על ידי לאונור* » 29 ספטמבר 2012, 22:43
הפלה להרמה או: עוד מילה שצריך להחליף.
לאורך כל ימי השבועות האחרונים ידעתי שאני רוצה לכתוב, בשבילי ובשביל נשים אחרות.
כנראה שהייתי צריכה להגיע לשיא רגשי כדי שהאות הראשונה תפרוץ.
התחבטתי מה תהיה רמת החשיפה. החלטתי שהכל קשור זה בזה.
[b]כולל תיאורים גרפיים[/b]
[b]אין במילים אלה שום ביקורת כלפי דרכים אחרות[/b]
[b]רק רצון להביע את חשיבות היכרות האפשרויות וזכות הבחירה[/b]
זה התחיל לפני חמישה שבועות ואולי לפני 34 שנים.
קדם לזה היריון מפתיע, ההיריון הראשון שלי.
תחילת יוני 2012. המחזור שאיחר קצת כבר מאחר הרבה. אני מתחילה לקחת בחשבון שלמרות הסיכויים הקלושים (למי שמאמין רק בהיגיון), כדאי לקנות בדיקת היריון.
הימים ימי התפרקות.
שנינו בימים קשים ברמה האישית ובימים נוראיים בינינו, תקשורת חרבה.
סימני השאלה שבאו והלכו תקופה ארוכה, בקשר לשותפות עבודה בסטודיו עם [u]חבר שפעם קצת היינו ואז לא ואז נהיינו חברים טובים ונהיינו שותפים וכמה אנחנו יוצרים ואיזה יופי אבל אנחנו לא ביחד למה אנחנו לא ביחד כל כך אוהבים כל כך מתאימים אבל הוא לא רוצה במילים ומראה שכן רוצה במעשים ולהיפך ועוד פעם להיפך ואחורה וקדימה ואני רוצה באמת ואז רוצה בכאילו ואז לא רוצה ואז שוב ואנחנו אפלטוניים אבל כל הזמן ביחד והוא עם כל מיני אחרות ואני עם מעט אחרים ופתאום אנחנו שוכבים כמה פעמים[/u] הופכים סימני מצוקה נשימתית.
הכל סוגר עלי. אני נחנקת. אני לא יכולה יותר לדבוק ביתרונות החברות האמיצה, היצירה, הסטודיו. אני רוצה לברוח. אני מתנתקת לכמה ימים ומחליטה לשים לכל סוף.
חוזרת לפרוייקט אחרון ואז נראה, ואז מה שאנחנו רואים זה שני פסים ורודים על מקל מושתן.
[b]יום לפני[/b]
החסד של מי שהם אנחנו חוזר אלינו. התקשורת הטובה שבה בצהלה כמו כלב נאמן. מדברים בפתיחות על מה שעובר על כל אחד מאיתנו. חברים. הוא מדבר על החיבור שלנו, שהוא כמו בריאה, אני צוחקת עליו שהוא מבולבל, אנחנו מצמידים אצבעות כמו שציווה מיכאלאנג'לו, אני מסכמת שיש דברים שחזקים מכל השטויות שלנו. כל זה ועוד אין לנו שמץ של מושג מה עומד לקרות מחר.
את הבדיקה הראשונה אני עושה לבד בבית, על הבוקר, עיניים נפערות מול שני פסים- מה?
נוסעת לסטודיו, הוא משקה עציצים, אני מכינה לנו תה ופרוסות עם חמאת בוטנים וריבה (ממתקים של טבעוניים). הוא ניגש אלי ובכובד ראש אומר לי שיש לו משהו להגיד לי. אני מצחקקת בשקט בלב, ברור לי שאין לו סיכוי להביא בשורה מרעישה משלי, והוא מספר שהוא מתכנן לעשות לנו חדר חושך בסטודיו. מה אני אגיד, תחרות בשורות צמודה. אני מתלהבת בטירוף, ואז מספרת לו שעשיתי בדיקה.
מבטים מתבייתים. אני לא זוכרת שהוא הגיב במילים.
את שתי הבדיקות הנוספות אני עושה איתו בסטודיו. כן, מצחיקים כאלה, עוד לא יודעים שאם אחת יצאה חיובית זה מספיק.
הוא מדליק נר נשמה לאמא שלו.
הוא אומר לי שמה שאחליט הוא מאחורי, אני עונה בתמימות- אתה יכול להיות לידי? אנחנו מתפוצצים מצחוק.
התפוצצות ראשונה מתוך סדרת התפוצצויות.
אור גדול שוטף הכל.
אנחנו מסתובבים כראשוני הבוראים האנושיים. עיניים נוצצות גם מדמעות. לא יודעים מה לעשות עם כל ההתרגשות הזאת, אז נותנים לה לצאת במילים מבולבלות ובמילים ברורות ולטייל באוויר ולהכניס אותנו למצב צבירה שלא ידענו שקיים.
אני קובעת תור לרופא הנשים שלי.
אנחנו נוסעים לנמל, אמצע היום, סביבה שונה לסביבת יומנו, אוכלים, מטיילים יחפים על הדק, נושמים את השמש והים, כביכול מתנהגים כמונו הרגילים אבל האוויר כבר אחר והמבטים והחיוכים המרבים להשתרבב לא משאירים מקום לספק.
בערב אנחנו נפרדים. בלי מילים מרגישים הדדית צורך להיות לבד.
בבית שלי אני שוכבת במיטה עם עצמי, חושך, שקט, אוויר צונן. ככה אני אוהבת להתבונן במתרחש. שתי ידיים מונחות על בטן תחתונה ונרדמת.
השותף מתקשר על הבוקר, הוא מתחיל לתכנן תוכניות אופרטיביות, אני פתאום בוכה לשנייה, הוא פתאום נבהל, הוא פתאום מתנצל, אני מהר נרגעת.
מתעוררת לבוקר שהוא כולו אני. אני שמרגישה את עצמה נוכחת בתוך כל הגוף שלה, שנושמת את כל האוויר שלה, שאוהבת את הבית שלה ואת הגג שלה ואת כל מה ששלה.
מצחצחת שיניים מול המראה ומחייכת, הי, אלה היו סימנים בעצם, השינויים הקטנים הלא ברורים האלה שהרגשתי בגוף לאחרונה. קוראים לזה הורמונים גברת יקרה.
[b]סימנים:[/b]
[list=1]
[*] דם מהחניכיים בצחצוח שיניים
[*] זיפים ברגליים כבר בערך דקה אחרי הגילוח
[*] מסתבר שלא דמיינתי, אכן גדלו לי הציצים
[*] עייפות בשעת ערב מוקדמת
[*] צורך להרים את הרגליים
[*] המבט, הו המבט! זה שעל פיו סבתי היקרה זכרונה לברכה ידעה לזהות שאישה בהיריון עוד לפני שההיריון עצמו ידע שהוא בא, דוק
[/list]
ערפילי שעוטה האישון וממסך במסתוריות.
[list=1]
[*] את מצבי הרוח גם מפה סינופטית לא תצליח לתאר.
[/list]
צורך עז לנקות ולסדר יסודית את הבית משתלט עלי ואני לא מתווכחת. מנקה ורואה בשקיפות שאני לא רוצה לשאול שאלות, עוד לא. מתרווחת במתרחש.
מעבירים את סוף השבוע בנפרד וזה יופי. מדי פעם הודעות טקסט חמודות.
בשבת יוצא שאני אצל אחותי, ואצל חברה שלי מ' ואז אצל חברה שלי א'. רק בערב אשים לב שבחרתי להעביר את היום בדילוגים בין ילדים.
בוקר ראשון, מגיעה לסטודיו, נכנסת ולא מאמינה. מסתובבת בו כמו אליסה, כזה מסודר הוא לא היה חודשים. מסתבר שהשותף העביר את רוב הסופ"ש בוורסיה האנושית לקינון.
מצב הצבירה החדש ממשיך להתפשט וזה כל כך טוב.
אנחנו מנסים לשכב לראשונה מאז התגלית. ברגע החדירה מתגלה מעט דם. אני מזנקת באינסטינקט של חיה. השותף מרגיע. אני בודקת מה אני מרגישה. אנחנו מתלבטים מה לעשות. אני מזהה שזו הזדמנות ראשונה עבורי ועבורנו להחליט מה רמת ההיסטריה הנדרשת (לרוץ לבית חולים/ אפשר לסמוך על החיים). אנחנו מחליטים להתייעץ עם חכמות השבט. אני מתקשרת לאמא שלי ולחברה הכי טובה שלי. הוא מתקשר לדודה שלו. אני מזהה שזו הזדמנות ראשונה עבורי להחליט את מי אני משתפת ועד איזו רמה.
מחליטים לסמוך על החיים.
הימים הקרובים עוברים עלינו בנעימים גמורים. שקועים בעבודה, שקועים בחברות המוכרת והחדשה שלנו. צוחקים מלא. באחד הביקורים בסופר השכונתי יש מבצע על סימילאק ליד הקופה, השותף קורץ לי וממני נפלטת התשובה: "לא, לא בבית ספרנו. וגם לא שנהיה בבית ספר או משהו". "מה אמרת?", הוא מנסה להבין את התוכניות ואני רק צוחקת ואומרת שנדבר על זה בהמשך.
באחד הערבים העייפות שלי מצחיקה אותו. הלו הלו, אני מזכירה לו, אני מייצרת פה בנאדם. הוא מביט בי בהשתאות מעריצה.
מהר מאוד אני מגלה שלהיות בהיריון זו אם כל הקלישאות. יש לי קצת בחילות שרק ארטיק קרח לימונענע יכול להן. השותף לא מרשה לי להתאמץ בכלל ולא משנה כמה שוקלת צלחת. הוא משתוקק שיתחשק לי מלפפון חמוץ. הוא שואל אותי מלא שאלות על הילדות, על הנעורים, על החברות שלי, המשפחה שלי. הוא מסתכל עלי אחרת. אני יודעת שאני רואה אותו אחרת. אנחנו כמו שני ילדים שגילו משהו שהוא רק שלהם והם רק מאמינים. מצב הצבירה מתבהר כשלווה טהורה. זה מדהים אותי. זה ממקד אותי.
אני עושה בדיקות דם. נעים מאוד הורמון בטא. מספרך 7000.
יום חמישי. בצהריים התור לרופא נשים, הרופא שלי מזה שנים.
שעתיים לפני הבדיקה, לראשונה מזה שבוע יש לי הרגשה רעה. אני לא יודעת אם זו אינטואיציה או פחד טבעי.
מתיישבים מולו, מספרים לו. אני והרופא עוברים לצד השני של הוילון, מחליטה לקרוא לשותף רק אם ארגיש שצריך.
אולטרהסאונד של הבפנים שלי על המסך מולי, אני רואה שם משהו. אני מתסכלת על פני הרופא, מנסה לזהות הבעה חיובית, הוא מתחיל להסביר מה רואים, אני לא יודעת אם המשפט על העובר שאמור היה להיות בשבוע שביעי והפסיק להתפתח בשבוע חמישי תפס אותי לא מוכנה או שהרחתי אותו מתקרב בכל מקרה. בכל מקרה נבהלתי נורא. השותף ששמע הכל מיהר אלי מיד, מרגיע, מחבק, אני מבוהלת, מחפשת לנשום, וכמו שאראה עוד רבות בהמשך, מחפשת את הגבולות בין הרגשות שלי לרגשות המשותפים. בסוף מרימה מבט לעיניים החומות היפות שלו והולכים אל שולחן הרופא.
אנחנו מקשיבים להסברים, אני מרגישה שאני לא רוצה שהוא יהיה הרופא שלי יותר. כן, הוא נחמד, יופי, מה כבר הייתי צריכה ממנו כל השנים האלה? בדיקה שגרתית? מרשם לגלולות בשנים שלקחתי גלולות? עכשיו, כשהנושא העצום הזה הפציע בחיי, אני רוצה רופא שלא יקטע את הבחור שאיתי כשהוא מנסה לשאול משהו, אני רוצה רופא שלא ידבר באדישות במעמד כזה, אני רוצה רופא שהעוזרת האישית והמגוהצת שלו לא תגיד לי משפט כמו: "מה הן כבר מבינות?" כשאני מספרת לה שהתייעצתי עם אמא שלי וחברה (סיפור אמיתי). ואולי אני בכלל רוצה רופאה.
