הייתי, בעברי

מסקרן אותי אם יש פה עוד מישהי שנמצאת בסיטואציה דומה לטליה בזמן הנוכחי חוץ ממני?

נטלי תודה שהחיית את ההתכתבות פה, זה צץ לי בתיזמון נפלא

_אתרי הכרויות.
לא נעים, לא רומנטי, לא משאיר מקום לדמיון,_
לשמחתי הרבה זה כבר המון זמן לא מדויק, לגיטימי לגמרי, מקובל ומסנן נפלא, את בן זוגי הנוכחי הכרתי באתר כזה ומכירה עוד המון סיפורי הצלחה מאתרי הכרויות, פחות רומנטי אבל עדיין שווה.

עכשיו כשואלים אותי מה אני עושה אני מרימה את האף, זוקפת את גבי ומרחיבה את החזה כמו טווסה ומכריזה בגאווה "אני מגדלת את בתי".
לדידי את עושה את מה שהכי נחשב בעיניי (אם כבר החלטת להביא ילד לעולם, מן הסתם את אמורה גם לרצות לגדל אותו לא בשלט רחוק).
@}

ושכחתי להוסיף
:לבד.
ויש לי מין גאוות יחידה (מוזר שזה ביטוי לקבוצה ואנחנו בעצם פרט אחד).
כאילו שזה מין תואר אצילות של נשים מיוחדות, ג'דאיות (כמו שסבתא היתה קוראת לדור החלוצות שעבדו עבודות פרך), אמזונס.
נשים שיודעות להיות גם האבא וגם האמא והן עמוד התווך של המשפחה כולה (גם ובעיקר כשמונה 2 נפשות).
נשים שמקשיבות לרחם שקוראת להן להתמלא ולהנביט ילד.
ככה הרגשתי תמיד.
מערכת יחסים נגמרה, אחרת החלה ונגמרה ושוב. התחלות וסיומים אבל הרצון העז להתמלא, להרות ללדת ולגדל את ילדי היה תמיד קיים ממש ממזמן,
בערך מאחרי הצבא ואולי עוד לפני.
ככל שגדלתי והתבגרתי וחוויתי עליות ומורדות וטלטלות לא קלות ורגעי אושר נפלאים הלך הצורך הזה והתחזק.
אז הבנתי שהצורך שלי להיות אמא הרבה יותר חזק מהצורך שלי בזוגיות.
זה לא שזה לא היה חשוב לי, תמיד הייתי טיפוס זוגי, תמיד בתוך מערכת יחסים.
אבל הגיע רגע מסויים שהרגשתי שאני בשלה ואז הריתי. מתוך הרצון העז וההתכווננות.
למרות שזה בא מתוך המערכת יחסים שבנינו אבל הרגשתי שהרצון לילד הוא רק שלי (עמוק בלב ולא רק על השפתיים כמו שהיה אצל בן זוגי).
אולי כי היה נבון מכפי שחשבתי וראה בעיניי שיש איזה קשר נשמתי שנרקם והוא לא שותף לו.
אולי פשוט לא היה כנה עם עצמו כשאמר שרוצה ילדים.
העניין הוא שתמיד חשבתי שאהיה חד הורית.
אבל דווקא מהמקום החזק והלא מתפשר של לרצות משהוא משמעותי לעצמי ולא מתוך ההתפשרות.
אהבה תבוא. אין לי ספק.
אולי תגמר ואחרת תתחיל ואולי מתישהו משהו יתקבע והמשפחה תתרחב.
אבל האהבה קיימת.
ביני לבינה. כי אותה ביקשתי ובה רציתי ולה חיכיתי כל כך הרבה שנים.
והשאר?
שאלה פתוחה...

פעם הרגשתי נבוכה כששאלו אותי מה את עושה ועניתי "מטפלת בילדים". הרגשתי שמצפים ממני "ליותר" והתחלתי להאמין לזה.
עכשיו כשואלים אותי מה אני עושה אני מרימה את האף, זוקפת את גבי ומרחיבה את החזה כמו טווסה ומכריזה בגאווה "אני מגדלת את בתי".

אני והאיש מכירים מהאינטרנט. אני מודה לאלוהים כל יום שלא התייאשתי וניסיתי כי הוא באמת הדבר הכי טוב שקרה לי. לא האמנתי בכלל שיכול להיות דבר כזה.
זה לא רק בסיפורים, זה קורה באמת... מספיק אחד, לא צריך שכולם יתאימו.
זה לא שזה פשוט, זה בכלל לא פשוט. לא ההכרות דרך המדיום הזה וגם לא ההמשך שלו במציאות... אבל כמו שאמרת...
קשרים.
איך עושים את זה?

