לדעתי ההתלבטות מלוה אותנו כל חיינו.היום וכבר כמה שנים אחורה אנשים לא תקועים, למשל במקצוע אחד. זה לא שלומדים מקצוע ואז כל החיים עוסקים רק בו. זה לא חובה שמה שמענין אותי בגיל 20 יענין אותי אחר כך בגיל 35 או אחר כך בגיל 45. לאורך כל הדרך התענינתי בדברים שונים. הדעות שלי השתנו וזה היופי של החיים..השינוי הקבוע בעידן של שינויים.
יש לי משהו להוסיף ממה שראיתי אצל ידידתי שהיא מורה במקצוע, כבר בפנסיה.יש לה 5 ילדים. הגישה שלה היתה לקבל כל מה שהם מביאים איתם. 4 בנות ובן. אני לא יודעת כיום מה עם הבן, אבל כל 4 בנות חזרו בתשובה.היתה לי תחושה שהילדים כאילו חיפשו מסגרת שתגיד להם מה כן ומה לא ולא תקבל הכל.כל בנותיה , כמובן למדו בבית ספר.אם היתה חסרה להן מסגרת אז הן חיפשו ומצאו אותה וזה גם ההישג של חינוכה. אני לא תמיד יכולה לזהות כל רעב , אבל חשוב לתת לילדים כלים להשביע את רעבם בעצמם. איך עושים זאת,? אני עוד לא יודעת. האהבה וחשיבה יצירתית שלהם כנראה יכולה לעזור להם בכך., אך זו רק תשובה שטחית וכללית.

_ההנחה שהחינוך הביתי הוא הדבר הטוב לכולם יכולה להיות, לפעמים, מוטלת בספק. כהורים עלינו להיות עם אצבע על הדופק ולראות בכל רגע נתון - האם זהו הדבר הנכון ביותר עבור ילדינו ?
לנו אין ספק, כרגע, אבל אנחנו מודעים לכך שגם בחינוך ביתי יש בעיות. בעיות השונות מאלו של מערכת החינוך ויחודיות כל משפחה או ילד אבל בעיות קיימות, ולא צריך להתעלם מקיומן._

זה כמו שתשאלו אם אוכל זה דבר שמתאים לכולם.
תלוי מה אוכלים, עם מה אוכלים ואיך אוכלים.
אותו דבר בחינוך הביתי. יש להיות עם האצבע על הדופק, לבדוק איפה יש רעב שאותו יש להשביע והאם אנחנו לא מקריבים קרבן על מזבח האידאולוגיה.
כמו שארנה שפרון כתבה אידאולוגיה היא הרבה פעמים אי-דיאלוג.

צפריר
דף זה הופרד מהדף [po]איך שמעתי על באופן[/po], שם סיפרה ענת גיגר על מפגשה עם צביקה הלפרין שהשאיר עליה ועל חבריה את הרושם של "מטורלל לא מזיק". מסיפורה יצאנו עם השאלה הנדונה בדף הנוכחי, תוך ציטוט התיאור של צביקה בעיניה, באותם הימים. אין בציטוט טענה כזו או אחרת לגבי אופיו של צביקה. הסיפור והתיאור באו רק כדי להמחיש נקודה מסוימת שעלתה בשיחה עם בתו של צביקה.
בכל מקרה לא הייתה כוונה לפגוע בזכרו של צביקה, ואם אתה חש כי יש בכך פגיעה, אנו מתנצלים על כך. :-(
הטענה שהבעיה נעוצה באופי של הבת ולא בחינוך הביתי, מתעלמת מטיפוסי ילדים שונים. האם חינוך ביתי מתאים לכולם, לכל ילד ?
הטענה שחינוך ביתי מתאים לכל הילדים מקביל, לדעתי, לתמצית פרחי באך שתתאים לכל האנשים ללא הבדלי אופי. במקרה כזה מדובר בחינוך אחיד - פורמלי, או במקרה של פרחי באך לאקמול.
ההנחה שהחינוך הביתי הוא הדבר הטוב לכולם יכולה להיות, לפעמים, מוטלת בספק. כהורים עלינו להיות עם אצבע על הדופק ולראות בכל רגע נתון - האם זהו הדבר הנכון ביותר עבור ילדינו ?
לנו אין ספק, כרגע, אבל אנחנו מודעים לכך שגם בחינוך ביתי יש בעיות. בעיות השונות מאלו של מערכת החינוך ויחודיות כל משפחה או ילד אבל בעיות קיימות, ולא צריך להתעלם מקיומן.

