על ידי ארץ_נהדרת* » 01 ינואר 2006, 22:24
רוצה לכתוב על חיפוש של מידה.
נראה לי שכמעט כל המסע שאני עורכת כרגע בחיים שלי קשור בחיפוש המידה הנכונה עבורי. זו שבה אשאר על מקומי, מחוברת לטוב. התהליך הזה של החזרה בתשובה הוא מוזר, אני חושבת שאולי צריך לקרוא לו תהליך של חיפוש המידה המדוייקת של הטוב שלי. ברור שלאחרים זה אולי לא מתקשר בכלל ליהדות. אבל אצלי יש איזו הרגשה פנימית עדינה של חוט דוק שמוביל אותי בתוך מהות של אמת חמקמקה שנובעת יותר ויותר מהמעיין הזה שלח האלוקות והנבואה היהודית.
בסופשבוע האחרון היינו בישוב חרדי אצל זוג חברים חרדים, יש להם 7 ילדים. הם חוזרים בתשובה כבר 20 שנה. הרגשתי ממש טוב. המשפחה הגדולה הזו, ההמולה של הילדים. שולחן שבת שנמשך 4 שעות עם דברי תורה, מאכלים טעימים, ניגוני שבת. דיברתי המון עם האשה המדהימה הזו שהיתה בחייה הקודמים יאפית לא קטנה מתחום הפרסום. על השינוי שהם עברו, על הדרך שהם עושים, הרגשתי כל כך במקום שלי. המקום הזה של ההתכנסות פנימה, של הקדושה והטוהר והנקיון הזה שאני מחפשת כל הזמן. של הצניעות. של הבית כמרכז המימוש, המשפחה. האור הזה שיש בבית שכולו בזכות האשה. כל השבת התפללתי ולמדתי וזה בא לי ממש בקלות. הרגשתי מחוברת, שקטה, נכונה.
אחר כך חזרתי בחזרה הביתה לבית שלנו בעיר. להמולה, לעבודה שלי שהיא בסביבה חילונית ניסיתי להקטין את עצמי שוב ללבוש בגדים שהם "סמי" דתיים, בנדנה קטנה ולא כיסוי שלם, אני תמיד עושה את זה כאילו לא שלמה עם עצמי מספיק, מפחדת שלא יקבלו אותי כמו שאני בתלבושת החדשה שלי, יצאתי לקפה עם חברה, דיברנו, הלכתי לקולנוע ראיתי שם סרט מדהים שמילא אותי בשמחה. פטפטתי פטפוטי סרק. בדרך באוטו שמעתי חדשות, קפצתי לאבא שלי ואכלתי משהו, הסתובבתי קצת באינטרנט, קישקשתי עם בעלי על העבודה שלו, למחרת בבוקר ממש בכוח קמתי ולקחתי את הסידור להגיד ברכות הבוקר ולהתפלל תפילה מקוצרת. אותו סידור שבשקיקה ובתשוקה עזה קראתי ממנו בשבת, בחרדת קודש, בנפש כה חפצה ורגשה כעומדת בבית המקדש מול השם עצמו.
מי אני? איפה אני מרגישה יותר טוב? איך אני צריכה ללכת? באיזה קצב?
יש רגעים שבהם שאני מרגישה כל כך משוחררת אני נותנת לעצמי להיות מה שאני. אני בוחרת בדרך היהודית אבל מרשה לה להתפתח ביחסים האלה של קדימה אחורה, שומרת כשרות מקפידה בבית אבל בחוץ שותה קפה עם חברה גם במקום שהוא לא כשר, שומרת שבת כהלכתה והולכת לקולנוע. באמת יש רגעים טובים במקום הזה שבו אני נותנת לעצמי לשתות קפה כי בא לי או ללכת לסרט כי יש צדדים של הנפש שלי שעדיין זקוקים לזה, אבל אני תוהה. כי הזמזום הזה של הרצון להתקרב מצד אחד יותר ויותר למקום הנקי הזה של קדושה וטהרה נמצא שם כל הזמן וכשאני נמצאת בתוך המקומות האלה שכביכול אני מרשה לעצמי להיות בהם עדיין יש רעש כמו צליל מזוייף שאני מרגישה שמרחיק אותי מעצמי, רשמים שלא שייכים לעולם שבו אני רוצה לבחור. עובדה שכשאני שם אני מחוברת. מצד שני אני לא בדקתי את זה אף פעם לאורך זמן זה תמיד נקודתי. אולי אם הייתי קופצת לגמרי לתוך האגם הזה נניח אם היינו עוברים לגור בישוב מאד דתי זה היה לי מאד קשה וההייתי מפתחת התנגדות קיצונית בנפש שלי.
