על ידי משה* » 30 אוקטובר 2008, 00:48
שלום עליכם.
מאמר שלאחרונה הפצתי בין מכרים זכה להדים חיוביים, וחשבתי שיוכל לענין הורים נוספים כאן באתר.
אשמח לקבל תגובות, ואשמח אם יתפתח דיון.
הצבת גבולות לפעוטות והתחנכות עצמית
משה בר-נס
לא מזמן הגיעה אלי שאלה המשותפת לאמהות ולאבות רבים:
_"בני בן שנתיים, ובאופן טבעי ואופיני לגילו הוא בודק את הגבולות. איך עושים זאת ואיך יוצרים שיתוף פעולה?
למשל, כאשר הוא מצייר על הקירות. הסברתי לו, אם כי הבנתי שהסברים בגיל הזה לא עובדים. הוא לעיתים גם משתולל מתוך כייף ואז גם בועט בי וזורק עלי דברים. הכוונה היא לא רעה, פשוט בהתלהבות נמרצת יוצא ים דברים שפוגעים בי. כאשר אנחנו ברחוב הוא מסרב לתת לי יד, ולכן, למען הבטיחות אני שמה אותו בעגלה או שאני מרימה אותו על הידיים, אם יש חשש שיקפוץ לכביש.
איך בכל זאת ניתן ליצור איתו שיתוף פעולה של נתינת יד, כך שלא ירוץ לאיזורים מסוכנים?"_
קשה להתייחס רק למרכיב או לשאלה אחת צרה, ולהתעלם משפע המגעים והמפגשים האחרים של האם עם בנה. ובכל זאת אנסה, בתשובה ישירה: מתוך מה שתיארת, עלתה לי השאלה הכללית של הקשר ביניכם – האם את באמת תופסת את עצמך כבוגרת, כבעלת סמכות, כזו שאמורה להנחות ולתת לו הדרכה וגבולות? לעיתים הקושי של הילד לקבל גבולות, הנחיה והדרכה קשורה לסוג הקשר שלו עם אותו מבוגר – במקרה הזה את כאמא שלו. לפעמים נוצר קשר כזה, שבאופן כללי הילד לוקח את ההנחיות והאיסורים של אימו רק כהמלצות בלבד. כאילו הוא לא באמת מאמין שאת מתכוונת לזה. ההתנהגות שנצפה תהיה של 'בדיקת גבולות', באמצעותה הוא בודק את מה שעומד מאחורי הגבול, כלומר את הכוונות הממשיות, בפועל, של מי שהציב אותן. עליך לשדר לו שוב ושוב את רצינות כוונותיך, שיהיה ברור לך ולו, שאלו אינן רק המלצות, אלא הכוונה שאת מצפה שיתנהג לפיה. כמובן, שבחלק גדול מהיום הוא משחק כאוות נפשו, ושהוא חש ומרגיש את אהבתך אליו; אבל במקרים מסוימים עליו לנהוג לפי דרישתך ולא לפי החשק שלו. בעלי חיים נוהגים רק לפי החשקים שלהם. אנחנו בני האדם לא עושים רק "מה שבא לי", וכל עוד האדם לא בשל לתת לעצמו הנחיות וסדרים מתוך עצמו, למשל מכיוון שהוא עדיין ילד בן שנתיים, עליו ללמוד לקבל את הסדרים והדרישות מבחוץ, כלומר מהמבוגרים האחראים עליו.
הילדים שלנו מביאים לנו את השיעורים של
פיתוח כוח הרצון שלנו, את ההתכוונות והעמידה על שלנו.
חינוך ילדים בגיל הרך הוא תמיד קריאה לחינוך עצמי של המבוגר, להתחנכות עצמית.
כמה עצות מעשיות: כאשר אנו פונים לילד, החלק הלא-מודע שלו פתוח אלינו מאד, ותמונות מדברות ללא מודע יותר מאשר מושגים מופשטים, חסרי תמונה. אם אני אומר לילד לא לצייר על הקיר, התמונה שיצרתי בדמיוני והעברתי אל הלא-מודע שלו היא של ציור על הקיר. ה'לא' הוא במקרה זה מופשט, חסר-תמונה, ולא נקלט על-ידי הלא-מודע. על-ידי כך חיזקתי בלא-מודע שלו את תמונת הציור על הקיר. ניתן לצפות שיעשה זאת שוב ושוב, וככל שנעביר מסר זה יותר פעמים אל הלא-מודע שלו, התמונה הפנימית הלא-מודעת של ציור על הקיר תופנם יותר ויותר. את אותה פעולה שרציתי לגנות ולמנוע את חזרתה – דווקא חיזקתי.