למקרא ההגדרה של צביקה ז"ל ש"נראה מטורלל לא מזיק" עולה בי התקוממות. יש מקום לכבד את זכרו של צביקה כאדם שהאמין בכל לבו בדרך החינוך הביתי, מסיבה זו הספר על חינוך ביתי הוקדש לזכרו. ובאשר לאותה בת של צביקה אשר חיה עד היום בתחושה של להיות "כמו כולם". עניין זה נובע מאופיה האישי ומדרך חיים שלמה של משפחתה אשר בהחלט בחרה לחיות באופן יוצא דופן בתחומים רבים ,אשר אינם בהכרח קשורים בחינוך הביתי.

נראה לי שקצת קשה להכליל את מה שאת מספרת על העיקרון, כי זה נשמע כמו משהו במערכת היחסים בין הדמויות, או כמשהו אישי של האנשים הללו.
ברור שאנחנו תמיד מצפים מאנשים שמטיפים למשהו מסויים באמת להיות אותו המשהו, אבל בפועל זה לא תמיד כך. לעתים אנשים אלו משמשים מראי דרך לכ"כ הרבה אחרים, אבל לא לעצמם או למשפחותיהם. קצת :-( אבל גם בזה יש הרבה טוב. גם נראה לי שלהרבה אנשים עם "אידיאולוגיות" מוצקות וחזקות קשה יותר לכאורה להתנהג כאילו אחרת בביתם (פתאום אני נשמעת כמו הפרסומת הזו עם הכאילו :-) )כי כאילו מצפים מהם להתנהגות מסויימת.
מסכימה איתך לחלוטין בנוגע לכך שיש לנו צורך לעתים לתפוס רעיונות מסויימים וקשה "לשחרר" אותם. גם אם זה בתוך הבית שלנו ועם האנשים היקרים לנו ביותר.

מה שבאמת אולי מדאיג אצל הנערה שפגשת הוא שבשם האידאולוגיה ותפיסת העולם של הוריה הם לא יכלו להקשיב למה שהיא רצתה לעשות. להיות באמת עבור הילדים שלך זה אומר גם להקריב לפעמים את תפיסת העולם שלך וגם לאפשר להם לצאת כנגדה.
אחרת מה ההבדל בין חינוך ביתי לכל עניין אחר?
וזה בלי להתייחס לטענות הספציפיות שלה שאני יכולה מאד להסכים איתן, אבל באותה מידה היו יכולות להיות הפוכות לגמרי. חלק מההתמודדות שלנו היא כנראה הצורך להמציא לעצמנו תפיסת עולם ולעמת אותה מול תפיסה מנוגדת

וחרות - אנחנו מקבלים כל הזמן החלטות בנוגע למליון נושאים מקטן ועד גדול (חינוך ביתי כן או לא? וחיסונים? מה לבשל היום? שנצא לטיול עכשיו או אחר כך?). גם מי שלא שואל את עצמו את השאלות האלו מחליט כל הזמן. (מחליט לעשות כמו כולם, למשל). לכן, לדעתי, בוגרי חינוך ביתי לא באמת צריכים או רגילים לקבל יותר החלטות מבוגרי בית ספר. הם אולי מקבלים יותר החלטות תוך כדי מודעות לכך שהם מחליטים.

מי אומר שלגדול בבית זה עודף חרות? הילד שלי מתחיל להבין עכשו טוב טוב מה זה גבולות (וגם אני), אחרת הוא לא ישאר בבית... או שאני לא אשאר... והוא רק בן שנתיים ורבע.
חרות זה ממש לא האישיו. אבל אני מאמינה שהאיסורים שיש לילדים שמחונכים בבית מתוך אידיאולוגיה הם יותר אימננטיים ומתואמים אישית ומשפחתית, ולכן אולי גם בעלי סיכוי רב יותר להיות יותר מובנים ופחות מסרסים ברבות הימים.
אבל גם ברור שכל אדם שגדל כך או אחרת תמיד יאשים את הוריו במשהו, כי זה מין שלב בהתבגרות (שיכול להתפרש גם על פני כל החיים). גם אדם שלמד בבי"ס בדרך כלל יאשים יותר את הוריו מאשר את מורי בית הספר.

אני עדיין באותה דעה כמו רועי (כמעט כרגיל ;-) )
[b]כל[/b] מי שיש לו עודף אפשרויות עלול להסתבך.
ולדעתי, דווקא חינוך ביתי מוצלח - כלומר, כזה שמסייע לילד ללמוד איך מתחברים למה שמעניין אותו, למה שמושך אותו, למה שמתאים לו - יהיה עדיף בעניין זה מחינוך של בית ספר.
שוב, לדעתי זו סוגיה נפרדת מחינוך ביתי. אין בזה שום דבר שהוא תוצאה של [b]חינוך ביתי פֶר סֶה[/b] .