בזמן השיחה אני עניינית, פרקטית, יציבה. השותף חיוור. הוא מחזיק לי את היד חזק ולא עוזב. כשהרופא מתחיל לדבר על ההמשך, השותף פתאום מפנה אלי את הראש, מסתכל לי בעיניים ואומר: "אני אוהב אותך בכל מקרה". אני מביטה בו ממושכות ורק מפנימה. הרופא מתערב ובחיוך אומר: "הנה, זה המבחן האמיתי שלו". אל תתערב.
הוא מסביר לנו שיש שתי אופציות. או לקחת כדורים להרחבת צוואר הרחם ותחילת תהליך ההפלה, או לגשת לחדר מיון באחד הימים הקרובים. המילה גרידא, המילולית עד תועבה, צורמת על רצפת החדר. שאיבה נשמע כבר יותר טוב. הוא מעודד אותנו שזה שכיח, בטח בהיריון ראשון, הוא מעודד אותנו שמה שלא צריך להתפתח לא מתפתח, הוא מעודד אותנו שאין בעיה לעשות עכשיו מה שצריך, ולהמשיך להיריון הבא. אני מגישה לו את תוצאות בדיקות הדם האחרונות שעשיתי, הוא מעלעל בהן באגביות, ממליץ לבדוק את רמת ה-PLT המאוד נמוכה שלי (קרישת דם), וזהו.
אנחנו יוצאים למסדרון ורק אז אני בוכה. מתחבאת אצלו בכתף ובוכה והוא מחבק ופתאום נעמד מולי ותופס אותי בכתפיים, ואומר. אומר לי בנחישות שעכשיו הוא יודע. לפעמים החיים מסבירים לנו בדרכים משונות. במהלך השבוע הזה הוא ראה, הוא הבין, הוא בטוח. את האשה שלי, האמא של הילדים שלי. אני רוצה אותנו. את חושדת בי. אל תחשדי בי. אנחנו נצליח. אנחנו ביחד באש ובמים. ואני מקשיבה, מנסה לנכוח, הנה המעמד הזה שכל כך חיכיתי לו, הנה המילים האלה שרציתי לשמוע. כמעט נפלט לי גיחוך קיומי, ככה? ככה זה קורה?
יוצאים לבית קפה קרוב. בזמן שהשותף מביא לנו שתייה אני יושבת לי לבד ובוכה. מניפת קלפים נפרשת בשמש, קלף הפלה, קלף הקלה, קלף אהבה, קלף אשה וילדה. בכי שהוא רק שלי. שתי נשים בשולחן מולי מביטות בי, כמו אחווה שקטה.
כשהשותף חוזר לשולחן הוא ממהר להרגיע אותי. הוא לא דואג, הוא לא מסתכל על מה שאיננו, הוא רואה שהנה זאת ההתחלה שלנו. כשהוא אומר את צמד המילים: "ניצוץ הבריאה" אני אוהבת אותו כל כך.
הולכים לווספה ופתאום אני שומעת אותי אומרת שאולי כבר נסע ישר למיון ונגמור עם זה? בדיעבד אני מזהה את משפט המפתח הזה, המשפט המובהק שאומר בוא נזדרז למחוק את הקלקול, להעלים את התקרית, בוא ניתן למישהו אחר לעשות את מה שאנחנו "לא" יודעים, בוא נחזור לשגרה במהרה, המוות הזה מפריע לנו לחיות.
למזלי אנחנו יורדים מהרעיון מהר, מחליטים לתת לסוף השבוע לחלוף ואז להחליט. מתחילים לנסוע, בא לי עוגה, מוצאים כזאת טבעונית. אוכלים ומדברים על לחיות את החיים כמו לנהוג בלילה, בכל פעם להתקדם עד לאן שמראה אור הפנסים. אני מסתכלת עליו, יש בי בלבול, יש בי ספק, יש בי חולשה, אני אומרת לו שאני שמחה שהוא זה שיושב איתי באוטו.
נוסעים לסטודיו, חברה שלי שלפעמים עובדת איתנו נמצאת שם. אני מספרת לה בשקט, היא ממש נעצבת, מחבקת, אני מזהה בי התרפקות על קשב נשי.
השותף בינתיים קובע להיפגש עם חברים שלו עוד מעט, מנהג ערב חמישי הקבוע שלהם, הפעם זה עם סרט ובירות בסטודיו. אני לא יודעת מה דעתי. צורם לי ונכון לי באותה נשימה. הוא יוצא רגע לסידורים ואני נכנסת לאתר [po]באופן טבעי[/po] , הגוגל שלי מזה שנים. אני מגיעה לסיפורי הפלות, אני מגיעה מאוד מהר לרשימה של [po]שרה לה[/po] על היריון שנגמר בטרם עת. אני מתחילה לקרוא, קופצת קצת לתגובות, ורוחי נופלת. אני מבינה בכלל מה קורה לי?
השותף חוזר עם בחילה ורץ להקיא. חברה טובה שלו מגיעה בהפתעה. חברה שלי עומדת ללכת. חברים שלו בדרך.
אני לא מוצאת את עצמי.
חברה שלו מציעה לי ללכת איתה לשתות.
השותף אומר לי בשקט שאם זה היה תלוי בו הוא היה מעדיף להיות איתי לבד. אני יודעת שהוא לא מתכוון לזה. אני יודעת שאם אבקש הוא יישאר איתי לבד. אני לא מבקשת. למה? כדי להיות לבד ולעכל? כדי לתת לו להירגע עם חברים? כי אני מתביישת? כי ציפיתי שזה יבוא ממנו? לא יודעת.
עומדת באמצע הסטודיו מבולבלת. לא מוצאת את עצמי במובן המילולי ביותר. מרגישה שמאיצים בי, מזכירה לי שלא. מחליטה ללכת עם חברה שלו לשתות. לא יודעת למה. לפני שאני יוצאת הוא דורש שנישן יחד הלילה, אצלי או אצלו, הוא לא רוצה שאהיה לבד. את יודעת למה? כי אני אוהב אותך הוא מחבק אותי חזק.
אז בעצם יש לי בן זוג ואיבדתי היריון?
בדרך לאוטו לוקחת שכטה מסיגריה. הפסקתי לעשן לפני 4 חודשים. מדליקה ונגעלת וזורקת.
מגיעות לבר, שותות בירה מרעננת, אפשר לחזור לשתות אלכוהול. מדברות, קצת אוכלות, אני מעריכה את ניסיונה לנחם אותי. היא זרה לי. אני מרגישה שאני משחקת משחק. אני חוזרת הביתה שפופה קלות. השותף מתקשר, השעה כבר מאוחרת, עזוב בוא נלך לישון איש במיטתו.
ערוץ קטנטן מתחת לכל השכבות זוכר שלא תכננתי להיות עכשיו בהיריון, לא שלם עם זוגיות שמתחילה מתוך היריון.
איזה מזל שהייתי מספיק חכמה לקבוע שבוע מראש תור לאישה היקרה שהייתה המטפלת שלי שנתיים.
הבוקר נפתח אצלה, בשיחה של שעה וחצי בה מקופלות שנתיים טיפול. מסעיר. מצחיק. מחזק, מדויק.
בינתיים אני לא מחליטה מה לעשות. המושג "הפלה טבעית" מתחיל לרחף בתודעה הגופית שלי.
בסופ"ש אנחנו יחד, יש בינינו כל מיני מרחקים. תמיד מחדש אני נאלמת מול היכולת הזאת של שני אנשים רגע אחד להיות הכי קרובים ופתוחים, רגע אחר להיות דמויות סגורות, מנומסות, מבולבלות. כמו משחק חולני, ירייה נשמעה באוויר, טרח! קופצים לעמדות שסומנו לפני שנים, מתבצרים במנגנונים לא משנה אם הם מעודכנים. אזעקת הרגעה מתנגנת, מסירים שריונים, מסיכות, חוזרים חזרה, מתרפקים בביטחון, מחייכים בהקלה.
זה מאיים עלי.
שבת אחרי צהריים אני חוזרת אל גג ביתי האהוב ומתכנסת למשימה.
משימת אני בוחרת בעצמי.
מתחילה לפעול במישורים מקבילים: קוראת לעומק את הרשימה של [po]שרה לה[/po] , מסמסת לה, מתקשרת אליה, מספרת את המצב בפירוט. היא פשוט מקשיבה, אכפתית ומאוד עניינית. אני מתחילה ללמוד את הנושא. אני מתחילה להבין מה זה אומר, לחכות להפלה טבעית. תוך כדי אני מחפשת רופאת נשים לעבור אליה. מוצאת מישהי שאינטואיטיבית מוצאת חן בעיניי, קובעת אליה תור. מתקשרת לשותף, מספרת לו מה אני לומדת, בודקת מה דעתו, מסבירה לו שתמיכתו תעזור, עבורי ומול הסביבה. הוא תומך במאה אחוז, סומך על היסודיות שלי שאבין לעומק מה זה אומר, מציין שמדי פעם יוודא שאני לא מסכנת את עצמי. אני מעריכה אותו מאוד על התשובה הזאת.
נשכבת בשקט על הספה בגג. מה אני מרגישה?
כלים רבים אספתי בשנים האחרונות, איך להקשיב לגוף, איך לזהות בשפה הזמינה ביותר מה האמת שלי באותו רגע נתון, ועדיין הראש מתערבב, המחשבות מחפשות סדר.
[b]אני לא מרגישה שההיריון הזה נפסק בטרם עת[/b]
אבל כל כך שמחתי לגלות שאני בהיריון.
אבל השמחה שלי הושפעה רבות גם מהתגובה של השותף.
עזבי שותף, מה את, את מרגישה?
עצב. הקלה. הפתעה. פחד.
תפרטי.
עצב. על נשמה שבאה והלכה. עצב עלי, שצריכה לעבור הפלה. עצב עלי, שכל כך חסרת בטחון לפעמים.
הקלה. זינקתי חזרה במהירות אל הטום-בוי המוכרת והנערית והפניתי גב לאישה העגולה. אחרי שבוע של התנופפות בשמלות נשיות, נעימות, אימהיות, בתוכן הילכתי מרחפת ואיתנה, חזרתי בזריזות לג'ינס והגופייה, המוכרים, הלא בוגדים, תולה את השמלות חזרה על קולב בבוז שמסתיר עלבון.
הקלה. כי חשבתי שנדחפתי בלי הודעה מוקדמת אל רכבת בכיוון אחד בלי להיפרד מחיי הקודמים, חיי מלאי החופש והלבד החיובי והשלילי, והנה אני חוזרת אליהם.
הקלה. כי ידעתי שנפשי העקשנית לא תרצה לדעת, ולו בתת של התת של העדשה שמתחת לכל המזרנים שהגבר שאיתה אולי איתה רק בגלל שהיא הרתה.
הפתעה. כי בבת אחת נשטפו לי החיים בנושא חדש לחלוטין, נושא שידעתי עליו רק בראש ובמילים, נושא שהנחתי שאגיע אליו מתישהו בעתיד, נושא שנדהמתי לראות כמה התאים במידותיו לאישה העתיקה שבתוכי בטבעיות פונדמנטליסטית.
פחד על שום מה? פחד שתהליך הפלה שאינו טבעי יסב לי נזק. ואני בת 34 עוד ממש מעט.
פחד שמה שבקושי הספיק להתחיל ביני לבין השותף, יגמר.
פחד שאבחר בהפלה טבעית ואני בכלל לא יודעת מהחיים שלי וזה חוסר אחריות וזה לכשעצמו יסב לי נזק.
