על ידי המתלבטת_מקודם_לא_זו_עם_התינוק* » 04 נובמבר 2007, 23:58
אנחנו כבר ארבעה-חמישה ימים בלינה משותפת ואני ממש כמעט מתייאשת... יודעת שצריך לתת לזה עוד זמן אבל זה ממש לא משתפר, רק מחריף.
בת שנה ועשרה חודשים. עד לפני חודשיים ישנה במיטתה. ואז חלתה והחלה לעבור באמצע הלילה אלינו (ובדרוב המקרים הייתה נרדמת אצלנו מיד, אבל לפעמים היתה מתעוררת מדי ובוכה מאוד שעתיים). אחרי ה - מ - ו- ן התלבטויות החלטנו להעביר אותה לחדרנו: הצמדנו פוטון זוגי קצת נמוך למיטתנו הזוגית, והנה לנו מיטה בטיחותית. קיוויתי ש:
אל"ף, תאהב יותר להירדם ולישון ככה (בצהריים אוהבת ומבקשת ללכת לישון בשכיבה לצידי. - התוצאה עד כה: כל היום רוצה "אמא לישון איתך" אבל בוכה בכי מר בשעת הרדמה. (רוצה לרדת, רוצה לשם, רוצה ידיים, רוצה לינוק... כל מה שהחלטתי אחרי מחשבה רבה שלא. אני שוכבת לצדה בשקט וזהו. והיא בשלה, עד שנרדמת).
בי"ת , תוותר על ההתעוררות בלילה כי לא תצטרך להתעורר כדי לבקש לעבור מיטה. - התוצאה עד כה: התעוררה בכל לילה ולילה במיטה שילדינו ובמקום לחזור לישון מיד כשרואה שאני לידה (כפי שהיה בדרך כלל כשהיינו מעבירים אותה אלינו) היא בוכה שעתיים, לפעמים ממש בצרחות אימה "לא! לא! לינוק! לרדת! ידיים!" וכדומה. כאילו בכלל עשיתי לה משהו רע הבאתי אותה לשם, כי גרמתי לה לחשוב שאני לידה ואפשר לינוק/לקום לשחק בלילה וכו'. שוב, אני מנסה לשכב ולהעמיד פני ישנה ורק מדי פעם ללטף או למלמל "עכשיו לילה לא יונקים, בבוקר אפשר לינוק." מה עוד אפשר לעשות?
זאת ועוד: היא מצפה שבכל פעם שהיא פוקחת עיניים אני אהיה שם, כי הרי זו המיטה שלי ונרדמתי לידה. ואני פשוט לא יכולה למלא את זה, טכנית. אני צריכה להיות מחוץ לבית לפעמים בערב. והנה היא מתעוררת הערב למשל, כשאני במקרה בבית, בעשר, שעתיים אחרי שנרדמה, וקוראת לי לבוא לשכב לידה שוב... והלך לי הערב. לפחות חזרה לישון אחרי עשרים דקות ולא אחרי שעתיים. נראה מה יהיה במשך הלילה הזה.
אודליה - ענית לי לעיל על הרדמה. תודה על הניסיון לעזור, אבל הבעיה היא לא ההרדמה - אין לי בעיה לשכב לידה עד שנרדמת, גם קודם לכן הייתי יושבת ליד מיטתה בחדר שלה עד שתרדם. הבעיה היא שאם היא מתעוררת לרגע בשעות הערב ורואה שאני לא שם היא בוכה וקוראת לי לחזור לשכב שם. אני חייבת לעשות בערב דברים אחרים. אני איתה בבית כל היום. כשישנה במיטה שלה לא היו לה ציפיות למצוא אותי שם אם היא לרגע פוקחת עין בלילה.
ממש מייאש ועצוב. הייתי בטוחה שההתעוררויות האלה כבר יפסיקו. נדמה כאילו זה דווקא מושך אותה יותר להתעורר, העובדה שאנחנו שם או לדעתה אמורים להיות שם.
