הרבה חיזוקים וחיבוקים. מקווה שנשמע ממנו רק טוב. לא מעוניין ברשותך להיכנס לדילמה הזוגית משום שהיא משליכה על קצת יותר מגיוס המילואים הנקודתי.

[u]אם היתם הורים - המצב כבר שונה לגמרי[/u]
אנחנו הורים לתינוקת מהממת.

אחרי שעד עכשיו לא קראו לו כבר הרפתי וחשבתי שכבר נגמרו הגיוסים ופתאום אתמול ביום שישי היה טלפון ממספר לא מזוהה והוא אמר לי מיד שזה גיוס חרום ולא ענה. סגרנו טלפונים והלכנו לישון. בבוקר הוא אמר שהוא לא יכול יותר להתחמק מזה, הוא במילא לא מצליח לתפקד וחושב כל הזמן עם ללכת או לא.
הוא חשב שהטיעונים שלו מדוע לא ללכת לא מספיק מגובשים ולכן הוא לא יכול לא ללכת. הוא טען שלמרות שהוא ממש לא רוצה ללכת הוא לא יוכל לתפקד כעריק והמצפון על כך שלא הלך לא ירפה ממנו כל חייו. אז הוא הלך. ואני הבנתי שבעלי הוא אדם בוגר והוא צריך לקחת אחריות על מעשיו לא בגללך מה שאשתו רוצה אלא בגלל מה שהו מחליט. וזאת הבחירה שלו. קשה לי איתה אבל זה המצב. חשבתי על מה שריחות יסמין כתבה מעלי לגבי כך שאם יש ילדים המצב שונה, וזה נכון המצב שונה אבל עדיין אני לא יכולה להכריח מישהו לעשות או לא לעשות משהו אפילו אם הוא בעלי.

אז הוא יצא למילואים ואני כעבור כמה שעות של הלם וכאבי בטן קשים (אני לוקחת הכל לבטן). החלטתי להתעשת. חשבתי שבמצב הזה אני צריכה להיות מוקפת בתמיכה אז כתבתי sms לכל החברות והחברים וביקשתי שיחשבו עלינו ויתקשרו. וגם ביקשתי מכולם שיחשבו עליו מחשבות חיוביות וישלחו לו אנרגיות טובות של הגנה.

פלונית...דעתי היא, שאם אין ילדים, שניכם מבוגרים וכל אחד חופשי לחיות לפי דרכו, אני מאד מזדהה עם הגישה שלך וגם אני הייתי קוראת לבנזוגי לסרב ולמזלי הרב הוא באמת עשה את זה, אבל אם הוא היה חושב אחרת ממני, הוא עדיין אחראי רק על עצמו.
אם אתם אוהבים אני מאמינה שתמצאו דרך לגשר על הפערים למרות שהם מאד עקרוניים.
אם היתם הורים - המצב כבר שונה לגמרי, אני היתי מצפה מבן הזוג שלי לשים את המשפחה (הילדים בעיקר) במקום ראשון , וכאן ברור שלהתגייס, בעיקר במצב הנוכחי, זו סכנה ברורה לעצמו ולמשפחה.....לכן לא הבנתי, אבי _מירושלים איזה שיקול יכול להיות יותר משמעותי מהאפשרות שתפגע פיזית במלחמה?

עומר,הדילמה שהצגת באמת דומה וגם כאן ברור שטובת הילד קודמת, הבעיה היא מה קורה אם לה מסכימים מהי טובת הילד?

[u]אבל אם באמת כולם יהיו כמוני, אז לא יהיה צורך.[/u]
אהבתי! כמה קשה להסביר את זה לאנשים...

מתוקה, המצב הזה שפתאום כל כך הרבה אנשים מגוייסים כל כך קשה ומדאיג. יש דף בשם [po]בעלי במילואים[/po]. אבל בעצם כאן זה לא בעלך, אז לפי דעתי מה שכתבת הוא בהחלט חלק מהדיון פה.

