

בשמת, אני מכירה את הכעס הזה [b]ממש ממש[/b] טוב מעצמי, אבל לפחות בתיאוריה אני יודעת שאנשים שהם כאלו הגיעו למה שהגיעו בין היתר מתוך נסיבות, שהם בעצמם קורבנות של אי-הנקה ואי-פירגון ושהם ראויים קודם כל למעט חמלה.
לא כולם נולדו עם הנתונים שלך ושלי, ולא כולם קבלו מה שאת ואני קבלנו בילדות, שבכל זאת אפשר לנו חיפוש ובדיקה והליכה אחר ליבנו ואמונתנו.
עוד זווית שעולה ומשתקפת לי מדבריך, היא הרצון שלי/שלך שכולם יהיו כמונו ויחשבו כמונו... אי אפשר ולא צריך וזו טעות גדולה. יש לקבל כל אדם באשר הוא כפי שהוא. כפי שצפריר אומר חזור ואמור, מתוך הקבלה והאישור שניתן לאנשים אחרים, יצמח שינוי. הלוחמנות והכעס רק מקבעים את המצב כמו שהוא.
אבל החמלה יכולה לבוא רק כשאנחנו לא מתמסרים לפחדים ולכעסים שלנו... ממקום של כוח עצום, של חיבור למקום העמוק ביותר שלנו, שאותו מן הראוי לחפש וליצור מחדש יום יום שעה שעה...

_וכתוצרי שבי, אנחנו צריכים להוכיח לזה ששבה אותנו - אותה דמות שקיימת אצלנו בתודעה, אם כאב מחמיר ואם כהמצאה פרטית שלנו - שאנחנו שוים משהו, שאנחנו בסדר, שלא יכעסו עלינו, רק שנהיה בסדר.
והדמות הזו שמפקחת עלינו כל הזמן, היא-היא האכזרית כל כך, שאינה יודעת רחם, במיוחד בעניני רחם, והמסר שלה הוא טוטלי, ומחייב לטוטליות, ומכאן אנו מחפשים איזושהי משמעות לכאב או לכעס._
צפריר,
לשאלתך ממקודם - עכשיו מתבהר.

אה, וסליחה שאני בכלל מתערבת.

[u]כאילו אותו רופא נבחני נדרש שם בשבילך - שתדעי מפני מי עלייך להתגונן ולהגן על ילדך. שאם לא היה, היתה תחושת ערכך העצמי, או עוצמתך האישית לא באה לידי הוכחה. הוכחה שנדרשת על ידך. עם זאת אלה אינם נדרשים להוכחת קיומך, שבלאו הכי מתקיימת.[/u]

בשמת,
אני הבנתי את המשפט הזה ככה. שבעזרת הסיטואציה הזו שאת נמצאת בה (כל העולם נגדך ואת נלחמת להגן על בנך) את מבטאת את "עוצמתך האישית". כאילו אם הכל היה כשורה ומלכתחילה היית נתקלת ברופא הנחמד לא היית יכולה להביא לידי ביטוי את "בשמת שנלחמת כלביאה".

ההתעקשות שלכם - ענת וצפריר - "לרפא" את בשמת היא בגלל שאתם חושבים שזה יעזור לבן שלה?

[u]אני מאמינה שלכשאתנקה מעוד כעסים וקורבנויות (צמד-חמד שכמותם) אוכל לתמוך בו ולגדל אותו בצורה הרבה יותר טובה.[/u]
אוי, אני כל כך מאמינה בזה.
לכן אני משקיעה הרבה זמן ואנרגיה באותה עבודת ניקוי.

צפריר, כתבת:
[u]ואני למדה מידי יום לטפל בילד שלי, ולתת לו את מה שמתאים לו, ואני מצליחה להקהות את עוצמת הפחדים והחרדות למקום של רגיעה, בכוח ההחלטה, ואני לומדת להתמיר כאב לעונג -[/u]
כן, זה נכון, אבל לא הבנתי בדיוק מה הנקודה שציינת.
זה היה מין שינוי ניסוח ממה שאני כתבתי, שמדגיש את החסר - למה שאתה כתבת, אותו הדבר אבל מדגיש את ה"יתר"? (סימן שאלה, ועוד סימן שאלה)

[u]כאילו אותו רופא נבחני נדרש שם בשבילך - שתדעי מפני מי עלייך להתגונן ולהגן על ילדך[/u]
אני באמת שואלת את עצמי אם הוא נדרש.
הוא הצליח לגרום לבעלי להתקיף אותי ולהאשים אותי בבעיה של הילד. לא ציפיתי לזה וזה לא הקל עלי.
לעומת זאת, מייד למחרת בבוקר הגעתי לבית החולים - הישר אל רופא בכלל-לא-נבחני. עדין, אבהי, תומך, חם, רגוע, אחראי ושקול אך סבלני ומקבל. אני יכולה לומר, שמכל האנשים הלא וירטואליים בחיים שלי הוא אחד התומכים ביותר.
אז מה זה אומר?
עם כל הכבוד, אתה לא חושב שיש פה גם עניין של מקרה, פשוט מקרה?
שמומחה א', שלא הכרתי אותו בכלל, רק שמעתי שהוא מומחה לעניין הספציפי, התגלה כ"נבחני", ומומחה ב', שלא הכרתי אותו בכלל, רק שהוא המומחה שהיה בתפקיד ביום המחרת, שבו הגענו לבית החולים, התגלה כאישיות הפוכה - פשוט מקרה ויכול היה לקרות אחרת?
או שפסיכולוגית א (במחלקה חלק מה"סבב" כולל פסיכולוגית) תתגלה כאחת שכל הזמן בעצם מנסה לערער את בחירותי, ואילו פסיכולוגית ב תתגלה כתומכת בי בדרכי פשוט מפני שזו דרכי (בלי קשר לדעתה שלה)?
לדעתי מה שמשמעותי בהקשר זה הוא איך אדם מגיב למי שנקרה על דרכו.
למשל, האם הייתי רוצה להמשיך וללכת למומחה ה"נבחני" אחרי החוויה הראשונה?
האם אני מחליפה את המומחה ה"אבהי" מפני שאני מחפשת מאבק ולא תמיכה?
האם אני ממשיכה לדבר עם פסיכולוגית א למרות שאין לי שום צורך בפסיכולוגית (היא יוזמת את השיחות, כאמור, כי במחלקה נהוג שכל אחד מדבר אחת לכמה זמן עם כל אחד מהמומחים - פסיכולוגית, דיאטנית וכו') והיא לא מוסיפה לי (בלשון המעטה. אני ממש לא צריכה את הרצון שלה שאני אפסיק להניק, אין לזה שום קשר אלי, שתתמודד בעצמה עם הבעיות שלה)?

[u]האם את יכולה לומר בכנות שדחיפות חשיפת הידע על התזונה אינה כוללת בין היתר כעס עצום על המערכת שאינה תומכת בו?[/u]
אני בטוחה שאם ראית כעס על המערכת אז הוא קיים.
המממ... זה חומר למחשבה.
אנסה כך:
אם קיים כעס, אז הוא אותו הכעס על ה"מערכת" גם בנושאי ההנקה, גם בנושאי התמ"ל, גם בנושאי ברית המילה, גם בנושא החינוך הביתי וכן הלאה.
זה אותו כעס שעולה בי כשאני נתקלת בשילוב של בורות, הכחשה, הדחקה, רמאות ואינטרסים "שפלים" (המונח מצחיק אותי, אבל נראה לי שהוא מבטא בקיצור את מה שייקח לי הרבה זמן לנסח בצורה יותר מדוייקת, עדינה וארוכה...).

