על ידי אשה_שמחה* » 13 נובמבר 2007, 18:50
כבר מזמן רציתי לכתוב את הסיפור הזה, אבל משהו עיכב אותי ועצר מבעדי.
עכשיו שאני עומדת לפרסם אותו אני מבינה שזה קשור בין השאר לכך שמדובר בנושא רגיש וכאוב.
חששתי ואני עדיין חוששת שהסיפור שלי, אפילו השם שבחרתי לסיפור, יפגעו במישהי שעברה את הדברים אחרת.
שיש בכך חוסר רגישות
הרצון לשתף ולעזור לנשים אחרות גבר על ההיסוס- ואני מקווה שאף אחת לא תיפגע.
הייתי בהריון רביעי. לא בחרנו בהריון הזה, וכשגילינו שאני בהריון היינו המומים, אבל מהר מאוד (תוך עשר דקות בערך) הסתגלתי לרעיון ומאוד שמחתי. זה היה קצת כמו בהריון הראשון- מין גאווה כזו והתרגשות גדולה.
בוקר אחד, בסוף החודש הרביעי, ראיתי כתמי דם בתחתונים. הרגשתי גם מיחושים בבטן, כמו צירים עדינים. נלחצתי קצת, והתקשרתי למיילדת הבית שאמורה הייתה ללוות אותי בלידה, אבל היא לא ענתה. התקשרתי לחברה שהיא דולה והיא הרגיעה אותי, ואמרה שלהרבה נשים יש דימום בהריון ושזה לא בהכרח אומר כלום, אבל החלטתי שליתר בטחון כדאי שאבדק אצל רופא, וקבעתי תור לאותו יום אחר הצהריים.
היום עבר עלי בחרדה, ואחר הצהריים נסעתי לרופא. למרות שהייתי מתוחה הייתי די משוכנעת שהוא יגיד שהכל בסדר- עברתי שלושה הריונות תקינים שהסתיימו בלידות טובות ולא יכולתי להעלות בדעתי שיש איזו בעיה.
הרופא בדק אותי באולטרא סאונד ודי מהר זה הגיע- "צר לי להודיע לך, אבל העובר הפסיק להתפתח".
הרופא אמר שלפי הבדיקה העובר הפסיק להתפתח כבר שבועיים לפני כן.
הייתי בהלם מוחלט. ממש לא קלטתי בהתחלה. הרופא הדפיס לי הפנייה לבי"ח ובזמן שהמתנתי, בתוך כל הבלבול וההלם, היה לי ברור שאני לא הולכת לבית חולים. זכרתי שקראתי מאמר בעלון של באופן טבעי על לידה של תינוק מת בשבוע מתקדם של ההריון וידעתי שאני רוצה לבדוק את האפשרות הזו.
במדרגות בדרך למטה התחלתי לבכות אבל רק כשהגעתי לאוטו הרשיתי לעצמי לשחרר בכי גדול. נהגתי ובכיתי ובשלב מסויים עצרתי בצד הכביש כי הרגשתי שאני צריכה לתת לבכי הזה מקום. אז גם התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו ובכיתי עוד.
חזרתי הביתה, עצובה מאוד ומודאגת- מתי העובר ייצא ממני, ואיך, והאם זה יכאב, ורק שלא אצטרך להגיע לבית חולים.
התקשרתי לחברה שזכרתי שעברה פעם הפלה, והיא הפנתה אותי לשרהל'ה.
אני זוכרת שאמרתי לחברה שאני לא יודעת אם יש לי את היכולת הנפשית להסתובב עם עובר מת בתוכי למשך הרבה זמן, והיא אמרה לי לבדוק את הפחד הזה, את המקום הזה שרוצה רק "לגמור עם זה ודי".
זה עזר לי לעצור רגע ולעבור ממצב של ערבוב רגשי למצב של התבוננות, שאפשר לי להירגע ולהשתמש בכלים שיש לי גם במצב חדש ומאיים.
התקשרתי לשרהל'ה, ואחרי השיחה אתה כבר הייתי הרבה יותר רגועה, למרות שעדיין לא ידעתי איך זה יהיה אצלנו.
