על ידי פלוני_אלמונית* » 17 ינואר 2017, 17:16
_במקום שהיא תהיה על המיטה ואני אתן לה יד/אלטף, הנחתי אותה ממש בחיקי, שנרגיש קרובות קרובות.
חוצמזה שניסיתי, באופן מודע, לשנות את המילים שאני אומרת. במקום ללחוש לה: 'די חמודה, אני יודעת שעוד מעט תירדמי' אמרתי 'כן, כן (כמו שהציע כאן מישהי) אני מבינה שאת עצובה, אני שומעת את הבכי שלך, אני כאן איתך, אנחנו ביחד' ואז פתאום הוספתי, כמעט לא מאמינה למשמע אזני 'יש עוד משהו שרצית לשתף אותי?, עוד משהו שרצית לומר?'_
אני עובדת בגן חינוך מיוחד עם גילאי שנתיים-שלוש. ממש מרגישה שם את הכוח של החיבוק הזה, העיטוף של הילד עם הגוף שלי, כשהם בוכים. לפעמים הם ממש מתחפרים, ואני משתדלת לאפשר להם לשים את הראש על איזור החזה שלי כדי להרגיש את הנשימות ואם אני עושה איזה קול עדין גם את הרטט (מן "אממממ...." כזה).
יש ילדה שנוטה לבכי מאוד חזק שמאוד קשה לה להירגע ממנו.
לפני כמה זמן התחלתי להגיד לה משהו כמו "את נורא עצובה/כועסת, קשה לך להתגבר עכשיו. תישארי קצת ככה (איתי, בחיבוק) וכשזה יעבור תוכלי לקום ולחזור לשחק/ללכת לאכול וכו'", וגיליתי שזה ממש מרגיע אותה.
הידיעה שזה בסדר לבכות, אבל זה לא לנצח - עוד מעט זה יעבור והחיים ימשיכו. זה נראה שקשה לה לדעת את זה כשהיא בתוך הבכי, והמילים האלה כאילו מזכירות לה את זה. וזה מרגיש לי משפט מאוד שונה מאשר מה שרוב האנשים סביבי אומרים, בסגנון של "די, די, למה את בוכה? לא נורא, תכף יעבור", כי זה לא מקטין את הסיבה לבכי, ולא מאיץ בה להרגע, רק מאפשר לה לדעת שיש לזה סוף.
<פרח בית ממחשב אחר>
_במקום שהיא תהיה על המיטה ואני אתן לה יד/אלטף, הנחתי אותה ממש בחיקי, שנרגיש קרובות קרובות.
חוצמזה שניסיתי, באופן מודע, לשנות את המילים שאני אומרת. במקום ללחוש לה: 'די חמודה, אני יודעת שעוד מעט תירדמי' אמרתי 'כן, כן (כמו שהציע כאן מישהי) אני מבינה שאת עצובה, אני שומעת את הבכי שלך, אני כאן איתך, אנחנו ביחד' ואז פתאום הוספתי, כמעט לא מאמינה למשמע אזני 'יש עוד משהו שרצית לשתף אותי?, עוד משהו שרצית לומר?'_
אני עובדת בגן חינוך מיוחד עם גילאי שנתיים-שלוש. ממש מרגישה שם את הכוח של החיבוק הזה, העיטוף של הילד עם הגוף שלי, כשהם בוכים. לפעמים הם ממש מתחפרים, ואני משתדלת לאפשר להם לשים את הראש על איזור החזה שלי כדי להרגיש את הנשימות ואם אני עושה איזה קול עדין גם את הרטט (מן "אממממ...." כזה).
יש ילדה שנוטה לבכי מאוד חזק שמאוד קשה לה להירגע ממנו.
לפני כמה זמן התחלתי להגיד לה משהו כמו "את נורא עצובה/כועסת, קשה לך להתגבר עכשיו. תישארי קצת ככה (איתי, בחיבוק) וכשזה יעבור תוכלי לקום ולחזור לשחק/ללכת לאכול וכו'", וגיליתי שזה ממש מרגיע אותה.
הידיעה שזה בסדר לבכות, אבל זה לא לנצח - עוד מעט זה יעבור והחיים ימשיכו. זה נראה שקשה לה לדעת את זה כשהיא בתוך הבכי, והמילים האלה כאילו מזכירות לה את זה. וזה מרגיש לי משפט מאוד שונה מאשר מה שרוב האנשים סביבי אומרים, בסגנון של "די, די, למה את בוכה? לא נורא, תכף יעבור", כי זה לא מקטין את הסיבה לבכי, ולא מאיץ בה להרגע, רק מאפשר לה לדעת שיש לזה סוף.
<פרח בית ממחשב אחר>