אז מצד אחד, רק מפני שכל כעס אינו בריא ועדיף בלעדיו, אני באמת משקיעה זמן ואנרגיה בניקויו.

מצד שני, אולי אני לא ממהרת כל כך לסלק אותו לא רק מפני שזה קשה לי (קול קטן קטן בתוכי מכריח אותי להגיד בכנות, אפילו שאני יודעת שמייד אפול טרף לנעיצת שיניו של צפריר (-; , שאני לא אכיר את עצמי בלי כעס, אז אולי אני מפחדת להפוך להיות נטולת-כעס, אף על פי שאני יודעת בכל יישותי והווייתי שזו תהיה בשמת שאני אוהב הרבה יותר) -
אלא מפני שהוא מניע אותי.
הכעס מניע אותי לעשות שינוי.
אולי אם אני אהיה שוות נפש - אני לא אהיה מונעת מספיק לעשות שינוי?

אני כמובן רק מעלה שאלות. אין לי תשובות.
(טוב, אם כבר מוכרחים להיות ישרים פה, אז בטח שיש לי תשובות. הן בתוכי. מישהו בי יודע אותן. אבל [b]אני[/b] שכותבת לא יודעת אותן. אני לא זהה לו. ולא קל לי להגיע אליו. מה עוטף את המישהו שיודע בפנים? אולי חרדות? (-; טוב, פה אני כבר מוכרחה להתפוצץ מצחוק על עצמי, אז כדאי לשלוח "הוסף לדף".)

בשמת, אני מעריצה את גילוי ליבך.
את צודקת ש"השתלחותי בך" התייחסה לחלק צר מאד באישיותך, שבדף [po]תזונה ללידת תינוק בריא[/po] מתקבל כקצת - איך לומר - אובססיבי.
קשה לי להעריץ את ההקרבה שלך, למרות שאני יכולה לחוש את גודלה, כי היא משקפת לי את מקומה של ההקרבה בחיי ואת רצוני לצמצמה.
לא מתוך הסרת אחריות, להיפך: מתוך ההכרה שאם אגשים את עצמי בצורה נקיה וחופשיה יותר, שאם אהיה פחות צודקת וצדקנית (מילה איומה, לא?), אוכל להעניק יותר ובצורה מועילה יותר לבני משפחתי ואף לעולם.
(הסרתי את הסיפור שהיה כאן, כי הוא הובא רק לצורך העניין )
אני מאמינה שלכשאתנקה מעוד כעסים וקורבנויות (צמד-חמד שכמותם) אוכל לתמוך בילד שלי ולגדל אותו בצורה הרבה יותר טובה. אוכל פשוט להיות, עבורי, עבורו, במקום לטעת בו את הקושי שלי בעולם. אולי כשאצליח לסלוח גם לרופא המרדים על הבהמיות שלו, וכשאצליח לסלוח על כך שבניתוח הקיסרי הוציאו לי דרך אגב גם ציסטה ומיומה, כי "זה הנוהג", בעוד שמבחינתי זה נחשב חטא על פשע, אוכל להיות אדם יותר טוב, ואמא יותר טובה. לא אמא יותר מקריבה. אמא שלא מייצרת אנרגיה של מצבים קורבניים.

האם את יכולה לומר בכנות שאת לא ממש כועסת על הממסד הרפואי?
האם את יכולה לומר בכנות שדחיפות חשיפת הידע על התזונה אינה כוללת בין היתר כעס עצום על המערכת שאינה תומכת בו?
כביכול את מדברת על תזונה, אבל כל מה שאני קוראת בין השורות הוא כעס! את יכולה להגיד המון דברים שיצדיקו אותך ואת כעסך.
אבל כעס הוא סוג של אופל. ראשית כמובן יש להבחין בו, כי לעיתים הוא נדבק כעדשה לעיננו ואז קשה להבחין בו, רק כל העולם נהיה די מכעיס. ובכל פעם שמבחינים בכעס, באופל הזה, יש לבקש את האור. רק האור יכול לגרש את האופל. לעיתים מספיק לבקש את האור, בלי לדעת מהו ומיהו, בלי לראות אותו או לחוות אותו. עצם הבקשה - ההתכוונות - כבר מסלקת חלק מן האופל. מתרחשת בו תנועה, והתנועה גם היא אויבת של האופל.

[list]
[*] את צודקת!
[/list]
את צודקת!
את צודקת!*

אבל זה מה שהכי היית רוצה להיות?


ושוב, תודה.

_זה נקרא אצלי להתמודד עם חרדות. ועם פחד. ועם כעס. ועם כאב.
ועם אחריות. ועם אהבה._

בשמת,
צר לי לעשות לך את זה שוב.
ראי, מה שציטטתי כאן יכול לבוא גם אחרי, למשל:

ואני למדה מידי יום לטפל בילד שלי, ולתת לו את מה שמתאים לו, ואני מצליחה להקהות את עוצמת הפחדים והחרדות למקום של רגיעה, בכוח ההחלטה, ואני לומדת להתמיר כאב לעונג -
_זה נקרא אצלי להתמודד עם חרדות. ועם פחד. ועם כעס. ועם כאב.
ועם אחריות. ועם אהבה._

שאם נחזור לדברים שנכתבו למעלה, ראי אילו קשיים את מזמנת לעצמך על מנת לגלות את אחריותך, עוצמתך, ואהבתך. וכשאני אומר שאת מזמנת לעצמך זה מכיון שאני מדבר רק על אותו חלק שאת אחראית עליו, החלק שלך. שלעולם הדברים בתואם מושלם ונמצאים משרתים באופן מקביל את כל השחקנים במחזה. ומכאן, שאת יכולה להתחיל להתמיר את הקשיים הבלתי יאמנו שאת עוברת על מנת לממש את הורותך בדרך ראויה, למקומות שבהם את תחוי שוויון נפש ומכך גם תשקט הסערה סביבך.

שאינך יכולה לשנות את המציאות ולכן פתוחה הדרך בפנייך להצטרף אליה. סך הכל המציאות הזו היא מה שנמצא בעבורך, באופן פרטי למדי, שיש מי שנגעל מסבון מלוכלך ויש מי שעצם המושג מצחיק אותו ובשני המקרים מצביעה המציאות על סבון. או כפי שניתן בזמנו על ידי לבן: שיש מי שרואים תהומות, ויש מי שרואים עומקים, ואלה ואלה נמנעים מילקרב לקצה מתוך ידיעת הסכנה האפשרית שם.
מכאן, שבמקומות שאת רואה תהומות את יכולה להתחיל לראות עומקים, או מדרונות, ובמקום שאת רואה עומקים את יכולה לצלול, או במובן זה להצליל במובן זה להפוך ליותר צלול ובהיר את הנדון, כמו גם לעניין הצליל - התדר המסוים של אותו עניין.
כאילו אותו רופא נבחני נדרש שם בשבילך - שתדעי מפני מי עלייך להתגונן ולהגן על ילדך. שאם לא היה, היתה תחושת ערכך העצמי, או עוצמתך האישית לא באה לידי הוכחה. הוכחה שנדרשת על ידך. עם זאת אלה אינם נדרשים להוכחת קיומך, שבלאו הכי מתקיימת.