הכי מרגיע היה לקבל אישור מאישה בעלת ניסיון לכך שאפשר לעבור הפלה בבית. היא הסבירה לי למה לשים לב, באיזה מצב צריך להגיע לבית חולים, ואמרה שזה יכול לקרות בבת אחת או כתהליך שיימשך ימים ואפילו שבועות. עזרה לי מאוד גם הגישה שלה- מצד אחד אמפתית ורגישה מאוד, ומצד שני קלילה וטבעית- זה עזר לי לקבל את מה שקורה.
הלכתי לישון בעשר בלילה, ולפני שנרדמתי הרגשתי את הצירים חזקים יותר. אחרי שעה וחצי התעוררתי כי הרגשתי שהדימום התחזק ושזה כנראה עומד לקרות.
קמתי והלכתי לסלון, מה שהתברר כטעות- מזל שהספקתי לקרוא לבעלי כי ככה הוא תפס אותי כשהתעלפתי. הוא העיר אותי והשכיב אותי על מגבות שפרש על הרצפה עם כמה כריות לתמיכה בגב, ואז התקשר לשרהל'ה להתייעצות.
היא הסבירה שהטעות הייתה שקמתי והלכתי בלי תמיכה אחרי שאיבדתי הרבה דם, אבל שאם עכשיו אני מרגישה בסדר אז לא צריך לנסוע לבית חולים.
בינתיים אני הרפיתי את הגוף, נשמתי והרגשתי את שק ההריון יוצא מתוכי. לרגע הסתכלתי וראיתי את הידיים של העובר (נדמה לי שזה מה שזה היה), אבל לא רציתי לראות עוד ולא הסתכלתי יותר, רק הרגשתי שהכל יוצא, שק ההיריון ואחר כך גם השיליה. זה לא היה כואב, אבל הרבה דם יצא.
אח"כ אורי הכין לי תה וניקה הכל ושמר עלי כשהתקלחתי, ואז הלך לקבור את השיליה ושק ההריון באדמה. שכבתי על הספה מנומנמת וחיכיתי לו שיחזור, והרגשתי שהחוויה שעברנו קירבה בינינו, שזו עוד אבן דרך משמעותית במסע המשותף שלנו כזוג, וגם את נביטתה של תחושת סיפוק ושלווה.
והלכנו לישון. למרות שהייתי מאוד עייפה לא הצלחתי להירדם הרבה זמן, אבל למחרת ישנתי עד מאוחר וקמתי בהרגשה טובה, שמחה על כך שהכל נגמר ככה, בבית ובצורה טבעית ובתזמון מדהים- אם הייתי במקרה הולכת לרופא שבוע קודם ומגלה אז שההריון הסתיים- הייתי צריכה לחכות הרבה זמן עד להפלה וזה אולי היה קשה יותר. אם לא הייתי הולכת לרופא או מחכה אפילו רק עוד יום אחד- הייתי עוברת את ההפלה בלי להיות מוכנה לזה בכלל. הרגשתי שזה קרה באופן הטוב ביותר האפשרי.
אנשים התקשרו לשאול מה שלומי, לנחם, וכולם דיברו על האבל, האובדן, אבל אני לא הרגשתי אבל או אובדן. הרגשתי שימחה, עוצמה, הודייה עמוקה על איך שהדברים התרחשו, אמונה גדולה בתבונתו של גופי, בתבונת החיים, ראיה בהירה וצלולה של ההרמוניה והיופי שבכל- בחיים וגם במוות.
וכבר לא היה בי עצב על סיום ההיריון- חשבתי אז שאולי זה עוד יגיע אבל ככל שעבר זמן ההרגשה רק התחזקה. במשך הזמן התפתחה בי אפילו שימחה על זה שאני כבר לא בהריון והבנה שזה כנראה לא הזמן הנכון.
בימים שאחרי ההפלה נחתי הרבה, התנהגתי כמו אחרי לידה, ובמידה מסוימת כך זה אכן היה, גם מבחינת הסערה ההורמונלית שלא אחרה להגיע וגם מבחינת המצב בבית, עם הבנות, שגם הן ביטאו את הסערה שעברה עליהן.
שני משפטים שהרופא אמר לי נשארו אתי וחיזקו אותי מאוד. האחד- אל תנסי להבין למה, והשני- מה שלא מתפתח כנראה שלא צריך להתפתח. דבריו עזרו לי להניח לעיסוק במה שמיותר, בנסיון להבין את המופלא ממני או למצוא אשמים, ועזרו לי לקבל את מה שהתרחש מתוך אמונה שהכל לטובה.
כבר מזמן רציתי לכתוב את הסיפור הזה, אבל משהו עיכב אותי ועצר מבעדי.
עכשיו שאני עומדת לפרסם אותו אני מבינה שזה קשור בין השאר לכך שמדובר בנושא רגיש וכאוב.
חששתי ואני עדיין חוששת שהסיפור שלי, אפילו השם שבחרתי לסיפור, יפגעו במישהי שעברה את הדברים אחרת.
שיש בכך חוסר רגישות
הרצון לשתף ולעזור לנשים אחרות גבר על ההיסוס- ואני מקווה שאף אחת לא תיפגע.
הייתי בהריון רביעי. לא בחרנו בהריון הזה, וכשגילינו שאני בהריון היינו המומים, אבל מהר מאוד (תוך עשר דקות בערך) הסתגלתי לרעיון ומאוד שמחתי. זה היה קצת כמו בהריון הראשון- מין גאווה כזו והתרגשות גדולה.
בוקר אחד, בסוף החודש הרביעי, ראיתי כתמי דם בתחתונים. הרגשתי גם מיחושים בבטן, כמו צירים עדינים. נלחצתי קצת, והתקשרתי למיילדת הבית שאמורה הייתה ללוות אותי בלידה, אבל היא לא ענתה. התקשרתי לחברה שהיא דולה והיא הרגיעה אותי, ואמרה שלהרבה נשים יש דימום בהריון ושזה לא בהכרח אומר כלום, אבל החלטתי שליתר בטחון כדאי שאבדק אצל רופא, וקבעתי תור לאותו יום אחר הצהריים.
היום עבר עלי בחרדה, ואחר הצהריים נסעתי לרופא. למרות שהייתי מתוחה הייתי די משוכנעת שהוא יגיד שהכל בסדר- עברתי שלושה הריונות תקינים שהסתיימו בלידות טובות ולא יכולתי להעלות בדעתי שיש איזו בעיה.
הרופא בדק אותי באולטרא סאונד ודי מהר זה הגיע- "צר לי להודיע לך, אבל העובר הפסיק להתפתח".
הרופא אמר שלפי הבדיקה העובר הפסיק להתפתח כבר שבועיים לפני כן.
הייתי בהלם מוחלט. ממש לא קלטתי בהתחלה. הרופא הדפיס לי הפנייה לבי"ח ובזמן שהמתנתי, בתוך כל הבלבול וההלם, היה לי ברור שאני לא הולכת לבית חולים. זכרתי שקראתי מאמר בעלון של באופן טבעי על לידה של תינוק מת בשבוע מתקדם של ההריון וידעתי שאני רוצה לבדוק את האפשרות הזו.
במדרגות בדרך למטה התחלתי לבכות אבל רק כשהגעתי לאוטו הרשיתי לעצמי לשחרר בכי גדול. נהגתי ובכיתי ובשלב מסויים עצרתי בצד הכביש כי הרגשתי שאני צריכה לתת לבכי הזה מקום. אז גם התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו ובכיתי עוד.
חזרתי הביתה, עצובה מאוד ומודאגת- מתי העובר ייצא ממני, ואיך, והאם זה יכאב, ורק שלא אצטרך להגיע לבית חולים.
התקשרתי לחברה שזכרתי שעברה פעם הפלה, והיא הפנתה אותי לשרהל'ה.
אני זוכרת שאמרתי לחברה שאני לא יודעת אם יש לי את היכולת הנפשית להסתובב עם עובר מת בתוכי למשך הרבה זמן, והיא אמרה לי לבדוק את הפחד הזה, את המקום הזה שרוצה רק "לגמור עם זה ודי".
זה עזר לי לעצור רגע ולעבור ממצב של ערבוב רגשי למצב של התבוננות, שאפשר לי להירגע ולהשתמש בכלים שיש לי גם במצב חדש ומאיים.
התקשרתי לשרהל'ה, ואחרי השיחה אתה כבר הייתי הרבה יותר רגועה, למרות שעדיין לא ידעתי איך זה יהיה אצלנו.
הכי מרגיע היה לקבל אישור מאישה בעלת ניסיון לכך שאפשר לעבור הפלה בבית. היא הסבירה לי למה לשים לב, באיזה מצב צריך להגיע לבית חולים, ואמרה שזה יכול לקרות בבת אחת או כתהליך שיימשך ימים ואפילו שבועות. עזרה לי מאוד גם הגישה שלה- מצד אחד אמפתית ורגישה מאוד, ומצד שני קלילה וטבעית- זה עזר לי לקבל את מה שקורה.
הלכתי לישון בעשר בלילה, ולפני שנרדמתי הרגשתי את הצירים חזקים יותר. אחרי שעה וחצי התעוררתי כי הרגשתי שהדימום התחזק ושזה כנראה עומד לקרות.
קמתי והלכתי לסלון, מה שהתברר כטעות- מזל שהספקתי לקרוא לבעלי כי ככה הוא תפס אותי כשהתעלפתי. הוא העיר אותי והשכיב אותי על מגבות שפרש על הרצפה עם כמה כריות לתמיכה בגב, ואז התקשר לשרהל'ה להתייעצות.
היא הסבירה שהטעות הייתה שקמתי והלכתי בלי תמיכה אחרי שאיבדתי הרבה דם, אבל שאם עכשיו אני מרגישה בסדר אז לא צריך לנסוע לבית חולים.
בינתיים אני הרפיתי את הגוף, נשמתי והרגשתי את שק ההריון יוצא מתוכי. לרגע הסתכלתי וראיתי את הידיים של העובר (נדמה לי שזה מה שזה היה), אבל לא רציתי לראות עוד ולא הסתכלתי יותר, רק הרגשתי שהכל יוצא, שק ההיריון ואחר כך גם השיליה. זה לא היה כואב, אבל הרבה דם יצא.
אח"כ אורי הכין לי תה וניקה הכל ושמר עלי כשהתקלחתי, ואז הלך לקבור את השיליה ושק ההריון באדמה. שכבתי על הספה מנומנמת וחיכיתי לו שיחזור, והרגשתי שהחוויה שעברנו קירבה בינינו, שזו עוד אבן דרך משמעותית במסע המשותף שלנו כזוג, וגם את נביטתה של תחושת סיפוק ושלווה.
והלכנו לישון. למרות שהייתי מאוד עייפה לא הצלחתי להירדם הרבה זמן, אבל למחרת ישנתי עד מאוחר וקמתי בהרגשה טובה, שמחה על כך שהכל נגמר ככה, בבית ובצורה טבעית ובתזמון מדהים- אם הייתי במקרה הולכת לרופא שבוע קודם ומגלה אז שההריון הסתיים- הייתי צריכה לחכות הרבה זמן עד להפלה וזה אולי היה קשה יותר. אם לא הייתי הולכת לרופא או מחכה אפילו רק עוד יום אחד- הייתי עוברת את ההפלה בלי להיות מוכנה לזה בכלל. הרגשתי שזה קרה באופן הטוב ביותר האפשרי.
אנשים התקשרו לשאול מה שלומי, לנחם, וכולם דיברו על האבל, האובדן, אבל אני לא הרגשתי אבל או אובדן. הרגשתי שימחה, עוצמה, הודייה עמוקה על איך שהדברים התרחשו, אמונה גדולה בתבונתו של גופי, בתבונת החיים, ראיה בהירה וצלולה של ההרמוניה והיופי שבכל- בחיים וגם במוות.
וכבר לא היה בי עצב על סיום ההיריון- חשבתי אז שאולי זה עוד יגיע אבל ככל שעבר זמן ההרגשה רק התחזקה. במשך הזמן התפתחה בי אפילו שימחה על זה שאני כבר לא בהריון והבנה שזה כנראה לא הזמן הנכון.
בימים שאחרי ההפלה נחתי הרבה, התנהגתי כמו אחרי לידה, ובמידה מסוימת כך זה אכן היה, גם מבחינת הסערה ההורמונלית שלא אחרה להגיע וגם מבחינת המצב בבית, עם הבנות, שגם הן ביטאו את הסערה שעברה עליהן.
שני משפטים שהרופא אמר לי נשארו אתי וחיזקו אותי מאוד. האחד- אל תנסי להבין למה, והשני- מה שלא מתפתח כנראה שלא צריך להתפתח. דבריו עזרו לי להניח לעיסוק במה שמיותר, בנסיון להבין את המופלא ממני או למצוא אשמים, ועזרו לי לקבל את מה שהתרחש מתוך אמונה שהכל לטובה.