הפתרון הוא מאד פשוט, אך דורש יצירתיות.
הכיוון הוא, ושוב מדובר בהתחנכות עצמית, שבמקום לגנות את המעשה במילים של 'לא' ו 'אל', לעשות היפוך בתוכי ולומר לילד מה כן לעשות. לדוגמה: "אנחנו מציירים רק על נייר. הנה נשים ל-XXX נייר על קרש הציור, הנה לך סלסלת הגירים/צבעים, כעת נוכל לצייר". כמובן, יש לנקוט בכל פעולות המנע הנדרשות – לתת לו צבעים רק לאחר שהקרש והנייר מוכנים, לאחר שהוא יושב יפה לשולחן, מוכן ומתכוון לצייר. בבית שלו, רובו ככולו, הסביבה צריכה להיות מתאימה לו, כלומר לא להעמיד אותו בנסיון. אם יש משהו מאד מושך, שאסור לו לשחק/לנגוע בו, אזי עדיף להרחיק ולהסתיר את הדבר ממנו. כך עדיף, מאשר לומר לו כל הזמן: "אל תיגע! זה לא מתאים! היזהר שזה לא יפול".
דוגמה נוספת: כאשר הילד מתרוצץ במדרכה בחוסר זהירות, רצוי לומר באופן חיובי: "כעת עלינו ללכת לאט". או עדיף לומר משהו עם קצת דמיון וגם הומור: "כעת אנחנו צבים, הולכים לאט לאט". במצבים כאלה עלינו תמיד לתת כיוון לילד אודות מה אנחנו כן מצפים שיעשה, וזה דורש הרבה
אקטיביות פנימית ודמיון יצירתי. הילד הוא ישות של רצון ועשיה; במקום לעצור ולבלום אותו צריך לנתב את העשיה להתנהגות הולמת, לעשיה מועילה. את זאת נוכל לעשות על-ידי פיתוח הדמיון שלנו, על-ידי תמונות מהדמיון שלנו שנמסור לו ושיפעלו ויכוונו אותו.
גם כאשר אנו מכוונים או מגבילים את הילד, אם בגלל כללי בטיחות או מסיבה אחרת, חשוב שאנחנו נהיה שלווים, במצב רוח טוב, ושהוא יקלוט דרך הדיבור שלנו את אהדתנו אליו. זהו שוב אתגר להתחנכות עצמית, כי האווירה הטובה שלנו איננה מובנת מאליה. טוב להבין שלפעמים מה שיכול לעזור איננו עוד עצה מה לעשות עם הילד, או מה להגיד לילד, כי נניח שכבר ידוע, במקרה מסוים, מה נכון וטוב לו ולהורה; מה שנותר הוא רק האיך, ובאיזו אווירה נעשה מה שנעשה ונאמר מה שנאמר. לפעמים
האווירה הטובה אפקטיבית יותר מכל עצה של מה לעשות ומה להגיד. בתוך אווירה שלווה, מתוך רוגע ופתיחות, תוך כדי הקשבה לילד ולסיטואציה, יכולה להגיע תובנה מה לעשות או להגיד.
ארוכה הדרך של ההתחנכות ההורית, אך גם מלאת יופי ומשמעות. באתגר אליו התיחסנו במאמר זה, ההורה נדרש לפיתוח הוליסטי של שלושת כוחות הנפש: הרצון, ההלך הריגשי, וכוחות הדמיון. נוכל לצפות שככל ששלושת אלו מפותחים ובאיזון בינהם, ההתנהלות עם הפעוטים תהיה נינוחה יותר. ואילו בינתיים - יש לנו מה ללמוד ולהתחנך.
מקווה שאתם, ההורים המתמודדים עם זאטוטכם, תמצאו טעם בדברים אלה.
הכותב הוא גנן בגישת ולדורף (חנוך אנתרופוסופי), מעביר חוגי הורים, יעוץ חנוכי לגיל הרך, ותיראפיה בתמציות פרחים.
תגובות ושאלות ניתן להעביר:
[email protected]שלום עליכם.
מאמר שלאחרונה הפצתי בין מכרים זכה להדים חיוביים, וחשבתי שיוכל לענין הורים נוספים כאן באתר.
אשמח לקבל תגובות, ואשמח אם יתפתח דיון.
[b]הצבת גבולות לפעוטות והתחנכות עצמית[/b]
משה בר-נס
לא מזמן הגיעה אלי שאלה המשותפת לאמהות ולאבות רבים:
_"בני בן שנתיים, ובאופן טבעי ואופיני לגילו הוא בודק את הגבולות. איך עושים זאת ואיך יוצרים שיתוף פעולה?
למשל, כאשר הוא מצייר על הקירות. הסברתי לו, אם כי הבנתי שהסברים בגיל הזה לא עובדים. הוא לעיתים גם משתולל מתוך כייף ואז גם בועט בי וזורק עלי דברים. הכוונה היא לא רעה, פשוט בהתלהבות נמרצת יוצא ים דברים שפוגעים בי. כאשר אנחנו ברחוב הוא מסרב לתת לי יד, ולכן, למען הבטיחות אני שמה אותו בעגלה או שאני מרימה אותו על הידיים, אם יש חשש שיקפוץ לכביש.
איך בכל זאת ניתן ליצור איתו שיתוף פעולה של נתינת יד, כך שלא ירוץ לאיזורים מסוכנים?"_
קשה להתייחס רק למרכיב או לשאלה אחת צרה, ולהתעלם משפע המגעים והמפגשים האחרים של האם עם בנה. ובכל זאת אנסה, בתשובה ישירה: מתוך מה שתיארת, עלתה לי השאלה הכללית של הקשר ביניכם – האם את באמת תופסת את עצמך כבוגרת, כבעלת סמכות, כזו שאמורה להנחות ולתת לו הדרכה וגבולות? לעיתים הקושי של הילד לקבל גבולות, הנחיה והדרכה קשורה לסוג הקשר שלו עם אותו מבוגר – במקרה הזה את כאמא שלו. לפעמים נוצר קשר כזה, שבאופן כללי הילד לוקח את ההנחיות והאיסורים של אימו רק כהמלצות בלבד. כאילו הוא לא באמת מאמין שאת מתכוונת לזה. ההתנהגות שנצפה תהיה של 'בדיקת גבולות', באמצעותה הוא בודק את מה שעומד מאחורי הגבול, כלומר את הכוונות הממשיות, בפועל, של מי שהציב אותן. עליך לשדר לו שוב ושוב את רצינות כוונותיך, שיהיה ברור לך ולו, שאלו אינן רק המלצות, אלא הכוונה שאת מצפה שיתנהג לפיה. כמובן, שבחלק גדול מהיום הוא משחק כאוות נפשו, ושהוא חש ומרגיש את אהבתך אליו; אבל במקרים מסוימים עליו לנהוג לפי דרישתך ולא לפי החשק שלו. בעלי חיים נוהגים רק לפי החשקים שלהם. אנחנו בני האדם לא עושים רק "מה שבא לי", וכל עוד האדם לא בשל לתת לעצמו הנחיות וסדרים מתוך עצמו, למשל מכיוון שהוא עדיין ילד בן שנתיים, עליו ללמוד לקבל את הסדרים והדרישות מבחוץ, כלומר מהמבוגרים האחראים עליו.
הילדים שלנו מביאים לנו את השיעורים של [b]פיתוח כוח הרצון שלנו[/b], את ההתכוונות והעמידה על שלנו. [u]חינוך ילדים בגיל הרך הוא תמיד קריאה לחינוך עצמי של המבוגר, להתחנכות עצמית.[/u]
כמה עצות מעשיות: כאשר אנו פונים לילד, החלק הלא-מודע שלו פתוח אלינו מאד, ותמונות מדברות ללא מודע יותר מאשר מושגים מופשטים, חסרי תמונה. אם אני אומר לילד לא לצייר על הקיר, התמונה שיצרתי בדמיוני והעברתי אל הלא-מודע שלו היא של ציור על הקיר. ה'לא' הוא במקרה זה מופשט, חסר-תמונה, ולא נקלט על-ידי הלא-מודע. על-ידי כך חיזקתי בלא-מודע שלו את תמונת הציור על הקיר. ניתן לצפות שיעשה זאת שוב ושוב, וככל שנעביר מסר זה יותר פעמים אל הלא-מודע שלו, התמונה הפנימית הלא-מודעת של ציור על הקיר תופנם יותר ויותר. את אותה פעולה שרציתי לגנות ולמנוע את חזרתה – דווקא חיזקתי.
