תודה! אשתדל לצפות במצגת (-:

בא לך להרחיב?
בשמחה.
עובדה שאומרים לכולם לקחת סטטינים בעוד שלמעשה הם גורמים נזק
אייבור מדבר בדיוק על זה. על ששקלול הסיכון הוא טעות גדולה שמסתמכת על מדע רע.
הוא עצמו מהנדס, שהגיע לחקירת העניין הזה בגלל הנסיון האישי שלו - אכילה לפי ההמלצות והשמנה וכמעט סכרת וכו', וצלל לתוך העניין הזה של תזונה וסטטינים וכל הרקע שהביא אותו עד הלום.
כיום הוא מקושר לאנשי מקצוע מעולים, יש לו ספר על התזונה הקטוגנית, ובכלל הוא חמוד.
האתר שלו - http://www.thefatemperor.com/
בבלוג שלו יש קישור למצגת של 6 דקות שנותנת סיכום יפה של העניין, כולל בדיקת הסידן בעורקים כבדיקת גורם סיכון מדויקת: https://www.youtube.com/watch?v=2oQAUu9Do2Y

_מכירה את אייבור קמינס? Ivor Cummins.
על זה בדיוק הוא מדבר בהקשר של מחלות לב. ועל תזונה (בעיקר תנגודת אינסולין) ועל בדיקת סידן בעורקים - מאוד מדוייקת מבחינת גורמי הסיכון האמיתיים._

בא לך להרחיב?
אני יודעת שהוא חסיד הדיאטה הקטוגנית, אבל לא זוכרת מה הוא אומר על הלב (אולי כי אני לא בסיכון למחלת לב P-: אז דילגתי על זה).

עמ' 258:
"צריך ללמוד 1) לא לקחת ללב עניינים של מה בכך. 2) זה הכול עניין של מה בכך".

"קשרים עם אנשים, עם חיות-מחמד ועם צמחים; פעילויות המרוממות אותנו מעל להתעסקות שלנו עם עצמנו אל מעורבות רחבה יותר בחיים; ופילוסופיות, אמונות תרבותיות ודתות, המאפשרות לנו לראות כיצד חיינו משתלבים בתמונה הרחבה יותר, עשויים להגן על בריאותנו".

בעמ' 248 מתואר מחקר שנעשה על חיילי צה"ל בישראל.
חיילים חולקו לארבע קבוצות. מדדו להם קורטיזול ופרולאקטין בדם כדי למצוא כמה לחץ הם חוו.
לקבוצה אחת לא נמסר אורך המסלול ושום פרטים. אלה תיפקדו הכי גרוע.
לקבוצה שניה מסרו את כל הפרטים המדוייקים, 40 ק"מ, ועידכנו אותם באופן שוטף כל הזמן, כמה כבר עברו וכמה נותר. קבוצה זו עברה את המסע בצורה הטובה ביותר, מדדי הלחץ שלהם בדם היו הנמוכים ביותר וכולם סיימו את המסע על הצד הטוב ביותר ובמורל גבוה.
לקבוצה שלישית אמרו שיצטרכו ללכת 30 ק"מ ואז הוסיפו להם 10. המורל שלהם נפל, אבל הם הצליחו לסיים את המסע.
לקבוצה רביעית אמרו שיצטרכו ללכת 60 ק"מ ואז הפסיקו אותם אחרי 40. אבל הם היו מיואשים מההתחלה, ורבים מהם נשרו כבר אחרי עשרה ק"מ. התשישות והייאוש שלהם לא השתפרו בכלל גם כשאמרו להם שצריך רק 40. זה כבר לא עזר, בשלב שהמידע נמסר.

לא ברור לי אם כן מהתיאור למי היה יותר גרוע: אלה שלא קיבלו מידע בכלל, או אלה שקיבלו מידע מוטעה עם מספר קילומטרים מוגזם. נראה לי שפה היה משקל גם לנתון שהם קיבלו: 60 ק"מ זה מסע ממש ארוך עם כל הציוד הכבד על הגב. חיילים יודעים להעריך מה זה. אז ברור שהם העריכו באופן ריאלי שזה מסע מוגזם, וזה מה ששבר אותם.
אבל זה חשוב לידיעה, למי שחושב בטעות שאם הוא יעבוד על החיילים שלו ויגיד יעד מוגזם ואחר כך יפחית - הם ישמחו והמוטיבציה שלהם תגדל.
מסתבר שלא.
המידע הקשה היה מייאש וגרם לנפילת המורל, בעוד שהמידע הריאלי והעידכון הריאלי היו מה שעבד הכי טוב.

