מציעה [po]דף לשינוי שם[/po] ל{{}}[po]התבגרות רגשית מוקדמת[/po] וגם [po]דף להחייאה[/po]

תודה רבה [po]מי מה[/po] [po]ובת יער[/po] היקרות שנענתן להזמנה. אכן זה קצת מנחם לדעת שלכולנו היתה התבגרות כזו או אחרת. נכון התבגרות זה מצב קשה, מבלבל,...זה קצת מוזר לכתוב את זה על ילד בן 11. אבל מה שמשמח זה לראות שאולי לי זה כאב יותר. הוא כבר קצת שכח מזה (אין יותר ריקודי זוגות כנראה שבכל זאת לא כולם היו מרוצים) ועכשו הוא מתקדם הלאה. מנסה לכבוש את לב הבנות בדרך קצת אחרת. שעות של בית חולים לימדו אותו לעסוק בעבודות יד, חריזה ודרך הכנת תנינים הוא מתכוון להגיע אלהן. חדוות יצירה משותפת . א

מוכר הכאב הזה... הבת הצעירה שלי בת 13 בב"ס חדש,כיתה ז' והבנים מציקים לה,יורדים עליה... אז מה אני עושה? קודם כל שיהיה לה ברור שאני בצד שלה-בשבילי היא מדהימה ונהדרת והם פשוט עוד לא יודעים! נראה לי חשוב מאד שקודם כל היא תרגיש מוערכת ואהובה בבית.להשתתף בצערה, אבל לא לרחם! וגם לא לתת לה את התחושה שאני דואגת לה,כי אז היא תהיה מודאגת בעצמה.
ומקרה שלה אני יכולה לתת לה את הדוגמה של אחותה שעברה גם היא שנה לא קלה בגיל הזה ועכשיו כבר במקום אחר לגמרי,גם היא וגם הבנים התבגרו.אפשר לתת דוגמה מהלדות שלנו.
אבל את יודעת מה,אני מאמינה שדוקא מתוך ההתנסויות הפחות נעימות האלה,מצב חברתי לא פשוט ובוודאי מחלה קשה, דווקא מתוך הקושי מתפתחת הערכה לדברים,הידיעה שזה לא מובן מאליו,תחושת ערך עצמי אמיתי-כי שרדתי את זה ,נשארתי אני.אני חזק ויכול. ואני לא תלוי במה שחושבים עלי.ולא סתם את מתארת ילד בוגר וחכם..
נכון שלוקח שנים רבות עד שהאני הזה מתגבש,ונכון שכרגע אולי הוא אומלל.... אבל מי שאמר שהילדות ובמיוחד תקופת ההתבגרות היא "מתוקה" ורצופה בחוויות נעימות לא היה אף פעם מתבגר.. אני לא זוכרת תקופה יפה ולא הייתי חוזרת לגיל הזה בשום אופן!
עכשיו בדיוק סיימתי לקרוא את הספר "אבא ארך רגליים" בתרגום החדש(זה היה הדובדבן של השפעת)והוא בדיוק על זה,איך מתוך ילדות איומה ועשוקה בבית יתומים צמחה לה אישיות אופטימית ושופעת חיים ואהבה,נפלא ומומלץ.
כמעט הצטערתי שלילדי יש ילדות כלכך עטופה ומגוננת..
הכאב שאת מתארת בעיני הוא חלק בלתי נפרד מאהבת אם.. אבל שוב-אל תתני לו לחוש בכך! זו דעתי בכל אופן.
היה לי ממש טוב לכתוב על זה,גם אני חווה תקופה לא פשוטה עם ביתי,אז כך הזכרתי לעצמי מה חשוב בעיני..
אז תודה לך רחלי ותודה [po]למי מה[/po] שהזמינה אותי לכאן.

בנתיים (()) וברוכה הבאה. צריכה עוד לחשוב.

שלום, אני רחלי ואני די חדשה באתר הזה בפרט ובאינטרנט בכלל. שנים גם לא כתבתי כי הייתי ועדיין מוטופלת בשלושה ילדים בעל וכלבה (למרות שזה לא תרוץ אבל החיים...).
האמת היא שאני מתחילה לכתוב כאן כי אני נתקלת בכל מיני שאלות שילדיי שואלים אותי ואני אשמח לשתף אותכם ולשמוע עוד דעות שאולי יעזרו לי לעזור לילדיי. והנה כבר אציג בפניכם " בעיה" שמטרידה את בכורי בן ה11. בכורי הוא ילד מקסים, באמת ילד מיוחד טוב לב רגיש חכם. בשלוש השנים האחרונות התגבר על מחלת הסרטן בגבורה גדולה, השנה לאחר שנתיים שלא היה בבית הספר הוא חזר ללמוד (הוא "הפסיד" חצי כיתה ב', ג' וד'). הוא אמנם התגבר על המחלה הארורה אך הקרב האמיתי רק התחיל איך לחזור לחיי החברה? בכורי הוא בוגר מאוד לגילו. אין מה לעשות כנראה שמוות ומחלות מחשלות ומבגרות אותנו.
בבית ספרו החליטו לתת לכל כיתה שם. כיתתו החליטה על השם "רקפת" , ובנוסף לכך החליטה להציג את שם ע"י רקוד זוגות ושמו שמיים בכורי הגיע הביתה בעניים מושפלות "אף אחת לא רוצה לרקוד איתי, אמנם משהי רוקדת איתי אבל זה בלית בררה". מיותר להגיד שבאותו רגע ליבי התכווץ וכאב עז פילח את חזי. כייצד יתכן שאין אף אחת שרואה את קיסמו של בכורי. הרי כל הזמן אנחנו אומרים שבגיל 17 הוא יהיה החבר המקשיב הרגיש כזה שכל בחורה תרצה. מה אומרים לילד (בן 11) שעומד מולך עם עניים גדולות ושואל בעצם מה לא בסדר? כנראה שתשובתי " הן עדיין קטנות " לא סיפקה אותו. והאמת גם לא סיפקה אותי. האים באמת הוא צריך לוותר על הרגישות והתום ולההפך לק"קול" חסר לב כי זה משעובד היום?