[po]פלונית אלמנית[/po] |L|
אני חושבת שזה שאת רוצה תינוק זה סימן מעולה.
זה כוח החיים שבך שמתגבר.
זו החלמה.
את יודעת שאני כותבת לך את זה כאחותך לאלמנות.
אני מקווה שתביני למה אני מתכוונת כשאני אומרת שהרצון הזה, כשלעצמו, הוא טוב, הוא נהדר, גם בלי להתממש לכדי תינוק ממש.
אולי אפשר ללדת ממנו דברים אחרים.
האפשרויות אינסופיות.
חיים.
ללדת חיים בצורת תינוק, זו פשוט הצורה שאנחנו כבר מכירות :-)
מציעה לך פשוט להיות בזה.
לחוש את זה.
לתת לזה למלא אותך.

אני יכולה לספר לך על עצמי שעד לפני ממש מעט זמן עוד התחשק לי להיות שוב בהריון וללדת, ולהניק. אני מאוד אוהבת תינוקות וילדים. לשחק איתם, להסניף אותם, להיות איתם... בשלב מסויים החלטתי שדי. שעוד ילד יהיה יותר מדי ליכולת הטיפוח. כי לא מספיק ללדת, יש את הטיפוח שאחרי. (כמעט) כל תינוק הוא ברכה, אבל המשפחה עוברת טלטלה מסויימת של הסתגלות, והיתה לי תחושה שעם כל הברכה יש גם פגיעה בבריאותי, ובביחד שלי עם הילדים הגדולים. אז החלטתי שדי. אולי אצלך זה נחווה אחרת. מתאים לך לשתף?

תודה יעלי.
ופלונית

מצטרפת ליעלי. (())

הי יקרה. אין לי תובנות. אבל שולחת חיבוק.

תודה יולי קו.
רוצה להעמיק בתחומים שונים ואף התחלתי במסע הזה... אם זה ספורט שתמיד קרא לי ומעולם לא העמקתי בו ( אגרוף ) ואם זה בירור בכיוון של מה עכשיו מקצועית.
רק ש... הכמיהה הזו והבנה שכן. יש זמן נתון שאחריו אי אפשר יהיה להביא עוד ילד. הזמן מוגבל.
ובינתיים... מסיבת חנוכה בגן. פתאום הבנתי שזו המסיבה האחרונה של חנוכה בגן. בכלל. שנה הבאה הקטנה בביה"ס.
וזה היכה בי.
לא מוכנה לעבור לשלב הבא עדיין.
עוד לא מיציתי מספיק את שלב התינוקות. הגנים. הגוף הקטנטן והדיבור הילדותי.
אולי כי פספסתי בשנים האחרונות הרבה בגלל האבל וכל נספחיו. אולי כי זה מה שאני הכי אוהבת בעולם. ילדים. ללדת אותם להניק אותם ולגדל אותם.

לא יודעת מה להוסיף פה, אולי רק חיבוק מאוד גדול.

מבינה את הכמיהה שלך מאוד לעומק. גם את השאלות והתהיות, ואת הרצון לחיים מעבר לגידול הילדים. ואיך שהכל מתקיים בו זמנית.

אני מיד אחרי לידת השלישית (41) עברתי לכמוה להריון נוסף, אם אפשר של תאומים. בסופו של עניין האבא לא היה מעוניין, ואחרי תקופה הבנתי שהוא הציל אותי מעצמי. שזה היה עשוי להיות לי יותר מדי, וכך פניתי להיות (יחד עם ההורות לשלושה) גם מתרגלת וגם תלמידה ואז גם מורה בתחומים שמרתקים אותי.

לפי ההבנה שלי כרגע:
לפעמים הכמיהה לילד היא ביולוגית (יש נשים שאצלן זה כל תקופת הפוריות...), לפעמים זה כי זה היעוד האישי, או כי יש נשמה ספציפית שמתדפקת על השער בשביל להתממש. לפעמים זה מפחד לעבור לשלב הבא, להעמיק בתחומים שונים מהורות.

בהצלחה במסע הבירור שלך!

הי פלונית תודה על התגובה.
מגדלת לבד את 3 ילדיי, לא חשבתי לרגע על הורות משותפת.
התהליך נשמע מתיש משהו, אך לא מה שיעצור.

נשמעת כמו התלבטות קשה ((-))
אם אין לך בן זוג, נראה לי שברגע שתחשבי על הפרקטיקה של להרות מתרומת זרע, או למצוא בן זוג להורות משותפת ולעבור טיפולים/הזרעות, יצא לך החשק, אם לא, סימן שאת ממש רוצה!

כלכלית נסתדר.
את הבנים הגדולים שאלתי.
הם ענו שאם זה מה שאני רוצה. .. למה לא. הם יעזרו.
מצד שני... הם ילדים. התינוק הזה לא יהיה שלהם אלא שלי...

אלמנה. 3 ילדים מהממים בני 11.5 9.5 והקטנה בת 5.
בת 40 וחצי.
די הזמן האחרון של לעשות עוד ילד.... אולי כבר מאוחר מידי אפילו.
אלמנה מאז שהקטנה הייתה בת 3 חודשים ושבוע. גידלתי אותה לבד. לא קל ועכשיו אני רק מתחילה לקבל חיים משל עצמי בחזרה.
אבל הכמיהה והרצון לא רק שלא מרפים... הם מתחזקים וצועקים לי .. הקריאה כ"כ חזקה.
מה עושים...

ארבע לפנות בוקר היה כבר לפני שעה. לילה שלישי עם שינה מקוטעת...
רוצה ילד רביעי. מאד.
אבל ממש נאבקים כלכלית ובעלי מתנגד בכל תוקף.
יש לנו ילדה בת 11.5, בן בן9.5 והקטנה בת 8.
ילדים גדולים.
אני בת 36. "צעירה". כביכול יש עוד שנים לפניי.
המשכורת שלי הכרחית לקיומנו.
בעלי מביא הכנסה קבועה שאינה מספיקה.
לא סוגרים תחודש.
אולי אני צריכה לקחת אחריות ולעשות שינוי קריירה. ללכת לעבוד במשהו שיביא שפע?

סוגרת שנתיים בלי התקן רחמי. עשיתי הרבה שטויות במהלכן כולל להכניס לנרתיק זרע שנפלט בחוץ.
בעלי כל כך לא רוצה שלתחושתי אף ילד לא יגיע ככה לעולם.

המחזור שלי לא סדיר.
נע בין 28 יום ל37.
אמורה לקבל.
עכשיו כבר ביום ה37.
חזה נפוח ורגיש. הפרשה צהבהבה.
תמיד ככ מבלבל אותי ומענה אותי ההמתנה.
כי אני מאד רוצה להיות בהריון וללדת ילד רביעי.
לא הגיוני.
מתגעגעת לתינוק. כמהה להניק.
מנשא...

ההורות לא בהכרח פשוטה לנו.
יש לנו שלישיית ילדים חזקי אופי.
ובכל זאת אני רוצה.
הם בחינוך פרטי וחוגים יקרים...
ובכל זאת אני רוצה.

אחות שלי ילדה בגיל 41 (או אפילו 42?? לא סגורה על זה...) ילדה שלישית, שמביאה המון המון אור לבית.
היא אומרת שאם המצב הכלכלי היה יותר טוב, היא מיד היתה עושה עוד אחד. הילדה עכשיו בת שנתיים.
תמיד היו להן (היא נשואה לאישה, אחותי) קצת קשיים עם שני הבנים הגדולים, והתינוקת פשוט הביאה את המשפחה לאיזון מהמם!

כמובן שיכול להיות גם לגמרי ההיפך - אבל זה לשאלתך על ניסיונם של אחרים.
ולשאלה הזו [u]האם הסיכון שהילד ייצא לא בריא יותר גדול מאשר הריון בגיל צעיר יותר?[/u]
זאת עובדה.

בהצלחה!

אני הריתי בגיל 37 בפעם האחרונה וזה ממש ממתק אמיתי, לא מתכוונת להכנס שוב להריון.
יש לי מספר חברות שהרוב אחרי גיל ארבעים ומאושרות על כך.

אם החיים שלכם מאוזנים וטובים (מבחינת זוגיות, יחסים עם הילדים, בריאות, פרנסה או מה שחשוב לכם) אז הייתי נותנת לזה הזדמנות לקרות באופן ספונטני, אבל זו אני :-)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

היי. אני בת 41 וחצי. שני ילדים. מאוד רוצה ילד נוסף אבל מתלבטת . זה זמן די אחרון להחליט. חוששת מפאת הגיל מסיכונים כלשהם (האם הסיכון שהילד ייצא לא בריא יותר גדול מאשר הריון בגיל צעיר יותר?). הרבה חששות, כמו, מה זה יעשה לשני הגדולים, ופרנסה ועוד. מצד שני, תמיד חלמתי על משפחה של שלושה לפחות, קשה לי לקבל את העובדה שנהיה "רק" ארבעה...חושבת על העתיד, שלושה ילדים זה כבר שבט קטן...וגם התחושה הזו של חיים בתוכי, כל כךך אהבתי את זה. והנקות, והרוך, וזה שזה יכול להביא אור הבייתה ואושר לכולם (אף על פי הקשיים). אשמח לשיתופים מנסיונכן, אם הריתן הריון שלישי בגיל דומה ומה זה עשה למשפחה ולכן.

אויש, זו אני הדפוקה. חשבתי שאני קוראת וכותבת בדף של זו שבהריון ולא רוצה את הילד... |אוף|

[u]זאת אומרת שלפני הביוץ ובזמן הביוץ אני ובעלי לא מתנים אהבה. בעלי מאוד רוצה ילד ובצדק.[/u]
אז איך
[u]היא ללא בן זוג.[/u]
??? פספסתי משהו?

היא ללא בן זוג.

לחץ מצד המשפחה לא נחשב בעיניי שיקול בעניין.
את צריכה לבדוק עם עצמך ולשוחח עם בעלך:
מה בדיוק את מרגישה? ממה החששות? אולי מדובר בעניינים שאפשר לפתור. למשל, אם את חוששת מהקשיים של התקופה הראשונה, אפשר לסכם עם בעלך שהוא יעבוד מעט פחות ויעזור לך.

בהצלחה!

אני בת 34 נשואה עם ילד בן 9. אני משתמשת באמצעי מניעה טבעי. זאת אומרת שלפני הביוץ ובזמן הביוץ אני ובעלי לא מתנים אהבה. בעלי מאוד רוצה ילד ובצדק. גם משפחתו ומשפחתי לוחצים עלי. האמת היא שכשאני רואה את אחיותי או שכנותי עם תינוק נוסף אני מקנאה ורוצה גם. אך כשמגיע זמן הביוץ אני שוב פוחדת. הדבר הראשון שאני פוחדת ממנו הוא שברגע שאני אגלה שנקלטתי אני לא אשמח מההריון למרות שאני יודעת היטב שגם כעת עם המצב הנוכחי שאני לא מרחיבה את המשפחה וגם מעציבה את בעלי אני לא מאושרת. האם משהי מכן גם חוותה זאת?

יש כאן משהי?

פתאום עולה הנושא לעוד אחד,ובעבר רק על עצם המחשבה הייתי קופצת משימחה,היום מתחיל הספק לערער את בטחוני בנושא.
אני כבר לא צעירה-38 ש...ש...ש....
ותודה לאל יש לנו ילדים בריאים ומקסימים אין בעיות כלכליות והזוגיות יציבה.
הבעיה שברור לי שאם זה לא עכשיו אז הלאה יהיה מאוחר מידי!(כרגע אני בבית עם הקטן-שנה וחצי)אז אולי זה הזמן המתאים?!?!?
מצד שני לפעמים מאוד מתחשק לי לחזור לעבודה,ללמוד,לחזור לגופי שלי-ההנקות הם לרוב עד גיל שנתים פלוס.....,וכן הגדולים נמצאים בחינוך ביתי,6,5,12.
ובעלי מציע לנסות .....
ואני תוהה האם לתת ליד הגורל להחליט?האם הדבר מוסרי?ואך ריבון כל העולמים ניתן להחליט בנושא?

איזה דף נחמד. מרעננת את הדף
גם אני מצטרפת. יש לי שלושה. הקטן בן 4. הפרשים של שנתיים ןחצי בין כל ילד וילד. ילדים משגעים שבתור תינוקות היו מאד דורשניים. רק עכשיו מתמלאת באנרגייה חדשה ששייכת לי אישית, רצון להמשיך ללמוד, לעבוד.
ופתאום זה בא!!!! החשק הזה. כבר כמה חודשים מדבר, ממש.
הזוגיות 'על הפנים'. לרוב אנחנו בכסאח אבל אם יש רגע של שולם ישר קופצת לי לראש המחשבה על עוד אחד, או אולי ללב. הנה עכשיו אנחנו יומיים במצב מאוזן.
נכון שאסור להוליד ילדים כשלא יודעים אם נשאר בכלל ביחד? זה ברור. אז למה בא לי כ"כ?

בן הזוג: יש לנו כבר מספיק ילדים, אנחנו לא מסוגלים לממן עוד אחד, אני רוצה לתת לילדים שיש את המיטב, החוגים הכי טובים, נסיעות לחו"ל, אוניברסיטה, עזרה בדירה, אני רוצה לשמור לנו מספיק כסף לפנסיה.
בת הזוג: אני רוצה עוד ילד, רוצה להניק שוב, רוצה יצור פעוט לטפל בו, לחוות שוב לידה, הריון, לראות עוד ילד מתפתח מתינוק קטנטן ומקסים לילד גדול מלא חיים ופעילות ומקסים. אני כל כך אוהבת את הילדים שיש ויש בי מקום לעוד אחד לאהוב.

לא מדברים ממש באותו מפלס, שיחת נפש בנושא נתקלת בחומה אחרי כמה דקות, לא מריבות אבל חוסר הסכמה בסיסי, רעיונות להתמודדות כלכלית אחרת נידחו על הסף, גם ככה כל הגידול הבאופני נתקל בהתנגדויות מההתחלה.

מיואשת, מנסה לחשוב על דרך עוקפת ולא מוצאת, עבודה עם קטנטנים לא עזרה להקטין את הכמיהה אלא רק הגדילה אותה.

האם הדיון הוא בינך לבין עצמך או בשיחה באמת בגובה העיניים עם בן הזוג?
אולי כדאי לברר, ביניכם, על מה כל אחד מכם מוכן לוותר בתפיסה שלו בכדי להתקרב למקום של הבנזוג השני?
אם מדובר "רק" בקושי כלכלי מצד בעלך- אולי אפשר לחשוב על דרכים נוספות לייצור הכנסה. אולי זה מצריך שינוי באורח החיים, ויתור על אזורי נוחות שהתרגלת אליהם?

כמובן שאין לי מושג קלוש לגבי אורח חייכם, רק מעלה רעיונות.
אני מאמינה שבסופו של דבר כל עניין הוא פתיר באם יש תקשורת טובה, פתוחה וזורמת. כזו המאפשרת שיחה אמיתית בגובה העיניים שמטרתה לראות באמת מי עומד מולי ומה הצורך שלו.

בהצלחה {@

אין לי מושג... גם אני דנתי עם עצמי בנקודה זאת רבות ולא הגענו להחלטה עם בן הזוג...

איך מגיעים להחלטה משותפת כשצד אחד רואה הכל באור כלכלי והצד השני פשוט מרגישה את הכמיהה?

מחכים...עד שזה יתאים?
הרי הנשמה שמחכה להתגלגל אצלך יודעת לאן היא רוצה להגיע- היא בוחרת (כך אני מרגישה) ומתוך כך גם יודעת מתי יהיה הזמן הנכון עבור כולכם!
אצלי הגיעה הקריאה משהו כמו שנתיים וחצי לפני שהיא התממשה. בינתיים היא דיי שיגעה אותי, כי ידעתי שהוא בדרך ומחכה ואיכשהו זה לא הסתדר עם מה שהתאים לגוף.
בסוף זה כן הסתדר :-)
בלי לחץ, רגוע, היי טובה אל עצמך |מתנה|

הקריאה לילד הועברה לי כבר לפני כמה חודשים, איכשהו אני כל כך עסוקה בעבודה שהרוח לא נפגשת עם הגוף, מה עושים לכל הרוחות??

לדעתי את לא יכולה לעשות כלום. זו צריכה להיות החלטה הדדית. נקווה שישנה דעתו

לי יש שתי בנות הגדולה בת 5 והקטנה בת 3. ממש ממש ממש רוצה עוד ילד. אבל בעלי לא מוכן בשום פנים ואופן. מה עושים????

מחייה את הדף.....
יש לי שאלה, יש לי 2 ילדים והילד הקטן שלי הוא רק בן 10 חודשים
.בעתיד אני ארצה עוד ילד נוסף אבל הבעיה היא שבעלי ממש מתנגד ולא רוצה.
מה עושים? איך משכנעים אותו?.האם כדאי לוותר?

מה זה פה לכל הרוחות "לכל הכותבות"? איפה הפמיניזם המקפיד על "כותבות/ים"?
טוב, אין ספק שרק הכותבות יכולות ללדת, עם כל הכאב וכל הסיפוק שבכך.
אבל להביע דעה מותר גם לי, ואם לא מותר -- אביע בכל זאת.
וזאת דעתי:
יישר כוח [po]לאע צפון[/po]! כל מילה!
<סליחה, כל מלה, כי למלה מילה יש כאן גם משמעות אחרת, עם קונוטציות סוערות>

לכל המתלבטות שלום, מקווה שחלקכם כבר עבר את שלב ההתלבטות והביא ילד נוסף לעולם אני אישית נוצרת וזוכרת היטב את הרגע שבו הבאתי הבייתה את בני השלישי הרך הנולד , ושני ילדי הבוגרים יצאו מגידרם מרב אושר , אין דבר כזה בעולם ואין כזה אושר בעולם כולו, אי אפשר לתאר את זה , היום הקטן בן 4 ,ובעקבותיי ראו זאת אחי ואח של בעלי וכל אחד מהם שטען שלא יביאו ילד שלישי לעולם ולמי יש כוח ועוד כל מיני שטויות ילדו בת שלישית וחבל על הזמן איזה אושר בבית. אני שמחה בשמחתם וזה עושה חשק מטורף להביא עוד אחד / אחת... אשמח לקבל תגובות אם בכלל אתן שם?

(())
אימוץ?

מה עושים כשכל תא בגוף זועק שהוא רוצה עוד, אבל אי אפשר? באמת באמת אי אפשר? לא סיבות כלכליות, ולא מעייפות, למרות שזה יכניס אותנו למערבולת כשאנחנו רק כמהים ליציבות. זו לא בעיה שטיפולי פוריות פותרים, זו לא בעיה שיש לה תשובה ידועה, ועד שימצאו אני צופה מהצד בפסטיבל ההריונות והלידות.

אתמול ילדו חברה טובה ועוד שכנה. במסגרת חוק שימור הבטן, שתי חברות אחרות בישרו על הריון חדש שנבט. אז מה אם יש לי שתיים (מופלאות, בריאות, אהובות עד אין קץ) משלי. רוצה תינוק. פיצפון. עכשיו.

[u]או אולי לעקוב כדי להיכנס מהר להריון?[/u]

(-:

[u]תכננתי לעקוב אחרי הביוץ באופן טבעי[/u] או אולי לעקוב כדי להיכנס מהר להריון?
השיקולים שלך לא זרים לי, גם אני הרגשתי שעכשיו זה הזמן, ואפילו הייתי צריכה קצת להקדים. תקשיבי לגוף שלך ולנשמה הזו שדופקת אצלך ברחם.

מה ההתלבטות? כשאלד ב"ה בני הקטן יהיה בן שנה ו-9 (בערך כל רגע...) ומעולם לא היתה התלבטות בנושא. להיפך, לדעתי חיכינו יותר מידי זמן.

עכשיו מגיע תורי. החיים כל כך מפתיעים. אחרי השני(והאחרון נכון לעכשיו)היו לי תכניות כאילו גרנדיוזיות על איך אני פותחת מרווח של לפחות שנתיים וחצי בין השני והשלישי. לוקחת זמן לעצמי. עכשיו "הגדול" בן כמעט שלוש. הקטן בן כמעט 10 חודשים. קיבלתי ווסת לראשונה מזה שנה וחצי. לא הייתי מופתעת. עם הגדול קיבלתי אחרי יותר זמן. הפעם זה חזר די מהר. לא הופתעתי כי כבר חודש וחצי לפחות אני מרגישה נשמה שדופקת חזק על דלת ריחמי. ניסיתי לדבר איתה, לשוחח, לומר הצהרות חיוביות בנושא הריון נוסף. הווסת הזו רק אותתה לי שהנשמה הזו מ-מ-ש רצינית בכוונותיה. אמצעי מניעה יורדים מן הפרק. לא נכנס ללמה. תכננתי לעקוב אחרי הביוץ באופן טבעי. וככה להמנע מהריון. אבל פתאום מתחוור לי שאולי בעצם אני מוכנה לעוד הריון! הגוף שלי חזר לעמו, אני מרגישה בו נפלא. חיוניות. טוב, יש את העייפות של חוסר בשעות שינה אבל זו בדיוק סיבה טובה נוספת להרות שוב לא? הלא ממילא אני לא מוותרת עכשיו על לוקסוס של שינה רצופה בלילות. אין לי קריירה על הפרק. אני ממילא שקועה לגמרי בהורות. ושיקול כלכלי הוא לא שיקול אמיתי.
מה דעתכן? זה אומר שהלל יהיה בערך בן שנה ועשרה כשיתווסף עוד אחד/ת למשפחה.

[u]מזכיר לי דברים שחשתי לפני ההריון הראשון, ואז ברגע מסוים, היה רק רצון.[/u]
גם אני הייתי שם, ושם גם עכשיו.
אם מחשבותי המעורערות מעניינות אותך, הן קיימות ב [po]לוג מתכננים[/po]

אנחנו במקום דומה, למרות שהייתי מגדירה אותו [po]מחשבות מהורהרות על ילד שני[/po], או [po]מחשבות נרגשות על ילד שני[/po], או [po]ילד שני מתי איך למה וכמה[/po]...
משהו מאותת שרוצה, שהגיע הזמן, ומשהו עדיין מפחד, עדיין מרגיש לא בשל.
מזכיר לי דברים שחשתי לפני ההריון הראשון, ואז ברגע מסוים, היה רק רצון.

[b]אשי"ר[/b] זהו בדיוק העניין שאני לא בטוחה ש-9 חודשים זה מספיק. אז מה, נטיית ליבך היא כן להביא עכשיו עוד ילד, והמצב הכלכלי מפריע, או שהמצב הכלכלי הוא עוד נדבך בטיעוני ה"לא"?

[b]פלונית[/b], אני מבינה מה שאת אומרת לגבי ההתלבטות כבזבוז, אבל זה פשוט מסוג הדברים האלה שלפחות אני חייבת להחליט עליהם על מנת שהם יקרו, אני לא אחת מאלה שנכנסות להריון בלי לדעת מזה בכלל. לא מתיימרת לדעת איך זה יהיה, אלא בעיקר מנסה להבין האם אני באמת מוכנה לזה, וגם מה זה אומר בדיוק 2 ילדים (חוץ מהתעסקות נוספת :-) )

[b]מייק[/b], הדברים שאמרת מזכירים לי דברים שחשבתי עליהם אחרי המאמץ של החודשים הראשונים אחרי הלידה, שהיה קשה, אבל טוב שהיה. ברור ש-2 זה יותר קשה, אבל אני בטוחה שיש משמעות להבדל הגילאים בין הילדים. ברור שאם יש ילד בן 7 אז הרבה יותר קל להביא תינוק נוסף. מצד שני אולי דווקא שני ילדים בהפרשים קטנים זה אומר הרבה עבודה בזמן מרוכז, אבל אחר כך הם יכולים לגדול ביחד.
כמה שאני יותר חושבת על זה אני מניחה שאני לא באמת מוכנה, אבל הייתי רוצה להיות, או שישכנעו אותי להיות... :-) :-) :-) וזה למרות שברור לי שאף אחד לא יכול לשכנע אותי מלבד עצמי.

לפני ההריון הראשון מאוד עזר לי לשמוע חוויות לידה ואמהות של אחרות. אולי יעזור לי לשמוע אמהות ואבות לילדים בהפרשים קטנים, שאבין מה בדיוק זה אומר - כי כרגע אני לא מבינה.

כל כך מבינה אותך, אני בדיוק באותן מחשבות ובני בגיל שלך בתך.
ללבטים שלי עוד נוסף מצב כלכלי לא מזהיר במיוחד והריון+לידה לא קלים, כך שאין לי הרבה איך לעודד
אולי יעזור לך לזכור שגם אם תתחילי עכשיו יהיו לכן לפחות עוד תשעה חודשים של ביחד, לבד :)

לא מכיר אותך, ומסוכן לתת עצות.
אבל:
אין ספק שיהיה לך קשה עם שניים (עם אחת לא קשה?).
אבל בטווח הרחוק - אחרי שתְגַדְלי ארבעה - כל הסיכויים הם שלא תגידי בלבך "חבל שלא הסתפקתי בשלושה", אלא:
חבל שלא גידלתי עוד אחד או שנים נפלאים כאלה".

בהקשר של [u]חכי שתהיה מוכנה באמת[/u] אני אומרת לעצמי, דווקא, שאף פעם אני לא יכולה לדעת על המציאות שתקרה אחרי החלטה שלי, לכאן או לכאן, יש כל כך הרבה משתנים, כל כך הרבה הפתעות, ובמילים אחרות- החיים מכינים לנו את עצמם, אחרת מכל דמיון ולמעשה הדברים יקרו אחרת מאיך שנראה לך.
כך שהתלבטות היא בזבוז.
יהיה טוב! תאמיני בכוח שלך, כי יש לך.

בזמן האחרון אני חושבת על ילד שני. הקטנה בת שנה וחצי ונראה שחברה היתה מתאימה לה. אני יודעת שרוצה עוד ילד ולא רוצה לחכות יותר מידי. רוצה לגמור עם שלב התלות של הילדים, ולגדל אותם ביחד.
העניין הוא שהיה לי מאוד קשה עם הראשונה, ועכשיו כשהתחלתי להנות מכול הלב אני לא בטוחה שזה יהיה מעשה כזה חכם לזרוק את עצמי שוב למים הסוערים האלה.
אולי החוויה הבאה שלי תהיה שונה, אבל אני מפחדת.
אז יש בי צד שאומר "חכי שתהיה מוכנה באמת" ויש בי צד שאומר "אף פעם לא תהיה מוכנה, תצטרכי פשוט לעבור את התקופה הראשונה הקשה ואחר כך להתחיל להנות"
אני גם מתלהבת לחלק אותה עם ילד נוסף, כי עכשיו הרי אנחנו נרגשים מכול פיפס שהיא עושה, ויש לנו זמן רק אליה. אני בטוחה שעם ילד נוסף זה לא יהיה אותו דבר. העניין הוא שצריך להחליט (או שהטבע יחליט בשבילנו), ובנתיים מבלבל...

לא יאמן, אחרי שחשבתי שאני המתלבטת היחידה (בלוג רוצה ילד שלישי) פתאום אני מגלה את הדף הזה וכאילו שומעת את הקול הפנימי שלי מנשים אחרות.
זה מדהים הכמיהה הזו שלא פוסקת, ולא משנה כמה קשה לנו, (פיזית, כלכלית, נפשית)ץ

חשבתי שרק אני לא נורמלית
מאין בא הרצון הזה שאין בו בכלל הגיון?
איזה כיף של דף!

זהו, חודשיים אחרי הלידה זה ככה, 8 חודשים אחרי זה כבר יותר מסובך.
ניראה לי שיש בזה רצון לשחזר את החווייה המדהימה הזאת שוב, אבל אח"כ ניקשרים ושוב שואלים 'איך יהיה לי מקום בלב לעוד אחד?!'
שלא לדבר על המצב הכלכלי. (ההורים שלנו לא מרשים יותר, אבל זאת באמת לא ההחלטה שלהם).
<חגית רוצה אבל פוחדת יותר ויותר ככל שהזמן חולף>

אני אומרת שאני חודשיים וחצי (כמעט) אחרי לידה ורוצה עוד. אבל ממש רוצה.

אני בת 28 ומתלבטת. תמיד רציתי פער לא גדול מדי.מצד שני אני רוצה להחליף עבודה , לשפץ קצת את הבית. רק לאחרונה סוף סוף הרגשתי קצת משתחררת. מהמשקל הפיזי והנפשי של ההריון \לידה הקודמים.. יש לי דחף לילד (בצהריים אני רואה את כל האימהות בחופשת לידה וליבי נצבט...) מה אתן אומרות?

[u]והנה אני יכולה לפרוץ ולהשתחרר קצת מהתלות האינטנסיבית של ילדים קטנים ואני רוצה עוד תינוק?[/u]

[u]שוב בסיפור הזה ולעשות אחרת[/u]
אולי את עונה לעצמך פה? את קוראת סיפורים ואומרת לעצמך: יכולתי לעשות את זה יותר טוב. אולי אני אלד עוד ילד והפעם אני אעשה את הכל "כמו שצריך" ;-)
אני מחייכת כי זה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן...

אני לא מאמינה שמישהו אחר יכול או צריך להגיד לך משהו כמו "תלדי" או "אל תלדי" עוד ילד.

אבל אני מאמינה שתקבלי פה הרבה תמיכה להסתכל פנימה, להתחבר לרגשות האלה שלך, ולחיות קצת "בתוכם" כמה זמן, עד שתרגישי אם זה רצון אמיתי לגדל עוד ילד - או תחושות חולפות שקשורות בצער על מה שעשית אז והיית עושה אחרת היום, כשבעצם זה לא מתאים בחיים שלך היום להביא עוד ילד לעולם.
רק את יודעת את התשובה.
בהצלחה!

כל סיפורי הלידה כאן וסיפורי ההנקה מעוררים רצון עז להיות שוב בסיפור הזה ולעשות אחרת. כי את שלוש הילדים הנקתי די מעט. ולא ידעתי והייתי ילדה צעירה וחסרת נסיון שבבת אחת (תוך 4 שנים) ילדתי שלושה ילדים. עד גיל 28 וחצי ,היו לי שלושה ילדים. למרות זאת למדתי גם באוניברסיטה וגם לימודים אלטרנטיבים והתפתחתי מאד כאדם אבל זה היה שוחק ולא ידעתי, למדתי הכל לבד לבד.
כשהבת השלישית נולדה, התחילה התקופה הקשה באמת. שלושה ילדים קטנים, בית קיבוצי קטן(היינו שם תושבים) ובעל נוכח נעדר (עקב עבודה תובענית). תקופה קשה ביותר . אין לי מושג איך שרדתי אותה.

לפעמים בא לי עוד תינוק. יש לי שלושה ילדים די גדולים. בן 10 וחצי בן 7 וחצי ובת 6 וחצי. גידלתי אותם בצפיפות (כלומר אחד אחרי השני)בתנאים לא פשוטים (כמעט לבד) והיה בהחלט לא פשוט. במשך הזמן גדלתי והתפתחתי וכך גם הם והיום אני הרבה יותר זורמת איתם ועם עצמי וכיף כיף כיף. ואז....מתעורר הרצון לעוד תינוק. מצד שני אני בתחילת פריצת דרכי בתחום של מה שאני אוהבת לעשות ואני מאד מרוגשת מכך . והנה אני יכולה לפרוץ ולהשתחרר קצת מהתלות האינטנסיבית של ילדים קטנים ואני רוצה עוד תינוק?
אשמח לשמוע את דעתכם

למה? פאק שלי ושל העולם שגדלתי בו (חשיבות הקהילה!!!) שגיליתי את האמהות בגיל מאוחר.

מצדיעה!

שנה, שנה. כן, שנת חיים מס' 43. (עוד שנתיים)

מה זה 43? אין חודש כזה , נכון? אז זו שנה?
<[po]עדינה מאוד[/po] מתחילה להתבלבל מאוד...>

וחוץ מזה היא צריכה מישהו לריב איתו.

כיפאק הי! אני לא לבד :-) אני כבר החלטתי על הבא בתור בעוד חצי שנה, כשהקטנה תהיה בת שנה נתחיל ואולי גם נצליח, כי אני חייבת עוד טוסיק מתוקצ'יק/ית לפני 43 - ואני יודעת שהעולם (המשפחה הקרובה) יתפלץ מפני שהמצב הכלכלי שלנו על הפנים, אבל אין-אין-אין ויתורים. לפני יומיים באמת קיבלתי רגליים קרות ושאלתי את עצמי בשביל מה בעצם בעולם הזה, עבדות קשה כזאת לגדל אותם ומה ניתן להם לאכול וכו' - אבל הצורך שלי כ"כ חזק ומפתיע אותי שאני זורמת עם זה.

לפחות עם כל החישובים אף אחת לא תפסיד את פארק הירקון ....זה גם מקום לאסוף עבור לידת בית, לא?

אבל [po]אביב חדש[/po] לא תיסע נסיעה כל כך ארוכה כשהיא בדיוק לפני לידה, המיילדת [b]שלה[/b] לא תהיה בפארק הירדן, והכי חמור - היא עלולה ללדת בדיוק באותו זמן, ולנסוע עם עולל חדש בן יומיים זה משהו שוויתרנו עליו בלידה האחרונה שלנו, [po]אביב חדש[/po] ואני (שילדנו בהפרש של שבוע וחצי, ובין שתי הלידות שלנו היה פארק הירדן, ששתינו הפסדנו בלב כואב).

[u]תארגני לא ללדת בדיוק על המפגש בפארק הירדן.[/u]
להפך!
אורי הבטיח שהוא אוסף 100 ש"ח מכל צופה למימון לידה בפארק הירדן.

> גילה שילמה הרבה עבור פרטיות <

[u]אין לנו כסף לעוד לידת בית...[/u]
זה ממש ממש ממש לא שיקול.
תקני אותי אם אני טועה, זו לא את שהצלחת להשיג מימון לנסיעה יקרה לחו"ל? אני טועה?
יש לך מליון, מליון ורבע חברים.
מעכשיו כל אחד מהחברים שלך שרוצה לתת לך מתנה יתרום משהו ל"קרן לידת הבית של אביב חדש".
תקשטי קופסא ותכיני לה חור יפה כמו של הקרן הקיימת. מתי היומולדת שלך? (סליחה ששכחתי)

ככה, או שיש תשעה חודשים למלא את הקופסא, או יותר. בכל מקרה זה מספיק זמן.

עוד שיקול להתלבטות:
תארגני לא ללדת בדיוק על המפגש בפארק הירדן D-: אלא אחרי, ואז הקופסא תתמלא גם בפארק הירדן (אז לא עכשיו! חכי! מי שנכנסת בתחילת דצמבר להריון יולדת למפגש! קחי בחשבון!)

אני כל הזמן אומרת לעצמי - למה לקחת סיכון. יש לי שני ילדים נהדרים, למה להסתכן בעוד אחד (אני כל הזמן שומעת על ילדים אוטיסטים). אבל אני בכל זאת רוצה... והשעון הביולוגי מתקתק...

[u]כל תינוק שאני רואה גורם לי לנזילות חלב[/u] בקי, וואו!

גם אנחנו מתלבטים האם עכשיו או יותר מאוחר. האמת, שאני המתלבטת היחידה. בן זוגי בטוח שהפער בין הקטנה לבא-בתור כבר גדול מדי. מבחינתו, היינו צריכים להתחיל קודם.
אני מתלבטת מכיוון שאני לא יודעת איפה נהיה בשנה הבאה, ואולי לא יסתדר לנו בכלל מקום עבודה חדש, ואז מה? איך נסתדר עם ארבעה ילדים?
ואם אני אכנס עכשיו להריון, אז זה אומר עוד שנתיים לפחות בבית (אנחנו לא בחינוך ביתי) ואולי זה שוב לא מתאים?
בקיצור, אני רואה שההתלבטות שלי היא כמו ההתלבטות של [po]נועה ברקת[/po] לפני לידת השלישית שלה, ואולי באמת כל השאלות לא רלוונטיות, ואני כבר מתחילה להרגיש את צורך, הכמיהה לילד נוסף מדגדג לי בבטן...
פרט נוסף, חשוב אך יכול להפוך לשולי הוא המיילדת. היא בחו"ל כרגע. אז אפשר למצוא תחליף אבל אני רוצה [b]אותה[/b]. ופרט באמת לא חשוב... אין לנו כסף לעוד לידת בית...
אוף. הלוואי שאכנס בטעות להריון כבר.

זו באמת שאלה לא קלה. במיוחד לאור ההיסטוריה שלך. אני משערת שאם את שואלת אותה ו"מרשה" לה בכלל להיות כנראה שאת מאד רוצה.
אני התלבטתי מאד בקשר לילדה השלישית שלי, בת כידוע, אחרי שני בנים, ולקח לי בסביבות חצי שנה להחליט על כך.
עברתי תהליך מאד מודע והגיוני של יתרונות מול חסרונות, שבסופו הבנתי שמה שראיתי כחסרונות לא היו עניינים אובייקטיביים בכלל ואכן הם מאד השתנו אחרי הלידה (מצב כלכלי, מקום מגורים, ענייני קריירה).

אני רוצה להתלבט אתכם קצת.
אחרי שכבר נשבעתי לעצמי אלף פעמים וגם לאחרים אני מרגישה בחודשים האחרונים צורך גדול לילד נוסף (אולי הפעם אינשאללה תצא לי בת)
ההגיון שלי אומר שמספיק עם ילדים ועכשיו הגיע הזמן לדברים אחרים אבל הגוף דורש עוד ילד. כל תינוק שאני רואה גורם לי לנזילות חלב (וכבר שנה וחצי שאני לא מניקה)
אני חוששת באופן טיבעי מהריון נוסף ושואלת את עצמי למה אני זקוקה לעוד ילד אם כבר יש לי שניים נפלאים?
אני יודעת שאלו שאלות באוויר אבל אני רוצה לשמוע עוד דעות וזוויות אחרות כדי להבין את עצמי טוב יותר.

שני כיוונים הפוכים:
שנה לפני מרים הרגשתי את מה שאת אומרת, את הקריאה הזו. ניהלתי איתה דיאלוג מתמשך והעליתי מולה את כל הטיעונים שהיו אז נגד (לא היו בכלל בעד). הרגשתי לכל אורך הדרך שזה יותר שהיא מבקשת לבוא מאשר שלי יש צורך כזה. בסוף הסכמתי, והתוצאה: ילדה מתוקה בת 6.
לפני שלוש שנים התחלתי לשמוע שוב את הקריאה הזו, הפעם היה לי הרבה פחות התנגדויות "טכניות", אחרי ההסכמה שלי חיכיתי המון זמן ולא היה הריון. בזמן הזה הבנתי שזה הדבר האחרון שאני רוצה. כשזה היה ברור לי ממש שעברתי לשלב אחר בחיים, הריתי. אלו היו שלושה חודשים נוראיים, כי הרגשתי רע מבפנים ומבחוץ. בסוף העובר לא התפתח ואני ידעתי שזהו זה, באמת הסוף, ושנה אחר כך נולד הספר שלי....
אני יודעת עם מה את מתמודדת, וההצעה שלי היא לנהל עם הקול שיחה, לבקש בהירות ולקחת קצת זמן. אם זה רציני זה לא יברח, אם זה לא רציני, זה יתבהר ויכריז כל הכוונות האמיתיות.
וזה לא תקשור בעיני - תקשור זה שאת נותנת למישהו אחר לנהל את השיחה הזו במקומך.

כבר הצהרתי קבל עם ועדה שאני לא רוצה ילד נוסף.
מספיק לי.
אבל הגוף שלי אומר לי דברים אחרים.....
יש לי תחושה כאילו מישהו מנסה להעביר לי מסר ואומר לי שאני צריכה להיכנס להריון. מכיוון שמעולם לא עברתי תיקשור ואפילו לא ראיתי איך תהליך כזה מתבצע אני לא ממש מצליחה לשמוע את ה"קול" הזה ומה הוא אומר לי.
מי שמכיר את הסיפור האישי שלי יודע למה אני חרדה (מי שלא מכיר מוזמן לחפש ולקרוא. תעשו חיפוש על [po]ברקת לוין[/po] ותמצאו כל מיני)
מעבר לזה אני מרגישה שאני מוכנה להרפתקאה הזו רק אם תהיה לי בת (בתמורה לזו שאיבדנו). אבל הקול הזה יושב לי בראש ולא מרפה ממני.
אני ממש לא יודעת מה לעשות.
(לליאור לא ממש משנה הוא ישמח לעוד ילד וימשיך בחייו היטב גם בלעדיו)

שתי ההודעות הראשונות אוחדו מדף אחר.