על ידי איילת_השחר* » 25 אוגוסט 2001, 05:29
הרשו לי לשתף אתכם בדברים שמעסיקים אותי כרגע ובשעת לילה מאוחרת זו מול המסך הרגשתי חייבת להוציא אותם החוצה ממני.
יום אחד הבנתי שכל אותם אנשים עם כל הדעות שלהם עומדים בצד ומעבירים ביקורת או אם תרצו מביעים את דעתם הכנה ולא חוסכים זאת ממני גם אם הם יודעים שזה לא מתאים לי כרגע, או שאני פשוט לא מעוניינת לשמוע כרגע, ממשיכים להם בחייהם הרגילים,
ואני זו שמתמודדת יום יום עם חיי שלי, אני זו שאצטרך להתמודד עם פחות כסף, עם שהות 24 שעות עם הילד, וכד' כאילו ברגע שאת מספרת משהו למישהו הוא חייב להביע את דעתו "הכנה" בעניין אחרת הוא לא יוכל להמשיך בחייו הקטנים כשהוא שלם עם עצמו בלי להסתכל על עצמו ועל חייו או על איך שהוא חירבן (תסלחו לי על הביטוי) את חייו שלו, ואולי דווקא בגלל זה .
זו ההחלטה שלי, אני כשלקחתי אותה לקחתי את הדברים הללו בחשבון, אני מוכנה לעשות ויתורים חומריים רבים לשם כך, אני מנסה עם זאת להיות מציאותית וייתכן שעם הזמן אמצא איזה עיסוק מהבית.
עוד לא התחלתי וכבר כולם יודעים שאני עושה את טעות חיי, מוותרת על קריירה "מזהירה" הורסת את עתידו המזהיר של הילד כרופא מצליח שלא רואה את ביתו ומשפחתו, אני אהיה ענייה מרודה, אומללה לשארית חיי בגלל הטעות הנוראית, אולי קצת הקצנתי את הדברים אבל זה רק בגלל שזה מעצבן אותי נורא.
אני מבינה את הדאגה של הוריי לגורלה של בתם, אבל הם לא מסוגלים לקבל אותי כמו שאני וכרגע קשה לי להתמודד עם זה והם פשוט לא מבינים.
תכננתי למשל לעבור דירה כחלק מהשינוי ופתאום הבנתי שזה קצת גדול עליי כל השינויים האלה בבת אחת, אז שיניתי את התוכניות למרות שכבר התחלתי לארוז את הבית, פשוט הבנתי משהו שלא חשבתי עליו קודם, לא שקלתי אותו נכון.
אין בי חרטה, אני מרגישה את החופש מחלחל לאיטו לתוכי, ולמרות התגובות הקשות, אני ממשיכה בחיי, עושה טעויות מתקנת, משנה וממשיכה הלאה.
אני מנסה להבין מה זה אומר באמת להבין את האחר ואת השונות הזו שבין האנשים, מה זה אומר לקבל את השונה, לעיתים אני עומדת מבולבלת מול דברים שנכתבים כאן מאנשים עם דעות מוצקות, שחיים שונה בעצמם ועם זאת התגובות שלהם לדעה של האחר תוקפנית לעיתים עד כדי "שנאה", ייתכן שאני טועה בתחושותיי אבל מכיוון שאני מנסה ללמוד מהסביבה קשה לי שלא לשים לכך לב.
ואני תוהה בקול רם , הלא כשאני שונה זה לא הופך אותי לטובה יותר או חכמה יותר מהאחרים, אולי ההחלטה יותר נכונה בעיניי אולי אמיצה יותר, אבל מכיוון שהתגובות למעשים השונים ממעשי הרוב מביאות לתגובות קשות של הרוב האם אני רוצה להגיב בעצמי באותה הצורה על דברים השונים מהשונות שלי לאותה מטרה עצמה? הגנה עצמית? בהתקפה? ובחוסר הבנה והתייחסות לאחר שדעתו שונה משלי בכבוד הראוי לו?
כשאני מדברת עם אנשים כהוריי לדוגמא אני מבינה למרות שזה מאוד קשה לי שהם לא מבינים את דרכי, שהם חרדים, למרות שזה כואב, לא תמיד התגובות שלי ראויות.
אולי אני נאיבית אבל ההסתכלות פנימה מובילה לנקודות כואבות ולשאלות נוקבות, מה זה אומר בדיוק לכבד את האחר, להקשיב בתשומת לב, לתת הבנה, לקבל את השונות בלי שזה יהווה איום על קיומי שלי.
היום כשדרכי שונה אני מרגישה את זה יותר מתמיד (את התגובות )אני יותר רגישה אליהן, ואני רוצה יותר מאי פעם לפתור את הקונפליקט הזה עם העולם הפנימי והחיצוני שלי.