אני לא חלק מהדיון הזה ולא יודעת אם זה דף מתאים, אבל כותבת כאן בגלל הכותרת של הדף.
בן משפחה קרוב מאוד וחבר טוב גויסו שניהם, אחד ביום שישי ואחד היום שניהם לשטחים, שניהם קרביים. שניהם לא אנשים שיסרבו ומאמינים שאם לא הם יעשו את העבודה משיהו אחר יצטרך לעשות אותה ושזה מצב של אין ברירה ולא יעלו בדעתם לסרב.
אבל אני בעיקר דואגת, אמנם לא לבנון אלא שטחים אבל זה נבלה וזה טרפה, מילואים זה מסוכן ומפחיד לא משנה איפה אתה, מקוה שהם מחזיקים מעמד ובעיקר מתפללת שיחזרו בשלום בריאים ושלמים. מתפללת ומחזקת גם את כל החיילים האחרים והמשפחות שלהם שנשארו מאחור בעורף, ומקוה לימים שקטים יותר במהרה.

[u]כמה הייתן רוצות שהבעל ינסה להניא אתכן מזה ולשכנע אתכן שזו החלטה מסוכנת וחסרת אחריות?[/u]
תלוי מתי. בטח לא אם כבר התחילו צירים/התחילה מלחמה.
בשלב הזה כבר מאוחר מידי ואני חושבת שזה שלב לתמיכה וקבלה.
אחרי המלחמה הזו נסגור (אני והוא) למלחמות הבאות. תמיכה בלידת בית תהיה לפני הריון...
(הוא נסע הבוקר למילואים בצפון).

_אפשר לדמות את המצב הזה, אבל מהכיוון השני:
הבעל רוצה ניתוח קיסרי בבי"ח, והאישה רוצה לידה טבעית. שאלה לנשים: עד כמה הייתן רוצות שהבעל ינסה להניא אתכן מזה ולשכנע אתכן שזו החלטה מסוכנת וחסרת אחריות?_

הקבלה טובה לפי דעתי. כי גם בלידה זו דילמה קשה שעמרובים בה חיים של לפחות שני אנשים. אני רציתי לידה טבעית בבית והבעל ממש סרב, בסוף הוא כבר הסכים אבל בטחוני כבר היה מעורער כדי להאמין בכך שאוכל לעשות זאת. אז ילדתי בבית חולים לידה קשה מאוד. ובדיאבד (לא שזה משנה הרבה) היה נכון לי יותר ללדת בבית באווירה רגועה ותומכת ולא בבית חולים.

זה רק מחדד את השאלה שלי עד כמה ללכת אם מה שאתה מאמין למרות התנגדותו של בן הזוג. ולצערי אין לי תשובה. למעשה זו לאו דווקא התנגדותשלו לגישתי לחיים אלא התנגדות או קושי שלו לחרוג מנורמות חברתיות מקובלות.

אפשר לדמות את המצב הזה, אבל מהכיוון השני:
הבעל רוצה ניתוח קיסרי בבי"ח, והאישה רוצה לידה טבעית. שאלה לנשים: עד כמה הייתן רוצות שהבעל ינסה להניא אתכן מזה ולשכנע אתכן שזו החלטה מסוכנת וחסרת אחריות?

אני לא מתכוון לקנטר, אלא להדגיש את הקושי האמיתי בדילמות כאלו. ומצטרף לקריאת כוהן משוח מלחמה: "מי הירא ורך הלבב יצא וישוב לביתו"

מבהירה: אני לא פתחתי את הדף.
אתמול כתבתי הודעה את כפ"א, כי לא הייתי בבית.
(הערה למחיקה, אחרי שמי שחשב שזו אני יקרא אותה.)