אני כותב את הדברים כך ישירות אלייך היות ואת כבר משתקפת מרצונך כאן, ומתוך ידיעה ודאית שהדברים מתאימים לאמהות רבות ולאבות רבים. תפישה זו היא תוצאה ישירה של היותנו תוצרי שבי.
וכתוצרי שבי, אנחנו צריכים להוכיח לזה ששבה אותנו - אותה דמות שקיימת אצלנו בתודעה, אם כאב מחמיר ואם כהמצאה פרטית שלנו - שאנחנו שוים משהו, שאנחנו בסדר, שלא יכעסו עלינו, רק שנהיה בסדר.
והדמות הזו שמפקחת עלינו כל הזמן, היא-היא האכזרית כל כך, שאינה יודעת רחם, במיוחד בעניני רחם, והמסר שלה הוא טוטלי, ומחייב לטוטליות, ומכאן אנו מחפשים איזושהי משמעות לכאב או לכעס. בעוד ניתן להפחית משמעות לאלה ולהניח משמעות לעצם הרגע, הקיום בהווה. וההווה ממיס את הדמות הזו, נותןצ לה את מקומה ומניח [b]לה[/b] להשתאות ולהשתהות.

מכאן יפתח פתח ודאי, אל ויתור על אמונות ישנות מתוך קבלת השווי, שיוויון הנפש. מכאן, רגשות ינוווטו בהנהגתך ואת תמצאי כיצד בשינוי הגישה הזו - שאיננו פשוט כלל, את מאפשרת הבראה לעצמך ולסביבתך באופן מהיר, יעיל, קל ופשוט.

ותבוא עלייך הברכה.

וואו!
בשמת, נתת לי כח. תודה.
אני מרגישה שאני חייבת לעשות שינוי בתזונה למעני ולמען בני, ועד עכשיו לא אספתי מספיק כוחות לזה. אחרי סיפור הפורמולה- אין תירוצים. מע-כ-ש-י-ו!!

[u]לקרוא לו הכנת הגוף להריון ולדבר רק על תזונה זו בעיני החטאה.[/u]
כן, לא אני נתתי לדף את שמו ואני כל הזמן מנסה למצוא שם טוב יותר.
משהו כמו "תזונה להולדת תינוק בריא".

[u]דרך חיונית לריפוי תהיה לשחרר את הממסד מאשמה, לשחרר את התזונה מאשמה, לשחרר את עצמך מאשמה, לשחרר את האשמה מאשמה, ולהסכים לא לדעת כלום כדי לראות דברים חדשים לגמרי. בעצם אני אומרת דברים דומים מאד לאלו של צפריר במילים אחרות:[/u]
טוב, לא יכולתי לצטט הכל אז אני מצטטת רק את זה.
לא, לא, לא. יש פה אי הבנה. כמובן, היא נובעת מהצורה שכתבתי את הדברים, חלקית, ואולי בראש ובראשונה מהשם הלא נכון של אותו דף על התזונה.

בוודאי שמליון דברים משפיעים בהריון. הרי אני בעצמי כתבתי ל"באופן טבעי" (שכחתי איזה גיליון) איך קיבלתי את בתי הבכורה. וגם פה בכמה דפים כתבתי לצד הגירסה המשעשעת והמיסטית של הדיאלוג עם אלוהים, גם את הגירסה היותר "ארצית" של מדיטציה וחופש מהעבודה ודיקור סיני ושיאצו והילינג ושיטת פאולה וללמוד להכיל ואיך שלפני כל הריון אני צריכה ללמוד כמה שיעורים בשביל לזכות בעובר שלי.
ובדיוק הזכרת לי, ענת, שכדי לקבל את הילד הזה הייתי צריכה להיכנס עמוק בדיוק לנושא הפחדים והחרדות שלי...
אז בוודאי שיש אלף גורמים שקשורים לכניסה להריון, להריון, ללידה וכן הלאה.
פשוט, בדף [po]הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף[/po] והמשכו הדף עם השם (שעומד להשתנות!) על [po]תזונה ללידת תינוק בריא[/po] [b]אני דנה בכוונה תחילה אך ורק באספקט של התזונה[/b] והשפעתה עלינו ועל עוברינו, מפני שזה [b]משהו חדש[/b] בשבילי שלא תיארתי לעצמי קודם את חשיבותו הקריטית.

אין לי שום רגש אשמה, ובוודאי שאינני מאשימה שום ממסד רפואי ואף אחד.
אין לי שום עניין ב"אשמה". אני מתעניינת בלימוד ובהפקת לקחים.
אני לא בטוחה שאצליח להסביר, אבל זה ככה:
גיליתי משהו.
גיליתי משהו שהיה משנה את חיי ומונע צרות רבות מהתינוקות שלי אילו ידעתי אותו בזמן.
גיליתי משהו שהציבור אינו יודע, ושאפילו מועלם בגלל אינטרסים שונים.
אני אומרת "אח, איזה באסה שלא ידעתי, הנה אני רואה שממש 'אכלנו אותה' בגלל זה. טוב, אז מה עושים עכשיו?"
ומה אני עושה?
את מה שבטבעי.
אני משנה את תזונת המשפחה.
ואני הולכת ופותחת את הפה שלי ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע את המידע הזה, כדי לחסוך מאחרים את מה שאני עברתי.

[u]אותי זה מקומם כמעט כל פעם שאת מביאה תוצאה של מחקר כדי לאשש דברים מסוימים.[/u]
(-:
מה לעשות, ענת, אני באה מעולם המדע.
אני מתפלמסת עם אנשים שרוצים הוכחות.
והנה, דווקא בדף ההוא על התזונה כתבתי במפורש, שאני לא אתעסק בהוכחות, ושאני אומרת את הדברים כי אני [b]יודעת[/b] שהם נכונים. שלא תטעי: גם הדבר הכי "מדעי" לא יעשה עלי ועל רבים אחרים שאני מכירה שום רושם, אם לתחושתנו ולהרגשתנו ה"מחקר" פשוט כושל, לא נכון, לא הגיוני, לא מתאים.

אני בהחלט לא חושבת שהתזונה היא הכל. בטח שלא. אני חושבת שאני משמיעה את קולי במספיק דפים ובמספיק מאמרים ב"באופן" בשביל שאי אפשר יהיה לפספס את מגוון הגורמים שאני מתעסקת בהם ושחשוב לי מהם. התזונה היא פשוט משהו שלא הייתי מודעת לו, ואני רוצה להוסיף אותו לרשימת הדברים החשובים ליד ההנקה, המיטה המשפחתית, המנשא, הבלי חיתולים וכן הלאה. הוא היה זנוח הרחק מאחור, ואני - ואני בטוחה שכולנו - בכלל לא ידעתי עד כמה הוא חשוב.
חשיבותו לא [b]מבטלת[/b] את חשיבותם של דברים אחרים, אבל עליהם כותבים אחרים וחשיבותם כבר מדוברת ונדונה, אז אין לי מה לקום ולצעוק "אנשים, תקשיבו! להריון צריך הכנה נפשית!"
נו, את זה כבר ידעתי לפני שבע שנים. [po]מה חדש[/po] ...

[u]ממחקרים ובדיקות רפואיות[/u]
תודה, תודה על האיחולים למתוק הקטן.
למען האמת, אין לו שום קשר למחקרים.
ובדיקות רפואיות... נו, מודדים לו משקל וגובה והיקף ראש וספירת דם. וזה כן חשוב. כי זה אומר לנו [b]במה חשוב להתרכז[/b] . תראי, הילד איבד המון דם כתוצאה מהתגובות האלרגיות הקשות שלו. המון דם. ראיתי את הכמויות בסיר. ויחד עם הדם איבד גם את התיאבון. ובגלל האלרגיה יש לו בעיית ספיגה קשה. אז אי אפשר לשבת בשקט ולהגיד "יהיה בסדר".
מה עושים?
את יכולה לראות בדף [po]בקשה מיוחדת של בשמת[/po] מה אני עושה.
סומכת על הממסד הרפואי? ממש לא.
משאירה הכל בידי שמיים? ממש לא.
נותנת פתרונות רפואיים? ממש לא.
מפסיקה להניק? ממש לא.
אני נעזרת בכולם, החל מבית החולים שניידר, ודרך החברים שלי ב"באופן טבעי" ועד ה-ipec והרפואה הסינית ודמיון מודרך ומה שתרצו, כדי לתמוך בבן שלי ולאהוב אותו ולגדל אותו [b]בדיוק כמו שאני מאמינה[/b] בלי לשנות פסיק - ועושה עוד מאמצים אקסטרה בשביל להוציא אותו מהמצב הקשה בעזרת שילוב של הכל. לא "רק זה" או "רק זה". אני פתוחה ל-ה-כ-ל - ויחד עם זה סגורה ל-ה-כ-ל, סגורה במובן זה ששום דבר לא נכנס בלי שהוא עובר את המסננת שלי, אבל כל דבר יישמע ויישקל בכובד ראש ובפתיחות.