פחד שלא אדע להיפרד, להתאבל, לעבור את התהליך הרגשי-נפשי ואדחיק. כבר ברצף האירועים הטראומתיים שפקדו את חיי לפני שנתיים וחצי למדתי שאני חרדה מהדחקה, שיש בי צורך עז לחדור לעומק, אולי יותר מדי, ולהסתכל בלבן של העין של הדברים.
אני כותבת את המילים האלה עכשיו, חודש וחצי קדימה, יודעת שבאמת ככה הרגשתי, ומחייכת בחמלה. לו רק היינו יודעות שאנחנו יודעות, פשוט יודעות. זוכרות את זה, מתמסרות לזה, לאישה הזאת.
אני בוחרת בהפלה טבעית.
עבורי, מה זה אומר?
זה אומר לחכות. זה אומר לסמוך על הגוף שלי, על הטבע. זה אומר להיות קשובה, לתחושות הפיזיות והרגשיות. זה אומר לשמור על איזון בגישה, אם יהיה צורך אלך לבית חולים.
אני קוראת את הרשימה מאירת העיניים והכל כך חשובה של [po]שרה לה[/po] שוב.
זה אוצר חינם.
מה שמתגלה לי כמובן מאליו, אפילו לא הוצע לי על ידי הרופא.
אם לא הייתי מכירה את האתר [po]באופן טבעי[/po] אפילו לא הייתי יודעת שיש לי אפשרות לבחור בהפלה טבעית.
נזכרתי בעוצמה גדולה בחוויות בתי החולים שחוויתי לפני שנים ספורות, ובהבטחה שלי לעצמי, אז כשהכל נגמר, לעולם לא ללכת על עיוור כי ככה נהוג. קודם לבדוק, אחר כך לבחור.
דרך ההסברים מסבירי הפנים אך שאינם משתמעים לשני פנים בנוגע למי כאן קובעת, שאני מעניקה למשפחה ולחברים הקרובים, אני מבינה שני דברים:
[list=1]
[*] יש עלי אחריות גדולה. אני מתחייבת בזאת לדאוג לעצמי. זה לא סתם, יאללה סבבה הפלה טבעית בואי נחכה. אפשר וכדאי להמשיך את החיים כרגיל, אבל להיות בתשומת לב. לשים לב לשינויים ולתחושות. לשים לב שאני לא מתעקשת עקרונית, מתנגדת בפרינציפ, פוגעת בעצמי. לאכול טוב ולשתות הרבה ולנוח. להקשיב לי. לבקש תמיכה. לבחור בכל יום מחדש כמו שכתבה [po]שרה לה[/po].
[/list]
[list=1]
[*] אני מלאת הודיה על האפשרות הזאת.
[/list]
הימים הבאים עוברים עלינו בכל מיני צבעים. אני מוצאת שאין בי שום קושי או מתח בנוגע להמתנה. אני מאמינה בה לגמרי. אני מתרכזת בעבודה, אני אוכלת טוב, אני מתחילה לקחת ברזל בצורת סירופ פלורדיקס, ממשיכה לקחת B12, קצת מתחים עם השותף, קטנים עלינו לעומת כל האהבה.
באחת משיחות העבודה בינינו איכשהו יוצא שאני אומרת לו שבעתיד אני מתכננת ללדת בבית. כשהייתי ילדה רציתי ללדת בים. זה לא מפתיע אותו ומדהים אותו בבת אחת. את אישה פראית ואצילית הוא אומר לי. גם ככה תמיד הוא חושב שהגעתי מכוכב אחר.
אני מדברת עם אימא שלי על עניין ספירת השבועות, כמה זה מבלבל ביחס לווסת האחרונה, הרי טכנית לא ממש הגיוני שהעובר אמור היה להיות בשבוע שביעי, ובכל זאת ככה סופרים. היא אומרת שיכול להיות שלא ראו דופק כי עדיין לא אמור להיות דופק. אני שומעת את התקווה בקול שלה. אני מתבלבלת. אני לא יודעת מה דעתי. בהיגיון אני מניחה שהרופא צדק, זה נגמר, אבל יחד עם זאת עוברים עלי כמה לילות של הרהורים. ואם הוא עוד חי? אולי ההתנהגות שלי, כבר לא כמו של אישה בהיריון שנזהרת ושומרת, תפגע בנשמה הקטנה? אולי הגישה שלי תשפיע על היצורון התמים ובאשמתי הוא לא יתפתח או יתפתח אבל ירגיש לא רצוי ויחיה חיים כיצור לא רצוי? אני קולטת שאני מערבבת פה את הביוגרפיה שלי, ומחליטה שכמו כל דבר אחר הפתרון הוא אהבה.
אני עושה טקס קטן עם עצמי: בגג מול השמיים, ידיים על הבטן, שמע יצורון חמוד, כרוב ניצנים קטן, אוסף תאים או נשמה או גם וגם, אם אתה עוד מתפתח, שתדע, שאני אוהבת אותך ורוצה אותך. אם סיימת, אתה משוחרר ללכת. תודה שבחרת בי, בנו, תודה על התפקיד שמילאת, ותודה לגוף שלי.
ביום חמישי אנחנו נוסעים אל רופאת הנשים אליה אני שוקלת לעבור. יושבים אל שולחן, מספרים, היא ואני עוברות לחדר אחר. המיטה הידועה לשמצה נראית אצלה יותר כמו כסא. זה נח יותר, זה קורבני פחות. מול הכסא מתנוסס שלט: "גם אני שונאת את הבדיקה הזאת". אנחנו מחייכות בעיניים מבינות. היא בודקת אותי ומאששת את המצב.
אנחנו חוזרות לשולחן. היא ממליצה שאיבה ולא כדורים, משלוש סיבות: 1. כדורים מאוד לא מומלצים לאסטמטיות. 2. זה שלב קצת מתקדם מדי לכדורים. 3. מדד קרישת הדם הנמוך שלי גם הוא שיקול. אנחנו מזכירים לה שאני רוצה להמתין להפלה טבעית. היא תומכת. זה נעים. היא מבקשת שכשזה מתחיל נהיה עירניים לכמויות הדם. היא מזהירה שמרגע שזה מתחיל עד שזה נגמר צוואר הרחם פתוח מאוד ורגיש לזיהומים. והיא מבקשת שאם לא מתחיל כלום בעשרת הימים הקרובים, לגשת למיון. השותף מספר לה שאני מפתיעה אותו ביומיים נסיעה לאנשהו, הוא לא יודע לאן, אבל מה עושים אם זה מתחיל במקום מרוחק מבתי חולים? היא מרגיעה אותנו שיהיה בסדר ואנחנו הולכים.
השותף מגלה השלמה מהירה עם המצב. היה, נגמר, נמשיך הלאה, הכל בסדר. אני פחות. אני כן שלמה עם המצב, אבל אני יודעת שיש בחיים שורות שאי אפשר למחוק כל כך מהר.
שישי בערב. אני בגג עם עיתונים וספר.
בגוף פתאום חולפת צמרמורת קלה שמסמרת את השערות הקטנות השקופות ואומרת לי תישארי לנוח הערב.
תחושת התרחשות קלה שבקלות בבטן התחתונה, כזאת שקשה לשייך לאיזו מערכת.
דקירות קטנטנות בירכיים, בחזה, בשוקיים. דקירה בבטן.
מתקשרת לשותף, מתחילה לספר לו שמשהו קורה, כשאז בום התכווצות חדה בגב התחתון, בטח ככה מרגיש ציר, שטף בכי קצר, השותף בדרך.
אני מסתובבת בדירה מחכה שהוא יגיע, מנסה לנווט בין התחושות שלי לתחושות כלפיו, יש בי התנגדות לניווט הזה. אני מנסה להבין אם אני רוצה להיות בבית שלי או בסטודיו, איתו או לבד. רגע נבהלת ממה שעומד לקרות לי בגוף, נבהלת מאוד, ואז נושמת ומבינה, שזה מה שאני רוצה.
לעשות מה שרוצים זה לא אומר שזה קל.
השותף מגיע, מחבק, עולים לגג. הוא מעיר הערה על הגג שמעצבנת אותי. אני לא מראה את זה. אני לא יודעת אם בא לי להיות שם. הוא אומר שנהיה איפה שטוב לי. אני יודעת לראות את המצב הנתון ובשנייה להבין מה אני בוחרת.
אנחנו עוצרים לקנות תחבושות, שיהיה.
אני קולטת שמשהו עובר על השותף, הוא עייף עייף עייף. בדיוק כשאני לוקחת צעד אחורה מלהיכנס לרחמים עצמיים הוא שואל איך אני מרגישה, ומשתף שהוא לא מרגיש כל כך טוב ושהוא מצטער ויכול להיות שהוא יירדם פתאום.
שוב נשימה. כמה דקות אחר כך, אני יושבת בסטודיו על כורסה אהובה, מימיני על ספה שרוע שותף אהוב. מולי צלחת ריקה. מה שלאחרים אולי הוא עניין של מה בכך אצלי הוא רב חשיבות- זיהיתי שאני רעבה, זיהיתי מה בא לי, והכנתי בדיוק את זה לעצמי. לחם שיפון מרוח בשמן זית ועגבניה קלויים עם קצת מלח נותנים לי כח ושמחה של תרד לפופאי. אני מתבוננת במקום שאני נמצאת בו, הארצי והעלילתי. יש בי תחושת ניקיון. יש סדר בדברים גם כשרואים בלאגן בעיניים. כמו שמרגע שגילינו על ההיריון מיד הרגשתי שאני משתנה לאישה מדויקת יותר, במונחי עיקר וטפל, כך גם הרגע. מסתכלת על השותף הישן, יודעת שיכולתי גם הערב להגיב באמוציות גבוהות, כמו שקרה לא אחת השבוע (גם כשהוא התנהג כמו אמא תרזה של האבות), אבל מה שאני רואה זה שקט. יש ימים ששנינו חלשים. זהו לא סופה של האהבה. גם אם אצלי באינסטינקט הקדום זה מתפרש ככה ומתחיל להניע הסתגרות ובריחה.
התחושות הקטנות בגוף פוחתות עד כדי נעלמות. אני נרדמת לשינה מעולה.
בלילה לא קורה כלום. התהליך הזה מורכב מנימי שלבים מרומזים ומפורשים.
בשבת אני חושבת עם עצמי ש"אזעקת השווא" ליל אמש באה להמחיש לי לקראת מה אני פוסעת. לברר עם עצמי. תודה אלוהים.
בסטודיו. בזמן קצר אני מספיקה לשבור כוס, לפוצץ לרצפה בקבוק מים עצום של מתקן השתייה, לנשוך את עצמי, ובערב גם לדפוק את האוטו של אבא שלי. שרשרת תאונות קטנות. זמן מצוין לעשות דמיון מודרך. אנחנו נשכבים בשקט על הספה ומקשיבים. דברים שפעם עוררו בי גיחוך היום מעוררים בי רגיעה. קצת נרדמים, מתעוררים, ואני נתקפת קריזת ניקיון.
אם אהיה בסטודיו בימים הקרובים אני צריכה שיהיה לי נעים. אני מתחילה ניקיון שנכון יותר לקרוא לו טקס טיהור. השותף בוהה בי כמו במשוגעת, מציע עזרה ולא מפריע. אני מתבייתת בעיקר על חדר השינה. מאווררת, שוטפת, הופכת, מדליקה נרות, שורפת מרווה ועם אחד העלים מציירת לב על הקיר. הטקס הזה מזין את העוצמה הטובה שלי, ומתדלק גם עצבים. בלי לדעת אפילו על מה, מפה לשם אני במתקפת עצבים. צועקת עליו עם תנועות ידיים רחבות, מסתובבת ממקום למקום, מתנתקת מהמציאות, ובבת אחת נחלשת. אני נזכרת שהגוף שלי בעצם עדיין במצב הורמונלי של היריון. כשהשותף מתקרב אני אומרת בקול ענות חלשה, התקפות העצבים האלה גומרות אותי, אני לא יודעת מה לעשות. כף ידו מונחת על ראשי. אני מרגישה שהוא אוהב אותי כמו שאני. זה הכל.