[u]נשמע כמו משהו שמבהירים לפני ש נכנסים למערכת יחסים זוגית מחוייבת איתי.[/u]
זה עוד אחד מהדברים כמו גם דברים אחרים שלא הבהרתי לבן הזוג לפני שיחסינו התהדקו, כשהכרנו לא הייתי כל ך מגובשת בדעותי כמו היום וגם מהרגע שהכרנו ועד שהפכנו לזוג עברו בערך יומיים.


_השאלה - דלית - למה.
לומר לו "צ'מע, קשה לי, אני צריכה אותך בבית" זה דבר אחד.
לומר לו "לדעתי זה לא מוסרי, לכן אני רוצה שגם אתה תחשוב שזה לא מוסרי, המנע" קצת שונה מזה._
אני חושבת שזה לא מוסרי לשתף פעולה עם אלימות וצבא זה דבר אלים. מצד שני ברור לי לגמרי שעכשיו צריך להגן על תושבי הצפון. אני בעצמי בדילמה מצפונית קשה מה נכון לעשות.

לפני שנכנסתי [u]למערכת יחסים זוגית מחוייבת[/u] דאגתי לקווים אדומים אחרים.
על זה לא חשבתי.
אם מצב המלחמה ימשיך יגיע הרגע שהוא הולך למילואים. ואז אני אתמודד נשות חיילים במלחמות מיותרות מאז ומעולם, אבל לא לפני שאמרתי והבעתי את אשר על ליבי...

נשמע כמו משהו שמבהירים לפני ש [u]נכנסים למערכת יחסים זוגית מחוייבת איתי[/u].

אין בעיני קשר למוסר. זה לא יותר מוסרי בעיני לשרת בעורף, פשוט הרבה פחות מסוכן וטראומתי.
אני מעדיפה להיות בקשר זוגי עם אדם שלא חווה טראומת מלחמה.
זו לא הזוגיות שאני מבקשת.
לא קשה לי בלעדיו בבית, אין לי ילדים. יהיה לי קשה [b]איתו[/b] כשהוא יחזור.
ויהיה לי קשה מאוד עם עצמי, עד אז, אם וכאשר.
כשהוא נכנס למערכת יחסים זוגית מחוייבת איתי, הוא ויתר מבחינתי על הזכות להשתתף באופן פעיל במלחמות מיותרות.
בטח ובטח כשיהיו ילדים.
<זאת רק אני. אני לא חושבת שכולם צריכים לחשוב כמוני, או שזה "נכון", אני מקווה שזה ברור>

השאלה - דלית - למה.
לומר לו "צ'מע, קשה לי, אני צריכה אותך בבית" זה דבר אחד.
לומר לו "לדעתי זה לא מוסרי, לכן אני רוצה שגם אתה תחשוב שזה לא מוסרי, המנע" קצת שונה מזה.

למזלי בן זוגי כמעט ולא עושה מילואים וגם אז זה בעורף. והסיכוי לצו 8 למלחמה הזו קלוש.
אם הוא היה הולך למקומות מלחמה, אני חושבת שהייתי עושה הרבה כדי לעזור לו להבין שגם הוא לא רוצה בזה. בשביל שנינו. זה פשוט יהיה יותר מידי בשבילי.
אני לא חושבת שאני מוסרית יותר. פשוט שמה את גבולות ההתמודדות האישית שלי כרגע, לפני אלו של מדינת ישראל והחיזבאללה.
ובהחלט אם כולם יעשו כמוני, נהיה לכאורה בבעיה כי אף אחד לא ילחם, אבל אם באמת [b]כולם[/b] יהיו כמוני, אז לא יהיה צורך.

מזמן לא ציטטתי מרגיעון, הפעם כן:
<זה לא נגדך, זה בעדי>

כן יש לי בעיה כללית אם זה שהוא הולך למילואים.

מרבית הסיכויים שאם הוא יקבל צו 8 הוא ילך להחליף חיילי סדיר בפעילות השוטפת שלהם כדי שהם יעלו לצפון ולא ילך בעצמו (אני יודעת כי אצלנו קיבלו). אלא אם כן הוא באיזו יחידה מיוחדת.

