על ידי עובד* » 26 ספטמבר 2012, 19:50
סטלה,
קראתי את היומן שלך.
כשישנת. ביום ראשון בבוקר שלפני ראש השנה.
התעוררתי כשנכנסת למיטה ושכבתי בשקט והקשבתי לנשימה שלך משתנה עד שנרדמת.
כבר היה אור בחוץ והבנים עוד לא קמו וידעתי בדיוק מה אני עושה כשניגשתי למחשב.
קראתי מהר בלי לעצור. ותוך כדי קריאה אני חושב שהרגשתי את כל הרגשות ברשימה שתלית מזמן על המקרר.
עד שהגענו לפנות ערב להורים שלי לא יכולתי לדבר מילה. מה אני אגיד לך סטלה, הייתי מרוסק. נהייתי מטורף.
חשבתי כל מיני מחשבות, עלייך, חשבתי שאת משקרת, שאת משתגעת. חשבתי איך אני ממשיך בחיים שלי בלעדייך. וגם פחדתי עלייך.
אתמול בצהריים קראתי שוב את הכול מהתחלה. קראתי את זה כאילו לא את כתבת.
כאילו זאת מישהי אחרת. זה עדיין כאב.
עכשיו אני כותב לך פה כדי שתשמעי אותי לפני שאני חוזר.
כדי שתדעי מאיזה מרחק אני חוזר אליך סטלה.
אני יושב במרפסת הקטנה של קובי. הוא השאיר לי את הדירה ונסע לחברה שלו. במקרר שלו
יש רק שוקולד וזה מה שאני אוכל עכשיו עם כוס תה. זה שובר לי את הצום בצורה הזויה כמו
כל ההזיה של הכיפור הזה.
סטלה את זוכרת את היום כיפור שעשינו בעין כסלה, כשהיית בהריון הראשון? נזכרתי בזה
באמצע תפילת נעילה. בעץ ששכבנו תחתיו ערים כל הלילה ודיברנו על איך יראו החיים שלנו
יחד. חשבתי שבאמת החיים שלנו יחד טובים כמו שדמיינו. שכל מה שביקשנו יש.
זה לא שלא תכננתי. חשבתי על זה. באופן מוזר זה נראה לי המעשה היחידי שאני יכול לעשות.
שזה הכפתור שאם אני אלחץ עליו אני אפלט מהמטוס הבוער ואולי אנחת חזרה במיטה הזוגית שלנו.
בצהריים יצאתי מהבית כנסת הקטן שמול הדירה של קובי. לרגע העמדתי פנים עם עצמי שאני לא
יודע לאן אני הולך אבל ידעתי שאני עושה מעשה ונתתי לעצמי להתרכז. הלכתי בשמש יותר משעה
ועד שהגעתי כבר הייתי חלש מדי לכעוס על מה שקרה. אפילו לא פחדתי יותר עלייך ועל מה שיקרה
לנו אם לא אוכל לסלוח לך. הייתי מנותק.
דפקתי על הדלת הכחולה שלך בז'בוטינסקי 51.
האישה שפתחה אותה הייתה זקנה. היא גרה שם יותר מחמישים שנה, היא אמרה, לא אין בבניין
הזה זאב והילה, בוא תיכנס, היא אמרה, קוראים לה יודית וזה רובן בעלה.
סטלה אני לא יודע להסביר מה קרה לי שם. זה היה כאילו לא הייתי אני וכן הייתי אני אבל כבר
לא כאב לי. להפך. מה ההפך של כואב?
כי כשהדלת נפתחה ולא עמד שם האיש שהתאהבת בו סטלה, הלב שלי שנשבר התאחה.
כל הקיום שלי התאחה מחדש. וכל הדברים חזרו למקומם. הרגשתי פיק ברכיים.
הזקנים הכניסו אותי והושיבו אותי על ספה ומזגו לי כוס מים. ובזמן שאכלתי ענבים קרים ומתוקים
ביום כיפור בצהרים הייתה לי תשובה. כי השאלה שהכי הטריפה אותי כל הזמן הייתה
אם הייתה לך בחירה. והבנתי סטלה, עם הלב שלי הבנתי אותך. ואת הבחירה האמיתית שהייתה
לך שם. ולא רק איתו. בכל אחד מהמצבים שמצאת את עצמך בתוכם בלי שבחרת בהם
ובחרת בהם, בכולם, להיפתח. לאהבה.
ושגם איתי את שוב ושוב בוחרת כך. את מבינה? מה
שגיליתי סטלה, זה לא רק שאת לא משוגעת ושאין שום זאב ושגם אני לא מטורף. גיליתי אותך
וכמה שאת חופשייה באמת. ושגם לי יש ולא רק לך סטלה, החופש להיות לא מוגבל לשום דבר.
אני לא יודע איך להעביר את זה, זה הכה בי סטלה, שגם אני יכול ממש עכשיו לבחור להיפתח ולאהוב אותך.
חזרתי לבית כנסת בזמן לנעילה. עם הלב שלי מלא באהבה. לא רק לך. בכלל. לכולם. לכל
המתפללים בבית כנסת ולזוג הזקנים האלה, שכל פעם שהוא מנסה להגיד משהו היא מתפרצת
והוא מתרגז ואומר לה יודית מה את קופצת. זה הצחיק אותי כל כך.