[b]טיול[/b]
אנחנו יושבים ומתלבטים אם נכון שנסע לחופשה שתפרתי לנו ראשון-שני.
כל מיני גורמים מעוררים בנו ספקות, אולי עדיף לדחות, לחכות, לבדוק. משהו בתוכי קצת מתערער בקשר לנסיעה, משהו חזק יותר אומר לי-תסעו. תסעו ותנוחו וכשתחזרו תבוא הפלה.
המשהו החזק יותר אומר לשותף בוא נסע ואנחנו נוסעים.
קמים בבוקר ובאוויר התרגשות שרק טיול יכול להפיץ. אני גאה בעצמי שהצלחתי לארגן הפתעה על אף מצבנו הכלכלי. אנחנו זקוקים למנוחה הזאת ועל כך יעיד בתחנונים עמוד השדרה הפיזי והמטפורי. אני חושבת על השותף נרגע ומתפנק וזה עושה אותי מאושרת.
ואני חושבת עלי ו א נ י מ ת ה ל נ ס ו ע.
איש. אישה. כלב. כיוון דרום. אם בחיי הקודמים לא נולדתי בלונדון וודאי נולדתי במדבר. תחנה ראשונה מסאז' אצל [po]עדינה ניפו[/po] המופלאה.
השותף נכנס ראשון. אני בינתיים בחוץ, על ערסל, לגמרי עם עצמי (ועם הכלב וטווס ועוד כלב ותרנגול וחתול וצרצר וזבוב וספר של סול בלו ואני). המקום הנעים הזה בטבע, מחוץ לסביבתי היומיומית, נותן תוקף קיימות לכל מה שקורה. בשמלה תכלת (ושבו השמלות אל חיי) אני מסתכלת על הצבעים של השמים והעץ והחיים.
השותף יוצא מחוייך וסמוק.
אני נכנסת, נשכבת על המיטה, וכשהעיסוי מתחיל אני יודעת שזו ההתחלה.
צורך שמיד נענית לו עולה בי, לכמה רגעים להניח יד ימין על בטן תחתונה ואז להחליף אותה בשמאל.
ממשיכים לנסוע. עוצרים לחומוס בבאר שבע. הולכת לשירותים, טיפת דם חלש ובהיר. לשנייה אני מרגישה בהלה קצרצרה. שמה תחבושת, לוקחת נשימה, מתיישבת אל השולחן, מספרת לשותף, ומבינה שאני רגועה.
הבהלה בעיקר הראתה לי שאני לא מפחדת.
ממשיכים בנסיעה. יורדים לכביש הערבה. נוסעים, מתפתלים ומטפסים עם האוטו לפי ההוראות. באחת העליות השמש בדיוק מולנו, האור הבוהק יחד עם תנועת הנסיעה מרוממים את הנפש, מוחשית.
מגיעים ליעד ולא מאמינים. אנחנו בכוכב אחר.
ריק יפיפה של חולות וגבעות חד גוניים, לבן וצהוב וחומים בהירים וכתומים. נקודות אקראיות של בקתות חימר ספורות. באופק צוקים. צמחים מדבריים. ורוח חמה ויבשה מנצחת על הכל.
החייאה.
בדרך מהאוטו לבקתה שלנו, עם חיוך מהופנט מרוח על הפרצוף, אנחנו חולפים על פני מין בריכה קטנה מאולתרת כרויה באדמה, ובי מיד חולפת מחשבה, מקום מושלם להפיל בו. מקום מושלם גם ללדת בו.
צונחים בחדר הממוזג והנעים. הכל שם נכון. בכלל הכל נכון.
[b]בין ערביים[/b]
השותף נרדם ובי משהו מתעורר.
עצב רוחש, מועקה מלטפת. אישה יוצאת למדבר ומול כל הפתוח, השמיים והרוח, השמש השוקעת והאדמה, היא נושמת. נושמת. ידיים נשואות. רגליים יחפות. שיער ושמלה עפים. נשימות בקול רם, גב חזק וריאות פתוחות קוראים לאלוהים, קוראים לעצמי ואני באה.
חוזרת לחדר, נכנסת לאמבטיה חמה, מודעת להשלכות של חום על מחזור הדם.
כשהשותף מתעורר הוא מיד מזהה שמשהו עובר עלי. דיאלוג בנוסח קבוע- מה קרה כלום נו אני מכיר אותך עזוב סתם נו תגידי אנחה- מוחלף בינינו,
וממנו מתפתחת שיחה לא פשוטה בכלל וכן פתוחה מאוד. על העבר שלנו, על סקס, על אהבה. משהו שנאמר פוגע בי מאוד על אף שאינו קשור להווה ולרצון הטוב. אני יוצאת מהחדר נסערת ונסגרת. נסגרת.
כמה מוזר להיות בסגירות מול כאלה מרחבים. איזה דיסוננס קיומי בין הנעילה הפנימית ליקום הפתוח.
הוא בא. מלטף. אני מתנגדת. הוא מבקש שלא אעלם עכשיו. אני לא יכולה. אני עוברת מכלום לבכי לרצינות לציניות, והפעם מזהה תחושה נוספת. בטחון. כשאני מבינה מה הגוף שלי יודע לעשות אני כבר לא מאויימת בקלות.
הוא מחבק אותי, הוא מתנצל, הוא מבקש שאחזור. הוא מזכיר לי את כח הקשר שלנו, מדברים גם על הדברים הכי קשים ותמיד אחכ יותר קרובים. אני עדיין סגורה. בא לי להיות לבד. באמת. לא בהתרסה, לא מתוך עלבון. לבד, איתי. הוא אומר לי שעכשיו הוא מפחד. אני מנסה לשמור על האיזון העדין ביני לבינינו. לא רוצה לעשות דווקא ולא רוצה להכריח את עצמי.
הוא מבקש שנסתכל על השמיים. כנראה שזה מה שראה אברהם אבינו. כמה כוכבים אלוהים אדירים איזה יופי.
אני הולכת לישון. מרגישה בטוחה ושברירית בבת אחת. אני עדיין רוצה להיות לבד. זה מפתיע אותי וזו האמת. הגבר שאיתי מחבק ומחכה. אני מתחברת לצד חזק בי שלא ידעתי שקיים ואולי נולד באותו לילה.
מתעוררת בבוקר מוקדם באותה התחושה.
הולכת למטבח, נכווית מהקומקום, שופכת את הקפה, נתקעת עם הרגל בפינה של הקיר, שרשרת התאונות הקטנות מאתמול ממשיכה. אני זורקת הכל, ממלמלת "נמאס לי" וכמה קללות, ועפה למרפסת.
השאלה המתבקשת: לפני הפלה מפילים עוד דברים?
השותף מתעורר, מכין לי את הקפה, מתיישב איתי בחוץ ומבקש שנפתח את היום בטוב.
אני מתרככת. אנחנו בטוב.
כשהוא מתקלח אני מביטה סביבי. הרגיעה מתפשטת לי בגוף. הנוף מאיר את עיניי. האוויר על העור מוחשי מוחשי. אני כותבת לעצמי שיר קצר. אני לא מפחדת.
חוזרים למיטה. נרדמים. מתעוררים ומתחילים לשכב. שוב קצת דם.
יוצאים לטייל. חוזרים לבקתה. הדם התגבר מאוד.
יושבת בשירותים ישיבה ממושכת, זוג תחתונים ראשון לפח. מעבר לדלת השותף, כל כמה שניות מבקש להתעדכן. עד שאני יוצאת הוא כבר כמעט סיים לארוז.
מדלגים בגבעות בדרך לאוטו, הוא מחזיק לי את היד, איזה גיבורה את, הוא אומר לי, מפילה באמצע המדבר וכזאת רגועה. את אינדיאנית.
זה נכון. אני בטוחה בעצמי. ובכל זאת, מעניין אם הוא יודע כמה השיקופים החיצוניים האלה מחזקים אותי.
עומדים בצומת באמצע כביש הערבה. אני מרגישה שאני רואה את החיים בתמונות סטילס. עיניים קדימה: שלט ימינה אילת שמאלה באר שבע. עיניים למטה: בטן, רגליים, שמלה פרחונית. עיניים שמאלה: גבר נוהג בהבעת תושייה. על פני הכלב אותה הבעה.
פונים לבאר שבע. נסיעה מסעירה מתחילה.
נוח לי. טיפה כואב לי, פחות ממחזור ממוצע. תאכלי, הוא מבקש, ואני מוציאה אורז בקופסה שנתנה לנו חברה שלי ש' בצוקים. מאכילה אותי, מאכילה אותו, על הדרך אוכל גם הכלב. אחת לכמה רגעים מרגישה זרמים יוצאים ממני. אני יושבת על תחבושת בעובי של טיטול ושלוש מגבות.
אמרתי לך שאנחנו צריכים לנסוע ושאז תתחיל הפלה, אני אומרת בשמחה. נשמה שלי, הוא אומר לי מתמוגג.
אני מתקשרת ל [po]שרה לה[/po] , הבת שלה אומרת שהיא בלימודים. אני מבקשת שתחזור אלי כשמתאפשר, קצת דחוף, והיא אכן חוזרת אלי מהר מאוד. כשאני מספרת לה שההפלה התחילה בחופשה במדבר היא פורצת בצחוק גדול. היא אומרת שכל עוד אני לא מרגישה שאני נחלשת, מסתחררת, ושזרימת הדם אינה קיצונית, אני יכולה להיות רגועה. אין צורך בבית חולים, אלא אם אני מחליטה אחרת. אני מודה לה מאוד, מעדכנת את השותף וממשיכים לנסוע. כשאנחנו מגיעים לאזור המיושב הראשון אני מבקשת שירותים. על הדרך השותף מברר אם יש מוקד רפואי בסביבה. סיכמנו מראש שאני מצדי לא מוכנה לעשות בדיקה פולשנית בשום מקום היום והוא מצדו רשאי להתייעץ עם גורמים רפואיים שונים שיקרו בדרכינו.
אנחנו מוצאים סניף קופת חולים סגור והוא איכשהו מקמבן שמישהי תפתח לנו במיוחד. בטיימינג מושלם אחותי מתקשרת בדיוק כשאני יוצאת מהאוטו. אני מספרת לה בזריזות, היא תומכת בטיפים מניסיון, אני מרגיעה אותה שאני בידיים הכי טובות.
[b]מפגש שירותים מספר 1:[/b]
נוקטת בכל האמצעים לסטריליות מקסימלית בתנאים הקיימים. הדם כבר לא רק נוזל, מצטרפים אליו קרישים בצבעי אדום כהה ובורדו. הכמות חזקה משהייתה קודם אבל לא חזקה מאוד.
מחליפה תחבושת, שוטפת ידיים ופנים. מרגישה טוב.
ממשיכים בנסיעה. אני מרגישה מעולה. לא רק פיזית, גם רגשית. השותף בודק שאני לא מסוחררת, מבקש ממני להראות לו את הלשון- אכלת אורז- הוא מאבחן, לוחץ לי על קצה האצבע לבדוק משהו בזרימת הדם, הופה יצא החובש הצבאי מן השק.
שומעים מוסיקה, צוחקים מלא. הכאבים טיפטיפה מתחזקים. לוקחת כדור רק בגלל שאנחנו בנסיעה והתנאים אינם אידיאליים, אחרת ממש לא הייתי צריכה. הזרימה ממני ממשיכה.
מיכל הדלק שנשכח מלבנו מסמן שהוא מתרוקן. כבר עבר משלב ההתראה לשלב הנורה האדומה. ותחנות דלק אין. מילא הפלה תוך כדי נסיעה, אבל באוטו תקוע בחום הזה?