הפתרון הוא מאד פשוט, אך דורש יצירתיות.
הכיוון הוא, ושוב מדובר בהתחנכות עצמית, שבמקום לגנות את המעשה במילים של 'לא' ו 'אל', לעשות היפוך בתוכי ולומר לילד מה כן לעשות. לדוגמה: "אנחנו מציירים רק על נייר. הנה נשים ל-XXX נייר על קרש הציור, הנה לך סלסלת הגירים/צבעים, כעת נוכל לצייר". כמובן, יש לנקוט בכל פעולות המנע הנדרשות – לתת לו צבעים רק לאחר שהקרש והנייר מוכנים, לאחר שהוא יושב יפה לשולחן, מוכן ומתכוון לצייר. בבית שלו, רובו ככולו, הסביבה צריכה להיות מתאימה לו, כלומר לא להעמיד אותו בנסיון. אם יש משהו מאד מושך, שאסור לו לשחק/לנגוע בו, אזי עדיף להרחיק ולהסתיר את הדבר ממנו. כך עדיף, מאשר לומר לו כל הזמן: "אל תיגע! זה לא מתאים! היזהר שזה לא יפול".
דוגמה נוספת: כאשר הילד מתרוצץ במדרכה בחוסר זהירות, רצוי לומר באופן חיובי: "כעת עלינו ללכת לאט". או עדיף לומר משהו עם קצת דמיון וגם הומור: "כעת אנחנו צבים, הולכים לאט לאט". במצבים כאלה עלינו תמיד לתת כיוון לילד אודות מה אנחנו כן מצפים שיעשה, וזה דורש הרבה [b]אקטיביות פנימית ודמיון יצירתי.[/b] הילד הוא ישות של רצון ועשיה; במקום לעצור ולבלום אותו צריך לנתב את העשיה להתנהגות הולמת, לעשיה מועילה. את זאת נוכל לעשות על-ידי פיתוח הדמיון שלנו, על-ידי תמונות מהדמיון שלנו שנמסור לו ושיפעלו ויכוונו אותו.
גם כאשר אנו מכוונים או מגבילים את הילד, אם בגלל כללי בטיחות או מסיבה אחרת, חשוב שאנחנו נהיה שלווים, במצב רוח טוב, ושהוא יקלוט דרך הדיבור שלנו את אהדתנו אליו. זהו שוב אתגר להתחנכות עצמית, כי האווירה הטובה שלנו איננה מובנת מאליה. טוב להבין שלפעמים מה שיכול לעזור איננו עוד עצה מה לעשות עם הילד, או מה להגיד לילד, כי נניח שכבר ידוע, במקרה מסוים, מה נכון וטוב לו ולהורה; מה שנותר הוא רק האיך, ובאיזו אווירה נעשה מה שנעשה ונאמר מה שנאמר. לפעמים [b]האווירה הטובה אפקטיבית יותר מכל עצה[/b] של מה לעשות ומה להגיד. בתוך אווירה שלווה, מתוך רוגע ופתיחות, תוך כדי הקשבה לילד ולסיטואציה, יכולה להגיע תובנה מה לעשות או להגיד.
ארוכה הדרך של ההתחנכות ההורית, אך גם מלאת יופי ומשמעות. באתגר אליו התיחסנו במאמר זה, ההורה נדרש לפיתוח הוליסטי של שלושת כוחות הנפש: הרצון, ההלך הריגשי, וכוחות הדמיון. נוכל לצפות שככל ששלושת אלו מפותחים ובאיזון בינהם, ההתנהלות עם הפעוטים תהיה נינוחה יותר. ואילו בינתיים - יש לנו מה ללמוד ולהתחנך.
מקווה שאתם, ההורים המתמודדים עם זאטוטכם, תמצאו טעם בדברים אלה.
הכותב הוא גנן בגישת ולדורף (חנוך אנתרופוסופי), מעביר חוגי הורים, יעוץ חנוכי לגיל הרך, ותיראפיה בתמציות פרחים.
תגובות ושאלות ניתן להעביר:
[email protected]