ואני כן חושבת שיש משמעות למראה החיצוני בהתאהבות שלנו, וזה לא אומר רק רדידות. זה גם חשוב, מה לעשות, כדי להתאהב. אבל צריך שהוא ימצא חן בעייך, ואת בעיניו, ולא משהו אוניברסלי של חיצוניות כזו או אחרת, וזה ההבדל

אני גם מזדהה איתך וגם חושבת ש עדיף לקחת נשימה עמוקה ולחכות. לראות מה ישלח לי היקום, מה יזדמן בדרכי מי הוא זה שנפשי לו תארוג
אבל אולי יכול להיות שהיקום מזמן לך מישהו טוב מאיזה אתר הכרויות?
(שואלת את עצמי את אותה שאלה, מתחבטת באותן סוגיות כי מכירה לא מעט זוגות שהכירו שם)

אהבה אמיתית תבוא אליי ולא אצטרך לצאת לחפש אחריה מאחורי תמונה וכרטיס ביקור מתייפיף

אינשאללה

אתרי הכרויות.
לא נעים, לא רומנטי, לא משאיר מקום לדמיון,
לא מעורר מפגש אינטימי, לא נותן מקום לארעיות, לא נותן מקום לאופטמיות (אהבה אמיתית תבוא אליי ולא אצטרך לצאת לחפש אחריה מאחורי תמונה וכרטיס ביקור מתייפיף)
אחרי שהאיש שאהבתי ביותר החליט להמשיך בחיו ניסיתי להפסיק לחשוב עליו (גם טעות נפוצה- נסיון לנהל ולשלוט ברגש ובמחשבה שלי) על ידי המחשבה שאהבה חדשה תעטוף אותי במציאות מרתקת ומרגשת חדשה, מסע חדש אל ארץ בלתי נודעת שהוא כבר לא יהיה עץ בשולי הדרך אלייה. (שזה דווקא בדרך כלל באמת תרופת פלא מוכחת. יכול לעבור נצח של געגועים וביום שפוגשת משהו חדש שמרגש אותי ומעניין אותי פוף יעלם קודמו).
נרשמתי לאתר הכרויות של נמסטה. גם חינם וגם אנשים "בראש שלי" "רוחניים" או לפחות כאלה שהבינו שזו תכונה אהובה על נשים ומנסים לגלוש על גל ההצלחה של כיבוש ללא מאמץ.
שבוע הייתי שם.
לא שמתי תמונה (רק בגלל שלא ידעתי איך לקווץ אותה שתתאים)
נסחפתי ברגשנות יתר ובתיאורים מליצים לנוכח שאלות המדדים הרוחניים בהם התברכתי.
כנראה שזה הצליח לי (כמובן לזה קיוותי) על אף שבדרך כלל לא מתעניינים בדפים חסרי תמונות.
מי שהחל התכתבות מיד רצה תמונה.
לא היססתי לשלוח.
ואז הרגשתי את התעשיית המפגש הכפוי והמביך, את שוק הבשר.
אף אחד לא יתחיל לדבר איתי לפני שיוודא שאני עומדת בקריטריונים. לא משנה עם אני מעניינת ובלתי שיגרתית, מרתקת ומלאת אנרגיה, תבונתית ומלאת עוצמה (למשל...) אבל אם צבע העיניים לא תואם לזווית הסנטר, אם אני לבנה (אשכנזיה) או שחורה (מעדות המזרח), גבוהה או נמוכה שמנה או רזה זה מה שיקבע עם נתאים או לא. בלי לתת הזדמנות למשהו להבנות, להתגלות, להתפתח בסבלנות שלב אחרי שלב בסולם הידידות החברות והזוגיות.
אבל לא אז מחקתי את הכרטיס באתר ואמרתי "לא" לאתרי ההכריות.
זה היה רק כשהבנתי שגם אני נהפכתי לכזו, נדבקתי ברייקנות וברדידות. הסתכלתי רק בקנקן ושכחתי שאני מחפשת את תוכנו.
שגם את תוכנו אי אפשר לדעת כי הרי אף אחד לא יכול לתאר את עצמו באובייקטיביות, אף אחד לא יציין תכונות אופי שליליות, ותמיד נחשוב מה יהיה קוסם יותר, שיתפוס יותר, איזה נתח קצבים יהיה המשובח ביותר.
חוץ מזה זה לא כייף, ולא מסתורי ולא גורלי.
וזה שחור על גבי לבן, ווירטואלי, טכנולוגי מנוכר.
נכון, לפעמים זה מצליח, לפעמים האיש שאיתו נפגשים מעניין ונעים ואולי אפילו נראה טוב ומושך (חשוב לא פחות) ובעיקר חשובה הכימייה והחיבור.
אבל בשבילי (גילוי אחרון ואולי אתפתה ואשבר בקרוב או בהמשך הלא רחוק ולכן על תתפסו אותי במילה) עדיף לקחת נשימה עמוקה ולחכות. לראות מה ישלח לי היקום, מה יזדמן בדרכי מי הוא זה שנפשי לו תארוג.
לא פשוט להפסיק לחפש, לעצור, לנשום, להנות מהדברים שיש עכשיו (שיכולים להיות שונים בתוך זוגיות ולא תמיד לחיוב).
אבל אולי זו הדרך הארוכה הכי קצרה.

קשרים.
אפילו קשר בשוכי נעליים כבר כמעט ולא פוגשים (רק מגפיים מסתובבות שם בחוץ)...
איך עושים את זה?
לכל מה שמגיע אלינו יש שיעור עבורינו או שיש לנו בחירה במי לקשור את חיינו איתו?
איך בוחרים? לפי מראה, קליק, התאהבות ראשונית, "רשימת קניות" שיש לנו על בן זוגינו הפוטנציאלי, לפי שיטת האלמינציה- מה אני לא סובלת בגבר שאיתי, לפי החוסרים שיש בי, לפי העודפים שלי (הפעם לא הקילוגרמים), לפי מזל, לפי אלמנט, לפי האם הוא עומד בציפיות שלי, או מנסה "להתאים עצמו", להתגמש כמו שאנחנו אומרות. לפי הדומה בדומה או השונה המשלים.
יש לי מליון פקעות קשרים הסבוכים בתוך מוחי, בתוך לבי, בצלקות ובפצעים שעוד לא הגלידו לחלוטין, בכמיהות ובתשוקות ובארץ לעולם לא. ואולי כן?
אבל איך אפשר אחרת?
איך אפשר לבוא ממקום אחר, מזווית אחרת.
ברור שצריכה לבוא ממקום שלם עם עצמי, אוהב וסלחני אבל אם לא אגיע למקום כזה של שלמות פנימית.
אולי בכלל לא צריך לצפות לזה?
הרי גם לגבי הורות תמיד אמרו (בעיקר גברים, שעדיין נאחזים בזה) שצריך להיות "מוכנים לזה".
אי אפשר כל החיים להתעסק בלחכות להיות יותר. יותר שלמה, יותר אישה, יותר יפה, יותר מוכשרת, יותר אמהית בוגרת ואחראית, יותר מוכנה (כאילו שאני אוכל)
הכל הרי כבר שם. העניין הוא לשחרר שליטה ולקפוץ למיים.
אבל אם קופצים ומסתבר שרוקנו את הבריכה בדיוק יום לפני כן. האם שווה לשבור את כל הצלעות בשביל חיים ללא פחד?
נסחפתי.
כהרגלי.
צריכה להמשיך ולחשוב על קשרים.
האם בשביל להבין משהו צריך להסתכל על הקשרים שהיו לי, ללמוד דפוסים?
אורי, הגבר הראשון והאחרון שהתקשר אלי בשבוע היחידי שניסיתי את הנושא של הבליינדייטים טען שלא צריך להכנס לפלונטר של מה הייתי, איך הייתי, אייך היה, מי אשם. זה נכון בגדול אבל נראה לכן שאני שולטת במחשבות הטורדניות שלי?
חוץ מזה בחור שמדבר איתי בנסיון ליצור קשר, למחרת אומר שטס ל- 10 ימים לבנקוק מטעם העבודה, ואחרי חודש מתקשר ואומר "זה אורי שדיברנו לפני שבועיים" ואחרי שמדברים יומיים ואז נעלם, וכל זאת אחרי שליכאורה רוחני ורגיש ואפילו ציין "כנות" כתכונת האופי החשובה לו ביותר. נראה לכן שבחור כזה בכלל יודע משהו על מערכות יחסים?
כנראה (בגלגול הבא) ארים ידיים ואבין שלא צריך להבין כלום. שאנחנו פשוט מנסים להכניס כל דבר לתבניות שכליות והגיוניות בשביל לתת תשובה למשהו שאינו מבקש תשובות בכלל.

אז אהבו את חמוקי הגוף הנשי
בטוחה שגם היום לא חסרים גברים שאוהבים נשים מלאות

הגחתי לשנייה כדי לקרוא, מותק.
כמה טיפוסי שאחרי חודשים שלא נכנסתי לפה אני מוצאת אותך

חושבת אחורה על דברים שעשיתי ואיך חייתי. מנסה שהמבט לא יהיה ביקורתי אלא עם בחירה מחודשת להמשך. עושה מין ריסטארט למערכות. גוף ונפש. קשר עם עצמי, ועם הילדה שלי, עם אחי, המשפחה. גברים, מערכות יחסים, אינטימיות, קרבה וריחוק. נעשיתי עגלגלה מאז ההריון. זו מילה מפוייסת שמצלצלת נעימות בפה, בניגוד לשמנמונת, מלאה, דובה, "מעל הממוצע" או כל מילת תואר אחרת שמנסה לתרץ, להתגרות, להכפיש או להתנצל על מצבו ה"לא אופנתי" של הגוף הנשי והאימהי שחייב לחיות לפי צו האופנה העכשיווי. (היה הרבה יותר כייף לחיות בתקופתו של הצייר רובנס אז אהבו את חמוקי הגוף הנשי). "עגלגלה" זו המילה שבחרתי לי ההשלמה שלי (לפחות בסימן השתפרות והתקרבות לעצמי בקבלה וחמלה ובניסיון לא להיות שיפוטית וביקורתית) עם השתנות הגוף והרגש ועם התגובה הפנימית- לעצמי והחיצונית- לאחרים על השאלה שחוזרת יום יום "אז את שוב בהריון, נכון?". בהתחלה ניסיתי להתעלם, אחר כך להסביר ועכשיו מנסה לא להרגיש צורך לתת דין וחשבון אלא רק "לא".

פלונית אנחנו ממש שכנות. אני ברמז. את יכולה להתקשר 0523446861.
אשמח.

טליה, מאיזו שכונה את? אנחנו גרים בשיכון דרום.

לא, אני לא הספקתי. מישהי הקדימה אותי. נדמה לי שזו הייתה נקודות.
לא לא, אני לא יודעת איך משנים שמות של דפים... אם הייתי יודעת, הייתי עושה זאת בשמחה. אבל כידוע יש פה הרבה גמדים שקטים שעושים מלאכה לילית ללא השארת עקבות...(אתן רואות - זה לא רק בסיפורים (-:)

יהיה נחמד להכיר. כבר כמה זמן אני מחפשת מישהי במצבי פחות או יותר.
איך ליצור איתך קשר?

מצטרפת לקוראות.
נהנית מאוד מהכתיבה שלך- הכי כיף לקרוא סיפורים שמלאים בפרטים קטנים.

מאחלת לך המון כוחות ושלווה.

כל כך כייף למצוא אוזן קשבת פה ולשמוע ממכן. אשמח להכיר את הפרצופים מאחורי הניקים ולהרחיב ממש מעגל שכזה עם כל כך הרבה במשותף, למרות שיש משהו קוסם מסתורי ומעניין באנונימיות הוירטואלית.
פלונית מזכרון, את מוזמנת ליצור קשר אם בא לך. אשמח להתקשקש ולשתף...

והמון תודה למי ששינת את שם הדף. אהבת עולם זו היית את?

לא, אני לא הספקתי. מישהי הקדימה אותי. נדמה לי שזו הייתה נקודות.

אבל אני כאן. נהנית לקרוא אותך, ומתפעמת...

גם אני

גם אני כאן, קוראת.

גם אני קוראת @}

מדהים! אני מגלה שלכל אדם שני יש סיפור על יום הסערה. גם עלי עבר יום מחרפן במלא עוצמתו שהסערה הפכה להיות בו הרקע - והוא היה מלודרמטי לכל הדעות...
אין ספק שכל סיפור שלא יהיה, הופך קיצוני יותר כשאת אם חד הורית.
@}

הי טליה. איך את מרגישה היום?
גם אני חד הורית מזכרון. גרושה.
המתוק שלי בגיל של ליבלוב שלך.

והמון תודה למי ששינת את שם הדף. אהבת עולם זו היית את?

נקודות ועופרה כייף שקוראות אותי.

סוף אופטימי יחסית- בדרך הביתה לקחתי מונית. הגעתי הביתה ישנו ואת שארית היום סיימתי בבכי משחרר שלמדתי לא לפחד ממנו ולמצות את כל הסיבות שיש לי לבכות (למדתי מאליס מארץ הפלאות- מורה דגולה).
ולא, לא חיכתה לי תהום ענקית בסופו ולא נכנסתי לדיכאון עמוק כמו שהיה קורה בעבר מדברים יותר קטנים וכמו שחברי הקרובים חששו. היום הסתיים והתעוררתי ליום שעדיין היה חורפי אבל אני הייתי מוגנת ומחוממת בתוך ביתנו עם הנס הקטנה שלי.

אתמול היה יום מגעיל. בחוץ בפנים מלפנים ומאחור. יום בדיקת הרקמות (יום שכזה לאבות הלא מאושרים בעולמינו בו הם מקווים להפתר מהעול שנפל עליהם " מבלי שייתכוונו לכך באמת"). האמת היא שלא ברור מה הם מנסים להוכיח אבל זה בדיוק היום שמוכיח לנו הנשים האמהות למה הגבר הנ"ל כבר לא נמצא בחיים שלנו. אז היינו אמורות להיות ברמב"ם ב- 8 בבוקר. והרי זה פלא- לשעה הלא ברורה הזו (בעיקר למי שבא מחוץ לעיר וזו שעת הקימה הטבעית שלו) התווסף מזג האוויר הסוער גועש שמדהים בעוצמתו כשאת מכרבלת במיטה עם הקטנה ורואה אותו דרך החלון אך בהחלט לא משאת נפשי (שגם ככה מעורערת נפשית ביום שכזה)...
התכנון היה השכמה מוקדמת (ליבלוב לא הבינה איך אמא קמה לפניה פעם ראשונה בחייה הקצרים), מונית ספיישל לרכבת משם לתחנת בת גלים ומשם ספיישל לרמב"ם. יופי של תוכנית אבל לבורא עולם יש תוכניות משלו (במטרה לחשלנו וללמדנו שיעור אחד או שניים על הדרך). אמא (המופלאה מסתבר שוב ושוב) נדנדה כל הערב לפני שאקח ספיישל מזכרון לבית החולים והבטיחה להשתתף אבל לחד הורית שכמותי (ואני רחוקה מלהיות קמצנית או חסכנית) 150 ש"ח לכל כיוון זה ימבה כסף..
מה שהיה בסוף זה שברכבת היה קור כלבים או במקרה שלנו כלבות אבל את זה בהחלט יכולתי לסבול עם המדהימה שלי עטופה בשכמיה אדומה וכובע לראשה ומכורבלת איתי בתוך של ענק (תודה לך מזרח רחוק שהענקת לי של מדהים שכזה שמלווה אותי כל כך הרבה שנים לכל כך הרבה שימושים. עוד יופיע בהמשך הסיפור) שישבה לה בשקט ובנוחיות צמוד לבטן. הכל נראה נינוח וחמים ברכבת. כשהגענו.. רגע הפסקה לציון עובדה חשובה שהושמתה: הילדונה משלשלת בטרוף מאיזה וירוס שיושב עליה איזה שבוע כבר מהסוג הזה שאתן בטח מכירות שתוך שניות ספורות (אפילו אם התגובה של האם המבועתת מהירה ביותר מגיע תוך רגע עד לעורף ומצריך שטיפה יסודית של כל הבית וכמובן הזעטוט שתוך רגע מקבל פרצוף של היה פה משהו שהפסדתי וחוזר למשחקו חסר הדאגות) נכון שהצטיידתי בחצי ארון של בגדים להחלפה אבל התפללתי לאלוהי כל הדתות שהפרץ יהיה במקום שאוכל להדפו.. ביום הזה אלוהים היה לרגע בעדי ולרגע נגדי כי אומנם השילשול בא רק בסוף היום בקפה ארומה כשהשכבתי את המסכנונה על השיייש (על השל הרב שימושי) ובידיים אמונות החלפתי לה עם מינימום נזקים אך לרוע מזלנו (שמשם רק הלך והתדרדר) לא היתה מונית ברכבת ונאלצנו כמעט לרוץ בגשם סוחף עם הקטנה שבעזרת השם שוקלת יותר מ- 10 קילו ועם תיק שכמו שאמרתי מלא בגדי החלפה כשהשעון מתקתק ועוד רגע 8:00. בבית החולים, על סף בכי הלכתי כשיכורה ממקום למקום עד שלבסוף לקחה לי את היד אחות רחמניה אל הצד השני של בית החולים ואת שארית הדרך בגשם הסוחף הותירה לי ללכת לבדי (אוך כמה התחשק לי להחזיק בידה ולא לתת לה לעזוב אותי לבד מול כל הכאוס הזה של רוחות גשם ציפייה תיסכול כאב והבנה שמה שיש זה כנראה מה שיש.. (קייטי החכמה בוודאי צודקת).
סוף סוף הגעתי (אני שומטת קצת כי בטח אני כבר נשארתי פה לבד ואני לא רוצה לעייף את מי שעדיין איתי). האיש כאילו לא מכיר את זו שאהב שנתיים מחייו. לשאלתי מה נשמע משיב "בסדר". הילדונה עושה לא פרצופים ממיסים כאילו מרגישה את הדם המשותף הזורם בעורכייהם והוא מחייך בשליש חיוך על פנים לאים וכבויים.
ואחר כך בדיקת דם ובכי ענק שלה שגורם לי לבכות עליה ועלי ועל היום המזורגג ועל הציפייה הקטנטונת שישאל מה שלומנו, יגע בה (אפילו ליטופון קטנטון) או לפחות שיציע לעזור עם התיק כשעוברים לחדר השני.
אבל אסור לצפות כי אז גדלות האכזבות. בעיקר ממישהו שנפרדתי ממנו בגלל כל הציפיות והאכזבות והתיסכול והכעסים שנוצרו.

שימחת אותי.

@}

כשהתחלתי בדרך הזאת של חד הורות היו לי רגעים בהם חשבתי מה יהיה בחגים, רק שתינו, לבד בלי משפחה גדולה והמולת אחים סביבנו. בחוכה הזו הבנתי כמה אנחנו באמת משפחה, שלמה ומלאה בכל זה גם בלי התוספות. ואין כאן בדידות אלא הרבה יחד. אני והיא, אהבתי הגדולה ביותר. הושבתי אותה על הכיסא אוכל הגבוה, כיבתי אורות, הדלקתי נרות, וקידשתי. אחר כך שרתי לה חצאי משפטים מגובבים ומזוייפים של שירי חוכה (כל שיר כמה פעמים) וזה ממש לא הפריע לה ולהפך: עודדה אותי בתפיחות עזות על השולחן ובניעות קצובות.
איזה חג מדהים. חזרה לילדות בקיבוץ. כבר הרבה שנים לא הרגשתי את אווירת החג כמו שהרגשתי עם משפחתי החדשה והלגמרי שלמה- ליבלובי ואני- אם וביתה.

הי טליה.

אם בא לך, את יכולה לכתוב לי למייל שנמצא בדף הבית שלי לגבי השאלה ששאלת כאן.

זה לא שאני לא מחפשת אהבה, קרבה, אינטימיות כמו רובנו אבל כשכבר באה האהבה אני פתאום שברירית תלותית וכמהה מלאת ציפיות ותשוקות שקיימות בתחילת קשר ומתפוגגות עם בוא הסתיו...
או! מוכר היטב.
אין שום דבר רע אגב, בכך שיהיה אבא עם כל הזכויות. אני לא בעד משמורת משותפת בגילאים קטנים. אם תצליחי לכוון זאת לכוון ה"רגיל". שני ביקורים אחה"צ וכל שבת שניה, נראה לי הרבה יותר טוב. כשיש אבא בתמונה החיים יותר קלים וגם ככה זה מאוד קשה לגדל לבד. אם הוא ירצה להיות בתמונה זה מצויין לכולכם (תוך הנחה שהוא אבא טוב).
ו
אולי זה באמת בלוגי יותר
אכן.

נקודות ורודות אגדיות אני די לא יודעת מה הלאה. בנתיים לא היה בכלל בתמונה למרות שהיה בן זוגי כשנתיים ותכנון המשפחה היה משותף. יש בו הרבה כעס עלי ולכן מתרחק גם ממנה כדי לא להפגע שוב. לא מאשימה אותו, כעס וכאב הם רגשות שלא כל להקל. אני לא יודעת אם אחרי בדיקת האבהות הוא יחליט להיות בתמונה. אם כן יהיה הסכם החתום ע"י בית המשפט לגבי משמורת. מזונות בכל מקרה יישלם. חשבתי הרבה על מה שכתבתי למעלה והבנתי שאני עושה אותה טעות שעשיתי כשהיינו ביחד. רציתי להיות איתו אבל בדרך שלי ובלי פשרות ולא ממש הקשבתי והייתי פתוחה לרגשות למחשבות ולתחושות שלו. וככה קלטתי פתאום ששוב אני רוצה שיהייה אבא אבל... וזה לא עובד ככה לפי הזמנה. הוא אבא שלה כי פעם אהבנו ורצינו לעשות אותה מתוך החיבור ביננו. היא בשר מבשרו כמו שהיא מבשרי ואין לי זכות עליה יותר מלו למרות שאני רציתי אותה, החזקתי אותה ברחמי, וגידלתי אותה בעצמי עד כה.
לא יודעת מה יהיה הלאה אבל לא עשיתי אותה מבנק הזרע ולאבא שלה יש את כל הזכויות והחובות שיש להורה גם אם לוקח לו זמן לעכל וגם אם יחליט לא ליצור כל קשר. בסופו של דבר ההחלטה שלו. נכון, מאוד כייף וזורם וקל איתה, הרבה יותר ממה שאני מדמיינת אילולה נשארתי איתו בתוך הציפיות התיסכול המרירות והלבד ואיפשהו לבד מבחינתי זה תמיד עוצמתי יותר אבל אולי השיעור הוא דווקא לשחרר שליטה וליצור חיבור נכון יותר למענה ולמען שנינו (לא בשביל זוגיות אלה הורות חזקה שתיתן לה ביטחון ואהבה).
די גלשתי. לא נורא.
יש הרבה מחשבות על מערכות יחסים ועל דברים שפעם אאמנתי בהם והיום מתערערים לי.
מצד אחד מרגישה שלמה מאוד עם המשפחה החד הורית שהולדתי. טוב לי איתה כמו שאף פעם לא הרגשתי כשהייתי לבד, רווקה, או בזוגיות.
זה לא שאני לא מחפשת אהבה, קרבה, אינטימיות כמו רובנו אבל כשכבר באה האהבה אני פתאום שברירית תלותית וכמהה מלאת ציפיות ותשוקות שקיימות בתחילת קשר ומתפוגגות עם בוא הסתיו...
אהובתי התעוררה משנת הצהריים נמשיך מאוחר יותר. אולי זה באמת בלוגי יותר....

גידול הילדה. סליחה @}

שלום.אני מהסוג הגרוש אז לא מכירה איך זה עובד במקרים כאלה. אחרי הבדיקה, האם יש לו זכויות וחובות על גידול הילד? אילו? האם אתם צריכים לחתום על הסכם כפי שעושים הגרושים?

טליה, האם זהו דף תמיכה בך כאם יחידה? האם את רוצה רק להתייעץ או גם לשתף ולכתוב מעין בלוג? ואם זה דף להתייעצות מסוימת, אולי בכלל יש דף קיים שאת יכולה להוסיף בו את שאלתך?
בכל אופן, בהצלחה בדרכך! @}

חוצמזה אשמח לאיזו קבוצת מפגש או תמיכה ושיתוף.
אני מזכרון. אשמח להכיר אמהות מהאזור ובכלל

בקרוב סוף סוף יוכר אביה של בתי כאביה לאחר בדיקת רקמות שביקש לערוך (אין ספק באבהותו מבחינתי). דקה לפני הייתי רוצה לראות קצת קדימה ולעשות כמה דברים שעוד בהחלטתי הבלעדית כמו להוציא לה דרכון. נכון שבחיים הנאורים והאידאלים הייתי רוצה גידול משותף והרמוני עם אביה אבל עד כה לא היה בתמונה כלל למרות שפתחתי עבורו את הדלת והלב מספר פעמים (היא בת 9 חודשים) ולא יודעת אם בכלל ירצה קשר בעתיד ולא רוצה שיחליט על החיים שלנו בצורה שנהייה קבולות..
מנסיון של חד הוריות אחרות, יש דברים שחשוב לעשות לפני שהקשר מתהדק?