מתוך הבלבול הזה של המידה הנכונה אני לפעמים תוקפת את בעלי יוצאת אליו באמירות קפדניות לגבי מידת הדתיות שלו. מאשימה אותו שבגלל שהוא לא מספיק חזק אז גם אני. כועסת עליו שהוא עצלן אומרת לו דברים שלא חשבתי שעשיתי את הקפיצה הזו בחיים שלי כדי לפגוש מישהו שיקח אותי למקום של בערך. ואז הולכת לישון בשקט אחרי שפרקתי הכל
. ואילו הוא לעומתי כל כך שלם עם המקום שלו, אין לו שם שום בלבול. ברור לו מצד אחד שהוא רוצה אורח חיים יהודי דתי. מצד שני ברור לו שאין לו כוחות נפש להמון דברים כיום. ומה שמעסיק אותו מאד כיום זו העבודה שלו (הוא הקים חברה עכשיו), ברור לו שהוא לא רוצה להיות חרדי, ואזמה אם הוא לא מתפלל כל יום, ואז מה אם הוא לא לומד כל יום תורה. ואין לו מי יודע מה יראה והוא לא מברך בשלמות את כל הברכות. אבל מה שהוא עושה הוא עושה בתענוג ובחיבור ובשלמות והכל כל כך פשוט לו. הוא אומר עד כאן אני דתי כרגע. זו המידה שלי נקודה ואין כאן שאלות.
הלוואי ואוכל גם אני ללכת בקצב שלי ולהגיד מכל הלב עד כאן אני דתיה כרגע. ולהיות שלמה עם המקום הזה שכל הזמן דוחף אותי למושלמות ולרצון בעוד.
רוצה לכתוב על חיפוש של מידה.
נראה לי שכמעט כל המסע שאני עורכת כרגע בחיים שלי קשור בחיפוש המידה הנכונה עבורי. זו שבה אשאר על מקומי, מחוברת לטוב. התהליך הזה של החזרה בתשובה הוא מוזר, אני חושבת שאולי צריך לקרוא לו תהליך של חיפוש המידה המדוייקת של הטוב שלי. ברור שלאחרים זה אולי לא מתקשר בכלל ליהדות. אבל אצלי יש איזו הרגשה פנימית עדינה של חוט דוק שמוביל אותי בתוך מהות של אמת חמקמקה שנובעת יותר ויותר מהמעיין הזה שלח האלוקות והנבואה היהודית.
בסופשבוע האחרון היינו בישוב חרדי אצל זוג חברים חרדים, יש להם 7 ילדים. הם חוזרים בתשובה כבר 20 שנה. הרגשתי ממש טוב. המשפחה הגדולה הזו, ההמולה של הילדים. שולחן שבת שנמשך 4 שעות עם דברי תורה, מאכלים טעימים, ניגוני שבת. דיברתי המון עם האשה המדהימה הזו שהיתה בחייה הקודמים יאפית לא קטנה מתחום הפרסום. על השינוי שהם עברו, על הדרך שהם עושים, הרגשתי כל כך במקום שלי. המקום הזה של ההתכנסות פנימה, של הקדושה והטוהר והנקיון הזה שאני מחפשת כל הזמן. של הצניעות. של הבית כמרכז המימוש, המשפחה. האור הזה שיש בבית שכולו בזכות האשה. כל השבת התפללתי ולמדתי וזה בא לי ממש בקלות. הרגשתי מחוברת, שקטה, נכונה.
אחר כך חזרתי בחזרה הביתה לבית שלנו בעיר. להמולה, לעבודה שלי שהיא בסביבה חילונית ניסיתי להקטין את עצמי שוב ללבוש בגדים שהם "סמי" דתיים, בנדנה קטנה ולא כיסוי שלם, אני תמיד עושה את זה כאילו לא שלמה עם עצמי מספיק, מפחדת שלא יקבלו אותי כמו שאני בתלבושת החדשה שלי, יצאתי לקפה עם חברה, דיברנו, הלכתי לקולנוע ראיתי שם סרט מדהים שמילא אותי בשמחה. פטפטתי פטפוטי סרק. בדרך באוטו שמעתי חדשות, קפצתי לאבא שלי ואכלתי משהו, הסתובבתי קצת באינטרנט, קישקשתי עם בעלי על העבודה שלו, למחרת בבוקר ממש בכוח קמתי ולקחתי את הסידור להגיד ברכות הבוקר ולהתפלל תפילה מקוצרת. אותו סידור שבשקיקה ובתשוקה עזה קראתי ממנו בשבת, בחרדת קודש, בנפש כה חפצה ורגשה כעומדת בבית המקדש מול השם עצמו.
מי אני? איפה אני מרגישה יותר טוב? איך אני צריכה ללכת? באיזה קצב?
יש רגעים שבהם שאני מרגישה כל כך משוחררת אני נותנת לעצמי להיות מה שאני. אני בוחרת בדרך היהודית אבל מרשה לה להתפתח ביחסים האלה של קדימה אחורה, שומרת כשרות מקפידה בבית אבל בחוץ שותה קפה עם חברה גם במקום שהוא לא כשר, שומרת שבת כהלכתה והולכת לקולנוע. באמת יש רגעים טובים במקום הזה שבו אני נותנת לעצמי לשתות קפה כי בא לי או ללכת לסרט כי יש צדדים של הנפש שלי שעדיין זקוקים לזה, אבל אני תוהה. כי הזמזום הזה של הרצון להתקרב מצד אחד יותר ויותר למקום הנקי הזה של קדושה וטהרה נמצא שם כל הזמן וכשאני נמצאת בתוך המקומות האלה שכביכול אני מרשה לעצמי להיות בהם עדיין יש רעש כמו צליל מזוייף שאני מרגישה שמרחיק אותי מעצמי, רשמים שלא שייכים לעולם שבו אני רוצה לבחור. עובדה שכשאני שם אני מחוברת. מצד שני אני לא בדקתי את זה אף פעם לאורך זמן זה תמיד נקודתי. אולי אם הייתי קופצת לגמרי לתוך האגם הזה נניח אם היינו עוברים לגור בישוב מאד דתי זה היה לי מאד קשה וההייתי מפתחת התנגדות קיצונית בנפש שלי.
מתוך הבלבול הזה של המידה הנכונה אני לפעמים תוקפת את בעלי יוצאת אליו באמירות קפדניות לגבי מידת הדתיות שלו. מאשימה אותו שבגלל שהוא לא מספיק חזק אז גם אני. כועסת עליו שהוא עצלן אומרת לו דברים שלא חשבתי שעשיתי את הקפיצה הזו בחיים שלי כדי לפגוש מישהו שיקח אותי למקום של בערך. ואז הולכת לישון בשקט אחרי שפרקתי הכל :-). ואילו הוא לעומתי כל כך שלם עם המקום שלו, אין לו שם שום בלבול. ברור לו מצד אחד שהוא רוצה אורח חיים יהודי דתי. מצד שני ברור לו שאין לו כוחות נפש להמון דברים כיום. ומה שמעסיק אותו מאד כיום זו העבודה שלו (הוא הקים חברה עכשיו), ברור לו שהוא לא רוצה להיות חרדי, ואזמה אם הוא לא מתפלל כל יום, ואז מה אם הוא לא לומד כל יום תורה. ואין לו מי יודע מה יראה והוא לא מברך בשלמות את כל הברכות. אבל מה שהוא עושה הוא עושה בתענוג ובחיבור ובשלמות והכל כל כך פשוט לו. הוא אומר עד כאן אני דתי כרגע. זו המידה שלי נקודה ואין כאן שאלות.
הלוואי ואוכל גם אני ללכת בקצב שלי ולהגיד מכל הלב עד כאן אני דתיה כרגע. ולהיות שלמה עם המקום הזה שכל הזמן דוחף אותי למושלמות ולרצון בעוד.