התקווה:

"בשחות בלתי רשמיות, מתארים רופאים לא אחת כמה מחוליהם כמי ש'איבדו את הרצון לחיות' או 'ויתרו על התקווה', ואיכשהו עולה מדבריהם, שהתקווה חיונית להישרדות. אל שהתקווה נזנחת, למעשה, כנושא למחקר רפואי. [...]
נראה, שהתקווה מטפחת את הבריאות".

בעמ' 237: מה מבדיל בין אנשים עמידים לסטרס לאנשים שאינם עמידים לסטרס?

"אנשים עמידים נוטים לראות את בעיות החיים ולהתמודד עמן בצורה שונה מאוד מאחרים - כאשר אדם בעל עמידות מעטה מאבד את משרתו, הוא נוטה יותר לראות זאת כאסון, מה שמאשר את הרגשת חוסר הערך העצמי שלו".

כל מיני ממצאים מעניינים התגלו: למשל, לאנשים עם עמידות חלשה אבל תמיכה משפחתית חזקה היתה נטייה גבוהה יותר לחלות. לעומת זאת, אם התמיכה הגיעה לא מהמשפחה אלא מהמנהל - הם נטו פחות לחלות. כלומר, חשוב מאיפה התמיכה מגיעה.

"עמידות, אימון גופני ותמיכה חברתית חברו יחדיו, כדי להגן על בריאותם של עובדים בתנאי לחץ. הסיכוי להתפתחות מחלה אצל עובדים לחוצים, בהיעדר אף לא אחד ממשאבי ההגנה הללו, היה תשעים ושלושה אחוז, שבעים ושניים אחוז אצל אלה שיש להם משאב אחד, חמישים ושמונה אחוז אצל אלה שיש להם שניים, וירד לפחות משמונה אחוזים אצל אלה שהיו עמידים, התאמנו וזכו לתמיכה חברתית טובה" (עמ' 239).

מה בילדות גידל אנשים עמידים?
"הרבה עידוד וקבלה מצד ההורים".
"תחושת השליטה מתפתחת אצל ילדים המתמודדים בהצלחה עם מגוון תפקידים שאינם פשוטים מדיי ואינם קשים מדיי"
"נטייה הרפתקנית (שהוסברה קודם כחיובית בתנאים מסוימים, בשמת) נוטה יותר להתפתח, כאשר מעמידים בפני הילד סביבה משתנה, המתפרשת כעושר ולא כתוהו ובוהו" (עמ' 239).

מדברים כבר איזו תקופה על מערכת העיכול כחלק מהמוח. זה מוזכר בספר?
לא, זה ספר ישן מאוד. היום מדברים כידוע על "המוח הגדול" (בראש) ו"המוח הקטן" (מערכת העיכול) ויתר הכינויים. פה זה עדיין בגדר נעלם.

אבל למרות מה שחסר בו, מצאתי פה כמה הערות שרלבנטיות בכל מקרה. למשל, חשוב לדעתי לזכור את "צרות האופק של המדע" שעדיין לא הסתיימה שליטתה...

לגבי גורמי סיכון למחלות לב - עדיין לא מספיק מדוייק. כלומר, למעשה, יש כמה תחומים ברפואה. בתחום המדעי ידוע הרבה יותר מאשר כשהספר הזה נכתב על הגורמים למחלות לב, מצד שני, לא מספיק. בתחום הרפואי, לעומת זאת, יש שליטה מוחלטת של תעשיית התרופות ואפס הבנה לגבי גורמי הסיכון. עובדה שאומרים לכולם לקחת סטטינים בעוד שלמעשה הם גורמים נזק (אצל אנשים שלא עברו שום אירוע לב, הם עצמם גורמים לאירוע לב או שבץ...). יודעים להגיד לאנשים "פעילות גופנית" אבל זה בא לידי ביטוי רק בשנה הראשונה אחרי התקף הלב...

זה קודם כל אומר שגורמי הסיכון האמיתיים פשוט לא נמצאו...
מכירה את אייבור קמינס? Ivor Cummins.
על זה בדיוק הוא מדבר בהקשר של מחלות לב. ועל תזונה (בעיקר תנגודת אינסולין) ועל בדיקת סידן בעורקים - מאוד מדוייקת מבחינת גורמי הסיכון האמיתיים.

ובהקשר הזה - מדברים כבר איזו תקופה על מערכת העיכול כחלק מהמוח. זה מוזכר בספר?

עמ' 202:
"יש משהו הקושר את עולם האברים הפנימיים עם מרחב הפעולה בעבודה. יש משהו הקושר את התחום החברתי עם שדה הביולוגיה. את העובדה, שהמוח הוא החוט המקשר בין הסביבה החברתית לבין תופעות דוגמת יתר לחץ דם, רגישות לשפעת ולסרטן, היה קשה להעלות על הדעת, קל וחומר להבין, בהתמך על צרות-האופק של המדע בעשורים האחרונים. [...]
אנשים זקוקים לאנשים. לא רק בשל הסיבות המעשיות הנובעות מחיי הקבוצה, אלא למען עצם בריאותנו והישרדותנו".

בעמ' 200 מתוארים ניסויים שנערכו בבתי אבות. השוו בין קבוצה שקיבלה חוגים בבוטניקה, אמנות, מוסיקה ושירה וכן טיולים, לבין קבוצה שלא זכתה בהתערבות מבחוץ בפעילויות. הקבוצה שהופעלה מבחינה חברתית הראתה הבדלים משמעותיים:

• בגובה של הקשישים המבודדים חלה ירידה, אבל גובה הקשישים הפעילים עלה!
• בדיקות דם גילו שינויים משמעותיים בהורמונים מסוימים המעורבים בחילוף החומרים: המעורים ביותר בחברה היו בעלי רמות גבוהות יותר של אסטרדיול, טסטוסטרון, דה-הידרו-אפי-אנדרוסטרון והורמון הגדילה (כולם הורמונים אנאבוליים, ה"נוטים לבנות את הגוף ועשויים לספק הגנה ולהוות משקל-נגד בפני ההשפעות השליליות של לחצים".

בניסוי אחר חילקו בית אבות לשתי קבוצות. לקבוצה אחת נתנו לבחור צמח לפי רצונם ואמרו להם שהם אחראים עליו, לקבוצה השניה נתנו צמח ואמרו להם שהסגל יטפל בו.
היה הבדל ניכר בין שתי הקבוצות כבר תוך שבועות אחדים (שיפור במגוון מדדים של רווחה גופנית ונפשית) - ואחרי שנה וחצי נמצא ששיעור התמותה בקרב הקבוצה שבחרה צמח וטיפלה בו היה חצי מהתמותה בקבוצת הביקורת!

באותו עמוד יש גם התייחסות לתמיכה בלידה, ואת זה כתבתי בדף דולה כן או לא .

בריאות וקשרים חברתיים:
בעמ' 196:
"הוברר, כי חיזוק התמיכה החברתית באלמנות משפר את בריאותן באורח משמעותי בעקבות ההתאלמנות"
[...]
שלושה-עשר חודשים לאחר ההתאלמנות, רק שליש מחברות הקבוצה הנתמכת, דיווחו על תוצאות שליליות במונחים של עלייה בתסמינים נפשיים וגופניים, בעוד שבקבוצה הבלתי נתמכת, למעלה ממחצית האלמנות התלוננו על בעיות בריאות".
(יש עוד סיכומי מחקרים בעמוד הזה)

אז גם ב"המוח המרפא" מופיעים נתוני המחקרים בנוגע להבדל בין נשים נשואות לגברים נשואים:
"דומה, כי בחברה שלנו כיום חוויית הנישואים של הגברים שונה מזו של הנשים, ובהתאם לכך השפעתה על בריאותם של גברים נשואים שונה מן ההשפעה שיש לה על בריאותן של נשים נשואות". (עמ' 194)

"מתברר שהנישואים מועילים - לגברים. לעומת גברים גרושים או אלמנים, או כאלה שלא נישאו מעולם, הגברים הנשואים חיים זמן רב יותר, סובלים פחות ממחלות נפש או גוף, ונראים מאושרים יותר. [...] עם זאת, לנשים נשואות יש שיעורים גבוהים יותר של דיכאון לעומת הגברים הנשואים [...]. מקצת הפסיכולוגים סבורים, כי הנישואים עלולים, למעשה, להזיק לנשים. לנשים נשואות יש שיעורים גבוהים יותר של מחלות נפש מאשר לגברים נשואים, בעוד שלנשים פנויות יש שיעורים נמוכים יותר של מחלות נפש מאשר לגברים פנויים".
בין המקורות מצוטטים מחקרים מאת C. F. Longino & A. Lipman וכן N. Gerstel & C. Riesman.

מה שהקשה על המדענים האמריקנים להוקיר את העבודה, או אפילו להכירה
זו האמת לאמיתה, ולשני הכיוונים

אני קוראת עכשיו את הספר "המוח המרפא" מאת רוברט אורנשטיין ודיוויד סובל, שיצא ב-1987 ובעברית בהוצאת אור-עם ב-1990. כלומר לא ספר מאוד חדש.
חייבת לצטט משם כמה פסקאות שמנוסחות באופן מעולה, לדעתי, על אורח החשיבה האופייני בחוגים פסבדו-רפואיים ופסבדו-מדעיים.
מדוע "פסבדו"? כי התפיסות האלה מנוגדות לחשיבה המדעית.
אבל המחזיקים בהן, מתחפשים למדענים ומעמידים פנים שתפיסותיהם, הן-הן המייצגות את "המדע".

עמ' 140, בפרק על המערכת החיסונית:
"במשך זמן-מה היו קשרים אלה בין המערכת החיסונית לבין מערכת העצבים המרכזית בגדר של 'לא נמצאו לכך ראיות', מין טיעון אקדמי, המניח, שהיות שאין נתונים, סימן הוא שלא ייתכנו ממצאים. זהו מין אורח מחשבה רפואי בעל חזות מדעית, המניח, כי מערכות הגוף אינן טורחות להידבר ביניהן, וכי הנפש והגוף, כיוון שהם נחקרים במחלקות נפרדות [כאן הכוונה למחלקות נפרדות באוניברסיטה, בשמת], אכן נפרדים הם. אולם האדם מהווה חלק ממספר עולמות בעת ובעונה אחת, ובכללם המערכת החברתית".
בהמשך:
"לפיכך, אין זה צריך להפתיע - אם-כי לרבים הייתה זאת הפתעה - שאברי החסינות [הכוונה לאיברים שתומכים במערכת החיסון בגוף, בשמת], כמו בלוטת התימוס, הטחול ומוח-העצמות מרושתים בקצות עצבים; שתאי המערכת החיסונית מכילים קולטנים לנאורו-הורמונים, נאורו-טרנסמיטורים ונאורו-פפטידים - כולם היו אמורים לשכון רק במערכת העצבים המרכזית; [וכן] שהינזקות המוח או גירויו יכולים לשנות את התפקוד החיסוני".
ובהמשך:
"די לנו בראיות הקיימות, כדי לנתץ את ההשקפה הקודמת, הגורסת, כי תפקודי מערכת העצבים אינם קשורים לתפקודי המערכת החיסונית".

אחר כך הם מסבירים על תגליות חדשות נוספות: התברר, שמערכת החיסון בגוף שלנו היא מערכת לומדת. היא אינה מערכת אוטומטית, כמו תחושת שיווי המשקל למשל, אלא מערכת מסתגלת ולומדת, שכל הזמן עירנית לסביבה ונמצאת באופן מתמיד בתשומת לב להגיב מיידית לכל איום. למשל, לייצר על המקום נוגדנים לפולשים זרים.

ועכשיו בעמ' 141 באה פסקה מאלפת ממש, על הדרך שבה מתרחשים הדברים בעולם המדעי:

"היו סיבות רבות לכך שהתעלמו מהראיות; סיבות אחדות היו תולדה של חשיבה פשטנית ועיוורון אינטלקטואלי - המערכת החיסונית נחשבה לאוטומט של הגוף, הפועל על דעת עצמו, ללא קשר אל המוח, ובוודאי מבלי להיות קשור כלל אל הניסיון. סיבות אחרות היו חברתיות ופוליטיות; לרוע המזל, הרוסים הקדימו אותנו בחקר העניין [הכותבים אמריקאים, בשמת], מה שהקשה על המדענים האמריקנים להוקיר את העבודה, או אפילו להכירה" P-:
(בהמשך הם מציינים שלקח לאמריקנים רק חמישים שנה להגיע לתגלית שגילה פאבלוב כבר ב-1924 P-: ).

כשמתמודדים עם סרטן באופן טבעי, קודם כל מבינים שגורמי סיכון הם רק גורמי סיכון, ומעשים להקדים תרופה לסרטן הם רק מעשים לקידום הבריאות אבל בפועל, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לדעת מראש את כל גורמי הסיכון של אדם מסוים, עד כדי כך שאפשר למנוע מראש.
בדיוק השבוע קראתי, בספר הישן "המוח המרפא" מאת רוברט אורנשטיין ודיוויד סובל, על מחקר גדול בנושא מחלות לב. מצאו דברים שהגדילו את הסיכון למחלת לב ב-600%. ממש וואו, נכון? אבל מה מסתבר? מסתבר, שבתקופת המחקר, 86% מבין האנשים בעלי הסיכון הגבוה ביותר להתקף לב - לא לקו כלל בהתקף לב. ולחילופין, רובם הגדול של האנשים שכן לקו בהתקף לב - לא היו כלל בעלי גורמי הסיכון העיקריים (עמ' 30).
זה קודם כל אומר שגורמי הסיכון האמיתיים פשוט לא נמצאו...