הרשו לי לשתף אתכם בדברים שמעסיקים אותי כרגע ובשעת לילה מאוחרת זו מול המסך הרגשתי חייבת להוציא אותם החוצה ממני.
יום אחד הבנתי שכל אותם אנשים עם כל הדעות שלהם עומדים בצד ומעבירים ביקורת או אם תרצו מביעים את דעתם הכנה ולא חוסכים זאת ממני גם אם הם יודעים שזה לא מתאים לי כרגע, או שאני פשוט לא מעוניינת לשמוע כרגע, ממשיכים להם בחייהם הרגילים,
ואני זו שמתמודדת יום יום עם חיי שלי, אני זו שאצטרך להתמודד עם פחות כסף, עם שהות 24 שעות עם הילד, וכד' כאילו ברגע שאת מספרת משהו למישהו הוא חייב להביע את דעתו "הכנה" בעניין אחרת הוא לא יוכל להמשיך בחייו הקטנים כשהוא שלם עם עצמו בלי להסתכל על עצמו ועל חייו או על איך שהוא חירבן (תסלחו לי על הביטוי) את חייו שלו, ואולי דווקא בגלל זה .
זו ההחלטה שלי, אני כשלקחתי אותה לקחתי את הדברים הללו בחשבון, אני מוכנה לעשות ויתורים חומריים רבים לשם כך, אני מנסה עם זאת להיות מציאותית וייתכן שעם הזמן אמצא איזה עיסוק מהבית.
עוד לא התחלתי וכבר כולם יודעים שאני עושה את טעות חיי, מוותרת על קריירה "מזהירה" הורסת את עתידו המזהיר של הילד כרופא מצליח שלא רואה את ביתו ומשפחתו, אני אהיה ענייה מרודה, אומללה לשארית חיי בגלל הטעות הנוראית, אולי קצת הקצנתי את הדברים אבל זה רק בגלל שזה מעצבן אותי נורא.
אני מבינה את הדאגה של הוריי לגורלה של בתם, אבל הם לא מסוגלים לקבל אותי כמו שאני וכרגע קשה לי להתמודד עם זה והם פשוט לא מבינים.
תכננתי למשל לעבור דירה כחלק מהשינוי ופתאום הבנתי שזה קצת גדול עליי כל השינויים האלה בבת אחת, אז שיניתי את התוכניות למרות שכבר התחלתי לארוז את הבית, פשוט הבנתי משהו שלא חשבתי עליו קודם, לא שקלתי אותו נכון.
אין בי חרטה, אני מרגישה את החופש מחלחל לאיטו לתוכי, ולמרות התגובות הקשות, אני ממשיכה בחיי, עושה טעויות מתקנת, משנה וממשיכה הלאה.
אני מנסה להבין מה זה אומר באמת להבין את האחר ואת השונות הזו שבין האנשים, מה זה אומר לקבל את השונה, לעיתים אני עומדת מבולבלת מול דברים שנכתבים כאן מאנשים עם דעות מוצקות, שחיים שונה בעצמם ועם זאת התגובות שלהם לדעה של האחר תוקפנית לעיתים עד כדי "שנאה", ייתכן שאני טועה בתחושותיי אבל מכיוון שאני מנסה ללמוד מהסביבה קשה לי שלא לשים לכך לב.
ואני תוהה בקול רם , הלא כשאני שונה זה לא הופך אותי לטובה יותר או חכמה יותר מהאחרים, אולי ההחלטה יותר נכונה בעיניי אולי אמיצה יותר, אבל מכיוון שהתגובות למעשים השונים ממעשי הרוב מביאות לתגובות קשות של הרוב האם אני רוצה להגיב בעצמי באותה הצורה על דברים השונים מהשונות שלי לאותה מטרה עצמה? הגנה עצמית? בהתקפה? ובחוסר הבנה והתייחסות לאחר שדעתו שונה משלי בכבוד הראוי לו?
כשאני מדברת עם אנשים כהוריי לדוגמא אני מבינה למרות שזה מאוד קשה לי שהם לא מבינים את דרכי, שהם חרדים, למרות שזה כואב, לא תמיד התגובות שלי ראויות.
אולי אני נאיבית אבל ההסתכלות פנימה מובילה לנקודות כואבות ולשאלות נוקבות, מה זה אומר בדיוק לכבד את האחר, להקשיב בתשומת לב, לתת הבנה, לקבל את השונות בלי שזה יהווה איום על קיומי שלי.
היום כשדרכי שונה אני מרגישה את זה יותר מתמיד (את התגובות )אני יותר רגישה אליהן, ואני רוצה יותר מאי פעם לפתור את הקונפליקט הזה עם העולם הפנימי והחיצוני שלי.