הוא אשר אמרתי.
:-)

שלומית
לפי תיאוריה זו, הנכד של שלויימה, יציר "מוצלח" של מערכת החינוך, יכול לעשות הכל עד לשיא השאיפות הפולניות - רפואה. אבל האם הוא באמת יכול לעשות הכל או שהוא מנותב רק למשהו מוצלח כמו רפואה ?

הו וה
ילדים בני 25 - 30 לא יודעים מה לבחור כי הכל נראה להם בלתי אפשרי, או שמא הכל הוא אופק אפשרויות והעודף עוצר אותם?
העודף הוא מה שהעלה בי הרהורים לגבי חינוך ביתי, לא החוסר. בסיבה נעוץ ההבדל.
יש וטוב שעולים הרהורים לגבי הדרך. תמיד צריך איזה ספק שישמור עלינו מבטחון מופרז שמוביל לעצימת עיניים ולשגיאות.
הנכד של שלוימה יכול ללמוד רפואה, אבל עתידו הכלכלי כאן לא מובטח.(אם יעבוד בקופ"ח).

[u]הו וה.[/u]
הרגשתי שאני חייבת לחזור על הביטוי.
:-D

בנוגע לעודף חירות או חירות גמורה, תחשבו על הלם הבקו"ם השני. לא זה בגיוס אלא בשחרור. אף אחד לא אומר לכם מה לעשות וכל האחריות למה שיקרה לכם היא עליכם בלבד.
מערכת החינוך נותנת לילדים סולם כמותי למקם את עצמם ביחס לאחרים, לשאיפותיהם, למעשיהם בעתיד. מצד אחד זה נורא. מזכיר קצת את שיטת הקאסטות בהודו - כל אחד מיועד לתפקיד מסוים בחברה. בניגוד לקאסטות המיון הוא לא לפי שיוך מעמדי אלא תכונות מסוימות, שלא תמיד קשורות למקצוע. מצד שני לפעמים קל יותר שמחליטים במקומנו והאחריות לא נופלת עלינו. קל יותר גם לקבל הערכה מספרית שתעזור לי לתכנן את עתידי.
מי שלא שמע את משפט בסגנון "הו וה (HO VA), הנכד של שלויימה קיבל תעודת הצטיינות בתיכון והוא ילמד רפואה" לא יכול לטעון להשתייכות למשפחה פולנית כשרה.
המשך המשפט הדן בעתידו הכלכלי של הנכד של שלויימה אינו קשור לדף זה.

עד היום שמעתי רק שלושה אנשים מדברים באהבה ומתוך קבלה על ההורים שלהם והאופן בו גידלו אותם. על אחת מהם כתבתי כאן באתר, אמא שלה נשארה בבית לגדל את הילדים. שני האחרים שוחחו ביניהם בזמן ששיחקתי לידם על הרצפה עם בני. הם היו בני 97 ו - 92. האחד סיפר על אימו, שלמרות שנאלצה לעבוד קשה הייתה אמא טובה ומסורה. השני סיפר על מכות שחטף מאביו, בחיוך של סליחה אמיתית. חשבתי אז, שצריך להיות מאוד זקנים כדי לדבר באהבה ובסלחנות על ההורים (במקום להתלונן ולנסות לעשות הכל שונה מהם).

נראה לי שכשילדים שהלכו לבית הספר נתקפים תחושות של אבדן דרך, לכולם ברור [b]שהמערכת[/b] אשמה. כשזה קורה בחינוך ביתי - מי אשם? ההורים?
אז זהו, שלפעמים לא המערכת אשמה ולא ההורים אשמים. לפעמים זה עניין של אופי ואישיות כמו שרועי אמר.
[u]עודף חירות שהיא בעצם כלא[/u]
עודף חירות זה ביטוי שאני מאוד מתחברת אליו, מתוך האינדוקטרינציה שעברתי. הכלא הוא בעצם השיתוק שתוקף כשהאחריות על חייך ומעשיך נמצאת בידיך שלך.
אני עובדת על עצמי להשתחרר מהתחושה הזו כי ברור לי שהפחד הזה מחופש הוא הרעה החולה מספר אחת של מערכת החינוך.

ניסוח יותר טוב הוא אולי "חירות גמורה שהיא בעצם כלא" כי הוא מדבר על דרגות בסקאלה שבין עבדות לחירות ולא חורג ממנה. העודף הוא בעצם "יותר ממה שאני צריך" ולא "יותר מחירות גמורה".

הממ. אני מכיר כמה אנשים מוכשרים מאד שלמדו במסגרות חינוך רגילות לחלוטין ועדיין -- בגיל 25~35 -- לא מצליחים לבחור. זה לא נראה לי קשור למסגרת החינוכית כמו שזה האופי והאישיות של האדם הספציפי.
וכמובן, מהצד השני, מישהו שהוא לא גאון הדור היה עובר את מערכת החינוך הסטנדרטית בלי יכולת לבחור כמעט בכלל, כי אין לו את היכולת הנוספת שהיתה מאפשרת לו להתעלות מעל מגבלות המסלול הסטנדרטי. ב-[po]חינוך ביתי[/po] לפחות לכל ילד יש את הפוטנציאל של לא ליפול למסלול הסטנדרטי.