אבל אנחנו לא דואגים. אנחנו יודעים שנגיע. והנה דימונה. והנה תחנת דלק. והנה [b]מפגש שירותים מספר 2:[/b]
בגלל שאני כל הזמן בישיבה באוטו, כל הזדקפות לעמידה מרגישה כאילו העולם ואשתו עומדים להישפך ממני. אני הולכת במהירות לשירותים בצעדים מצחיקים, אי הנוחות הפיזית קצת מערערת אותי רגשית, אני שומעת קול בראש- אם לא תפחדי זה לא יהיה מפחיד. סוגרת את הדלת בבעיטה, שירותי תחנת דלק טיפוסיים. נזהרת לא לגעת בכלום, זוג תחתונים שני לפח. טרח, גושי קרישים כבדים ורכים פשוט מחליקים ממני למטה. וזרימת הדם חזקה מאוד. מחשבות אוניברסאליות מתחילות לרוץ לי בראש. על נשים, על אימא שלי ואחותי ובת דודה שלי וחברות שלי ונשים במלחמה ובגטו ונשים במדינות עולם שלישי. השותף מגיע בדיוק כשנפלטת ממני קריאת בהלה שנשמעת כמו תחילתו של בכי. הוא מתנצל מראש אם הוא נודניק אבל אין ברירה ועל כן שואל כל 3 שניות אם אני בסדר, לבדוק שלא התעלפתי. אני מרוכזת. אני מחלקת את הקשב בין לראות מה יוצא ממני ללא לראות מה יוצא ממני ללהישאר בעמידה שפופה ללא לגעת בכלום ללבקש ממנו להביא לי מהאוטו תחתונים ללבקש ממנו לקנות לי מטליות לחות שאין בחנות ללבקש ממנו לקחת נייר מהזה של הניגוב ידיים ולהרטיב אותו ולהביא לי ואז עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועכשיו אחד יבש. וזהו. אפשר להזדקף. אפשר להתלבש. איזו אנחת רווחה.
חוזרים לאוטו. הוא שולף טורטית שמתקבלת אצלי כמו מן מהשמיים. הבעה קונדסית נסוכה על פניו כשהוא שואל, תגידי, אם ללדת בתחנת דלק זה דלק חינם לכל החיים, זה אומר שעכשיו אנחנו צריכים לתת להם דלק כל פעם כשאנחנו עוברים כאן? אנחנו מתפוצצים מצחוק.
חוזרים לכביש הפתוח. אני נשטפת עוצמה. הכל מואר. טוב לי בטירוף. השותף מדגיש שהוא לא מכיר אף אחד, לא נשים ובטח שלא גברים, שלא היו מתעלפים כבר במקומי. אנחנו תוהים אם זה נגמר להיום. אני שמה דיסק של נינה סימון ומתחיל הקאבר שלה ל-I Did it my Way של סינטרה. אני מרימה עיניים לשמיים. ההפלה שלי קורית באופן טבעי. תודה אלוהים.
מתקדמים כברת דרך, מתקרבים לבאר שבע. צורך בעצירה נוספת. אז איפה בא לי הפעם? אנחנו משתעשעים, בנק? סניף דואר? מכולת? ממשיכים לנסוע ואני כבר ממש חייבת עצירה, מרגישה שהזרימה מטורפת, מתה לקום ומתה מפחד לקום. נכנסים שוב לתחנת דלק, עוצרים עם האוטו בדיוק מול דלת השירותים. אני מזנקת אל [b]מפגש שירותים מספר 3[/b] , הפעם אי אפשר לזרוק את התחתונים לפח כי אין אחרים בנמצא. אני חוזרת על הרוטינה והפעם כבר קשה לי מאוד. חום אימים, אני מזיעה כולי, העדר ההיגיינה מגעיל אותי, העמידה גומרת אותי, כשאני מורידה את התחתונים כרישי הדם העצומים שהצטברו נופלים ממני לאסלה, לרצפה, בא לי להתעלף. הזרימה מרגישה אינסופית, קולות אנקה בוקעים ממני, השותף מעבר לדלת בודק כל רגע מה איתי, אני מקפידה לענות לו גם כשאין לי כוחות, מבקשת שלא יפתח את הדלת, מנסה לנשום, להודות, להיאזר בסבלנות, לזכור שאני בדרך הנכונה. השותף מעביר לי מטליות לחות שמצא באוטו, אני מנסה לנקות את עצמי וגם את הסביבה, לא נעים לי, ותוך כדי אני חושבת בזעם- נשים! גם בזמן הפלה אנחנו מנקות?!
אני חוזרת לאוטו מותשת.
בא לי הביתה. בא לי מקלחת. בא לי מיטה. בא לי ולא בא לי לבכות.
השותף מחבק. הוא דואג. הוא בודק אם יש לי סחרחורת, הוא שואל שאלות לבדוק שאני לא מתערפלת. הוא מבקש שנכנס לבית חולים סורוקה. אני מביטה בו ורגע חושבת. אני מעריכה אותו כל כך, חוץ מלהפיל במקומי הוא איתי באופן מושלם. אין טעם שאצמד לעקרונות שאינם משרתים. שנינו רוצים להתחשב בשנינו ואנחנו מסכימים שניכנס לבית חולים. אין לי בעיה לספר לרופא, להקשיב, לעשות בדיקת דם. אבל בשום פנים ואופן לא בדיקה פנימית.
הרפתקת בית חולים קצרה. האחות במיון הראשי עוברת במהירות מתגובת אינסטינקט של לפתוח לי תיק ולהשכיב אותי במיטה, להבעת עניין רב באופציית הפלה טבעית ובחופשה בצוקים. האחות במיון נשים צועקת עלי שאני לא מדברת בהיגיון ואם אני לא רוצה להתאשפז אז אני מסכנת את חיי. הרופא במיון נשים מזמין אותנו לחדרו, מקשיב בעניין, השותף מספר לו על ערכי קרישת הדם שלי והוא עונה שזה בסדר, ואז הוא אומר כמעט בלחש- תקשיבו, אני לא אמור להגיד את זה, אבל, את נראית לי חיונית, נשמע שאתם יודעים מה אתם עושים, אין מה לבדוק עכשיו, את מדממת כי זה מה שקורה בהפלה, סעו לשלום.
אנחנו יוצאים ממנו מבסוטים, אני כמעט מרחפת משמחה, עצירה ב [b]מפגש שירותים מספר 4[/b] לגלות שהדימום נחלש מאוד מאוד, וכשנכנסים לאוטו אני מחבקת את האיש שאיתי חזק ואומרת לו שלא יכולתי לבקש שותף מושלם ממנו.
מגיעים הביתה.
עוצרים לקנות אוכל ותחתונים ופיג'מה. נוסעים לסטודיו.
ישר לאמבטיה. זוג תחתונים שלישי לפח. אני לא זוכרת מתי מקלחת הסבה לי כזאת הנאה. הניקיון מתפשט בכל. נזכרת במשהו שסיפרה לי פעם אישה חכמה ושופכת קצת מי ורדים מראש עד רגליים, להיטהרות.
אוכלים. איזה כיף שניקיתי את החדר מראש. נרדמת בשניות.
ביום המחרת אני מנסה ליישם את רעיון המנוחה בהצלחה חלקית. הסטודיו בעבודה ואני במיטה עם דלת סגורה. שולחת הודעה להוריי היקרים שנמצאים בספרד, מקווה שאמא שלי לא תחטוף מטוס לחזור מיידית לישראל.
בימים הבאים אני לא מיישמת את רעיון המנוחה כמעט בכלל. טעות.
[b]מנוחה. נותנים לך, תקחי. גם שלא נותנים לך תקחי.[/b]
דימום חזק עוד נוכח. מחליפה תחבושות בקצב.
באחד הימים הבאים, שנפתח כמו יום רגיל, מהר מאוד מתברר שאני פקעת עצבים קיצונית. עצבים. לא יודעת למה. מפחדת שיהיה גל נוסף להפלה? מרגישה שהשותף מתרחק? לא יודעת. אני יורה קיטור לכל עבר, לא אכפת לי, משהו בתוכי מתעקש להגיד כל מה שמפריע לי, כל מה שפגע בי, פשוט כי אפשר. אחר הצהריים אני מסתובבת בסטודיו כמו אריה בכלוב, מרביצה בשק אגרוף, דופקת חלונות, בועטת בקירות. השותף מוותר על לשאול מה עובר עלי ורק מחבק ואומר שאני אישה מיוחדת. באותו רגע זה מעניין לי את התחת אבל עמוק בפנים זה ממיס אותי.
בערב אני מתקשרת לברר אצל [po]עננים בקפה[/po] על קורס אייפק שאני שוקלת לקחת. אנחנו מסכמות ברטר, קורס תמורת צילומים. מצוין. אנחנו מדברות בין היתר על ההפלה ועל מה שעובר עלי ממש עכשיו, והיא אומרת לי שזו תופעה מוכרת: שלושה ימים אחרי הפלה ושבועיים אחרי הפלה מצב הרוח מזדעזע, כמו PMS קיצוני. תהיי בזה אבל אל תאמיני לזה, היא מייעצת. מידע חשוב. תודה.
אני הולכת לאפות עוגיות.
[b]כמה מילים על סקס:[/b]
כמו כל היבט אחר, גם נושא זה הוא אינדיווידואלי לחלוטין, אך כיוון שבשיתוף לשם תמיכה עסקינן, חשה שחובה עלי למסור גם את האינפורמציה האינטימית הבאה.
סקס בימים כמו אלה, נע בין נעדר מוחלט לרוח מרחפת על פני תהום לאורח יצירתי. כן, ברור, זה תלוי במערכת היחסים ובמתפעליה האנושיים ורק על עצמי לספר ידעתי, אבל אולי עצמי נמצאת בעוד כל מיני נשים.
באחת השבתות בסטודיו יצא שהתחלנו במגעים. מגעים מוגבלים ונעימים. טיילתי בין הדדיות להנאה לתת לגעגוע לקבל, לסבלנות, למחשבות על מבנה הגוף הנשי והנפשי, כשאז גמרתי אומר: אני רוצה הביתה. כן, אוהבת אותך, אבל עכשיו אני רוצה לאהוב את עצמי. סע לארוחת צהריים אצל הדודה ותוריד אותי בדירה שלי בבקשה.
מגיעה לדירה ולא מבזבזת שנייה מיותרת. עושה את כל ההכנות לטקס ההתייחדות ומה אני אגיד לכן?
תנסו את זה בבית.
מסתבר שיש בימי הפלה איכויות אחרות. אני לא מתיימרת לנסות להסביר את מקורן ומשמעותן וזה גם לא אכפת לי. כמו שלא היה לי אכפת באותו רגע שאני צריכה להיות לבד בשביל זה, ולמה לא איתו, ומה זה אומר עליו, עלי, עלינו, בלה בלה וואטאבר בולשיט לכי אצל עצמך וזהו. מה שכן היה לי אכפת זה שחוויתי שרשרת אורגזמות שאני לא יודעת מתי חוויתי פעם אחרונה, לא עם עצמי ולא עם אף אחד אחר. אם הייתי מוצאת את עצמי על כוכב אחר בסוף הדבר הזה בכלל לא הייתי מופתעת. כוכב זהב רחב נוצץ עם צלילות ורודות אדומות בורדו ספירלות עוטפות פותחות בנהרות של אורות.
ואם תמיד ידעתי שלהתייחד איתי (שנתחיל לכתוב יומן עברי-עברי-נשי? הנה עוד מושג שלא דוייק מעולם. להביא ביד? לאונן?) זה לא רק כיף וחשוב לתפקודי השפוי, אלא גם כלי גאוני להתחברות אל תוככי עצמי, בשבת הספציפית הזאת הרגשתי שאני בכלל אורקל. גיליתי שזה כמו היפנוזה. טיול בלא-מודע. תשובות ברורות מתקבלות כמו בכדור בדולח.
בבקשה תנסו לנצל את זה.
[b]שבוע חדש נפתח.[/b]
בדיעבד יודעת שנפתח איתו שלב חדש. וכמו כל מעבר משלב לשלב, הימים הקרובים ימי ביניים. על פניו אנחנו מתפקדים כרגיל רק שזה כמו לבנות מגדל קוביות על רעידת אדמה.
בלוח השנה ימי בין המיצרים. ימים קשים. והשנה הופתעתי לגלות שעל פי התאריך העברי נולדתי בין המיצרים.
בגוף, השינויים הקטנים שקורים בתחילת היריון נסוגים לאטם אחרי הפלה. הדימום לא מפסיק. אני מתקשרת ל [po]שרה לה[/po] , היא אומרת שכנראה יגיע גל נוסף. היא מציעה דיקור. אני קובעת עם מדקרת מומלצת של חברה אחת שמתגלה כחברת ילדות של חברה אחרת. יום למחרת אני אצלה והדימום השובב נחלש בלילה. היא מקשיבה בעניין לסיפור ההפלה הטבעית, לא ידעה שזו אפשרות קיימת, ואני ששה לשתף. היא משכיבה אותי על מיטה, מקשיבה לדופק, לנשימות, מספרת שתעשה טיפול שהוא כמו לנקות עם צינור מים את מה שמטלית האבק לא הסירה, ושמה בבטני התחתונה מאוד שתי מחטים.
גם זו מנוחה.
נורה אפרון, מהכותבות החשובות והתסריטאית של "כשהארי פגש את סאלי", הסרט האהוב על הצד השמח שלי, מתה. ביומרנות אין קץ וחוצפה שאינה יודעת גבולות אני מהרהרת בתזמון.
למחרת בשיחת טלפון עם החברה פ' שהכירה לי את [po]באופן טבעי[/po] ואת כל העולמות שנגלו לי בזכותו, עולמות שהרגשתי שפעפעו בתוכי תמיד ולא ידעתי איך להגיע אליהם, אנחנו מדברות על חיי נשים לאורך השנים. על [po]רצות עם זאבים[/po]. עלינו. השיחה שלנו מצטיירת לי בראש במוחשיות. נולדנו עם ידע מושרש וזמין. כבר עשרות ומאות שנים שהחברה הפטריאכלית קוברת לנו את הידע הזה. מוחקים אותו, משנים אותו, מטשטשים אותו, מפחידים מפניו. כל פיסת מידע חשובה כדי לחשוף אותו מחדש, כדי להחזיר לנו את האמון בעצמינו, בגוף שלנו, בטבע, בכוונת הבריאה. כל סיפור של כל אחת, לא משנה מי היא או מה פרטי הסיפור, יעיל, מועיל, מרפא, חשוב לאין שיעור.
ארכיאולוגיות. משלימות תצרף. מטליאות שמיכה. מחברות מנגינה.
בימים הבאים יש לי ענייני נשימה מוזרים. ארבעה ימים ברציפות אחה"צ, לא משנה מה טיבו של אותו יום, תהום עצב עצומה נפערת בפתאומיות, שואבת אותי למטה, הגוף נחלש, בעיקר בזרועות, והנשימה משתבשת לחלוטין. הדרך היחידה להסביר לשותף את התופעה הייתה לתאר בלון הליום גדול נדחס לי אל בית החזה, דוחף את האיברים הקיימים לאיפה שיוצא, עכשיו לכי תנשמי. הלב שלי דופק במהירות גם עכשיו כשאני נזכרת בתחושה הזו.
בת קול עיקשת וחלושה מתהדהדת ברקע בתחינה- תנוחי.
שאלות מציקות מתחילות להסתובב לי בראש. רגע, ההפלה היתה לי קשה בכלל? כמעט לא היו לי כאבים. אם לא סבלתי מספיק זה גם נחשב? מה זה אמור להביע, מספיק?
מה את דפוקה עם השאלות האלה? אולי די? ומה איתו? אני אוהבת אותו? אני רוצה אותו? והוא אותי? אנחנו מאמינים בנו? אנחנו מתאימים בכלל?
אני ממשיכה לעבוד. הדימום לא חזק אבל נוכח. אי הסבילות שלי בענייני סדר, ניקיון ושקט מחמירה. השותף מתרחק. בערבים אני סובלת מקוצר נשימה. אני לוקחת קורס קצר וקולע בשיטת אייפק. אני משייטת בין כל מיני דמויות שהן אני. הבחורה השמחה עם המלא חברים, הבודדה הדרמטית, האישה הבטוחה, הילדה הדחויה והמורבידית, זו הנאחזת בכח הפחד, זו המרפה בכח האמונה, זאת שיש לה בן זוג, זאת שאין לה בן זוג, זאת שמחוברת לגוף שלה, זאת שקורית בתוכה הפלה ואין לה מושג אם היא מבינה.
השותף ואני, החולשות שלנו מתנגשות. אנחנו נכנסים לאוטומט. הכלה הדדית כבר כמעט אינה אפשרית. לרגע אנחנו עוצרים מהמרתון לדבר. על סימני השאלה של שנינו. כשאנחנו מפסיקים לפחד אנחנו באמת יכולים לדבר על הכל. אני מעלה את הנושא המפורש. לא שמות קוד זוגיים, תכל'ס: תוך שבוע גילינו היריון, גילינו הפלה, נהיינו זוג. ברור שנתערער עד היסוד. ברור שסוגי המוות השונים שחווינו שנינו בחיינו יעלו על גדותינו עכשיו.
שיחה פתוחה ועל פני השטח בריאה מנדנדת אותי מבפנים וכנראה גם אותו.
מוצאת את עצמי מקללת את אדם וחווה ונחש ותפוח.
מוצאת את עצמי חושבת על ההריונות של אמא שלי, ובאחד הערבים היא מספרת לי שהיא צריכה לעבור ניתוח, מטעמי פרטיות אקרא לו ניתוח של נשים. את שמה לב לסנכרון? אני שואלת אותה. מי ביקש קשר משפחתי בן אלפי דורות ולא קיבל.
והדימום קיים, והסבלנות שלי קיימת, ואני לא מפחדת מההפלה, ואני כן מתחילה לפחד מהעתיד הזוגי והמקצועי והאישי. והשותף דוהה. אני מרגישה לבד. זיכרונות מאירועי חיי שנתיים וחצי אחורה נהיים אורחי קבע בהווה עד כדי התקף התמוטטות בכי תהומי ניתוק מהמציאות סחרחורת בחילות סף הקאה סף עילפון מסוגרת בחדר בסטודיו מסרבת לתת לאיש להיכנס.
והדימום שוב מתחזק. מאוד.
גל נוסף בדרך?
מתעוררת בבוקר בסטודיו, הדימום חזק מאוד ומתחיל להיראות כמו הגל הקודם. לפחות עכשיו אני לא באוטו. אני מתקלחת, מרגישה כל יכולה, מכינה פנקייקים טבעוניים, מבקרת בשירותים אחת לחצי שעה בממוצע. השותף בענייניו קולט אותי. אני מעדכנת אותו והוא מבקש שאגיד לו אם אני צריכה עזרה. הוא על אוטומט.
באחת הפעמים שאני בשירותים, נרגשת שהיום זה לפחות קורה בישיבה, אני בודקת עם עצמי מה אני מרגישה. אני מרגישה בטחון בגוף שלי. אני מרגישה קוסמת. אני מרגישה צער וערגה לקרבה העצומה והצוות המושלם שהיינו השותף ואני בגל הקודם ומה יהיה עלינו עכשיו. אני חושבת על הבדידות הנשית. חושבת על מה שאני עוברת. אני נותנת לי מה שאני צריכה? אני טובה אלי בכלל?
מדי פעם אני מסתכלת לראות מה יוצא. בניגוד לפעם הקודמת הפעם פחות בא לי לראות. ואז משהו יוצא. פיזית הוא מרגיש כמו כל קריש דם שיצא לפניו. אבל באינסטינקט אני מרגישה שהפעם זה משהו אחר, ואיכשהו מספיקה בשבריר שנייה לשאול את עצמי אם אני רוצה לראות את זה ולענות לעצמי שרק כך אדע אם זה יצא. אני מסתכלת לאסלה ורואה בין כל האדום הבהיר והכהה יצור קטן ורוד בהיר. יצור? גוף? עובר? שליה? שק היריון? אוסף תאים? ניצוץ בריאה? נשמה מגולמת? ביטוי פיזי של תפקיד רוחני?
אין שום אפשרות להעביר הלאה את הרגשות התוקפים למראה כזה דבר.
אני יוצאת מסונוורת. מרגישה שאזלו ממני חיים. שנפל לי הלב לתחתונים ולא באופן סמלי. כשהשותף שואל ומחבק בכי קצר יוצא ממני.
אני יודעת שאכפת לו. אני יודעת שהוא אוהב אותי. אני יודעת שהוא ממהר לעודד שהנה זה נגמר וכל הכבוד. ממהר מדי. אוטומט. אני לבד. אני נכנסת לנוח בחדר בשקט, רוצה לעכל את שלי בדרכי. איתור הגבולות, שהופיע כבר אצל הרופא לפני כחודש, בין הרגשות הפרטיים לרגשות המשותפים, מסתמן כמרכיב אקוטי עבורי. וזה לוקח לכל הכיוונים. גם לכיוון של להיות קשובה לעצמי ולתת לרגשות שלי מקום, וגם לחשש שהחיבור שלי אלי יבוא על חשבון החיבור שלנו ולהיפך.
איזון עדין, איך מקיימים אותך?
ביום המחרת אני בקריז לבית שלי. לא אוכלת כל היום, סימפטום מהילדות בעיתות מצוקה, השותף דואג ועצבני. אנחנו נוסעים אלי, עוצרים לאכול. אני לא יודעת מי זה. אני לא יודעת מי זאת. מגיעים אלי ובזמן שהוא מנמנם אני מתקלחת שעה ארוכה ויושבת בגג. הי צלם אישה, הי הווה, התגעגעתי אליכם. הי איש עם עיניים מוכרות שמביט בעיניים שלי, מי אתם? איפה אתם?
הימים עוברים ומצבינו הזוגי שבכלל עדיין לא זכה להתהוות, מתדרדר.
נדמה שכל ניסיון שלנו לעזור אחד לשני רק מזיק יותר. ומי יודע מה זו התהוות זוגית בכלל.
השותף מתחיל להיסגר. היסגרות שתהפוך להתרחקות ללקוניות לניכור לכעס לסף בריחה. היסגרות שתציף את נסיבות חייו ותאיים להטביע. היסגרות שתעורר בי הקלה, הרי זה המהלך הטבעי של הדברים, אם היינו עוברים כל כך הרבה בזמן כל כך קצר ולא מגיבים לזה באופן קיומי הייתי חושדת מאוד. אבל אני לא רק כזאת חכמה וסבלנית, אני עצמי מפרפרת בנסיבות חיי שמאיימות לתלוש שוב, אני קטנה ומפחדת ורווית טראומות. אני מרגישה שאני חוזרת לברירת מחדל קיומית, הישרדותית, משחר קיומי ואולי לפני. אימת נטישה שנראית כמו אגו מניעה אותי, אני מתה לברוח ומתה שלא יתנו לי לברוח.
צלילי מחול החיים והמוות מתפשטים לכל החלקות.
ואנחנו עובדים יחד אז אין לאן לברוח, כביכול.
והימים ימי יולי. ואני שאוהבת קיץ (יבש ומדברי, פחות לח ותל אביבי), נחנקת. לאט ובטוח.
אני מתגעגעת אלינו ומפחדת שלא נחזור ושלא היינו מעולם.
אני חולמת על פודי, הכלב שהיה לי 13 שנים, מגיל 10.
הכלב האהוב שלי, החבר הכי טוב שלי. חלום שכולו בטחון קיומי.
את דמות ספרותית, אומר לי השותף כשאני מספרת לו על החלום.
בשישי המשך קורס אייפק. וכמה דם כמה דם.
נפגשת עם אח שלי קצת להתעדכן בחיים. מספר לי על חלום מופתי שחלם על סבתא שלנו, אני מרגישה שהכל קשור. בין היתר אנחנו הופכים במושגים רוויי האשמה "הפלה" בעברית ו-miscarriage באנגלית. אני אומרת לו שרק עכשיו אני מבינה מה זה אומר להיות אישה.
