נכנסים לאוטו
האיש הדליק את המזגן מבעוד מועד והלך לנעול את הבית.
אני אמורה לחכות לו באוטו, אבל מבחינתי כל דקה בישיבה מיותרת. אני פשוט לא מסוגלת לשבת עם הצירים האלה. רק לעמוד.
אז ככה אני מוצאת את עצמי עומדת ברחוב, בשיא החום, בלבוש מינימלי, נשענת על האוטו ונושמת.
בסוף התחלנו בנסיעה.
אני מאחורה, בעמידת שש, על כרית ההנקה שמתוקה נתנה לי, אבל ממש לא נוח לי.
אני כל הזמן בתנועה. חושבת איך זה נראה לנהגים האחרים על הכביש
הנוף בכביש שש יפה. בשלב כלשהו זה מפסיק לעניין אותי ואני שקועה בעצמי.
לכן גם לא שמה לב שהאיש סטה מהמסלול וכשלפתע אני רואה את פסי הרכבת של רמלה מולנו אני נלחצת מאוד!
אבל עד מהרה אנו עושים פרסה לא חוקית בעליל ומסתובבים ואיכשהו מוצאים את הדרך הנכונה.
בכניסה למושב יש 3 במפרים. האחרון שבהם נתקע לי על ציר כואב, אבל אין לי זמן להתעמק בזה כי פתאום אנחנו קולטים את הרכב של נירית מאחורינו -
בעיתוי מושלם!
13:47
הגענו. אילנה יוצאת אלינו ומוצאת אותי ואת נירית צוחקות ממשהו בטירוף. לא זוכרת ממה, אבל צחוק מקדם לידה אז מה אכפת לי...
נכנסנו לצימר. בדיקת פתיחה - 4 ס"מ! כולנו מופתעים <חוץ מנירית> ושמחים בהתקדמות.
האיש מתקשר לאמא שלי שתצא מהבית, וגם לאמא שלו שתדע מה קורה.
שמנו דיסק של שירים מקסיקניים ורקדנו. נירית מעודדת אותי לנשום ולפתוח את האגן כמה שיותר.
פתאום נהיה לי ממש כואב!
את מה שקרה מפה ואילך אני לא בטוחה שאני זוכרת לפי הסדר...
כאב לי מאוד והייתי בריכוז מלא בכאב ולא בשום דבר אחר.
נדמה לי שאילנה הציעה שנכנס לג'קוזי. בהתחלה רק עמדתי שם והשפריצו לי מים על הבטן - האיש מצד אחד ונירית מצד שני.
ואני ביניהם, צועקת ומנסה לנשום ולעשות קולות נמוכים.
אומרת להם שיכבו מיד את הדיסק המקסיקני שפתאום כל כך מעצבן.
נירית אומרת שעכשיו אפשר לבקש הכל מאלוהים ואני מבקשת לא להקרע ושהתינוק ייצא בריא.
היא אומרת שזה ברור מאליו, ושכדאי לבקש עכשיו כל מה שאני רוצה בחיים, אבל אני בכלל לא בעניין.
כשהג'קוזי מלא אני יושבת במים אבל מאוד קשה לי לשבת. בסוף אני מתפשרת על עמידת שש עם זרם מכוון היטב לאגן.
זה עוזר, אך לא לאורך זמן. אילנה נותנת לי משהו טוב להריח ומחליפה דיסק - watermark של אניה. מוזיקה איטית ונוגה. בחירה מושלמת.
אני מבקשת לצאת החוצה מהמים. פתאום קר לי במזגן.
אילנה בודקת לי פתיחה בעמידה - 9 ס"מ ומחיקה יפה!!! אני בשוק.
אמא שלי בדיוק נכנסת לחדר. איזו הקלה! אני נופלת על צווארה ובוכה ובוכה וזה כל כך טוב.
היא מאוד נרגשת ונחנקת בשקט ומחבקת.
הצירים נהיו בלתי נסבלים. כואב כל כך. קראתי לעזרה למי שאפשר - לאלוהים, למלאכים, למי שלא יהיה.
סביבי שלושת המלווים ואני עוד קוראת לאילנה כאילו שהיא זו שתושיע אותי עכשיו.
אני כל הזמן בוכה לנירית שאני מפחדת. מפחדת לפתוח, מפחדת שהדבר הגדול הזה ייצא מהגוף שלי.
התודעה שלי עדיין לא תופסת איך זה ייתכן, אבל הגוף יודע שזה קרוב.
היא מעודדת אותי ומספרת לי על כל הנשים בעולם שכבר ילדו ועל איך היא ילדה אפילו שהיא הרגישה כך בדיוק.
ואני ממשיכה לצעוק מכאב ושום תנוחה לא נוחה לי.
אני מחליטה פשוט ללכת בחדר. כל הזמן שואלת בקול רם מה עושים עם זה, ואומרת שאני לא יכולה יותר...
ונדמה לי שאני אפילו מבינה למה נשים לוקחות אפידורל
כשאני מגיעה לדלת אילנה בודקת דופק בדופלר. לא שומעים כלום--- מחפשת עוד---
כולם בלחץ. אפילו אני יוצאת מהטרנס וממלמלת "איזה פחד" למרות שאני יודעת שהכל בסדר.
פשוט התינוק כבר כל כך נמוך בתעלה שהיה צריך לכוון יותר טוב. מי תיאר לעצמו?!?
חזרה להליכה בחדר. נירית שולפת חבילת קלפים ומוציאה לי אחד. משוגעת.
זה הקלף שיצא לי גם במעגל לידה לפני שבוע! קאלי - אלת ההרס.
המסר - להפרד מהישן ולפנות מקום לחדש.
היא ממשיכה לדבר על הקלף ואני צורחת עליה שתפסיק עם זה
אני רוצה להשתין ולחרבן. כנראה ששלב הלחיצות התחיל!
אני עומדת וחושבת שאני משתינה אבל בעצם זה מי שפיר.
הגוף כולו מטלטל בצירי לחץ. זה קורה מעצמו ומבהיל אותי נורא. וכואב.
אבל אין מה לעשות. זה מה שקורה ואני מחליטה לשתף פעולה.
אילנה מכינה לי את כסא הלידה ומציעה לי לשבת עליו.
הכל קורה כל כך מהר. אני יושבת והגוף שלי לוחץ מעצמו כמעט.
אני רוצה שזה יקרה לאט יותר, עם שליטה ונשימה, שהפריניאום ימתח לאט ולא יקרע.
אבל אין שליטה. אילנה אומרת לי שלא צריך לנשום אם זה קשה לי.
בהנחייתה אני מנסה לעכב את הדחף ללחוץ בעצמי, בהצלחה חלקית.
היא אומרת לי תרגישי הנה הראש... עיגול קטן חלק... הבן שלי!
היא כבר עם המגבונים החמים המשומנים, ואני לא מאמינה שזה קורה לי.
אחת, שתיים, שלוש - ציר חזק וכואב - הראש בחוץ.
עוד ציר כואב וגוף בחוץ, ומייד אחריו אני שומעת בלופ-בלופ-בלופ נוזלים נופלים אל הניילונים שמתחתי.
אני חושבת ששברתי שיא בשלב לחיצות קצר - רבע שעה אולי.
בכלל כל הלידה הזאת -7 שעות מהסימנים הראשונים עד הסוף.
אני כל ההריון דמיינתי איך אני יולדת לי לאטי, בשלל תנוחות מתוחכמות, ומנמנמת לי קלות בשלב המעבר... חחח!
השניות הבאות נחוות לי בסלואו מושן מטורף.
פתאום מונח לי על זרוע שמאל תינוק.
קטנטן, מקופל, לבנבן ונקי לגמרי. בלי דם, בלי וורניקס. נועץ בי עיניים כחולות כהות...
אני בוהה בו בהלם. הוא כזה יפיפה ומושלם!
נירית מכריזה -
השעה 16:06
מעלים לי אותו לחזה. אני מחבקת וחוזרת מאה פעם על עצמי "מתוק שלי".
השלייה עפה החוצה. האיש ואילנה מתעסקים עם חבל הטבור. אני רואה אותם במטושטש.
אמא שלי מצלמת.
אני מתה כבר לקום מהכסא הזה.
עברתי למיטה. אילנה בודקת. הפריניאום כמעט שלם. קרע קטנטן שיתאחה מעצמו.
צוואר הרחם גולש לו החוצה. אילנה דוחפת אותו חזרה פנימה בתושיה רבה.
היא אומרת שראתה דבר כזה רק בלידות 8-9, אבל גם שאין מה להבהל אלא לעשות עבודה אינטנסיבית על רצפת האגן שיש בה כנראה חולשה מולדת.
אז שכבנו שם על המיטה, המשפחה החדשה.
אילנה מדריכה אותי איך להניק.
הזכרון שלי נהיה מטושטש מאוד לגבי מה שהיה אחר כך.
אבל אין ספק שהיינו בהיי, מאוד מאושרים.
יש עוד המשך לסיפור - הכולל בין השאר ביקור מעצבן באסף הרופא - אבל זה בהמשך שעוד יבוא...