[u]עודף חירות שהיא בעצם כלא[/u] - דרמטי מאד. מה זה עודף חירות?

עירית
זה ממש לא הגיל. היא בת עשרים פלוס. והתחושות לדבריה מלוות אותה מילדותה עד עצם היום הזה.
בשמת
לדעתי החינוך הביתי מניח לילדים להרגיש ביתר שאת כי כל מה שירצו לעשות הוא אפשרי. כי כל שעליהם לעשות הוא פשוט לבחור ולעשות, והם יהיו מאושרים. אין חומה עוצרת, אין מדידה חיצונית של מערכת שבודקת אותך מול אחרים, מישרת מרוממת, מקוממת, מטביעה, מנתבת. (לך מתאים מסלול מקצועי, את גאון ריאלי...) לכן לדעתי הבעיה, אם אפשר לראות בזה בעיה, קיימת, לפי תפיסתי דווקא בחינוך הביתי.
האדם עצמו, הילד צריך לדעת מה הוא רוצה מתוך האפשרויות הרבות הנפרשות לפניו. כאן נקודת החולשה לדעתי. כאשר הכיוון צריך לבוא מבפנים, עלולים אנחנו למצוא עצמנו ללא יכולת לבחור. מעיין עודף חירות שהיא בעצם כלא.

[u]שהידיעה כי כל שירצו לעשות אכן אפשרי תעמיד אותם בעמדת חולשה ולא כח.[/u]
שלומית, חשבתי על מה שכתבת, ונדמה לי שזה לא קשור לחינוך הביתי.
גם אני חוויתי רגשות כאלה, ואני לא מחינוך ביתי.
זה נורא תלוי באדם עצמו, וביכולת של ההורים לתמוך ולעזור.

זה ממש לא קשור, אבל בכל זאת רציתי לשאול בת כמה היתה הבת שפגשת? ממה שאני מכירה, סביב גילאי 16-12 רב הילדים מתביישים באופן זה או אחר בהוריהם וחושבים שהם מוזרים, טיפשים, מביכים וכיוצא באלה קומפלימנטים. לפעמים צריך להפוך לאדם בוגר ומבוגר יותר כדי לקבל פרופורציות על עולם המבוגרים. היא בוודאי עוד תעריך אותו, גם אם לא תסכים עם דרכו.

לא מזמן נפגשתי עם אחת הבנות של צביקה הלפרן. השיחה איתה, דווקא בנושא החינוך הביתי עוררה בי תחושה של היסוס.
הנערה סיפרה כי מאז ילדותה כל רצונה היה "להיות כמו כולם", תמיד היא הרגישה נבוכה באמה ואביה, בדרך חייהם בבחירות שעשו למען עצמם ועבור ילדיהם. היא שידרה תחושה קשה של אובדן. תחושה של "הכל פתוח אבל לאן הולכים מכאן?" האפשרויות הן כל כך אין סופיות שהיכולת לבחור כאילו נשללת ממנה.
אחרי השיחה איתה התעורר בי פתאום פחד שהחינוך הביתי עלול להעניק לילדים תחושת אובדן ולא בטחון. שהידיעה כי כל שירצו לעשות אכן אפשרי תעמיד אותם בעמדת חולשה ולא כח. שהחינוך הביתי רק יעצים בילדי את הצורך להיות כמו כולם במקום את ההבנה שאין "כולם" וכל אחד הוא יחיד.תחושת היחיד שלהם תהיה כל כך חזקה ושלמה שירצו "למחוק" אותה קצת בהמון.
חשבתי על צביקה ז"ל, שלא כל כך היכרתי בחייו, חשבתי על הילדים הנפלאים שהוא גידל ולא חיכה לראות מה יקרה איתם. על תחושותיהם כלפיו. אני חושבת שאילו היו הם יודעים כי אבא שלהם לא נראה רק "[u]מטורלל לא מזיק[/u]" אלא גם השפיע על אנשים והצליח לגרום להם לחשוב ולמצוא דרכים נוספות, הם היו מרגישים גאים בו ושמחים על שונותו. הם יכולים היו להגיד להרגיש ולהיות מה שהם, מאוד מאוד מיוחדים. וסוף סוף יוכלו להחליט לאן הם הולכים.

דיון שהתחיל בדף [po]איך שמעתי על באופן[/po], בתגובה לסיפור על צביקה הלפרן: