קראתי שוב את הדף הזה, במיוחד את ההודעה האחרונה, וחשבתי על ההפך.
קלילות בעיני מתקשרת לאווריריות, ואילו כובד לדברים דחוסים יותר, לאדמה. אבל גם לאדמה יש את המקום שלה.

ונזכרתי בספר שקראתי. ספר (ליתר דיוק, סדרת ספרים) באנגלית. פנטזיה הירואית. הייתה איזו סיטואציה שבה הגיבורים בספר אמורים לדבר על נושא מאוד טעון רגשית - על ההיסטוריה של עם האלפים, על שנות שיעבוד, על עם אחר שבמשך אלפי שנחם כבש עולמות והשמיד את כל יושביהם - שנציג מהאופוזיציה שלהם התאחר אצלם. דברים שקלילות ממש לא מתאימה להם. והרגשתי בגוף שלי את הלחץ, כי איך אפשר לדבר על זה?

אבל הם הצליחו. הדמוויות ניהלו את השיחה הזו... בפשטות. היא לא הייתה קלילה, אבל היא לא הייתה נלעגת, או מלאת פאתוס. הם אמרו את מה שהם התכוונו לומר, בצורה ישרה. אני, לעומת זאת, מראש התכוצתי בכסאי. אבל הם הצליחו. לומר בצורה ישרה דברים גורליים.

אני חושבת שאני רוצה ללמוד את זה. אני לא הייתי מצליחה להגיד דברים כאלו בלי להתגונן. כאילו שאני מראש מצפה לציניות, לזה שמישהו יצחק על הנאיביות שבכך. גם בספר שאין בו מקום. המבקר הפנימי שלי לא משחרר את האמירות הציניות, אבל הוא נבוך בשמן של הדמויות. או שאולי ציפיתי להאשמות? אני לא הייתי מצליחה לדבר עם מישהו שחושב שהוא שייך לגזע עליון ושזה לגמרי בסדר להשמיד את שאר הגזעים בלי להאשים. בלי עומס מיותר.

אז עכשיו אני יודעת מה אני מחפשת - פשטות וישירות בנושאים כבדים. הם מביאים איתם צלילות. לא קלילות, שלפעמים היא רצויה ולפעמים אפילו מעליבה. יש דברים שרצינות יאה להם.

על פני קלילות - צלילות. זה משהו אחר.

הסדרה שהזכרתי היא סדרת ספרים על העולם מידקמיה של ריימונד פייסט. החלק הראשון שלה (שהוא עצמאי לחלוטין - הסדרה מחולקת לתתי סדרות כשרובן קשורות זו לזו בקשרים רופפים בלבד) תורגם לעברית. וכבר שם אפשר לראות חלק מהנקיות הזו, אבל רק קצת. תת הסדרה הראשונה - מלחמת הבקיע, תורגמה לעברית בתור ארבעה ספרים - קוסם: שוליה, קוסם: רב-מג, קוץ הכסף, חשכה בסת'אנון.

השפעה אנרגטית של קלילות על השיח הזוגי
כשבני זוג מדברים ביניהם והאווירה היא קלילה יש זרימה בשיח הזוגי. לעומת זאת אווירה כבדה יוצרת קושי בשיח.
אז איך אפשר בכל זאת להכניס אנרגיה של קלילות כשהאווירה אינה קלילה?
אפשר להכניס אוויר כדי לפוגג את העומס (זאת אומרת לנשום)
וגם להוריד מאמץ שזה אומר לזהות מה בגוף מכווץ ולשחרר בגוף את המתח.

נכנס למודעות שלי לאחרונה:
לדבר בלי קלישאות וצירופי מילים נדושים.

שמתי לב שאם מישהו שמדבר איתי משתמש במילים כאלו זה מרגיש מוגזם ולא אמיתי, אפילו אם הכונה אמיתית

ועוד במקום נשוי באושר
נשוי באהבה

בעקבות חווית גילוי עצמי
בביטוי נשוי באושר יש מימד של כובד (אולי מקורו בהסטוריה של הביטוי "חיו באושר" ובציפיות שיוצר ביטוי זה.)
התחליף שאני מצאתי הוא להיות נשוי בכייף. משדר קלילות והנאה.

לשתי הפלוניות, לי זה מרגיש אחרת. לבדיות, ואפילו בדידות לא נשמעים לי מחלישים.

העצם, בדידות זה הכי פנימה שיש, כי אז אין ברירה אלא להיות פנימה.

לפעמים נעשה שימוש בביטוי "אל תגיד/י לי מה לעשות"
אני לא מרבה להשתמש בביטוי הזה אבל השבוע מצאתי את עצמי אומרת לאחד מבני משפחתי: "אל תגיד לי מה לא לעשות."

לא, לא, עכשיו את ברורה! בעצמי זה מחזק, לבדי נשמע בודד
נכון?ֿ
נראה לי שאני יודעת למה זה ככה: בעצמי זה מבפנים החוצה, מתוך אני. לבדי זה מבחוץ פנימה, אל אני.

סליחה על הקצרנות...
יש הבדל מהותי בין לעשות בכוחות עצמי או להציע לילד לעשות בכוחות עצמו לבין לעשות לבדו,
כלפי חוץ נראה אותו דבר,
אבל אחד מעצים ומחזק והשני הרבה פחות, מחזק תחושת בדידות
דוגמא לעוד השפעה של דיוק בניסוח

מצטערת לא מצליחה לדייק את זה P-:

לעשות בעצמי לעומת לבדי
לא ממש הבנתי

נזכרתי בעוד אחד קלאסי - לעשות בעצמי לעומת לבדי

דוגמא של בן זוגי (לכן פלמונית)
הוא משתמש בביטוי "להזרים את הכסף" במובן של לשלם. לפני כמה זמן פתאום שמתי לב לזה שזה ממש משקף את האמונות שלו לגבי כסף, ודיברנו על זה. שזה לא מעניק ערך לכסף שאתה נותן למישהו וגם לא לכסף שאתה מקבל. שאין זכר להשקעה ולהערכה. שזה גם ממש משקף את הביטוי הכסף נוזל מהידיים וזה לא המצב שהוא מעוניין בו. ועוד..

על המקור של הצרימה בשיח הזוג
הצרימה והדיוק בשיח הזוגי משקפים את יחסי ה ספק -אמון ביחס לעצמנו.

חוקרת ועוסקת בנושא של בחירת בן/בת הזוג.
בעיני כאשר אנו נולדים, אנו מחוברים למקור שלנו, לאהבה שהיא טבעינו האמיתי. בהמשך, בשנות ילדותנו אנו עוטים על עצמנו תוספות, מעמידים בפני עצמנו חומות, ומשלב מסויים בחיינו הבוגרים אנו עסוקים בלהשיל את התוספות ולפוגג את החומות על מנת לחזור ולהתקרב למקור, לאהבה שהננו.

בתוך כל התמונה הגדולה הזו של חיינו אני מתייחסת לזמן שבו אנו בוחרים בבן /בת הזוג שלנו ולהתנהלות הזוגית בחיי היום יום.
אני מאמינה שהבחירה בבן הזוג נעשית מהנשמה שהיא המקור לאהבה האין סופית שבנו. למרות המרחק שלנו מעצמנו יש "רגע" אחד שבו אנחנו מצליחים להביט פנימה אל תוך עצמנו, ולקבל "אישור" על בן הזוג שלצידו אנחנו הולכים לעשות את התהליך של ההתקרבות לעצמנו.
ואז לאחר ההתאהבות, כשמגיע הזמן של הירידה לקרקע, קופצים לנו לעיניים אי הדיוקים של בן הזוג. עד כדי כך שאנו עלולים להטיל ספק בבחירה שלנו. הספק בבחירה שלנו משקף את הספק בעצמנו. המחשבות על הספק יוצרות פתח לכניסה של אנרגיית ספק שמשאירה את חותמה על האווירה במרחב הזוגי. אחד הביטויים של האנרגיה הזו היא צרימה ואי דיוק בשיח הזוגי.

בפוסט הבא: להכניס אנרגיה של אמון למרחב הזוגי.

אהבה{@

במקרה ומישהו מעוניין להאשים אותי בזה שנעלבתי באשמתי, אתם מוזמנים למצוא מישהו אחר לדון איתו.

לפעמים סיגר זה רק סיגר.

לא להיעלב מכלום זה ממש לא טבעי. זה מעיד על שיריון.
אי אפשר לא להיעלב בכלל. להיעלב זה אנושי וזה מה שאנחנו -אנושיים.
אבל כאשר להיעלב זה דפוס כמו שהוא היה הדפוס שלי בבית מול האנשים היקרים לי, אז הוא בעצמו שיריון שבהתחלה אולי נחווה כמגן אבל מתברר כמכביד וחוסם. להשתחרר מהדפוס הזה בשבילי היה הקלה גדולה.

לדעתי, כמו שטבעי להעלב, גם טבעי לעשות לעלבון עיבוד.
למשל כשאני מרגישה שנעלבתי ממישהו, אני מנסה להבין עם עצמי למה נעלבתי, לפעמים זה בגלל שאני חושבת או מרגישה שיש אמת במה שההתנהוגות או דבריו של האדם "הפוגע" שיקפו לי. לפעמים אני נעלבת או נפגעת כי אני במצב רגשי עדין מסיבה זו או אחרת.
בכל מקרה אני מנסה לראות גם בעלבונות הנקרים על דרכי מעין הזדמנות ללמוד משהו על עצמי ולהתפתח.
אני חושבת שכאשר אני מאשימה את האדם האחר בזה שנפגעתי אני מפסידה את ההזדמנות הזו.

כשאני במערכת יחסים כלשהי עם אדם, אני מנסה לכבד את המגבלות שלו, ואת השונות ביננו, אם הפערים גדולים מכדי לגשר, או אני מרגישה שאין בכוכי או ברצוני להכיל אני משתדלת לשמור על יחסים קורקטים בלבד.

חני, כשמישהו אומר שלדעתו מותר וצריך להרוג ערבים זה מעליב אותי לא כי הילדה הקטנה שבי נעלבת. היא - הילדה הקטנה - בכלל לא מתעניינת בפוליטיקה. אני נעלבת כי אותו נער יהיה חייל ואולי יעמוד במחסום או יפגוש פלסטינים. והוא יפגע בהם. אולי כמו הקלגסית הקטנה, שלפני כמה שנים הייתה עליה כתבה בעיתון - על חיילת שהתעללה בפלסטינאים.
כשמישהו מהרחוב יגיד לי שאני ילדה קטנה שלא מבינה (או רווקה זקנה, מה ההבדל?) אני לא אפגע. כי למדתי לא לייחס חשיבות למה שאנשים אקראיים אומרים.
אבל, פעם, לפני שלמדתי, נעלבתי גם אם אמרו לי דברים שאני ממש בטוחה שהם לא נכונים. נעלבתי פחות, ממש פחות, אבל נפגעתי לא מזה שחשבתי שאם מישהו אומר שאני טיפשה זו האמת, אלא כי מישהו מרשה לעצמו לנהוג באלימות.
רק שבאותו זמן לא ידעתי שאלימות מילולית היא גם סוג של אלימות.

אם מישהו מפיל לי כוס או צלחת או כל דבר על הרגל בלי כוונה - זה כואב. וזה שהוא לא מתכוון לא משנה. אם יש לי שריטה או שפשוף או פצע או סתם רגישות ברגל יכאב לי הרבה יותר. אבל גם אם אין לי - זה עדיין יכאב.

להיעלב זה טבעי. גם בני אדם שלמים, שגדלו ללא חוסרים, ואני לא מכירה כאלו בחברה המודרנית, יכולים ואמורים להעלב. בני אדם, במקור, הם חייה שבטית, חברתית. זה טבעי לייחס חשיבות מסויימת לדבריהם של אחרים. לא להיעלב מכלום זה ממש לא טבעי. זה מעיד על שיריון. כזה שמגן מפני חצים מורעלים, אבל גם מקשה על תקשורת.

לדעתי.

לא להיעלב זה יותר ממה שאדם אמור לעשות.
אני למדתי על עצמי שכאשר אני נעלבת מי שעונה במקומי הבוגרת זו הילדה הקטנה שנעלבה.
נניח שבעלי אמר משהו שנעלבתי ממנו, הוא כמובן לא התכוון אבל זה בכלל לא משנה. כשאני נעלבת אני לא יכולה להיות עסוקה בעובדה שהוא לא התכוון.
הבעייה היא שהוא אדם בוגר שמדבר אלי כאל אשה בוגרת. ופיתאום הלכה האישה ועכשיו הוא מול ילדה נעלבת.
במקרה כזה אצלנו אי אפשר להמשיך את השיח הזוגי

המקום היחידי שהמשפט הזה מתאים לי זה להוסיף לרשימת הכשלים הלוגיים האישית שלי. ולא כי הוא לא נכון, אלא כי יותר מדי פעמים הוא מנוצל כהתחמקות מדיון. אם מישהו הפיל עלי חפץ כבד בלי כוונה, אני אמורה לא להיפגע? לדעתי, אם מישהי אומרת משהו פוגעני ואני לא נפגעת, זה לא טבעי. זה אומר שלא אכפת לי מדעתו, שחסמתי את הקשר שלי איתו, וחבל.

לדעתי באופן טבעי כל אדם יפגע מזה שמעליבים אותו. ורק בגלל המצב של החברה שלו כיום, שבה עלבון נחשב למשהו שילדים צריכים לעבור, ואנשים לא אמורים להיפגע ממנו (בחברות אחרות יש יחס שונה לחלוטין. למשל, התייחסות לעלבון כאל פגיעה בכבוד ומחוייבות של ממש לנקום.). ולמרות זאת, רוב האנשים נפגעים מעלבונות.

אני לא אמחק את הודעה שלך, בעיקר כי נראה לי אידיוטי למחוק אותה ולא את ההודעות שמניחות שאני טרול.

אבל מעצבן אותי שאת מניחה שאני לא יודעת ש"הם" לא התכוונו לפגוע, והם היו בעדם ולא נגדי. אבל זה פשוט לא משנה. גם אם באותו שרשור בתפוז מישהו רושם שאני רווקה זקנה וילדה קטנה, וזה קרה, זה לא הופך את המילים שלו לפחות עלבון. ובמערכת המוסר שלי, לא להיעלב זה יותר ממה שאדם אמור לעשות.

ולמה ביירון קיטי הייתה מאמצת את המשפט הזה? אני לא ממש מתמצאת בעבודות שלה.

לדעת עובדות זה גם סוג של ידיעה.
כשאת צודקת את צודקת. ביירון קייטי הייתה מאמצת את המשפט הזה בשתי ידייה.

אולי זו הזדמנות להציע לך (ואם לא מתאים לך - תמחקי מיד) להסתכל על המקומות שאת נפגעת בהם ולראות איך יכול להיות שמה שאמרו לך לא התכוון לפגוע, ולא היה מנוגד אלייך. גם אם זה מרגיש כעובדה.

מעניין. בעיקר כי אין שטח אחד, ואני מכירה כמה אנשי מקצוע שלא משתמשים בעגה המקצועית הזאת. בעצם, אני לא מכירה אנשי מקצוע אחרים. אבל המדגם שלי לחלוטין לא מייצג, ורוב האנשים אכן משתמשים במושג המעצבן הזה. מצד שני, לדעת עובדות זה גם סוג של ידיעה.

ברור לי - כי זה פשוט כך. כשלמדתי את זה באוניברסיטה זה המינוח שהשתמשו בו - כשאני עובדת עם אנשי מקצוע - זה המינוחים שמשתמשים בהם. זה לא קשור בדיעה או במחשבה, אלא במה שקורה בשטח, באיך שבעגה המקצועית קוראים לזה. הציפיות שלי מהממסד או מאנשים אינם רלוונטים לעניין הזה.

בשמת א
_בדרך כלל, אכן חברות זה ממש לא השם המתאים ל - למשל - כיתה רגילה בבית ספר רגיל.
ואיזה מזל שאני לא שם. כמעט.
לפעמים עדיין מרגישה כאילו זה היה רק אתמול, ומנסה לנער מעלי את הזכרונות מהר, מרוב גועל.
שמחה שלא שלחתי את הילדים שלי להכיר את ה-
רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'.
כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי._

אשרי ילדייך!
אבל כשאומרים שלאוטיסטים אין קישורים חברתיים, לרוב מתכוונים לזה, שהם לא מעמידים פנים שאכפת להם אם לא אכפת להם, בשם הנימוס, שהם לא מנסים להיות מקובלים, שהם מסרבים להיכנס לרשת הזאת.
ויש להם את התקשורת שלהם. שאת, כנראה, ואני, כנראהף לא נבין, או נראה רק חלק קטן ממנה, אם נהיה בפגישה שלהם.
אז להמ לומר שיש להם ולא לנו הפרעה?

מיכל צמות
_כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי. אשרי ילדייך. אשריהם בכלל שאת אמא שלהם, אבל זה מסיפור אחר.
המילה "שונות" מציינת עובדה. האוטיסטים שונים מאנשים אחרים. במילה "הפרעה" יש שיפוט ערכי - אוטיסטים שונים, זה רע. מסכימה עם בת האש. בעיקר אם מדברים עם מישהו עם PDD על העניין - ובפניו זה נשמע לא טוב כ"הפרעה" או כ"ליקוי". שונות הרבה יותר נכונה עבורי בהקשר הזה. אם כי, ברור לי כי בעגה המקצועית "הפרעה" היא המילה שניתנת. (קוראים לזה לקות תקשורתית על רצף ה-PDD)._

תודה. למה ברור לך כי בעגה המקצועית הפרעה זו המילה? כי את מכירה את זה? כי את לא מצפה מהממסד ליותר? מאיזו סיבה אחרת?

כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי. אשרי ילדייך. אשריהם בכלל שאת אמא שלהם, אבל זה מסיפור אחר.

המילה "שונות" מציינת עובדה. האוטיסטים שונים מאנשים אחרים. במילה "הפרעה" יש שיפוט ערכי - אוטיסטים שונים, זה רע. מסכימה עם בת האש. בעיקר אם מדברים עם מישהו עם PDD על העניין - ובפניו זה נשמע לא טוב כ"הפרעה" או כ"ליקוי". שונות הרבה יותר נכונה עבורי בהקשר הזה. אם כי, ברור לי כי בעגה המקצועית "הפרעה" היא המילה שניתנת. (קוראים לזה לקות תקשורתית על רצף ה-PDD).

מה שכן, אוטיזם לא בהכרח ימנעו מהקשרים כי הם לא רוצים, לפעמים הם פשוט לא מבינים את מה שקורה שם. ויתרון גדול לפעמים הוא ש רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'. חולפים על ידם מבלי משים, כי זה היה בין השורות, או בציניות והם לא הבינו. לפעמים בצד הזה של המטבע הדברים יותר פשוטים...

בדרך כלל, אכן חברות זה ממש לא השם המתאים ל - למשל - כיתה רגילה בבית ספר רגיל.
ואיזה מזל שאני לא שם. כמעט.
לפעמים עדיין מרגישה כאילו זה היה רק אתמול, ומנסה לנער מעלי את הזכרונות מהר, מרוב גועל.
שמחה שלא שלחתי את הילדים שלי להכיר את ה-
רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'.

כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי.

בדרך כלל, אכן חברות זה ממש לא השם המתאים ל - למשל - כיתה רגילה בבית ספר רגיל.

_בת האש? היקרה, רק אתמול נזכרתי איפה קראתי את דברייך לראשונה.
חזרתי לכאן כי אז, כתבתי לך ומחקתי הכל.
בעקבות דברייך הלכתי וקראתי את המקומות שמהם ציטטת, וכיוון שאני לא רוצה להיכנס לשום דיון בעניין אומר רק, שרק באחד מהפוסטים שלי התייחסתי לאוטיזם. כל השאר בכלל לא קשורים, למשל השתיקה לא רלבנטית לנושא האוטיזם._

בשמת, אני התייחסתי לכל הנושאים הללו ביחד משום שלדעתי הם קשורים. הזכרתי את כולם משום המכנה המשותף שלהם - להתייחס לצורת תקשורת אחת כנכונה, ולכל מי שצורת התקשורת שלנו כמישהו שצריך להשתנות כדי להתאים את עצמו לנורמה.

_אוטיזם זו שונות נירולוגית, צורת תקשורת שונה, לא הפרעה
זו דעתך.
אני חולקת על דעה זו לחלוטין.
אבל זה עניין של נקודת מבט והשקפת עולם, דרך ראייה של העולם, ואני לא מוצאת טעם להתווכח עם מישהו בעניין הזה.
אני לא רוצה לשכנע אותך לשנות את דעתך, במיוחד מכיוון שנראה שהראייה של זה כ"שונות" מדוייקת לך.
אבל אני גם לא מסכימה שיאסרו עלי את עמדתי המושכלת. את הראייה המדוייקת לי, אנרגטית, מוסרית, שכלית ורגשית._

תוהה - את נוהגת באופן קבוע להגדיר לקבוצות של אנשים מי הם?
אני מאמינה בזכות של קבוצות להגדרה עצמית, ונוהגת לקרוא לאנשים בשם ובהגדרה שהם בוחרים לעצמם. לומר למישהו "לא, זה שאתה טוען שאת הנורמלי זה לא משנה, אני אמרתי שיש לך הפרעה אז יש לך" ממה לא נשמע לי מדויק.
המילה "שונות" מציינת עובדה. האוטיסטים שונים מאנשים אחרים. במילה "הפרעה" יש שיפוט ערכי - אוטיסטים שונים, זה רע.

_אבל מי קבע שהרצון להיות חלק מקבוצה של אנשים שיש בה העמדת פנים של קשר זה "חברותיות"?
מי קבע שיש שם רק העמדת פנים של קשר?
הניסיון שלי מלמד, שאנשים ברצף ה-PDD לעתים קרובות מפרשים לא נכון את הרשת המורכבת של הקשר החברתי והתקשורת המילולית והלא מילולית שמתקיימת בין האנשים שאינם PDD. פשוט לא מבינים מה קורה, ולכן חושבים שאין.
מזכיר לי את הסיפור המפורסם על מוסטפה פאשה:
פעם בתקופת האימפריה העותומאנית נשלח הגנרל התורכי מוסטפה פאשה לכבוש את האי מלטה.
הגנרל טעה בניווט ולא מצא את האי.
חזר לסולטאן התורכי ואמר לו "מלטה יוק!"
שזה בתורכית - אין מלטה. מלטה לא קיימת.

מאז, "מלטה יוק!" הוא כבר מטבע לשוני לתופעה הזאת.
אותי, זה משגע! זה הכי חוסר דיוק במלים שיש... כאילו, אתה לא רואה? לא מצאת? אז אתה פשוט אומר שזה לא קיים?_

הניסיון שלי מלמד שאנשים נירו-טיפיקלים לעתים קרובות מכניסים את עצמם לתוך רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'. ואז הם קוראים למי שנלכד יחד איתם ברשת הזו "חברים". זו לא חברותיות, לא בהגדרה שלי. יש שם קשר - קשר רדוד ולדעתי שלילי. חברותיות לא הייתה שם (ואני מדברת על הכיתה שהייתי בה ביסודי. כיתה "קלאסית" עם "מקובלים" ו"לא מקובלים", מאבק על תפקיד "מלכת הכיתה", ושאר זוועות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, חברות זה ממש לא השם המתאים).
וכאנשים שנמצאים באותה המסגרת טוענים שהם חברים ושימשיכו להיפגש, ואז עוזבים את המסגרת ולא שומרים על קשר, זו ידידות, והעמדת פנים של חברות. וזה לא שלי אין ידידים, אבל אני קוראת לדברים בשמם, ולא מעמידה פנים שאנחנו נישאר יחד עד הקבר.

למה את מניחה שאני, וכרגע אני מדברת על עצמי, לא מצאתי קשר? מצאתי קשר שההגדרה "קשר חברי" ממש לא מתאימה לו. ולמרות זאת, רוב האנשים שהכרתי מניחים שזה חברות.

אולי אראנה צודק ונירוטיפיקליות זו באמת מחלה?

וכשאנשים אומרים שאוטיסטים לא מתקשרים רק כי הם לא מבינים את צורת התקשורת שלהם זה כן מדויק?

בת האש היקרה, רק אתמול נזכרתי איפה קראתי את דברייך לראשונה.
חזרתי לכאן כי אז, כתבתי לך ומחקתי הכל.
בעקבות דברייך הלכתי וקראתי את המקומות שמהם ציטטת, וכיוון שאני לא רוצה להיכנס לשום דיון בעניין אומר רק, שרק באחד מהפוסטים שלי התייחסתי לאוטיזם. כל השאר בכלל לא קשורים, למשל השתיקה לא רלבנטית לנושא האוטיזם.

אוטיזם זו שונות נירולוגית, צורת תקשורת שונה, לא הפרעה
זו דעתך.
אני חולקת על דעה זו לחלוטין.
אבל זה עניין של נקודת מבט והשקפת עולם, דרך ראייה של העולם, ואני לא מוצאת טעם להתווכח עם מישהו בעניין הזה.
אני לא רוצה לשכנע אותך לשנות את דעתך, במיוחד מכיוון שנראה שהראייה של זה כ"שונות" מדוייקת לך.
אבל אני גם לא מסכימה שיאסרו עלי את עמדתי המושכלת. את הראייה המדוייקת לי, אנרגטית, מוסרית, שכלית ורגשית.

אבל מי קבע שהרצון להיות חלק מקבוצה של אנשים שיש בה העמדת פנים של קשר זה "חברותיות"?
מי קבע שיש שם רק העמדת פנים של קשר?
הניסיון שלי מלמד, שאנשים ברצף ה-PDD לעתים קרובות מפרשים לא נכון את הרשת המורכבת של הקשר החברתי והתקשורת המילולית והלא מילולית שמתקיימת בין האנשים שאינם PDD. פשוט לא מבינים מה קורה, ולכן חושבים שאין.

מזכיר לי את הסיפור המפורסם על מוסטפה פאשה:
פעם בתקופת האימפריה העותומאנית נשלח הגנרל התורכי מוסטפה פאשה לכבוש את האי מלטה
הגנרל טעה בניווט ולא מצא את האי.
חזר לסולטאן התורכי ואמר לו "מלטה יוק!"
שזה בתורכית - אין מלטה. מלטה לא קיימת.

מאז, "מלטה יוק!" הוא כבר מטבע לשוני לתופעה הזאת.
אותי, זה משגע! זה הכי חוסר דיוק במלים שיש... כאילו, אתה לא רואה? לא מצאת? אז אתה פשוט אומר שזה לא קיים?

To hear, one must be silent
אין כמו המקור
תודה לך

הציטוט הוא מתוך הספר "הקוסם מארץ ים", בתרגומה של תמי כץ-מושיוב, פרק שני. אוגיון אומר: "כדי שיוכל אדם לשמוע, חייבת להיות דממה".

ובמקור, באנגלית: To hear, one must be silent.

בויקיציטוט מישהי תרגמה זאת כך:"כדי להקשיב צריך לשתוק."

(אני אוהבת מאוד את הספרים של לה גוין וציטוטים שלה )

בת האש יקרה,
תודה על השיתוף שלך ועל מילותייך.
האם את יכולה להביא את הציטוט המדוייק של מה שציטטת מהזיכרון?
כדי שמילה תישמע, צריכה להיות דממה, לפני כן ואחרי כן (ציטוט של לה גוין, מהזיכרון שלי).

קראתי את הדף הזה בהנאה מרובה ובעניין גדול, ואני מודה לכל המשתתפות על הדף המדהים הזה.

אני מודה במיוחד לך, בשמת. המילים שלך שובות אותי כבחבלי קסם

דווקא על הרקע החיובי הזה צרמה לי מילותייך אלו: "הפרעות נוירולוגיות (לדוגמא, PDD)."
אוטיזם זו שונות נירולוגית, צורת תקשורת שונה, לא הפרעה.

להבנתי, אוטיסטים רגישים יותר, הם צריכים תקשורת אמיתית, מדוייקת, והתקשורת הלא מדוייקת שיש מסביב פוגעת בהם, לכן הם נאטמים בפני העולם הצבוע והמלא באנרגיות שליליות.
באותה מידה, לאוטיסטים יש בעהי להבין קודים חברתיים, מוסכמות מלאכותיות. הם חשים את הרגשות, את האמת, והציפייה של החברה להגיד דברים לא נכונים כי כך נהוג פוגעת בהם. בעיה של אוטיסטים בה נתקלתי היא שהם מבינים את הרגש של האחר, ומוצפים ברגש. הרגש הזה הוא פשוט יותר מידי, ואין להפ מקום להכיל אותו. למשל, ילד נפל ובוכה, הילד האוטיסט מרגיש את הבכי והכאב של הילד, ופשוט לא מסוגל להתמודד איתו. לילד הבוכה קל יותר להתמודד עם הכאב שלו מאשר לאוטיסט.

במילים "הפרעה נוירולוגית" יש שיפוטיות - צורת התקשורת המקובלת היא טובה, וצורת התקשורת של האוטיסטים לא.

אפשר לראות את זה גם במילותייך אלו: "בתרבות שבה מלמדים את השתקנים להביע את עצמם כך שיהיה נעים לשתף פעולה, הם לומדים מיומנויות של תשומת לב לזולת. "

אבל למה השתקנים הם אלו שצריכים ללמוד לשתף פעולה, במקום שכולם ילמדו גם צורות הבעה לא מילוליות? למה הרוב צריך לכפות את צורת התקשורת שלו על המיעוט, למרות שזה פוגע בו? למה תשומת לב לזולת סותרת שתיקה?

כדי שמילה תישמע, צריכה להיות דממה, לפני כן ואחרי כן (ציטוט של לה גוין, מהזיכרון שלי).

אני לא אוטיסטית, אבל אם לשרטט גרף בין אוטיזם לנירוטיפיקליות, אני אהיה יותר קרובה לאוטיזם מרוב האנשים. קוראים לזה לפעמים "אשת אמצע".
אני לא נהנית בארועים חברתיים, בהם הרבה אנשים נמצאים באותו מקום ומדברים, אבל אין הקשבה אמיתית, אין הבנה אמיתית, אין קשר בין האנשים. קראו לי "לא חברותית". אבל מי קבע שהרצון להיות חלק מקבוצה של אנשים שיש בה העמדת פנים של קשר זה "חברותיות"?
למה אוטיסט שאומר שלדעתו צורת הקשר המועדפת היא קשר חזק מאוד עם אישתו, כך שמלבדה הוא לא צריך אף אחד בעולם, הוא פחות חברותי ממי שרוצה שיהיו לו הרבה ידידים?

את לא טענת את כל הטענות עליהן אני מתייחסת, אבל לדעתי מהן צמח הביטוי "הפרעות נוירולוגיות". מההנחות הסמויות האלו, ומההנחה שמה ששונה פחות טוב.

לפני שנה, לא הייתי שמה לב לביטוי הזה. בדף אחר, יכול להיות שלא הייתי מגיבה, כי הוא היה יוצר בי הרגשה שמילותי לא רלוונטיות או לא יתקבלו בברכה.
אך בדף הזה אני בטוחה שהן רלוונטיות - הרי הנושא שלו הוא השפעה אנרגטית של דיוק במילים.

במקרה הזה, ההשפעה של האי דיוק יוצר ריחוק מהאוטיסטים, שיחה שהיא לא בגובה העיניים, אלא מתוך הנחה שהאוטיסטים נמצאים במקום נמוך יותר, ההנחה שהם אלו שאמורים להשתנות וללמוד את השפה שלכם במקום שאתם תלמדו את השפה שלהם (כל ה"הם" הזה. ואני עומדת בין שני העולמות). כל זה זה תקשורת מרחקת, שיוצרת מרחק, המילים מקשות על תקשורת ועלולות לפגוע.

האנרגיה של המילים "שונות נוירולוגית" נראית לי שונה לחלוטין, וחיובית הרבה יותר.

מחדדת בעקבות התגובות:
אם אני זו שמכירה ומתנצלת אפשר גם וגם. (ובלבד שאני לא מורידה מהערך של עצמי בהתנצלות)
אם אני מבקשת ממישהו אחר כאן הכרה תהיה יותר מדוייקת.

הכרה במקום התנצלות.
אני דווקא בעד, גם וגם.
הכרה ב... רגש של השני, בפגיעה שלי בו או ברגש שלו, כמו שכתבה נועה
אבל זה לא סותר התנצלות - שיש בה גם לקיחת אחריות על מעשיי וידיעתי שזה פגע באחר.
לא שהכרה לא לוקחת את האחריות הזו, אבל ההתנצלות באוזני השומע (בשילוב ההכרה) - מאד 'רואה' את האחר.

הכרה במקום התנצלות.
נהדר. הרבה יותר מדוייק.
אני מכירה ברגש של השני - משמע אני קשובה לו, איכפתית ממנו, מכילה אותו, מבינה את הרגש (מלא אימפטיה, גם אם אין בינינו הסכמה)
או מכירה במעשה שלי - כמכאיב או פוגע, לוקחת בחשבון את רגשותיו בזמן שאני אומרת שאני מודעת למה שקרה (לא מתעלמת)

הכרה במקום התנצלות
בעיני עדיף לומר אני מכיר/ה ב........ מאשר אני מתנצל/ת על..........

דיבור בגובה עיניים

בעקבות תיזכורת בדף אחר החלטתי לכתוב על החשיבות של גובה עיניים בשיחה זוגית. (כמובן נכון לגבי שיחה עם כל אחד)
גובה עיניים מתייחס קודם כל להוויה שבה אנו נמצאים ביחס לעצמנו בעת השיחה עם בן הזוג. זאת אומרת כשאנו מדברים איתו איך אנו רואים את עצמנו: זקופים או כפופים. צודקים או טועים חכמים או פחות חכמים (לעומת בן הזוג)
בנוסף גובה עיניים חשוב ביחס אל בן הזוג, במסר שמעבירים אליו. להיות לא בגובה עיניים מול בן הזוג אומר להתייחס אליו כאילו שאני יודעת יותר ממנו, לפעמים אפילו להתייחס אליו כאל עוד ילד בבית.

האווירה הנוצרת מפרה את האנרגיה הזוגית הטבעית שקיימת במרחב הזוגי.

בשביל להיות בגובה עיניים מול עצמי ומול בן הזוג מה שנדרש הוא להתכוונן. למשל: אני מתכווננת להיות בגובה עיניים עם עצמי/עם בן הזוג.

בשמת, וואו! איזה מעגל מרגש.

בשמת, איזה יופי!

זה לקח שנה. תסתכלו על התאריך.
נהדר שאחרים מהדהדים אלייך את האהבה שבך.

אהבה

השפעה אנרגטית של דיוק במילים (2010-08-11T19:45:31)
כתבתי שם:
האם יש דרך להבהיר לאדם כזה את האנרגיה של צורת הדיבור שלו, למרות התכחשותו העזה לאנרגיה השלילית והמחלישה?

וחני כתבה לי:
אם יש משהו שכן יכול לחולל שינוי זה שהם יהיו בקירבת אנרגיה של אהבה. ואת זה את כבר עושה

במקרה לגמרי נכנסתי לדף הזה היום, סתם בגלל גריין. ופתאום מצאתי את זה. ורציתי לשתף אתכם שאתמול, ממש אתמול, דיברתי עם האדם הזה. והוא אמר לי את המשפט הבא (אני מצטטת מהזיכרון):
"אני מתאמץ לדבר בצורה שלא תישמע לך תוקפנית או בוטה, אלא חכמה והגיונית".
והוא באמת התאמץ. וגם הצליח. והיה מאוד תומך, מפרגן, איכפתי, חיובי. האנרגיה של השיחה נתנה לי הרגשה שאני מובנת, אהובה, חשובה.

זה לקח שנה. תסתכלו על התאריך.

דווקא את השיעורים החשובים ביותר שלמדתי על נושאים תקשורתיים כגון בחירת המילים הנכונות, הטון הנכון או הזמן הנכון לומר דברים (או בקיצור - טאקט) למדתי מגבר.
עדולי תודה על המשפט הזה.
מההכרות שלי עם גברים ובני זוג זה בדיוק ההבדל בין גברים ונשים מיד אסביר אבל לפני כן הערה: אם יש יוצאים מהכלל שאני מיד אכתוב אשמח לדוגמאות. הספר שלי מכיל אמירות שמגובות בדוגמאות.
אנסה לדייק יותר את מה שכתבתי קודם בהבדל בין גברים לנשים:
נשים יותר מפזרות מילים. אם נתבונן על שיח נשים שיש להן נושא משותף לשיחה וניספור את המילים שתהיינה שם סך הכל המילים יהיה הרבה יותר גדול משיחה של אישה עם גבר.
ואילו בשיחה עם גבר המילים די "מדודות" על מנת שהיא תיזרום צריך לקחת בחשבון בדיוק את מה שכתבת: לבחור את המילים הנכונות, את הזמן הנכון והטון הנכון. זה לא אומר שהגורמים האלה לא חשובים בשיחה של אישה עם אישה אבל זה הרבה יותר בולט אצל הגברים.

אלא אם כן להערכתך שתי מלים אלה הן רק נקודת הפתיחה למסע של הגבר לעבר ההבנה האמיתית, שתופנם בשנים הבאות
בשמת תודה לך על ההערה.
קודם כל הנושא צריך להיסגר מבחינתה.
לגבי מה שהיה בעבר.
זו היתה המטרה.
והרבה פעמים סגירה כזו במסגרת שיחה זוגית שהיא "בגובה עיניים " על מה שהיה בעבר מהוה נקודת קפיצה בשיח הזוגי בהווה.

לדוגמה ניקח סיטואציה שבה בני הזוג מוזמנים לארוחת חג אצל משפחת בן הזוג. האישה חווה תחושה של פגיעה ממילים שנאמרות לה ע"י הורי בן הזוג. בן הזוג עצמו לא מגיב והאישה מוצאת את עצמה בחוויה של "לבד" .

_שיש אצלה נושא שלא סגור ומה שיעזור לה לסגור אותו הוא שהיא תשתף באיך הרגישה אז ואחרי שהיא תסיים את דבריה הוא יאמר אני מבין .
כך העניין יסגר והרעש ששייך לאז יתפוגג._

משהו פה מטריד אותי.
מה אם לא מדובר באירוע חד פעמי אלא באירוע חוזר?
מה אם הצורך איננו שהוא "יבין" אלא שיהיה שינוי במעשים שלו?
ואם הוא רק הבין את הפגיעה מהוריו (לצורך העניין) אבל לא הבין את הפגיעה שהוא פגע? (כי לדעתי, המלים של ההורים פגעו הרבה פחות מהעובדה שבן הזוג לא עמד לצידה).

אני לא מרגישה שמספיק שהגבר יגיד "אני מבין" וכבר הכל מתוקן.
אלא אם כן להערכתך שתי מלים אלה הן רק נקודת הפתיחה למסע של הגבר לעבר ההבנה האמיתית, שתופנם בשנים הבאות P-:

או לפחות לתת במה לנשים וגברים "הפוכים"
תודה עדולי. זה ברשימת הדברים שעוד צריך לעשות בספר....

חני, תודה על השיתוף בתובנות שאת מגיעה אליהן.
בד"כ אני מהנהנת בהסכמה כשאני קוראת אותך, אבל מי שאחראי על התיקשורת וטוב מאד במה שהוא עושה הן הנשים. היא תובנה שקצת צורמת לי.
יש בה משהו קצת סטריאוטיפי.
אני, למשל, ממש לא כזו.
דווקא את השיעורים החשובים ביותר שלמדתי על נושאים תקשורתיים כגון בחירת המילים הנכונות, הטון הנכון או הזמן הנכון לומר דברים (או בקיצור - טאקט) למדתי מגבר.
מסכימה עם בשמת ש לפעמים יש נשים שלא טובות בתקשורת. ולא הן שעושות את השיח והתיאומים.
מעניין, אגב, שברוב הספרות המקצועית העוסקת בנושאי זוגיות אין כמעט התייחסות למצבים ה"הפוכים".
אישה שלא מוצאת את עצמה בתיאור הנשי אמורה לחפש את עצמה בתיאור הגברי (כמו שמציע ג'ון גריי בפתיח ל"גברים ממאדים") או פשוט להרגיש פגומה.

בהקשר של השפעה אנרגטית של דיוק במילים - חני, את כותבת ספר על זוגיות. אולי כדאי לנסות ולהשתמש בניסוחים פחות מכלילים או חד משמעיים, או לפחות לתת במה לנשים וגברים "הפוכים" (בטוחה שיש מילה טובה יותר לתיאור המצב הזה. הפוך זה ההיפך מהנורמה, אבל מי אמר שנשים וורבליות ותקשורתיות הן הנורמה?).
תודה.

במסגרת תהליך שקשור בכובע המיקצועי שלי נכנסתי לאתר של מטפלית זוגית שדיברה על פנקסנות אצל בני הזוג. לדבריה הנשים עוסקות בכך יותר מהגברים (וחלק מהסיבה היא שהן זוכרות יותר מהגברים. )
פינקסנות מהנשים לבני הזוג שלהן היא שנשים מזכירות לגברים דברים שנאמרו להן על ידם או ע"י משפחת המקור של הגברים ושנחוו ע"י הנשים כמילים פוגעות גם שנים אחרי שהדברים התרחשו.
עד כאן על מה שהיה כתוב באתר של המטפלת הזוגית. (במילים שלי)
אני רוצה להתייחס לנושא הפינקסנות בהקשר אנרגטי .
לדוגמה ניקח סיטואציה שבה בני הזוג מוזמנים לארוחת חג אצל משפחת בן הזוג. האישה חווה תחושה של פגיעה ממילים שנאמרות לה ע"י הורי בן הזוג. בן הזוג עצמו לא מגיב והאישה מוצאת את עצמה בחוויה של "לבד" .
מה שקורה אנרגטית הוא שנפתח נושא שמעורר אצלה כאב ומתחיל סוג של "רעש רקע". במטרה "לכבות" את הרעש הפנימי אצלה היא מזכירה לו שוב ושוב מה אירע אז.. אבל קורה בדיוק להיפך ורעש הרקע רק מתגבר. בן הזוג שאליו היא באה בתדר של טענה מגיב בתדר דומה.
אז מה בכל זאת יסגור את הנושא שנפתח לפני שנים?
אם אפשרי האישה יכולה לפנות אל בן הזוג שלה ולאמר לו שיש אצלה נושא שלא סגור ומה שיעזור לה לסגור אותו הוא שהיא תשתף באיך הרגישה אז ואחרי שהיא תסיים את דבריה הוא יאמר אני מבין .
כך העניין יסגר והרעש ששייך לאז יתפוגג.
אם לא מסתדר לעשות את זה מול בן הזוג (בגלל כל מיני סיבות) אפשר לעשות את כל התהליך ב דמיון מודרך וגם אז תתקבל אותה תוצאה.

אולי בתמצית הנשמה שלהם, היתה יכולה להיות השלמה בין האנרגיה שלהם לאנרגיה של בת הזוג.
בראייה שלי ההשלמה נובעת מההבדל בין התדר של מילות האשה לבין זה של המילים של הגבר.
גם אם יש אי הסכמה בין בני הזוג או אפילו אחד לא מבין את השני עדיין מילות האישה נושאות תדר קליל שכאילו מתפוגג במהירות יחסית למילים המועטות של הגבר שנשארות יותר זמן.

חוץ מהגברים שלא מביאים לא עוגן ולא גיבוי, אלא גרזן או תרסיס-צבע.


בשמת, הצלחת להצחיק אותי. בדיוק הנונשאלנטי, ובעיקר כי אני לא שם.
כשזה זה קורה, זה ממש, ממש לא מצחיק, כמובן. @}

קצת קשה לי האנרגיה של הדימויים שנתת.
ברור. האנרגיה של הדימויים מתארת את האנרגיה שמובאת: יש כאלה שמביאים אנרגיות מאוד קשות.
אולי בתמצית הנשמה שלהם, היתה יכולה להיות השלמה בין האנרגיה שלהם לאנרגיה של בת הזוג. אבל לפעמים הגרעין הנקי הזה יתגלה רק בגילגול הבא. בינתיים כל מה שיש הוא החיים האלה.

ואם כבר אנחנו מדברות, לא תמיד הנשים מביאות את האוויר והגברים את האדמה. לפעמים זה הפוך.
מי שאחראי על התיקשורת וטוב מאד במה שהוא עושה הן הנשים.
לפעמים יש נשים שלא טובות בתקשורת. ולא הן שעושות את השיח והתיאומים.

בשמת, תודה על הערתך (אם כי קצת קשה לי האנרגיה של הדימויים שנתת)
כותבת מעט אחרת: אם נוכל להתבונן על בני הזוג ללא ה"תוספות" שלהם אז בתמצית, בגרעין הנקי, נמצאת ההשלמה בין האנרגיה של מילות בני הזוג.
נושא האנרגיה של השיח הזוגי ממוקם בסוף הספר שאני כותבת. הפרקים הקודמים מהווים שלבים בדרך לשם.

הגברים מביאים לשם את העוגן. והגיבוי
חוץ מהגברים שלא מביאים לא עוגן ולא גיבוי, אלא גרזן או תרסיס-צבע.

אחח, איזה יופי של אמת. איזה תיאור נפלא . תודה חני

בשמחה.
זו תובנה שהגיע אלי היום במסגרת כתיבת הספר על זוגיות בהקשר אנרגטי.

הנשים מביאות לשיח הזוגי את אומנות המילים. הגברים מביאים לשם את העוגן. והגיבוי, את הכובד הנחוץ כדי לעגן את המילים שהאנרגיה שלהם היא אנרגיה של אויר. כך האנרגיה של המילים נשארת נוכחת יותר זמן.
אחח, איזה יופי של אמת. איזה תיאור נפלא . תודה חני

מי שאחראי על התיקשורת וטוב מאד במה שהוא עושה הן הנשים.
(עולה לי שתמיד אני זאת שעושה את הטלפונים ותיאומים...)
הנשים מביאות לשיח הזוגי את אומנות המילים. הגברים מביאים לשם את העוגן. והגיבוי, את הכובד הנחוץ כדי לעגן את המילים שהאנרגיה שלהם היא אנרגיה של אויר. כך האנרגיה של המילים נשארת נוכחת יותר זמן.

_חוזרת קצת לצירים הרגשיים-
בגבוה ונמוך יש גם ציר איטי-מהיר. ויכול להיות גבוה-מהיר וגבוה-איטי! אני עד היום חייתי כאילו איטי=נמוך ועושה רושם שלא בהכרח..._
דלית אומנם כתבת מזמן. יכולה להסביר?

רוצה לדבר רגע על הצבע של המילים (בהקשר של דיאלוג זוגי) במובן שהן צובעות את האווירה שיש בבמרחב הזוגי
דיבור מתוך סבלנות ייצור אווירה של סבלנות ופתיחות בבית.
דיבור מתוך כאב (להבדיל מדיבור על כאב) ייצור אווירה של כבדות וקושי בין בני הזוג.
דיבור מתוך מקום נקי חף מ"תוספות " ייצור אווירה של שקיפות ואינטימיות
דיבור שיש מאחוריו מניע שלא גלוי ובהיר לשני בני הזוג במובן שיש משהו מוסתר יכול להוביל לאנרגיה חוסמת בזוגיות.

_הבנתי אותך, חני (מוסיפה הנהון וירטואלי) .
השכלתי, תודה רבה :)_

התגובה של עדולי מביאה אותי לנקודה נוספת שקשורה לתיקשורת הזוגית (ותיקשורת בכלל). נקודה שמדברת על סגירת נושא לעומת השארתו פתוח או פתוח חלקית.
תגובה מילולית "מדוייקת" מביאה לסגירה"שלמה" כמו בדוגמה עם עדולי. בדרך כלל הסימן בגוף שהסגירה "הושלמה" היא נשימה טובה.
נושאים שנשארים פתוחים בתיקשורת הזוגית גורמים ל"זליגת אנרגיה" מהזוגיות וגם מכל אחד מבני הזוג.

בשמחה

הבנתי אותך, חני (מוסיפה הנהון וירטואלי) .
השכלתי, תודה רבה
שבת שלום ושלווה.

תגובה שתעיד על הקשבה והכרה. המסר שיעבור בה יהיה "הקשבתי ולקחתי לתשומת ליבי"
אפשר בבקשה דוגמא לתגובה שמעבירה מסר כזה?
כאשר בן זוג משתף במשהו שקשור אליו תגובה יכולה להיות אני מבין/מבינה
גם הנהון וחיוך יכולים להעיד על כך.
.

_מה שיצור אווירה של התקרבות היא התגובה לביטוי שנאמר.
תגובה שתעיד על הקשבה והכרה. המסר שיעבור בה יהיה "הקשבתי ולקחתי לתשומת ליבי"_
חני, זה מעניין.
אפשר בבקשה דוגמא לתגובה שמעבירה מסר כזה?

תודה סבטקסט כפול
מתוך הלכות רכילות, כלל ז', סעיף ה' שעוסק באיסור לשמוע רכילות אפילו בעל מאשתו:
מה שרלונטי מבחינתי לדף הזה הוא הביטוי עניני רכילות כאלו שמעכירים רוחו (של הבעל) שזוהי בדיוק המשמעות של השפעה אנרגטית של מילים.

ביהדות יש מושג לשון הרע כלומר לא לדבר רע על אחרים ה"חפץ חיים" כתב ספר שמירת הלשון

ביטויי תודה וסליחה בין בני זוג ותגובות עליהם

כאשר בן זוג אחד אומר לשני אני מודה לך על.....
או אני מצטער על....
מה שיצור אווירה של התקרבות היא התגובה לביטוי שנאמר.
תגובה שתעיד על הקשבה והכרה. המסר שיעבור בה יהיה "הקשבתי ולקחתי לתשומת ליבי"

(חוץ ממתי שאני שוכחת כמו הבוקר.....)
D-:

אני אומרת משהו כמו: "אני רוצה להתייעץ איתך על משהו" ואז הוא מבין שאני אעלה סוגייה ואני רוצה לדעת מה דעתו.
אני אז מציגה את הסוגיה, ולסיום שוב מגדירה בדיוק בין מה למה ההתלבטות שלי.
ככה ברור לו לגמרי מה אני רוצה ממנו, ויש לו הרבה פעמים רעיונות טובים.

עוד דבר שעוזר לזרימה האנרגטית החיובית הוא להגיד קודם כל את מה שאני נוטה לעשות, אבל גם את הבעייה שאני רואה בזה - אחרת הוא מנסה בתשובתו לקלוע למה שנדמה לו שאני רוצה. כשבמקום לשאול אותו קודם כל מה הוא חושב, אני קודם כל אומרת מה אני חושבת יחד עם החסרונות של זה - הוא כבר לא צריך להתמקד בניסיון לרצות אותי, אלא ממש יכול להתייחס לסוגיה הנדונה, ליתרונות ולחסרונות נטו.

לפעמים אני אומרת משהו לבן זוגי ואחר כך שואלת אותו שאלה בעניין. תשובתו יכולה להיות: "מה את רוצה ממני". ביטוי שנשמע כמו טענה.
למדתי שזה לגמרי תלוי בי אם הוא יאמר או לא יאמר את הביטוי המסויים הזה: למדתי לא לדבר איתו בבוקר או כשהוא בדרך לעבודה או כשאני מזהה שהוא לא זמין. וגם לומר לו מראש מה אני רוצה ממנו. כמו: "אני רוצה לשתף אותך במחשבות שלי" או אני רוצה לשמוע את דעתך לאחר שאשתף אותך.
וזה עובד.....
(חוץ ממתי שאני שוכחת כמו הבוקר.....)
.

חוזרת קצת לצירים הרגשיים-
בגבוה ונמוך יש גם ציר איטי-מהיר. ויכול להיות גבוה-מהיר וגבוה-איטי! אני עד היום חייתי כאילו איטי=נמוך ועושה רושם שלא בהכרח...

שמשפחת המילים של "להקשיב" כוללת בתוכה היבטים בטווח נירחב. יש קשב שהוא הכי עדין בעולם והקשבה אמיתית לעצמי ולאחר, ויש הקשבה "חיצונית" יותר שמתקשרת לכללי התנהגות וסמכותיות.
ולפעמים כאשר עושים שימוש במילה להקשיב בשיח הזוגי ההיבטים הפנימיים והחיצוניים האלה "מתערבבים" ואז זה כמו צרימה למי ששומע.

וגם לא עוזר שאין יותר מידי מילים בשפה שלנו בהקשר של הקשבה ושמיעה.
למה את מתכוונת?

_זה לא במלים עצמן.
זה בקונטקסט._
תמיד. ואותו חשוב לברר.
הערה: אני מדברת על שימוש במילים בתוך השיח הזוגי.
החשיבות של ההקשבה ברורה אי אפשר להיות בתיקשורת בלעדיה.
וגם לא עוזר שאין יותר מידי מילים בשפה שלנו בהקשר של הקשבה ושמיעה.
עם זאת בהקשר להשפעה אנרגטית של מילים כשיש טענה סמויה או גלוייה מצד בן זוג אל רעהו בבחינת מה אתה עושה או מה אתה לא עושה היא תשפיע לכיוון הרחקה בין בני הזוג.
לעומת זאת אם בן הזוג יגיד משהו על עצמו זה יקרב. כמו למשל: אני מרגיש שאני לא נשמע או לפעמים שאני מדברת אליך יש לי תחושה שאתה רחוק ממני. או אתה לא איתי וכו'
או אני התכוונתי לדבר אחד ואתה הבנת דבר אחר. בוא נבדוק מה קרה.
אנרגטית ציון העובדה בפני בן הזוג את/ה לא מקשיב סוגר את השיח. ואם יש שם שאלה האם את/ה מקשיב צריך לבדוק שהיא נאמרת ממקום הכי עניני וחסר "תוספות".
ועדיין לי אישית נשמע כאילו המושג הזה שייך לאולם ההרצאות.

חושבת....

_זה לא במלים עצמן.
זה בקונטקסט._
תודה.

רגע, חזרתי כדי לדייק:

אני לא מבקשת לטעון שזה לא "תוכחה" אלא "ייאוש". זו היתה בסך הכל דוגמא לעוד אופציה להבין את הטענה/התלונה הזאת.

מה שאני באמת טוענת הוא כך: אין שום דבר במלים "את/ה לא מקשיב/ה לי" שיש לו משמעות אינהרנטית. המלים הן מלים.
השאלה היא - מי משתמש במלים, איזה רגש הוא/היא מבטאים, ומה המטרה של השימוש במלים?

התלונה בזוגיות שמתבטאת במלים "את לא מקשיבה לי" יכולה להוות סימפטום לייאוש ולנתק, ויכולה להוות סימפטום להתעללות.

לכן כששומעים את המלים האלה, חשוב הרקע הספציפי:
מה יחסי הכוחות בזוג הזה? מי מבני הזוג חי את החיים שלו, ומי מבני הזוג נטול כוחות וחי מדוכא?
זה לא פשוט לזהות: ב"מילים הורגות" המחברות מתארות נשים שנראות עובדות ומצליחות כלפי חוץ, אך בתוך המשפחה הן רמוסות.
זה סודי. אף אחד לא רואה את זה. להיפך, לעתים קרובות הסובבים מדמיינים מצב הפוך.
בפועל, האשה רמוסה באלימות בזוגיות שלה ואפילו לא יודעת למה.
אני בטוחה שהגבר הזה, שהתלונן "למה המקרר תמיד ריק" ואחרי שהיא ערכה קניות התלונן שוב "למה המקרר מלא? את מתכוננת למלחמה?" - גם הוא יכול להתלונן בייעוץ זוגי "היא לא מקשיבה לי". מה שהוא רוצה לומר זה, היא לא עושה מה שאני רוצה.
ואיך את יודעת לזהות, שהוא בעצם אומר "היא לא עושה מה שאני רוצה"?
ואיך תדעי לזהות, שבזוגיות הזאת, היא כל הזמן "עושה מה שהוא רוצה" והבעיה היא בכלל אחרת: שלא קיים "מה שהוא רוצה", כי מה שהוא באמת רוצה זה רק לרמוס אותה. לשלוט. לדכא. לא משנה מה, הוא תמיד לא מרוצה. לא משנה מה, היא לא בסדר. אחד כזה, אני בטח יכולה לדמיין אותו מתלונן שאשתו לא מקשיבה לו.

אבל אם אשתו תגיד לך בייאוש, שבעלה לא מקשיב לה - היא דווקא צודקת. וזו לא תוכחה של מורה לתלמיד שלה, אלא ייאוש של אשה נרמסת.

זה לא במלים עצמן.
זה בקונטקסט.

לגמרי מסכימה עם בשמת.
יותר מזה: גם הקשבה יכולה להיות מדויקת ולא מדויקת. הקשבה מקרבת והקשבה מרחיקה.
אפשר לכלול בדיון הזה גם השפעה אנרגטית של דיוק בקשב.

_להקשיב הוא האלף בית של החברות.
אם את חברה שלי, את תקשיבי לי ואני אקשיב לך. זה הדבר הכי חשוב שנעשה זו למען זו ביומיום._
ממש.
יותר מזה: להקשיב הוא היסוד של תקשורת.
לא רק בין חברים. בכל תקשורת. אפילו מזדמנת.
למרבה הצער, הקשבה היא אחד מהמצרכים הנדירים, החסרים והבלתי מספיקים ביותר בעולמנו.
יש צורך אדיר בהקשבה, ונורא מעט סיפוק של הצורך הזה.

_ולפעמים כאשר נעשה שימוש ב: את/ה לא מקשיב/ה לי, או האם את/ה מקשיב/ה לי? יש בזה מין מסר של תוכחה
כאילו שנמצאים בכיתה ובן הזוג שאמור להקשיב הוא הילד/תלמיד וזה שמקשיבים לו הוא המבוגר/מורה.
בכך יכול להיות מופר האיזון בתוך הזוגיות._
האם האיזון לא הופר קודם?
האם האיזון לא הופר כבר בזה, שיש שם בן זוג שאוטם את אוזניו? שלא מעוניין לשמוע? שלא מעוניין לשתף פעולה?

אחרת למה הזוג הזה הגיע אלייך...
די ברור שלפחות אחד שם לא ממש נמצא בזוגיות, ולפעמים - שני בני הזוג.
לפעמים הבעיה היא אדם שאינו יודע להבין את מה שהוא מקשיב לו, דרך אגב.
אבל לפעמים, זה חוסר הקשבה.
ולפעמים, כמו שיצא לי כבר לגלות על כמה אנשים לאורך החיים: לפעמים זה פגם נוירולוגי או אחר.
כלומר, האדם באמת לא מקשיב. כי הוא לא מסוגל להקשיב. ולכן אין ולא יכולה להיות תקשורת.

(יש אנשים שחיים בעולם משלהם. הם נראים כאילו הם פה, וכשמדברים אליהם הם מסתכלים אליך ואומרים "בסדר" אבל הם לא שמעו מלה אחת כי כל אותו הזמן הקרין להם הסרט בראש, עם פס קול רם. אם את לא מודעת לעובדה שהאדם שמולך רק נראה במציאות, כשבפועל הוא מנותק לו בעולם משלו - תארי לך מה יוצא מכאלה שיחות)

התלונה "אתה לא מקשיב לי" או "את לא מקשיבה לי" היא לא מסר של תוכחה במקרה כזה - אלא מסר של ייאוש, של חוסר אונים מול נתק, מסר של צער ועצב על בדידות, על כישלון בתקשורת, שחוזר וחוזר.

להקשיב זה לא משהו שקשור ליחסי מורה תלמיד בלבד.
להקשיב הוא האלף בית של החברות.
אם את חברה שלי, את תקשיבי לי ואני אקשיב לך. זה הדבר הכי חשוב שנעשה זו למען זו ביומיום. אם אתה חבר שלי, אתה רוצה להקשיב לי, כי אני מעניינת אותך ואם אני רוצה לשתף אותך במשהו או לבקש ממך משהו, אתה תקשיב לי.
אם בן הזוג איננו חבר - זו הבעיה.
לא בעיה של תוכחה, ולא בגלל יחסי מעמדות.
בעיה של חברות. בעיה של קשר. בעיה של רצון טוב בקשר.

זו דעתי, האישית כמובן.

_יש משהו במילה הזו שכאשר עושים בה שימוש זה כאילו שמי שלא מקשיבים לו או כן מקשיבים לו נמצא במקום גבוה יותר מהשני שנמצא בעמדה של מקשיב או אמור להקשיב
המממ. את יכולה קצת לפרט ולהסביר למה את מתכוונת?_
אנסה.
כאשר בני הזוג רוחשים כבוד האחד לשני הזוגיות הופכת להיות מקור של עוצמה וגיבוי עבור כל אחד מהם.
אחד הביטויים של הכבוד הוא דיבור בגובה עיניים. ממקום שאף בן זוג אינו פחות או יותר.
ולפעמים כאשר נעשה שימוש ב: את/ה לא מקשיב/ה לי, או האם את/ה מקשיב/ה לי? יש בזה מין מסר של תוכחה
כאילו שנמצאים בכיתה ובן הזוג שאמור להקשיב הוא הילד/תלמיד וזה שמקשיבים לו הוא המבוגר/מורה.
בכך יכול להיות מופר האיזון בתוך הזוגיות.