חרדות? יש. פחדים? יש. הם לא גורמים לי לעצום עיניים ולהפיל מעלי את האחריות.
אחריות. לא אשמה. אחריות זה הקטע שלי. לא אשמה. שיעור הוא הדרך שלי. לא בריחה.

מה זו התמודדות שאני גאה בה?
כשרופא גסטרואנטרולוג ילדים יהיר ומתנשא, שכועס עלי ורוצה להעניש אותי על הבעיה של הבן שלי, זורק לי באכזריות "אם את רוצה להניק אז את תצטרכי לאכול פורמולה בעצמך!" -
ואני באה לבית החולים ומציעה להם (תודה ל אמא ל-5 ) שאני אוכל פורמולה וככה ננטרל את האפשרות שהחלב שלי יעביר אליו איזשהו אלרגן, ובמשך שלושה שבועות אני לא אוכלת כלום, רק שותה את הפורמולה הנתעבת הזאת (ואחר כך עולה כיתה לפורמולה + תפוחי אדמה (-: ).
זה נקרא אצלי להתמודד עם חרדות. ועם פחד. ועם כעס. ועם כאב.
ועם אחריות. ועם אהבה.

(אני מבקשת מראש סליחה על זה שאני לא קוראת שוב את מה שכתבתי כי אחרת אמחק חצי ואעשה שקר בנפשי)

במחשבה שניה, שלישית ורביעית, (כן, חשבתי על זה הרבה) הייתי כותבת פה כמה דברים קצת אחרת, כי אני מרגישה שנפלתי קצת למלכודות שאני מנסה להזהיר מהן...
אבל אני לא אתחיל עכשו לערוך את זה מחדש, אז אם משהו ממה שאמרתי נראה לך מעצבן או מוגזם או לא מתאים, תמחקי, תתעלמי, או כל פעולה שתגרום לך להרגיש יותר נוח עם מה שכתוב כאן...

ראשית, אני רוצה לברך על האפשרות שנתת לפתוח את הנושא הגדול הזה, ולשלוח לך חיבוק גדול של הערכה על היכולת שלך לדבר עליו כאן עם כולנו.
[u]אבל פה באינטרנט אדם בוחר באופן לגמרי עצמאי אם להיכנס לדף או לצאת ממנו, ויכול בכל רגע ורגע לסגור את הדף. אז זו בחירה מוחלטת אם לקרוא או לא לקרוא, אם לדעת או לא לדעת.[/u]
ולאור מה שאמרתי על הדברים הקריטיים הנוספים הקשורים להכנת הגוף להריון, אולי היה כדאי לשנות את שם הדף מ [po]תזונה ללידת תינוק בריא[/po] ל [b]שינויי תזונה מומלצים לקראת הריון[/b] או משהו כזה. כי לקרוא לו [b]הכנת הגוף להריון[/b] ולדבר רק על תזונה זו בעיני החטאה. ובהחלט יש מקום ליידע בידע שמובא שם ולהפיצו, אך בדרך הגשת הדברים חסרה לי הסתייגות ממוגבלויות המדע ומומגבלויות התזונה, והכללת גורמים משפיעים נוספים.

אחת הדרכים שעשויות לעזור למתן את האלרגיה היא לשנות את השימוש בביטוים גורפים, (יש קשר הדוק בין מצב נפשי לבין צורת הביטוי) לפעמים אפשר לשנות הרגלי נפש באמצעות רכישת הרגלי ביטוי שונים, דבר שלכאורה יותר קל לשנות. זו גם עשויה להיות דרך להגיע באופן אפקטיבי לאזניים רבות יותר: להשתמש במילים שמאפשרות עוד אופציות כמו: לדעתי, לאמונתי, אולי, יתכן, כנראה - או מילים שאת תמצאי, שיוכלו למתן את הסגנון הדטרמיניסטי של הדף ההוא: אם לא תאכלי ככה וככה יקרה לתינוק שלך ככה וככה, מעורר עבורי (ובודאי גם עבור קוראות נוספות) קושי בקבלת הדברים.

[u]לא עשיתי את זה כי "הממסד הרפואי" הרגיע אותי - מתוך בורותו! - שמצבי החמור לא יגרום נזק לעובר. אז הם טעו.[/u]
אז למרות שאת כנראה גורסת שאת מאמינה שלבעיות הנפשיות שלך יש מקום בגרימת/ריפוי המחלה הפיזית של הבן שלך, עדיין את מאשימה את הממסד ואת עצמך ב"נזק" שנגרם לו. את מאשימה את עצמך בכך שטעית וקבלת את האבחנה השגויה שלהם.
בסיטואציה הנוכחית יש קונפליקט גדול: את פונה לאותו ממסד שטעה וגרם נזק לילד על מנת שימדוד לך בכלים המוגבלים שלו את מצב התפתחותו של הילד היום, ויאשר לך אותו.
דרך חיונית לריפוי תהיה לשחרר את הממסד מאשמה, לשחרר את התזונה מאשמה, לשחרר את עצמך מאשמה, לשחרר את האשמה מאשמה, ולהסכים לא לדעת כלום כדי לראות דברים חדשים לגמרי. בעצם אני אומרת דברים דומים מאד לאלו של צפריר במילים אחרות:
בבסיס ההאשמה כמו גם בבסיס הלוחמנות נמצאת "אי קבלה" של המציאות. אי קבלה של "חוסר המושלמות" של העולם. שהיא בעצם שקרית, כי העולם הוא הרמוני לגמרי בדרכו. למרות שבעינים המוגבלות שלנו העולם עשוי להראות דפוק לגמרי. ואכן יש בו דברים"דפוקים" לגמרי שמזמינים את הנתינה שלנו לתיקונם, אך התיקון יכול לקרות רק ממקום של קבלה, ולא ממקום של שיפוט - שיפוט המערכת הרפואית, שיפוט עצמי, וכו'. שיפוט רק מקבע את מצב האי-קבלה. אגב גם אני בעיצומו של הלימוד הזה...
[u]מעשים נכונים שבאים מרצון בריא, לא רק שיוצאים מתוך שקט פנימי אלא גם מביאים אליו.[/u] נועה ברקת מתוך [po]האם יש דבר כזה סמים קלים[/po]

עוד דבר שיכול לשחרר שחרור פנימי גדול, היא לנסות לתת יותר משקל לתחושות הפנימיות שלך מאשר למחקרים. באיזה שהוא אופן האלהת המחקרים מקטינה את התוקף של התחושה הפנימית שלך ושל כולנו. אותי זה מקומם כמעט כל פעם שאת מביאה תוצאה של מחקר כדי לאשש דברים מסוימים. תוצאה של מחקר היא עבורי לא יותר מאשר דעה של עוד אדם או קבוצת אנשים קטנה. האמת כמו שאני מכירה אותה נמצאת רק בתחושות הפנימיות. תוקף של תוצאות מחקר מחקר מסוים תלויות מבחינתי ביכולת של החוקר להקשיב לתחושותיו הפנימיות... ומכיון שאני לא מכירה את רוב החוקרים באופן מספיק עמוק... ובהקשר הזה אני רוצה להמליץ על ספר נפלא בשם
The Tao of Physics

ובנתיים, אני רוצה להזכיר לי, ולך ולכולם, את שיר הסיום של הסרט המופלא [b]בריאן כוכב עליון[/b], שבריאן שר בחיוך בעודו צלוב:

ALWAYS LOOK AT THE BRIGHT SIDE OF LIFE

שמחתי ביותר לפגוש את שי איתן ביומיון. אמנם פגשתי אותו לרגע קצרצר, אך הוא נראה לי ילד מתוק, אהוב ושמח בחלקו. הוא לא נראה רע. מקוה שהאינטואיציה שלי (שאני ממש סומכת עליה רוב הזמן הרבה יותר ממחקרים ובדיקות רפואיות) תעזור לך להתחזק ולראות את הדברים החיוביים ולהודות עליהם, ולהגיע לרפואה שלימה.

באהבה ובתודה.

בשמת,
[u]והחיים מזמינים אותנו להחזיק יחד שתי אפשרויות סותרות או אפילו יותר, בלי אפשרות הכרעה ביניהן[/u]

זהו, שנגודים ניתנים להשלמה ביניהם. השלמה אם כן לקיומם של ניגודים מאפשרת שלא להכריע. זה קיים וגם זה קיים. לפיכך, נמצא הכזב מצביע על אמת והאמת מצביעה על כזב - ו [b]שניהם מתקיימים[/b].
כשנמצאת חותרת אחר האמת, נמצאת רואה בהכרח גם את הכזב. כל נסיון להכחידו או להעלימו - יהיה נסיון עקר, שכן הכזב, בדרכו, גם הוא יחסי, כפי שהאמת, כפי שהחיים.
שהעולם הזה הוא יחסי - ולו מתוך חומריותו, ומוחלט - ולו מתוך רוחניותו. וברמת הרוח האנושית, זו הכוללת, הקולקטיבית, נמצאת האמת המוחלטת חובקת כל ומאשרת ש [b]הכל נכון![/b]

ומכאן, שהכל נכון, ניתן חופש הבחירה לבחור את הדרך האישית, הסוללת את החוויה האישית כחלק מתוך מארג אנושי רב פנים, רב זמן ומתפרש במרחב.
חופש זה, שניתן, והוא הוא המאיים כל כך, הוא אותו מקום של חירות, בה הנפש חשה שאין לה גבול למרות גבולותיה הגופניים, ובמקביל לא מתקיים בשום רמה ובשום צורך חוסר ספוק. כמו אותו ילד שרץ עם חברתו במדרון והרוח מכה בפניו את חירותו.

והחירות הזו איננה אלא התכלית, המשמעות, הסבה והתוצאה של עצם הקיום בחומר. שכאשר את חווה את אלה - עולה שוויון הנפש לביטויו לרגע אחד. וככל שאת מתאמנת באלה, כך נקודות השווי הזה מניחות התבוננות רגועה יותר ניתן לומר, מתוך היותה רגועה נמצאת המציאות מתחברת אל הרגע. ההווה.
כעת חיה.

מתהדרת - שמה שם הדר, באותה עקשנות או עקשות לטפל בחסר, מאדירה את המקום הזה של תיקון בעצם הדרה שלה לכשמצליחה לדעתה לתקן או להתגבר או להתעצם, שכך מזמינה חוסר, שיהיה מה למלא.

מצביעה לעתים קרובות על חולשתך - בעיקר בפני עצמך - אם כי לא רק - שכאשר מתבוננת בקשייה רואה את עוצמתה - וזו - העוצמה - אכן ניכרת.

[u]דווקא באותם מקומות בהם תתבונן על שתי אמיתות, או יותר, המתקיימות זו לצד זו, כמשלימות.[/u]
מעניין שאני אוהבת מקומות כאלה, בעוד שאני מוצאת את עצמי מוקפת באנשים שנלחצים מהם (ממקומות שבהם אין "אמת אחת" והחיים מזמינים אותנו להחזיק יחד שתי אפשרויות סותרות או אפילו יותר, בלי אפשרות הכרעה ביניהן).

מותר לבקש הסברים לאמירות שלא הצלחתי לפענח אף על פי שקראתי שוב ושוב?
[u]נמצאת מתהדרת בעקשנותה לטפל במה שנדרש, כשנדרש, ומצביעה לעתים קרובות על חולשתה - על מנת להדגיש את עוצמתה. וזו אכן ניכרת.[/u]
מתהדרת בעקשנותה = מתגאה בה? אתה מדבר על יהירות? או שהבנתי אותך לא נכון?
מצביעה על חולשתה - משהו שאני עושה מעיד עליה או שאתה מתכוון שאני מודה בה בגלוי?
על מנת להדגיש את עוצמתה - ?
וזו אכן ניכרת - מי?

בשמת,
אכן, בהיפוכם.
[u]קשה לי עם אנשים שלא מסוגלים/מוכנים לזוז מהמקום התקוע שלהם שמזיק להם. אני כועסת על החולשה שלהם.[/u]

כך אומרת בשמת, וזהו הקונפליקט הפנימי של בשמת, מן לופ שמתקפל לתוך עצמו, שמה שממש קשה לה זה הקושי עצמו - כמכשול המעלה בהכרח חולשה.
מחברת בין מקום תקוע שנראה לה כמזיק ומפרשת את ההיבט הזה כחולשה. חולשה מעלה בה אם כן כעס.
אז, עולה אותה עקשנות עקשת ניתן לומר, להתעקש על "לעבוד על עצמה" ולתקן את המעוות. כאילו אותה התעקשות להתבונן בדברים דרך החוסר, דרך הדאגה או ההתבוננות החסרה, דרך התיקון, היא-היא זו שמקבלת ערך מודגש. עקשות זו נזונה ניתן לומר במקרים רבים מאותו כעס. שזה נמצא משרת אותה בהדף הרב שנמצא מעניק לחיותה, חיוניותה.

בפועל, היות ומבשילה נמצאת מתבגרת אל ומתוך חייה.
ומתוך למידתה את דעתה ואת האמת, נמצאת בהחלט חוקרת את חייה ומחפשת את אותה אמת נכספת, ועדה לקיומה. כאן, על פני להאציל אמת אחת על סביבתה ולקבל אמת אחת מסביבתה, עשויה למצוא רגיעה דווקא באותם מקומות בהם תתבונן על שתי אמיתות, או יותר, המתקיימות זו לצד זו, כמשלימות.
אז, לכשתוכל להכיל את כל רבדי אמונותיה - אלה שכבר שכחה, שהן נחלת העבר, ואלה שמחזיקה בהן היום, כל אותן פסות האמת, המצטרפות יחד לאמת אחת כוללת - אז, תמצא את השלוה לומר את דעתה, כפן אחד, כעוד פן אחד, חשוב יותר או פחות לאותו היבט כללי בו מדובר - ויהיה זה אשר יהיה.

אותה השלכה אוטומטית שמתבצעת בכל פעם מתוך העולם החיצוני אל זה הפנימי, אם כך, מתקיימת בו זמנית בהיפוכה. שנמצאת המציאות החיצונית מותאמת בהכרח אל זו הפנימית ומייצגת נאמנה את תוכניתה של הנפש - זו הנשענת בעיקר על הזמן, זה המעניק רצף, והמרחב המתרחב - זה היחסי.

נמצאת מתהדרת בעקשנותה לטפל במה שנדרש, כשנדרש, ומצביעה לעתים קרובות על חולשתה - על מנת להדגיש את עוצמתה. וזו אכן ניכרת.

לכן, טוב אם תתבונן על היבט אחד בלבד מכמה שיותר זויות מבט, ותלמד את כל האמיתות האפשרויות לה שם, על פני על פי התאמת אותו היבט למשנה הכוללת. שנמצאת מרחיבה את משנתה לאותו מקום של סובלנות בו רוחב היריעה לא נדרש להכיל את כל האמונות או האמיתות, אלא להכיר בקיומן.

ונמצאת לומדת את אלה. ששם אותו שווי נפש אחריו מחפשת, ומוזמנת לדממת המחשבה, ויכולה ויודעת שיכולה.


[hr]


מיכל,
האם ברור?

[u]את מתכוונת שאת עובדת על הפחד שלך מהאמת ומהאלרגיה שלך לפחד שלך מהאמת. את יודעת את זה נכון?[/u]
מה יהיה, צפריר?
[b]אתה[/b] כל פעם מכריח אותי להסתכל לעוד אמת ישר בעיניים.
וזה כל כך קשה. כל כך קשה.
ברגע הראשון ברור שחשבתי: "אני? אני?! מפחדת מהאמת? מה פתאום". וצחקתי. וידעתי לפי הצחוק שלי שאתה צודק.
ולקח עוד עשר שניות עד שנזכרתי שבכלל לא מזמן, אולי רק לפני 12 שנה, עדיין הייתי מסתירה מעצמי שקלטתי שמישהו שיקר לי.
פחדתי מהאמת.
אולי לא בדברים "אינטלקטואליים" אבל פחדתי.
בכל זאת, אני אדם שעובד על עצמו כל הזמן. אני מזהה משהו דפוק, אני עובדת עליו.

קשה לי עם אנשים שלא מסוגלים/מוכנים לזוז מהמקום התקוע שלהם שמזיק להם. אני כועסת על החולשה שלהם.
עכשיו אתה תגיד, צפריר, שקשה לי עם המקומות בעצמי שאני עוד לא מסוגלת לשנות (-;

כן, צפריר, זה ברור לי.
אני לא הבנתי למי אתה מתיחס, בבטוי "אין לה מקום", במשפט המקורי (עכשיו כבר כן הבנתי).
לא התכונתי שתמחוק את דימוי "חיית השעשועים" רק כדי שאני אבין.

[u]שכל אלרגיה להתנהגות האחר, מצביעה בהכרח על קונפליקט פנימי.[/u]
צפריר, התוכל להרחיב, באופן כללי, על אמירה זו?

גילה,
[u]ולא שאין לה מקום, אבל איננה חשובה יותר מחיית שעשועים, זו הפרופורציה.[/u]
אנחנו יכולים ללכת למחוזות בהן אנו מאמינים שאפשר למגר חרדה או להתעלם מקיומה או להתגבר עליה ואין הדברים כך. שיש לה מקום, שנמצאת מצביעה על התרחקות מהגבול האישי שלנו. עם זאת, הקטנת השפעתה בבחינת הפיכתה לחיית שעשועים, זו המחייבת התייחסות לרגע מפעם לפעם, תניח לה להתקיים, ומתוך שזו החרדה מתקיימת במינוריותה אינה נדרשת לפרוץ את אין קיומה (התכחשות או התעלמות מוחלטת) במובן הזה הדרמטי - זה שיביא את הצדקתה של החרדה ויזמן אל החיים סבות טובות ואמיתיות לחרדה שמטבעה איננה מגורם ידוע או ברור.

בשמת,
[u]אני בהחלט עובדת כבר כמה שנים על האלרגיה שלי לפחד של אנשים מהאמת.[/u]
את מתכוונת שאת עובדת על הפחד שלך מהאמת ומהאלרגיה שלך לפחד שלך מהאמת. את יודעת את זה נכון?
שכל אלרגיה להתנהגות האחר, מצביעה בהכרח על קונפליקט פנימי.


[u]וחוזרת לסורי ומאבדת שלווה וריחוק וניתוק שכבר הישגתי.[/u]
שלווה איננה באה ביחד עם ריחוק וניתוק. זו לא שלווה אלא התנתקות. שלווה היא שווי הנפש - שווי המתקיים בפני עצמו, גם כשאת נקראת לדגל, וגם כאשר את מותקפת. כולנו לומדים.

[u]רשמת שהיית מעדיפה חרדה...[/u]
קודם כל, תודה, צפריר, שהסברת. עכשיו הבנתי.
אז מובן שאני לא מעדיפה חרדה, רק כתבתי שאם כבר יש אחת חרדה, זו לא סיבה בשבילי להסתיר את "האמת" על כל דבר שהוא.
באינטרנט.
כי בחיים האמיתיים, אני מסתירה את האמת, כל אמת רלבנטית, מחרדתיות. אני לא יוזמת שיחה עם חרדתית שלא רוצה לשמוע ואומרת לה את מה שהיא מתחבאת ממנו. אני לא יוזמת לתת לה טקסט כתוב שיספר לה את האמת. אני שותקת (משהו שכל מי שמכיר אותי יודע שעולה לי בדמים).
יש מישהי שאני רואה את הנזקים אצלה ועדיין שותקת. כי לא יעזור לדבר, רק יחמיר את המצב. אני עכשיו בסיטואציה שבה כבר מדובר באופן יותר משמעותי בצורך להציל את חייה, ואני מנסחת כל היום בראש איך להגיד לה משהו בצורה מאוד עדינה ומרומזת, ולשלוח אותה לחפש הלאה.

אבל פה באינטרנט אדם בוחר באופן לגמרי עצמאי אם להיכנס לדף או לצאת ממנו, ויכול בכל רגע ורגע לסגור את הדף. אז זו בחירה מוחלטת אם לקרוא או לא לקרוא, אם לדעת או לא לדעת.

[u]להפסיק להיות אלרגית לפחד של אנשים מהאמת היה יכול אולי למנוע את המחלה הזאת?[/u]
האמת שאת מתפרצת לדלת פתוחה. אני בהחלט עובדת כבר כמה שנים על האלרגיה שלי לפחד של אנשים מהאמת. אני מקווה שבקרוב כבר לא אהיה יותר אלרגית לזה, ואקבל בשלווה סטואית - כמו זו שצפריר משדר - את הפחד הזה.
בכל מקרה, אני אמשיך להגיד את האמת שלי. כל אמת. תמיד. אני לא זקוקה לקהל שומעים, רק למקום לדבר בו. מצדי אני מוכנה להיות קול קורא במדבר, אם כי אני רואה שתמיד יש מספיק אנשים ש [b]לא מפחדים[/b] להקשיב.

אבל שימי לב שלא אמרת מה את רוצה.
ההערה שאני "צריכה לקחת בחשבון את החרדות של אנשים" (ניסוח שלי) איננה אומרת לי [b]מה את רוצה[/b] . איך לקחת בחשבון?

אני אגיד לך מה אני שומעת:
אני שומעת "תשתקי".
אני שומעת "תגידי את אותם הדברים אבל בשקט בשקט שלא ישמעו", כלומר ככה שהם יהיו מוחלקים, מטושטשים, לא מפחידים.

זה מכעיס אותי.
אוקיי, גם על הכעס הזה אני עובדת, ובקרוב זה לא יכעיס אותי יותר.
אז אמרו לי לשתוק. אז אמרו לי להגיד דברים בצורה שמנוגדת לחלוטין למה שאני רוצה לעשות. למה זה מקפיץ אותי? מה איכפת לי? הרי אני יכולה לשמוע ולהגיד לעצמי "טוב, זו הבעיה שלה, שמעתי, הבנתי, אני ממשיכה בדרכי". למה להתעצבן. למה להגיב. מיותר לחלוטין.
אז על זה אני עובדת.
לשתוק יותר. (ואז באה [po]ענת גביש[/po] ונוזפת בי על השתיקה הלא אופיינית שלי ואני מרגישה נקראת לדגל ומפסיקה לשתוק וחוזרת לסורי ומאבדת שלווה וריחוק וניתוק שכבר הישגתי. המממ... אז אולי זה לא כל כך חיובי להפסיק לשתוק).

[u]שינוי תזונה יכול להיות דבר קשה מאד לאנשים מסוימים, ובעיקר בהריון[/u]
מה את אומרת! (לקרוא בבקשה בטון הכי ציני וסרקסטי שיש לך)
למה את חושבת שאני פתחתי את הדיון ההוא?
אני שייכת בדיוק לקבוצה הזאת, שבאופן [b]קיצוני[/b] סובלת בהריון מכל מה שקשור לתזונה. הקאות [b]קשות[/b], קיצוניות, ירידה קיצונית במשקל (10% ממשקל גופי בתוך שבועיים), בחילות וגועל קשים וקיצוניים שמכתיבים באופן שאי אפשר לעקוף אותו מה אני אצליח לאכול (לא יכולה להכריח את עצמי לאכול כלום, כי אז הוא יוצא עוד יותר מהר ממה שהגוף שלי כן היה מוכן להכניס לרגע).

ולכן נתתי עוד כמה עצות.
ואני יודעת היום שזה גם משהו שיכולתי לחזק לפני ההריון.
ושיש עוד דרכים להתגייס.
אילו הייתי יודעת אפילו בתוך ההקאות הקשות את מה שאני יודעת היום - הייתי מוצאת בתוכי את הכוחות לעשות עוד שינוי קטן אחד שהיה משפר משהו.
את יודעת מה, אפילו להתאשפז מרצוני לאינפוזיה בבית חולים - שזה משהו איום ונורא מבחינתי.
לא עשיתי את זה כי "הממסד הרפואי" הרגיע אותי - מתוך בורותו! - שמצבי החמור לא יגרום נזק לעובר. אז הם טעו.

ובהמשך לדברי צפריר, אני רוצה לחדד:
חרדות הן משהו לטפל בו. לא משהו להפוך את העולם לורוד באופן שקרי בגללו. מי שסובל מחרדות צריך לטפל בהן. מי שסובלת מחרדות בהריון צריכה לטפל בהן. החרדות שלה הן שיפגעו בעובר, אם זה מה שאת מאמינה (גם אני מאמינה בזה). סילוק כל "מציאות" מהשטח הוא לא מה שירגיע את החרדות. מי שחרדה, תאמיני לי, מוצאת לה מתחת האדמה סיבות לחרוד. אין לזה קשר למה שאני אומר או לא אומר.
את אומרת לה או לא אומרת לה שלדעתך, החרדות עוברות לעובר וכדאי שהיא תלמד טכניקות להרגיע את עצמה?

"...ולא שאין לה, לחרדה, מקום..." היה פותר לי את החידה של דבריך (-:

בשמת,
_שימי לב איך מייצרים אישור חברתי לאחד הגורמים החברתיים המשמעותיים ביותר - זה שרוב המחלות החברתיות נוגעות בו כך או אחרת. ולא שאין לה מקום, אבל איננה חשובה יותר מחיית שעשועים, זו הפרופורציה.
צפריר! הצילו! קראתי ארבע פעמים ולא הבנתי.
בבקשה, בבקשה תסביר לטיפשים כמוני!_

נמצאת החרדה והדאגה נתפשת בעין החברתית כתכונה או הפרעה "חיובית" בכל אשר קשור לאמהותת.
מכאן אֵם חרדה [h=4] אֵם טובה. או אֵם דואגת [/h] אֵם טובה. או בהיפוכם' אֵם שאיננה חרדה או דואגת = אֵם לא טובה.
כך, שבכל מקום שבו ניתנת הצדקה לחרדה (אשר היא לעולם פחד מפני הלא ידוע - למשל חרדת נטישה) או לדאגה, בפועל נמצאת גושפנקא לאלו. ואין הדברים כך.
שלא נגרע מתפקיד האמהות או ההורות ולו כזית עקב חוסר חרדה או דאגה או המילים אחרות - אמונה ורגיעה מאפשרים לא רק הורות טובה יותר אלא גם חיים טובים יותר.

ואילו את בפסקה ההיא רשמת שהיית מעדיפה חרדה...
כאן אני טוען שאין הצדקה להאדרת חרדה או דאגה - וכי כל הצדקה או האדרה של אלה מיותרות.

[u]האם בגלל חרדות של מישהי אני לא אכתוב שיש חשיבות קריטית לתזונה בהריון[/u]
אז זהו, שלדעתי, תזונה היא לא הדבר הקריטי היחיד בהריון. יש עוד כמה דברים קריטיים אולי אף יותר.
לחשוב שאנחנו יודעים ומגלים את [b]כל[/b] הסיבות לתחלואים באמצעות המדע, זו יהירות מאד גדולה. יש עוד כל כך הרבה דברים שהמחקרים לא גילו.
הדברים הקריטיים האחרים יכולים אולי להשפיע על האופן שבו פוטנציאל התחלואים שבתזונה יתממש או לא.
וההתמקדות בתזונה כגורם ל [b]כל התחלואים[/b], עשויה לגרום לכך שאנשים יתעסקו רק בתזונה במקום בעוד כמה דברים.

[u]לא מדאיג אותך הכעס, התיסכול וחוסר האונים של אמא המטפלת בילדה החולה (ואני לא מדברת על שפעת) ויודעת שאילו רק ידעה שדבר כל כך פשוט-יחסית כמו אוכל היה יכול למנוע את המחלה הזאת?[/u]
אז ראשית, [u]דבר כל כך פשוט-יחסית[/u] זה מאד אישי, שינוי תזונה יכול להיות דבר קשה מאד לאנשים מסוימים, ובעיקר בהריון
ושנית, אקח את המשפט הזה ואעשה לו הסבה לאמונה שלי:

...שאילו רק ידעה שדבר כל כך פשוט-יחסית כמו להפסיק להיות [u][b]אלרגית לפחד של אנשים מהאמת[/b][/u] היה יכול אולי למנוע את המחלה הזאת?

והנה ההסתייגויות שלי מאמירת משפט כזה:
האם האלרגיה שלך לפחד של אנשים מהאמת היא דבר שפשוט-יחסית להפסיקו? האם את בכלל מעוניינת להעלות על דעתך ולעכל שזו יכולה להיות סיבה למחלה?

[u]שימי לב איך מייצרים אישור חברתי לאחד הגורמים החברתיים המשמעותיים ביותר - זה שרוב המחלות החברתיות נוגעות בו כך או אחרת. ולא שאין לה מקום, אבל איננה חשובה יותר מחיית שעשועים, זו הפרופורציה.[/u]
צפריר! הצילו! קראתי ארבע פעמים ולא הבנתי.
בבקשה, בבקשה תסביר לטיפשים כמוני!

[u]בעיקר בפוטנציאלים שמושפעים מהאנרגיות של המחשבות[/u]
אני מאמינה לחלוטין באנרגיות של המחשבות.
אני רק אלרגית לפחד של אנשים מהאמת.
טוב, מחקתי כל מה שכתבתי. אני רק אגיד: מי שיש לה בעיית חרדות - זו בעיה נפשית. מומלץ שתטפל בה. פרחי באך יכולים לעזור, למשל.
ומה אני אגיד לך, זה אינטרנט. כל אחד בוחר להיכנס או לא להיכנס או לצאת.

האם בגלל חרדות של מישהי אני לא אכתוב שהסיכון בניתוח קיסרי הוא פי 10 מלידה וגינלית?
האם בגלל חרדות של מישהי אני לא אכתוב איזה נזקים עלולים להיגרם מתמ"ל?
האם בגלל חרדות של מישהי אני לא אכתוב שיש חשיבות קריטית לתזונה בהריון,
ושכולנו פה בחברה המערבית המודרנית סובלים מחוסרים תזונתיים שגרמו לכולנו להיוולד עם דפורמציות קלות או קשות,
ושכל מי שמתכננת הריון או נמצאת כבר בהריון כדאי שתדע את הקשר הישיר שיש בין התזונה שלה לבין הנזקים שייגרמו לעובר שלה?
נזקים שאת חלקם היא תגלה רק כשהוא יהיה בגיל ההתבגרות, ושהם בלתי הפיכים?
או שאחרת תגלה שהיא היתה יכולה למנוע היווצרות של עובר עם תסמונת דאון אילו רק היא ובעלה היו עושים שינוי דראסטי בתזונה בזמן?
ומה שמדאיג [b]אותך[/b] , ענת, הוא החרדות?
לא מדאיג אותך הנזק הבלתי הפיך לעובר?
לא מדאיג אותך הכעס, התיסכול וחוסר האונים של אמא המטפלת בילדה החולה (ואני לא מדברת על שפעת) ויודעת שאילו רק ידעה שדבר כל כך פשוט-יחסית כמו [b]אוכל[/b] היה יכול למנוע את המחלה הזאת?

ואת באמת מאמינה שאחת כזאת חרדתית לא מוצאת מספיק סיבות בהריון להיות חרדתית, ולו רק בגלל החרדה שלה מזה שהיא יודעת שהיא מכניסה את עצמה לעיוורון מסוכן?

מכיוון שחששתי שאת עלולה לא להבין את ההומור שלי אני מסבירה:
אני לא משתלחת.
מן הסתם את מאמינה בעיקר בתקפותם של מחקרים מדעיים
ואני מאמינה בעיקר בפוטנציאלים שמושפעים מהאנרגיות של המחשבות.
אני לא מאמינה שאני אצליח לשנות את דעתך, ולא רואה הרבה סיכוי שאת תשני את דעתי, ונחמד ששתי דעות שונות יכולות להיות מובעות אחת ליד השניה או בכל דף אחר.

[u]ענת? את מנסה להשתלח בי? (פרצוף תוהה שאני לא זוכרת איך מציירים)[/u]
אני לא מנסה, אני משתלחת... ;-)

נדמה לי שהסיכון בקיסרי אלקטיבי הוא פי 10 דווקא. כשהמדובר בלידה בתנאים רגילים.
כמובן לא כשהמדובר בלידת עכוז ומצבים בעייתיים אחרים.

בשמת,
[u]בכל זאת בהריון אני מעדיפה שהחרדה תגרום לאם-לעתיד לאכול הרבה וטוב למען העובר שבדרך[/u]

והכי עדיף שהאם לעתיד תאכל טוב למען הווה קיומה ללא חרדה כלל.
שימי לב איך מייצרים אישור חברתי לאחד הגורמים החברתיים המשמעותיים ביותר - זה שרוב המחלות החברתיות נוגעות בו כך או אחרת. ולא שאין לה מקום, אבל איננה חשובה יותר מחיית שעשועים, זו הפרופורציה.

[u]הייתי שמחה אם בדך [po]תזונה ללידת תינוק בריא[/po] היו לוקחים את זה בחשבון גם.[/u]
ענת? את מנסה להשתלח בי? (פרצוף תוהה שאני לא זוכרת איך מציירים)

אז אם יורשה לי, ויורשה לי כי אני מרשה לעצמי (-; , אשתלח קצת בחזרה ואומר שעם כל הכבוד לחרדה - ויש כבוד (כבוד עמוק ורחב עד מאוד) - בכל זאת בהריון אני מעדיפה שהחרדה תגרום לאם-לעתיד לאכול הרבה וטוב למען העובר שבדרך.
מי שהחרדה מהסכנות משתקת אותה - צריכה עזרה לצאת מהשיתוק [b]ולעשות משהו[/b].

בכל אופן אני לא חושבת שנבון או מוסרי לשתוק בגלל החשש שמישהי שסובלת מחרדות קשות תגלה את האמת (בכוונה כתבתי "האמת" בלי מרכאות) ותיבהל כל כך עד ש... עד שמה בעצם?
תראי איך שבדף הזה ליאת קוראת בלי הנד עפעף על האפשרות שאולי זה היה מוטעה לרוץ ולתת לשוני זריקת טטנוס! למה? כי יש עניין לדבר על זה, וגם אחרים רוצים לחשוב מה הם יעשו במקרה כזה, ואין פה שום כוונה "לבקר" את ההחלטות של ליאת ומשפחתה או משהו.

ואם אני כותבת שבניתוח קיסרי יש פי 2.2 (או משהו כזה, אני באמת לא זוכרת בכלל את המספרים כרגע) סכנת מוות במדינת ישראל לאם וליילוד - אז אסור לכתוב את זה כי מישהי בהריון שאולי יש אפשרות שתצטרך ללדת בקיסרי תקבל מזה חרדה? אז צריך לשתוק ולא לומר את האמת?
ומה עם זאת שתקרא את זה, ולא ידעה שניתוח קיסרי יותר מסוכן מלידה וגינלית, ולה [b]יש ברירה[/b] אם לבחור קיסרי אלקטיבי או לידה וגינלית ובזכות מה שכתבתי היא תחליט בכל זאת נגד קיסרי אלקטיבי? אולי הצלתי אותה ואת העובר שלה? זה לא שווה במחיר החרדות הלא רציונליות שנגרמות לנשים אחרות (חרדות שלא משנות ממילא את הבחירות שלהן, כי אם הן משנות, אז החרדה הועילה ולא הזיקה)?
זה לגבי הפחד מ"חרדה".

יענו, תלוי אם היוד נכנס לעומק הפצע או לא. כי אם זה עמוק ודק - לא בטוח שהיוד יגיע לכל מקום שהיה מגע עם ה"חיידק".
אבל סתאאאאם, נראה שלי שהבעיה היא בחרדה שלנו מאי-חיסון. אז או לטפל בחרדה - או לחסן...
כדאי להיזהר כי בטח הטטנוס מתפתח יפה במצב חרדה, (כמו שמסבירים אצלינו, החרדה עוזרת לחיידקים הרעים) ולכן החרדה מאד מסוכנת. הייתי שמחה אם בדך [po]תזונה ללידת תינוק בריא[/po] היו לוקחים את זה בחשבון גם.

דיון שהועבר מהדף [po]מוציא את החרא[/po] :

{[b][po]ליאת skippy[/po][/b] (14.05.2004 01:22):
אמרו לי היום שאם שמנו יוד מייד (מי יגדיר לי מה זה מייד ? שמנו תוך חמש דקות נניח), חסל סדר טטנוס. הנכון הוא?
אבל היום יוד זה לא יוד, זה פולידין בעצם. אמרו לי שאין יותר יוד בארץ בכלל (א-הה! אני יודעת שבדגים יש יוד...). אז פולידין ויוד זה היינו הך? מחסל טטנוס אם הטיפול מיידי?