סטלה אני אוהב אותך.
סטלה,
קראתי את היומן שלך.
כשישנת. ביום ראשון בבוקר שלפני ראש השנה.
התעוררתי כשנכנסת למיטה ושכבתי בשקט והקשבתי לנשימה שלך משתנה עד שנרדמת.
כבר היה אור בחוץ והבנים עוד לא קמו וידעתי בדיוק מה אני עושה כשניגשתי למחשב.
קראתי מהר בלי לעצור. ותוך כדי קריאה אני חושב שהרגשתי את כל הרגשות ברשימה שתלית מזמן על המקרר.
עד שהגענו לפנות ערב להורים שלי לא יכולתי לדבר מילה. מה אני אגיד לך סטלה, הייתי מרוסק. נהייתי מטורף.
חשבתי כל מיני מחשבות, עלייך, חשבתי שאת משקרת, שאת משתגעת. חשבתי איך אני ממשיך בחיים שלי בלעדייך. וגם פחדתי עלייך.
אתמול בצהריים קראתי שוב את הכול מהתחלה. קראתי את זה כאילו לא את כתבת.
כאילו זאת מישהי אחרת. זה עדיין כאב.
עכשיו אני כותב לך פה כדי שתשמעי אותי לפני שאני חוזר.
כדי שתדעי מאיזה מרחק אני חוזר אליך סטלה.
אני יושב במרפסת הקטנה של קובי. הוא השאיר לי את הדירה ונסע לחברה שלו. במקרר שלו
יש רק שוקולד וזה מה שאני אוכל עכשיו עם כוס תה. זה שובר לי את הצום בצורה הזויה כמו
כל ההזיה של הכיפור הזה.
סטלה את זוכרת את היום כיפור שעשינו בעין כסלה, כשהיית בהריון הראשון? נזכרתי בזה
באמצע תפילת נעילה. בעץ ששכבנו תחתיו ערים כל הלילה ודיברנו על איך יראו החיים שלנו
יחד. חשבתי שבאמת החיים שלנו יחד טובים כמו שדמיינו. שכל מה שביקשנו יש.
זה לא שלא תכננתי. חשבתי על זה. באופן מוזר זה נראה לי המעשה היחידי שאני יכול לעשות.
שזה הכפתור שאם אני אלחץ עליו אני אפלט מהמטוס הבוער ואולי אנחת חזרה במיטה הזוגית שלנו.
בצהריים יצאתי מהבית כנסת הקטן שמול הדירה של קובי. לרגע העמדתי פנים עם עצמי שאני לא
יודע לאן אני הולך אבל ידעתי שאני עושה מעשה ונתתי לעצמי להתרכז. הלכתי בשמש יותר משעה
ועד שהגעתי כבר הייתי חלש מדי לכעוס על מה שקרה. אפילו לא פחדתי יותר עלייך ועל מה שיקרה
לנו אם לא אוכל לסלוח לך. הייתי מנותק.
דפקתי על הדלת הכחולה שלך בז'בוטינסקי 51.
האישה שפתחה אותה הייתה זקנה. היא גרה שם יותר מחמישים שנה, היא אמרה, לא אין בבניין
הזה זאב והילה, בוא תיכנס, היא אמרה, קוראים לה יודית וזה רובן בעלה.
סטלה אני לא יודע להסביר מה קרה לי שם. זה היה כאילו לא הייתי אני וכן הייתי אני אבל כבר
לא כאב לי. להפך. מה ההפך של כואב?
כי כשהדלת נפתחה ולא עמד שם האיש שהתאהבת בו סטלה, הלב שלי שנשבר התאחה.
כל הקיום שלי התאחה מחדש. וכל הדברים חזרו למקומם. הרגשתי פיק ברכיים.
הזקנים הכניסו אותי והושיבו אותי על ספה ומזגו לי כוס מים. ובזמן שאכלתי ענבים קרים ומתוקים
ביום כיפור בצהרים הייתה לי תשובה. כי השאלה שהכי הטריפה אותי כל הזמן הייתה
אם הייתה לך בחירה. והבנתי סטלה, עם הלב שלי הבנתי אותך. ואת הבחירה האמיתית שהייתה
לך שם. ולא רק איתו. בכל אחד מהמצבים שמצאת את עצמך בתוכם בלי שבחרת בהם
ובחרת בהם, בכולם, להיפתח. לאהבה.
ושגם איתי את שוב ושוב בוחרת כך. את מבינה? מה
שגיליתי סטלה, זה לא רק שאת לא משוגעת ושאין שום זאב ושגם אני לא מטורף. גיליתי אותך
וכמה שאת חופשייה באמת. ושגם לי יש ולא רק לך סטלה, החופש להיות לא מוגבל לשום דבר.
אני לא יודע איך להעביר את זה, זה הכה בי סטלה, שגם אני יכול ממש עכשיו לבחור להיפתח ולאהוב אותך.
חזרתי לבית כנסת בזמן לנעילה. עם הלב שלי מלא באהבה. לא רק לך. בכלל. לכולם. לכל
המתפללים בבית כנסת ולזוג הזקנים האלה, שכל פעם שהוא מנסה להגיד משהו היא מתפרצת
והוא מתרגז ואומר לה יודית מה את קופצת. זה הצחיק אותי כל כך.
סטלה אני אוהב אותך.