קראתי היום חלקים גדולים מהדף _האם כעס רלוונטי בגידול ילדים . מדובר שם הרבה על המעבר בין הרגשות הקשים שלנו לבין מערכות היחסים עם הסביבה
(אם אני חשה כעס איום ואפילו מוצדק זה לא אומר שמישהו חייב להיות קורבן לרגש שלי)
האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

יש משהו במילה הזו שכאשר עושים בה שימוש זה כאילו שמי שלא מקשיבים לו או כן מקשיבים לו נמצא במקום גבוה יותר מהשני שנמצא בעמדה של מקשיב או אמור להקשיב
המממ. את יכולה קצת לפרט ולהסביר למה את מתכוונת?

הצצתי בדף שניצן הביאה קישור אליו האם כעס רלוונטי בגידול ילדים לא קראתי בו אבל קפצה לי לעין מילה שיש לה אנרגיה בעייתית בתיקשורת בין בני זוג. המילה הינה ממשפחת המילים להקשיב
(גם בהקשר של ילדים היא בעייתית בעיני)
יש משהו במילה הזו שכאשר עושים בה שימוש זה כאילו שמי שלא מקשיבים לו או כן מקשיבים לו נמצא במקום גבוה יותר מהשני שנמצא בעמדה של מקשיב או אמור להקשיב.

חני, תודה. אני מבינה אותך.

_כשאני מדייקת אני ממש לא מרגישה כאב. להפך. אני מרגישה שכאשר אני מדייקת במילים ביחס לרגשות שליליים אני מאלחשת את הכאב. אני מונעת ממנו להתפרץ החוצה וממשיכה הלאה בדרך שמועילה לי.
זה שוב מחזיר אותי לאותה נקודה. הדיוק הזה ביחס לרגשות שליליים דוחק משהו. הוא הופך את הכאב לנסבל, למשהו שאפשר לעבוד איתו. למשהו שהזולת יכול לחיות איתו.
ובעצם זה הוא נותן לכאב, שוב, זריקת הרדמה קטנה._

תלוי מאד במטרה שלך. במה את רוצה. מעצמך? מבן הזוג?

אם המטרה היא להתבונן בכאב שלך את יכולה לעשות התבוננות כזו ואז לשתף (אם בחרת בכך) את בן הזוג.
אם המטרה היא ענינית למשל כמו בדוגמה שנתתי אז חשוב (אם אפשרי) להיות ב"התכווננות ענינית". תשומת לב לכך תימנע מהאנרגיה של הכאב להשתלט על הסיטואציה ולהסיט מהנקודה שהיתה אמורה להיות העיקר.
בכל אחת מ2 המטרות שהבאתי לקחתי את הכאב בחשבון. היתה אליו התייחסות. לא "נפנפתי" אותו .
כאשר לא יהיה "עירבוב" במטרות מה שיעבור אל בן הזוג יהיה משהו ברור. גם המילים וגם המנגינה תהיינה מדוייקות.

יש פה שני היבטים:
הכאב שלי מול עצמי . לקבל אותו כמו שהוא , בלי לאלחש אותו . בלי להדחיק אותו.
והכאב שלי מול הזולת. להעביר לזולת את תחושותי וכאבי .
יש דיבור אל עצמי .ויש דיבור מול האחר .
נראה לי שבכל אחד מהדיבורים הללו יש צורך בדיוק אחר של מילים.

לדייק רגש שלילי באמת, זה להסכים להרגיש את הכאב.
בהחלט מתחברת לדברים האלה. תוהה איך זה מתבצע באשר לדיוק במילים.
מה קורה אצלי כאשר אני מדייקת במילים ביחס לרגשות שליליים?
כשאני מדייקת אני ממש לא מרגישה כאב. להפך. אני מרגישה שכאשר אני מדייקת במילים ביחס לרגשות שליליים אני מאלחשת את הכאב. אני מונעת ממנו להתפרץ החוצה וממשיכה הלאה בדרך שמועילה לי.
זה שוב מחזיר אותי לאותה נקודה. הדיוק הזה ביחס לרגשות שליליים דוחק משהו. הוא הופך את הכאב לנסבל, למשהו שאפשר לעבוד איתו. למשהו שהזולת יכול לחיות איתו.
ובעצם זה הוא נותן לכאב, שוב, זריקת הרדמה קטנה.

יא, איזה יופי של דיון!

ציל צול, חשבתי וחשבתי על השאלה שלך לגבי ההבדל בין רגשות חיוביים לשליליים ונדמה לי שהמפתח להבדל נמצא בדברים של חני:

ידעתי שמתחת לכעס שלי מסתתר כאב

הרגשות החיוביים - הם כמו שהם. שמחה היא שמחה.
הרגשות השליליים - בעצם, אצלנו, בגלל איך שגדלנו (גודלנו), בגלל החוויות שעברנו בילדותנו, כמעט כולנו נושאים עמנו בלב כמויות אדירות של כאב. רובו מוכחש או מודחק, אין לו הכרה, אין בו קבלה, אין השלמה, אין ריפוי.
כאשר אני מרגישה רגש שלילי, הדיוק האמיתי שלו הוא להגיע לכאב. (גם עירית לוי כותבת את זה בהמון דפים, עכשיו שאני חושבת על זה. אני פשוט מחברת קצוות של המון דיונים עכשיו).
לכן, הרגש השלילי שלנו לרוב לא מדוייק ותמיד מסתתר מתחתיו עוד ועוד.
כשבאים, מתבוננים ומדייקים אותו, מגיעים בהכרח לכאב. וכאב הוא לא "רגש שלילי" כלפי הזולת, אף על פי שבשבילנו, בשביל רובנו (אולי יש פה צדיק אחד בסדום שגדל בגן עדן אז אני מסייגת), הכאב הוא עד כדי כך "שלילי" שהישרדותי בשבילנו לא לחוות אותו. אנחנו נעשה ה-כ-ל כדי לא לחוות אותו.
אלף פעמים נעדיף להתפרץ בזעם נוראי על הזולת, או לבכות, או להיחנק משתיקת אלם, ורק לא להרגיש את הכאב.

אבל אין ברירה.
לדייק רגש שלילי באמת, זה להסכים להרגיש את הכאב.

ככה אני חושבת.

יעלי לה , תודה. מעורר מחשבה.

דלית, מאוד אהבתי את זה
עוד רצף, שאני מוצאת שימושי למדי, נע בין רגשות נמוכים לגבוהים (גם בספירלה). כשנמוכים נחווים יותר כדחיסות, או כובד והגבוהים בצורה קלילה יותר אורירית.
התחבר לי גם עם דברים שחני כתבה בנוגע לדחיסות ועומס. זה ציר חשוב לדעתי ביחס לרגשות. הוביל אותי להרבה מחשבות.

האם נראה לכן נכון שיהיה הבדל מהותי בין הפעולה שלנו שנובעת מבסיס של רגשות חיוביים לבין פעולה הנובעת מבסיס של רגשות שליליים?
כן. ולא. כי בכל מקרה מדובר בפעולה שנובעת מרגשות ופעולה כזו נבדלת מהותית מפעולה הנובעת ממשהו שהוא לא רגשות (או לא רק רגשות, או רגשות מפותחים יותר או).
המהות שונה בכל רובד הסתכלות ומכל נקודת מבט. (מכירות את המושג "הולון"? שכל דבר הוא גם שלם בפני עצמו, גם מורכב משלמים אחרים וגם מרכיב חלקי בתוך שלם אחר).

ישנה גם סוגיית דיוק לגבי משמעות של "שלילי וחיובי" במובן הרגשי ואיך זה עובד באופן אישי.

עוד רצף, שאני מוצאת שימושי למדי, נע בין רגשות נמוכים לגבוהים (גם בספירלה). כשנמוכים נחווים יותר כדחיסות, או כובד והגבוהים בצורה קלילה יותר אורירית.
משהו כמו ההבדל בין דרמה דחוסה לבין משחק רציני (כלומר, כזה שבהחלט יש בו סיכונים והשלכות משמעותיות מאוד, אבל בכל זאת משחק).
רגש שלילי, יכול להיות על הרצף במקום "גבוה" ורגש חיובי יכול להיות גם די צפוף.
אני כשלעצמי אוהבת את כולם ומעדיפה לפתח את האיזון המיטבי עבורי, כזה שיוצר גם יציבות, גם גמישות, גם הישגים וגם נינוחות.

השפעה אנרגטית של דיוק זה משהו זה. מרתק.