לא רוצה להגיע למצב אני מחזירה אותה למיטה שלה ומתעקשת שתישאר בה (מנסה להרגיע בנוכחותי לצידה), אבל זה מה שעשינו כשגמלתי מהנקה בגיל שנה ומשהו, ואז התרגלה לישון לילה שלם במיטתה וכולנו קמנו רעננים יותר בבוקר, ולא סבלנו יחד לילות של בכי קורע לב. כלומר - היה בכי בלילה או שניים של ההתעקשות, וזהו. ועכשיו יש המון בכי בכל מקרה, בכי שבינתיים לא מוביל לשום מקום...
אז נכון שקל יותר לדעת שאם היא בוכה לפחות היא צמודה אלי, ולא בוכה בשעה שאני מתעקשת שתשכב לבדה, אבל לא נראה שזה מנחם אותה או שזה מה שבאמת עושה לה טוב.
זה מחזיר אותי לימים שהיא הייתה קטנה: נורא רציתי היא תהיה תינוקת-מנשא כזו, שתירדם עליי וכו', אבל זה פשוט לא היה בשבילה, היא הייתה בוכה ולא נרדמת, או מתעוררת אחרי זמן קצר נורא, ונאלצנו להרגיל אותה לישון במיטה. בסופו של דבר היא בכתה פחות מהתעקשותינו תהיה במיטה מכל הפעמים שבכתה כשלא הצליחה לישון במנשא... אבל היה קשה לי, כמו עכשיו, להרגיש שהיא כאילו מובילה אותנו דווקא להיות נוקשים איתה בעניין הזה.
אולי זה מה שהיא זקוקה לו מאז ועד היום - מקום שינה בלי שום דבר מושך ומעניין, על אף שהיא אומרת שרוצה לישון עם אמא, בסופו של דבר שנתה טובה יותר בלעדי, ועלי לדאוג לכך שזה מה שהיא תקבל, גם אם בהתחלה זה יהיה קשה לשתינו.
סליחה על ההשתפכות. מאוד קשה לי.
אנחנו כבר ארבעה-חמישה ימים בלינה משותפת ואני ממש כמעט מתייאשת... יודעת שצריך לתת לזה עוד זמן אבל זה ממש לא משתפר, רק מחריף.
בת שנה ועשרה חודשים. עד לפני חודשיים ישנה במיטתה. ואז חלתה והחלה לעבור באמצע הלילה אלינו (ובדרוב המקרים הייתה נרדמת אצלנו מיד, אבל לפעמים היתה מתעוררת מדי ובוכה מאוד שעתיים). אחרי ה - מ - ו- ן התלבטויות החלטנו להעביר אותה לחדרנו: הצמדנו פוטון זוגי קצת נמוך למיטתנו הזוגית, והנה לנו מיטה בטיחותית. קיוויתי ש:
אל"ף, תאהב יותר להירדם ולישון ככה (בצהריים אוהבת ומבקשת ללכת לישון בשכיבה לצידי. - התוצאה עד כה: כל היום רוצה "אמא לישון איתך" אבל בוכה בכי מר בשעת הרדמה. (רוצה לרדת, רוצה לשם, רוצה ידיים, רוצה לינוק... כל מה שהחלטתי אחרי מחשבה רבה שלא. אני שוכבת לצדה בשקט וזהו. והיא בשלה, עד שנרדמת).
בי"ת , תוותר על ההתעוררות בלילה כי לא תצטרך להתעורר כדי לבקש לעבור מיטה. - התוצאה עד כה: התעוררה בכל לילה ולילה במיטה שילדינו ובמקום לחזור לישון מיד כשרואה שאני לידה (כפי שהיה בדרך כלל כשהיינו מעבירים אותה אלינו) היא בוכה שעתיים, לפעמים ממש בצרחות אימה "לא! לא! לינוק! לרדת! ידיים!" וכדומה. כאילו בכלל עשיתי לה משהו רע הבאתי אותה לשם, כי גרמתי לה לחשוב שאני לידה ואפשר לינוק/לקום לשחק בלילה וכו'. שוב, אני מנסה לשכב ולהעמיד פני ישנה ורק מדי פעם ללטף או למלמל "עכשיו לילה לא יונקים, בבוקר אפשר לינוק." מה עוד אפשר לעשות?
זאת ועוד: היא מצפה שבכל פעם שהיא פוקחת עיניים אני אהיה שם, כי הרי זו המיטה שלי ונרדמתי לידה. ואני פשוט לא יכולה למלא את זה, טכנית. אני צריכה להיות מחוץ לבית לפעמים בערב. והנה היא מתעוררת הערב למשל, כשאני במקרה בבית, בעשר, שעתיים אחרי שנרדמה, וקוראת לי לבוא לשכב לידה שוב... והלך לי הערב. לפחות חזרה לישון אחרי עשרים דקות ולא אחרי שעתיים. נראה מה יהיה במשך הלילה הזה.
אודליה - ענית לי לעיל על הרדמה. תודה על הניסיון לעזור, אבל הבעיה היא לא ההרדמה - אין לי בעיה לשכב לידה עד שנרדמת, גם קודם לכן הייתי יושבת ליד מיטתה בחדר שלה עד שתרדם. הבעיה היא שאם היא מתעוררת לרגע בשעות הערב ורואה שאני לא שם היא בוכה וקוראת לי לחזור לשכב שם. אני חייבת לעשות בערב דברים אחרים. אני איתה בבית כל היום. כשישנה במיטה שלה לא היו לה ציפיות למצוא אותי שם אם היא לרגע פוקחת עין בלילה.
ממש מייאש ועצוב. הייתי בטוחה שההתעוררויות האלה כבר יפסיקו. נדמה כאילו זה דווקא מושך אותה יותר להתעורר, העובדה שאנחנו שם או לדעתה אמורים להיות שם.
לא רוצה להגיע למצב אני מחזירה אותה למיטה שלה ומתעקשת שתישאר בה (מנסה להרגיע בנוכחותי לצידה), אבל זה מה שעשינו כשגמלתי מהנקה בגיל שנה ומשהו, ואז התרגלה לישון לילה שלם במיטתה וכולנו קמנו רעננים יותר בבוקר, ולא סבלנו יחד לילות של בכי קורע לב. כלומר - היה בכי בלילה או שניים של ההתעקשות, וזהו. ועכשיו יש המון בכי בכל מקרה, בכי שבינתיים לא מוביל לשום מקום...
אז נכון שקל יותר לדעת שאם היא בוכה לפחות היא צמודה אלי, ולא בוכה בשעה שאני מתעקשת שתשכב לבדה, אבל לא נראה שזה מנחם אותה או שזה מה שבאמת עושה לה טוב.
זה מחזיר אותי לימים שהיא הייתה קטנה: נורא רציתי היא תהיה תינוקת-מנשא כזו, שתירדם עליי וכו', אבל זה פשוט לא היה בשבילה, היא הייתה בוכה ולא נרדמת, או מתעוררת אחרי זמן קצר נורא, ונאלצנו להרגיל אותה לישון במיטה. בסופו של דבר היא בכתה פחות מהתעקשותינו תהיה במיטה מכל הפעמים שבכתה כשלא הצליחה לישון במנשא... אבל היה קשה לי, כמו עכשיו, להרגיש שהיא כאילו מובילה אותנו דווקא להיות נוקשים איתה בעניין הזה.
אולי זה מה שהיא זקוקה לו מאז ועד היום - מקום שינה בלי שום דבר מושך ומעניין, על אף שהיא אומרת שרוצה לישון עם אמא, בסופו של דבר שנתה טובה יותר בלעדי, ועלי לדאוג לכך שזה מה שהיא תקבל, גם אם בהתחלה זה יהיה קשה לשתינו.
סליחה על ההשתפכות. מאוד קשה לי.