לדעתי את צריכה לחשוב אם יש לך בעיה ספציפית עם המלחמה הזו או שבכלל את לא רוצה שהוא ישרת.

אם זה כללי אז זה אישיו מאוד גדול באמת. ואולי צריך להתמודד עם זה לא דווקא עכשיו כשיש את כל הבאלגן אלא בזמן רגוע יותר.

מעניין שאני חוויתי ברמה מסויימת דילמה הפוכה, לא לסרב כדי לא לפגוע במשפחה, כלא יותר ארוך משרות, עולה כסף וכו'.
אבל בקשר לדילמה האם היא לא דומה לכל פער אידאולוגי בין בני זוג שיש לו השפעה על שניהם,
למשל אחד דתי ואחד חילוני , אחד צמחוני ואחד לא.
אני מניח שבהנחה שהתנאים היו ידועים מראש, לא היה שינוי בעמדות בתא המשפחתי, הרי שלכל אחד זכות הבחירה שלו , אבל זה כמובן גם תלוי בהסכמות הזוגיות הבראשיתיות.

הבעיה (מחדדת) היא כפולה: מחד - האישה שותפה מלאה לשירות המילואים. מקבל על עצמה את תפקידיו של בעלה בשגרה, פלוס סופגת את הקושי של הילדים כי אבא נעלם, פלוס מתגעגעת, לבד, דואגת. מאידך - רק הגבר מחויב בחוק (אבל עונש כספי או של מאסר נופל, כמו המילואים, גם על האשה).

אני לא רואה את עצמי מסוגלת לומר למישהו אחר "תעבור על החוק בשבילי". בקושי יכולה "בוא נעבור על החוק יחד".

שאלה קשה...
[u]האם אני באמת לא יכולה לעשות שום דבר כדי למנוע ממנו לשתף פעולה אם משהו שכל כך לא מקובל עלי?[/u]
האם באמת הוא צריך לוותר על משהו שהוא מאמין בו כי את לא?
אני לא תוקפת - אלא שואלת..
גם אצלנו עלתה השאלה..
ולבן זוגי ברור שאם יקראו לו הוא ילך. הוא לא יתנדב אבל אם יקראו לו הוא לא יסרב.
האם הוא צריך לוותר על מה שבעיניו נכון ומוסרי כי אני חושבת אחרת?
אין לי תשובה ברורה... אני מקווה שאנחנו לא נעמוד בדילמה ..
אבל גם ברור לי שלא אעמוד בדרכו.. אסביר לו את דעתי אבל לא אבקש ממנו לוותר על אמונותיו...

דף זה נכתב בהקשר לדף [po]מתנגדי השימוש בכוח מדברים[/po] .
אני צריכה את עזרתם של אלו שחושבים שהמלחמה הזו אינה מוצדקת. מכיוון שאני נגד המלחמה הזו ונגד שימוש בכוח בכלל לי בעיה קשה עם כך שבן זוגי עלול לקבל צו 8. בינתיים הוא חושב שהבעיה המצפונית היא שלי ולא שלו ולכן הוא לא יכול לסרב ללכת בגלל שאשתו נגד המלחמה. זה לא קרה ואני מקווה כל כך שלא יקרה כי אני לא יכולה להתמודד עם הנושא הזה. מה דעתכם? האם אני באמת לא יכולה לעשות שום דבר כדי למנוע ממנו לשתף פעולה אם משהו שכל כך לא מקובל עלי?
אנא אל תכתבו לי שחשוב שהוא ילך כי ברור לי שכל מי שחושב אחרת ממני חושב כך, גם הוא חושב כך. הנושא הוא המשבר הזוגי בעקבות המלחמה הזו, השאלה היא האם ומה הוא ואני צריכים לעשות עם פערי הגישות ביננו במקרה שיבקשו ממנו להתגייס למילואים?