אני בוחרת סופ"ש של שקט עם עצמי ומצד השותף לא נשמעות קריאות התנגדות.
ההתנהגות שלו אומרת כן, ההתנהגות שלו אומרת לא, המילים שלו אומרות עזבי
אותי, המילים שלו אומרות על תוותרי עלי. ולי אין כח להבין וכואב לי הלב
וכואב לי הראש ואני צריכה שקט. בלון ההליום חוזר. כל דבר שהוא לא המיטה שלי במזגן, בלתי נסבל בהגזמה. כשאנחנו קצת נפגשים בא לי לחזור להיות לבד. תחושת חופש ואיבוד משכרים אותי.
יום ראשון. שלושה שבועות לתחילת תהליך ההפלה. אני לא יוצאת מהמיטה. אני לא מתקשרת עם העולם. אני מצוננת מאוד ומרגישה שכל נוזלי גופי בדרך להתייבש. אני לא רוצה כלום חוץ מלשכב במיטה שלי, באור החדר שלי, שבא מהגג ובא מהחלונות ומהאוויר האמיתי ומהאוויר המלאכותי ואין לי שום מצב רוח ואין לי שום שאלה. השותף מתקשר פעמים רבות. חוסר אונים הדדי. ליקוט מיץ סלק-ג'ינג'ר-סלרי-גזר-תפוח ומנה טבעונית מטיול קצר בשכונה מזכיר לי את אהבתי לעיר הזאת. הלחות מאיימת למחוק כל תא. בערב השותף שוב מתקשר לספר שכנראה מצא דירה. משהו פצפון מתחיל לחדור את בועת האדישות שלי. ומלא דם עוד יוצא ממני. והכוחות שלי נגמרים. אני בוכה. אני לבד.
אני מתקשרת ל [po]שרה לה[/po] לעדכן ולשאול. היא מברכת את הגל הנוסף שהיה. היא מחמיאה. היא עניינית- אם יש עוד כל כך הרבה דם יכול להיות שבכל זאת לא הושלם התהליך. אני נחנקת. היא מציעה שאשאל את עצמי עוד כמה זמן אני מסוגלת לחכות ככה ואם הדימום לא נחלש ללכת לבית חולים. תקרת ראשי נופלת על לוח לבי. [po]שרה לה[/po] מזהה את השבר בקולי. אני לא יודעת מה בדיוק מלמלתי, משהו על לסמוך על עצמי, על בתי חולים. היא אומרת שאין שום סיבה שאפסיק לסמוך על עצמי, שאין טעם להיות באנטי בית חולים, ואני יודעת שהיא צודקת, אבל אני כבר עברתי את נקודת ההבנה. הותשתי. כל הסבלנות, האמונה, ההודיה, אזלו ממני. ואז היא שואלת- תגידי, בכית את כל זה? אני משתתקת. נראה לי שלא. בכיתי כל מיני דברים, נראה לי שאת זה לא. תבכי, היא חצי מציעה חצי מצווה, תבכי, ותבדקי אם יש משהו שקשה לשחרר. אני משתתקת שוב, גלגלים רצים מהר, תודה, אני אומרת לה, יכול להיות שעליתי על משהו.
אני נחושה מבולבלת חסרת אונים כל הנתונים והשאלות מסתובבים סביבי. אני חלשה אני רוצה שקט. אני סמרטוט מותש ופקעת עצבים בוערת. אני מוציאה מהתיק את המטוטלת שקיבלתי בקורס אייפק והיא משתגעת יחד איתי. אני נזכרת באבחון העצמי שעשיתי בקורס ובטיפול המומלץ ומחליטה לבצע אותו. אני שוכבת על הגב, עיניים עצומות, מכוונת סטופר לארבע דקות ומתחילה לדפוק עם אצבעות יד ימין על בית החזה. טימוס קוראים לטיפול הזה. זה אקסטטי. זה חזק. הכל מתנקז לנקודה הזאת. אני מכבה את השכל ונותנת לשאלה של [po]שרה לה[/po] להתקיים. לנקוף בקצב הנקישות. לא משנה שזה לא היה היריון מתוכנן. לא משנה שרוב התהליך הטבעי כבר קרה. לא משנה שהכל ברור לי. עוד יש מה לשחרר. והמשהו הזה מאיים על הקיום שלי ועולה לי בדם. אמיתי.
את שונאת שמאיצים בתהליכים, אני מזכירה לעצמי.
מתוך נקודת השבר ומפלי הבכי האלה פרצה הכתיבה.
אני מתקלחת מקלחת טובה ויוצאת לגג, כבר יש אוויר טוב של ערב. אני מנסה לנשום אבל הדם לא נותן לי מנוחה. אי אפשר להירגע כשכל רגע התזכורת הזאת נוזלת מהגוף. אני מרגישה שאם עוד פעם אחת ייצא ממני קריש דם אני קופצת מהגג. אני מתחילה לחשוד שגם הלבד משגע אותי. אני מתקשרת לשותף ועוד לפני שהבנתי התפרצתי בבכי. הוא מודיע שהוא בא. אני מנסה להתנגד, אין לי כח לעול סימני השאלה שבינינו בתוך כל החולשה הזאת אבל הוא כבר בדרך. עד שהוא מגיע אני לא רק נרגעת אני גם נהיית מנוכרת.
מה שבאידיאל אמור היה להיות ליל תמיכה וחיבוקים שקטים מקנח את היום בדמות חוסר תקשורת, עייפות, הימאסות הדדית, התפרצות, איום, גישוש חזרה, שינה טרופה וזוועה כללית.
בבוקר אני יודעת שאני לא במציאות. ידיעה חשובה, זה אומר שאני מזהה מה היא המציאות, אבל כל כולי חיה משהו אחר עכשיו. זה לא מונע ממני לחיות את זה. כשהשותף יוצא לסידורים אני שוקלת להתעלף, בסוף בוחרת במקלחת וקפה.
בהמשך נפגשים. יושבים על ספסל, מנסים לדבר, אבל הגרון יבש והלשון קשורה. העיניים עוד שם, החיבוק עוד שם. הוא מבקש שאתקשר לרופאה שלי. אני כבר יודעת שבתוכי אני מבקשת עזרה. היא שולחת אותנו לבדיקה מיידית. אנחנו נוסעים למוקד נשים של קופת החולים שלי וכל הדרך לשם אני בוכה. יושבת מאחוריו על הווספה ובוכה. מרגישה כמו נוצה מפוררת. תוך כדי נסיעה הוא מבקש סליחה שאני עוברת את כל זה גם בגללו. גם זה נשמע לי כמו סוף. אני בוכה עוד יותר. הוא מפנה אלי מבט ומילות עידוד דרך קסדה, מזכיר לי שלא קרה כלום עדיין. אני שומעת, אני יודעת, אני לא מאמינה. שמש קופחת, גוף חלש, בכי בכי בכי עצוב.
מגיעים למוקד, תהלוכת נשים מכל הסוגים, חלקן בהיריון בכל מיני שלבים, ממתינים בתור והבכי שלי לא מפסיק. לוח המודעות, הבטן העצומה של האישה שמולי, הזוג המחויך על הספסל לידי, השותף שיושב לידי, הכרטיס המגנטי ביד שלי, זה מסחרר אותי, כל זה. איך הגעתי לכאן? מתי זה קרה כל זה? ומה יהיה עכשיו? יכול להיות שבעצם אני מתה להיות בהיריון? מה שלום הגוף שלי באמת באמת?
כשעיניו המחייכות של הרופא מופיעות במערכה הנוכחית אני סופסוף נרגעת.
הוא בנאדם והוא נחמד. בהמשך הבדיקה יתברר שהוא גם קצת מבולבל אבל זה לא משנה. העיקר שנרגעתי. וזה אומר שלא רק שהפסקתי לבכות וחזרתי לנשום, אלא שגם חזרתי למרכז היציב שלי, לידע שלי בנוגע אלי.
אני מספרת לו בקצרה מה אני עושה שם, הוא מתרשם. אני נשכבת על המיטה הזאת, עוקבת אחרי ההיגיינה של מעשיו ושל המתרחש. הבדיקה מכאיבה לי.
אנחנו חוזרים לשולחן, הוא מודיע שהרוב יצא, ונשאר, אהה, משהו ממש קטן, אהה.. הוא לא בטוח מה זה, אולי.. הרירית בעובי 7 מ"מ, מעט מדי חומר, נראה לו.. לפעולת שאיבה במיון, המכשיר עצמו יותר עבה מזה, אז בעצם..ייתן לי כדורים.
הוא נשמע בטוח בעצמו כמו ילד בר מצווה.
אני בוהה בו וכמעט מתפרצת בצחוק. נראה לך, אדון רופא, שעברתי את כל זה כדי לקחת עכשיו את הכדורים? שוב אני קולטת כמה חשוב, אלוהים, כמה חשוב, לדעת, לפני שבאים לרופא. אני קולטת שהוא קולט אותי. הוא אומר לי, חכי שנייה, ומתקשר להתייעץ עם רופא נוסף. הוא מנתק את השיחה מבולבל יותר ממקודם. הוא שואל אותי אם יש לי פה את הצילומים והמסמכים מהרופא והרופאה הקודמים. אני אומרת שלא. פתאום הוא אומר לי, יודעת מה, בואי רגע נעשה שוב בדיקה, אולי זה היריון חוץ רחמי ובגלל זה לא ראיתי כלום?
בא לי לתפוס אותו בצווארון ולפוצץ לו נאום צמוד לפרצוף אם נראה לו שהבדיקה הזאת היא משהו שעושים בקטנה, רגע אופס שכחתי משהו תתפשטי עוד פעם תפתחי רגליים ותני לי לדחוף לך את הפלסטיק הארור הזה שוב שמעניין ששני הרופאים הקודמים הסתפקו רק במכשיר העדין יותר ועוד למקום שעבר כאלה תלאות בשבועות האחרונים הגבר שאיתי אבי ההיריון בכבודו ובעצמו עוד לא נכנס לשם מאז אז אתה תכנס פעמיים עם פלסטיק כי שכחת משהו?!
אבל מה שאני עושה בפועל זה אומרת לו, בשקט, שזה לא שום היריון חוץ רחמי, ולמה כל השכלול המחשבי הזה לא מאפשר לו לראות מה כתבו הרופאים האחרים, כולם הרי שייכים לאותה קופה, ושיקשיב למה שאני אומרת, אם אני לא נמצאת בסכנה עכשיו, ונראה לי שאני לא, ואם אין לי זיהום, ונראה לי שלא, בין היתר כי חום גופי עומד על 36.7 מעלות צלזיוס (בדקתי), אז עזוב. אני ממשיכה לחכות. אל תיתן לי מרשם לכדורים, אני לא אקח אותם. אתה יכול לתת לי הפנייה למיון אם אתה חש צורך. תן לי הפניה לספירת דם, אני אעשה בהקדם, תודה. שלום.
יוצאת לשותף שקופץ אלי מהספסל, קריאות הידד מלוות את החיבוק שלו. כל הכבוד, עשית את זה טבעי! הוא מחפש את ההתלהבות שלי. אבל אני עוד בחווית המפגש המשונה עם הרופא, ורק דרך תגובת השותף בעצם קולטת, הי, הצלחתי. עשיתי את זה טבעי.
כמה אמונה בעצמי. תודה לי.
לביקור הבא אצל הרופאה שלי אני הולכת לבד. על פניו זה בסדר גמור, אך מתחת לפני השטח מפעפעים דברים אחרים. נסיעה נעימה באוטובוס לעיר אחרת הופכת סיוט כשהנהג אומר לי לרדת במקום הלא נכון. אני הולכת מלא ברגל, בחום, בנעליים שנוחות עד גבול מסוים. הרופאה אומרת שאין צורך בבדיקה נוספת, רק לעשות בדיקות דם לראות מה ערך הבטא, וספירת דם לבדוק שאני בסדר. אני מרגישה שבאתי סתם, וכשהיא שואלת בסוף: "אני מבינה שלא תתנגדי להיריון הבא?" אני עונה: "חלילה, להיפך" בחיוך קטן. ולמרות שהיא שאלה את זה כדי לבקש שאמשיך לקחת B12, אני מרגישה שהיא בעצם שואלת אותי אז למה את לא מתחתנת ואיפה הבחור שהיה איתך פעם שעברה מי הוא בכלל ולמה את לובשת שחור ולמה את כל כך רזה איך תחזיקי היריון ככה?
אני יוצאת לרחוב, צועדת לתחנת האוטובוס, השמש דופקת בחלונות ובמראות מחשבות דופקות לי בראש דמעות דופקות לי במאחורה של העיניים, החלום ושברו, התפכחות מאשליה, היצמדות למוכר והמוכר לא משהו בכלל.
כל זה הנביט בי עובדות סופניות, אני לבד במערכה הזו. אני לבד וזהו.
את המטען הזה אני מפוצצת בסטודיו. הריחוק וחוסר הוודאות סוגרים עלי.
אנחנו אבודים.
בא לי לצרוח שהצלחתי לעשות את מה שרציתי ובכל זאת רע לי כל כך.
יום שישי. אני מצלמת את [po]עננים בקפה[/po] , המפגש איתה עושה לי טוב. הצילום מחזק אותי, מרגיע אותי, ועל הדרך מראה לי שהרבה ממצבי נמצא בידיים שלי.
ובכל זאת אנחנו ממשיכים להיות רחוקים רחוקים. בקושי מדברים, לא נפגשים.
אני הולכת להופעה של מוריסיי, ורצה אלוהים ובזכות אח שלי לפני ההופעה אני פוגשת אותו. מחבקת את אחד מאנטי-גיבורי חיי, את האדם שמאחורי המילים והקול והמלאך השומר. הכח שהחיבוק הזה נתן לי מתחיל להתבטא במעשים אמיתיים. חלומות מתגשמים, אני כל יכולה, ואני חייבת לנערה הזאת שבשבילה חיבקתי את מוריסיי.
אני נזכרת, שוב, שאין לי את הספר [po]רצות עם זאבים[/po]. שנים שקראתי בו פה ושם, שקניתי אותו במתנה לאחרות, אני רוצה אותו לעצמי. בדיוק כשאני עומדת לקנות אותו, אמא שלי פתאום מביאה לי אותו.
אני מתחילה לקרוא בו מההתחלה, כאילו זו הפעם הראשונה, ומרגישה שהמילים נכנסות לי כמו סם אל מחזור הדם, משכרות אותי מגעגוע ותושייה.
בשיחה עם חברה על נשמות תאומות אני מופתעת לשמוע את עצמי אומרת שאין דבר כזה. השותף הוא הנשמה התאומה שלי? גם. גם את הבחור ששבר לי את הלב לפני שבע שנים חשבתי לנשמה התאומה שלי. גם את אהובי שמת לפני שנתיים וחצי חשבתי לנשמה התאומה שלי. גם הכלב שלי היה הנשמה התאומה שלי.
מתי התבגרתי ככה? התפכחתי ככה?
בדיקות דם. שלום הורמון בטא. מספרך 5.
עשיתי את זה.
מספרת לרופאה והיא עונה את המנגינה: זהו, זוהי הפלה שלמה.
[po]שרה לה[/po] מריעה בשמחה, מברכת במילים המקסימות: בפעם הבאה בידיים מלאות, ובנוגע לדם שטרם תם היא עונה חד משמעית- כי לא נחת. תנוחי, תנוחי!
בחזית מול השותף פיצוץ אחרון.
הוא מזכיר שוב את המטאפורה של אור הפנסים בנסיעה בלילה. לי זה כבר נשמע התנערות מאחריות. יש הבדל בין לנהוג בלילה לבין לתת לאוטו לנסוע לבד בלילה.
כמעט כלים כל הקצים. שנינו נטולי אוויר.
הוא צריך את עצמו. אני רוצה לברוח. בוא לא נדבר אני מבקשת. אנחנו לא אויבים הוא מזכיר. ובזמן כתיבת שורות אלה אנחנו איש במבצרו ואישה בגגה, שקט מופתי.
[b]מילה על אהבה:[/b]
ביולוגית, האישה ש"נתקעת" עם החלק הפיזי של ההפלה, גם חווה בזכותו עיבוד של המתרחש.
הגבר לא. והאובדן הוא גם שלו.
לפעמים אי אפשר לדעת כלום. לפעמים שום שאלה לא רלוונטית. לפעמים קריטי יותר לקחת נשימה, בנפרד, מאשר לחטט במערכת היחסים. היא מתקיימת בכל מקרה.
הזמן יגיד.
אמא שלי עברה את הניתוח. יממה בבית חולים. גם שם, כששאר בני המשפחה מחכים בחוץ ואני איכשהו מצליחה להתפלח אל חדר ההתאוששות ולראות אותה ישנה, אני מוצפת רגשות מכל כך הרבה תקופות, גם עתידיות. זה מרגש אותי.
באחד הערבים האחרונים אני כותבת ממושכות. קמה לחלץ איברים כשפתאום ריקוד מאולתר בתנועות לגמרי חופשיות יוצא ממני לצלילי המוסיקה מהרדיו. חוזרת לכתוב, כותבת כותבת, יוצאת להתאוורר בגג, לנשום בליל הקיץ הזה, מסתכלת על הירח, רק מתחיל להתמלא, וכמוהו רואה איך אני מתמלאת. בעצב, בעלבון, ברחמים עצמיים, בכעס, בחוסר אונים. הכל מתנקז לכדור קוצים בבית החזה.
אז אני מתחילה לצעוק. להקיא את הקוצים. הצעקות יוצאות. הצעקות נהיות צרחות. נהיות שאגות. למרות שלל הקולות שהפקתי בחיי, קולות כאלה לא הכרתי. אני הולכת מהגג לשירותים אל החדר אל הגג ושואגת. לא רוצה לעצור את זה. לא רוצה לתת למחשבות על השכנים להשתיק אותי. שואגת. זה מהאדמה בוקע בכלל. מרימה עיניים לשמיים. זה הופך שוב לצווחה. הבס נהיה סופרן. אני מרגיש חיה פצועה. זה הופך לאנחות רמות ולנשימות כבדות ולרצף פיהוקים עם דמעות בעיניים.
וזהו.
אני מתיישבת.
הקלה.
היום תשעה באב, יולי 2012. בעוד 3 ימים אני בת 34.
חודש וחצי לתהליך ההפלה.
הדימום נפסק.
אין הקלה כהתרת ספקות, אומרים.
הספקות לא הותרו, אבל אני התרתי את עצמי.
[hr]
סוף ספטמבר 2012.
יום לפני יום ההולדת שלי ישבתי עם חברה שלי פ' על ספסל בשדרות רוטשילד. אחרי כמה זמן קמנו לסיבוב, וכשנהיה לנו חם מדי וחזרנו לספסל, פתאום חברה שלי אומרת- המצלמה שלך!
מסתבר שכשקמנו לסיבוב, השארתי בטעות את מצלמת הפילם היקרה שלי, שקיבלתי מאהובי זכרונו לברכה לפני ארבע שנים, על הספסל.
מיד אחזתי בה בבהלה והודיה, מצמידה אותה לחיקי. איזה מזל שלא לקחו אותה! אמצע רוטשילד, אמצע היום!
כשסיימתי עם החברה בהמשך אותו ערב ופניתי לדרכי, המצלמה היתה איתי אבל אחרי כמה זמן גיליתי שהטלפון שלי לא בתיק.
חזרתי לאותה שדרה, לאותו ספסל, והיכן שקודם היתה מונחת בנחת המצלמה, היה מונח בנחת הטלפון.
מה קורה לי? רגש חזק מילא אותי. אני בדרך כלל לא שוכחת דברים. ואיזה קטעים ששניהם נמצאו, ובאותו מקום.
אבל הערוץ העיקרי שנשם בי, מתחת לפני הדברים, במקום נטול ההכרה, הוא שמשהו אני מאבדת ומשהו אני מוצאת.
ביום ההולדת שלי השותף ואח שלי וחברים טובים עשו לי מסיבת הפתעה בסטודיו.
מסיבת ההפתעה הראשונה בחיי.
הייתי בשוק אמיתי.
זה הקסים אותי.
נהניתי בטירוף.
כולנו השתכרנו ורקדנו עם מוסיקת דיסקו מקליפים ביוטיוב על מסך ענק. הרגשתי אהובה ומבורכת. לשבריר שניה הסתכלתי על השותף מבעד לערפילי ההנאה וחבריי האהובים ותחושה הבליחה- הוא מרגיש לא שייך. בלילה נרדמנו שנינו עירומים על מזרן באמצע הסטודיו. בבוקר התעוררתי מאושרת מהמסיבה ומזויפת ממה שיש בינינו.
יומיים מאוחר יותר המסיבה תיזכר כמסיבת פרידה.
השותפות פורקה.
הישיבה על הגדר והגמגום הרגשי והמעשי הפכו בלתי נסבלים עבורי.
לא עוד.
החלטה. קץ.
באפיזודת הסיום צרחתי באמצע הרחוב ונסתי הלומת קרב.
לא דיברנו שבוע.
הוא העביר לי מכתב סליחה ותודה. הוא ניסה למנוע ניתוק חברי. כאילו זוגיות היא אפיזודה חולפת. כאילו הפלה זו אנקדוטה. אני רואה את הדברים גם מהצד שלו אבל משהו בסיסי נמעל מבחינתי. אתה לא מבין, אמרתי, אני לא רוצה יותר. כלום יותר. הוא קרא לי טוטאלית. אם כך מה מפתיעה אותך הבחירה הטוטאלית שלי?
בימים הבאים אני שוקעת במאורה שלי.
דיכאון טראומטי. עבר שואב.
ייאוש.
שינה טרופה. חלומות מעליבים.
התקף פאניקה.
ועמוד השדרה סוחט אותי, ובאמצע הגב, איפה שדוקרים, בעירה.
באחד הימים הקשים ביותר אני מסתובבת לבד בצהרי שבת ברחובות העיר, תלושה לגמרי. אוגוסט בתל אביב, חלשה ובוכה. לא יודעת לאן אני הולכת ומה אני עושה. באמצע אחד הרחובות פתאום מולי הולכת חברה שלי נ'. הלכנו ובהינו אחת בשנייה כי לא הבנו שאנחנו באמת אחת מול השניה. אני הייתי בהלם שהמלאך הזאת הופיעה בדיוק עכשיו. היא היתה בהלם כי רגע קודם היא בדיוק חשבה עלי.
אלוהים עדי כמה החיבוק שלה הציל אותי באותו יום.
ואני מגלה שלפני ארבע שנים היא עברה הפלה בבית חולים.
מדי פעם אני יושבת בבית הקפה השכונתי עם קפה שחור ובוהה שעות.
[po]רצות עם זאבים[/po] לא זז ממני. מעודי לא חשבתי שתוכנית חניכה תהיה לי כל כך מרפאה.
באחד הבקרים אני מתעוררת, מסתכלת בתקרה וחושבת- איך היית רוצה לזכור שהתמודדת עם התקופה הזו?
התשובה לשאלה הזו מניעה את ההמשך.
הזפת שבתחתית הופכת קפיץ.
התרוממתי. ניערתי נוצות, וראיתי כמה הן יפות יותר מאי פעם.
שמחה על שנגמר מה שנגמר. לא מתחרטת על כלום.
העלבון והכעס הפכו חוסר עניין.
מגשימה את עצמי שעברה תלאות להתגשם.
אימצתי כלבה. טריירית מעורבת. זהב טהור.
מודה על כל האנשים שיש לי בחיים.
מודה על כל הניסים התלויים בנונשלאנט ביומיום.
וקיבלתי כבר שני מחזורים סדירים ורגועים.
הפלה להרמה.