על ידי צפריר_שפרון* » 11 דצמבר 2008, 10:33
תמרולה,
_אני התכוונתי שעדיף להיות עם תחושת חירות מחוץ לכלא, מאשר בכלא, על משקל "עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה"
ולכן עדיף שיהיה כמה שיותר מונגש, וזה לא פוטר מהתהליך של חירות פנימית, שכביכול אינה בהכרח תלויה בנסיבות החיצוניות.
אישית, אני מאמינה שיש קשר בין השנים, יש דיאלוגים ביניהם_
תודה על מילותייך אלה.
עם זאת, לא בהכרח תמיד עדיף כך או כך.
לעתים ההעדפה האישית בוחרת דווקא להתבונן דרך החוסר או לחפש אחר החוסר.
לעתים קרובות אלה מתרחשים.
לעתים קרובות ואצל רבים, אלה ששומעים ואלה שמקשיבים, אלה שמסתכלים ואלה שרואים.
נכותו של אדם היא יתרונו, שכן החסרונות והיתרונות היינו הך.
שאם את לוקחת את האבחון, הנקי מרבב, ומניחה רק את ההיפוך שיש בין שלילי וחיובי, ומעקרת את ערך החיוביות והשליליות של הדברים, וכאן, ברשותך, בצעדים זהירים אל האחדות, אל המובן מאליו והמוסכם מאליו, נמריא אל המקום הזה, הנשגב, את יכולה לראות איך החסד המקיף הוא שהניח לך את יתרונך הגדול מכולם, חרשותך.
יתרון זה כל כך בולט, מתוך אותו ניקיון העולה בהתבוננותך אחר הדברים, ראייתך, איננה הסתכלות ריקה מעניין וחקר, ראייתך היא היא ההתבוננות הנקיה, שאיננה מופרעת על ידי רעשים.
פנים אלה של הבריאה, הניבטות מפנייך את, לא היו יכולות להיות כה מדוייקות, בדקות האבחון, שכן למרות נכותך ויש גם עניינים שבזכות נכותך, הנך מי שאת, חלק מהעולם, ובדידותך האישית, היא אותו מקום שעולה כאין הסכמה לכל היש, למומך ולאחדותך.
ומכאן, נדמה לחרשת, שאילו שמיעתה היתה מאפשרת לה הקשבה גדולה יותר, או הבנה גדולה יותר, או התבוננות חדה יותר, הרי שדמיון זה, איננו אלא אשלייה מתוקה, שמא חוסר שביעות הרצון, תיפטר אחת ולתמיד.
ואין הדברים כך.
שהכל, מבפנים. אמת עשויה להיות מאושרת כאשר מקבלת אישור חיצוני לכך שקיימת.
ומילים, כפיוט בהחלט עשויות להשגיב את נפשך אל ההתעלות הזו, בה חשה את האיחוד הזה, את הייחוד הזה, משלבי ויוצאים במחול.
ועדיין, הנפש רעבה.
רעבה הנפש להכרה כי קיימת, רעבה הנפש להכרה בערכה.
עם זאת, מה ערך לה לנפש? הניתן לשים על הנפש ערך?
'לבן' אומר "ברהב אפסיותה". שכן נשגבת הנפש מכל, ממציאה את עצמה, ואיננה חשובה כגרגיר חול, איננה קיימת - אשלייה גמורה.
תפישתה היחסית של הנפש, מובנית בה מעצם היותה ספונה בתוך גוף חי, נושמת וחיה את עצמה בגוף הזה, כנוסע במרכבת החיים.
הנה כי כן, מבקשת הנפש אחר שלוותה, ובמובן הזה, רק היא, רק היא יכולה לאשר לעצמה את קיומה, את ייחודה, ואת אחדותה, היותה חלק מכל היש, ומודה.
אז, במקום הזה בו נמצאת עם עצמה ומול עצמה, בפנימיותה, ומבקשת אם כן לברר מה רצונה, לקבל, מה צריכה לתת, מגלה אז הנפש, את שיוויה, בו איננה נדרשת לדבר, ואיננה מבקשת אחר דבר.
וככל שחווה הנפש את רגעי ההתעלות האלה, קודשי ההווה, ההסכמה וההיענות אל התבוננות, וככל שמתמירה הנפש את סריקת החסר אל סריקת החסד, ומחפשת ומוצאת ראיות אל חסד קיומה, ומודה ומהללת את הרגע, את היש, את עצמה וזולתה, כך למדה למתוח את הטוב אל הטוב יותר ומשם אל המצוין.
אז, בעיה מתקבלת בחיוך, שכן וודאי הוא שפתרון ממתין, וכל שנדרש הוא להתבונן.
ומכאן, יכולים אפילו, אותם אלילי יופי, אלה שהדף ניכר מפניהם אל העולם, לחיות עם נכותם - יופים הזוהר. המסנוור.
ובמובן הזה, של עשיר ובריא על פני עני וחולה, קל לה לנפש הרבה יותר, להבריא ולשמוח בחלקה מאשר לחלות ולחיות את חוסריה.
לא חשוב מה את מעדיפה, חשוב לאבחן ללא העדפה, ובסופו של יום, לתרגל העדפת החסד והטוב, ולמתוח את אלה למדרגת אומנות.
_ואני מרגישה פחות כבולה ובעלת יותר יכולת ביטוי אם הבטריה במכשיר השמיעה שלי עובדת או לא, אם יש מכשיר FM להגברה במפגש, אם יש כיתוביות.
ואז הטבע האישי של "להשתתף ולקחת חלק" - מוצא את ביטויו ואינו כבול בשלשלאות של ממש._
הניחי את הביטוי האישי. כתבי את מילותייך.
הקשיבי. פשוט הקשיבי, קראי שפתיים, התבונני על האירוע מנקודת המבט המתבוננת. כבי את מכשיר השמיעה. נסי את זה בתוך המפגש.
ואז, הסבירי מה את רואה, לעצמך ולסביבה.
למדי את הסיטואציה מתוך יכולת ההתבוננות שלך.
יש איזה סרט שבו משוחק עיוור שמצליח לזהות מקומות ודברים רק מתוך חדות שמיעתו. זה מאוד אופייני לעיוורים חדות השמיעה, ובמובן הזה חדות האבחנה.
התבונני על האפשרות הזו, לא על מנת להקטין את מי שאת היא, אלא, להביע את מה שבאמת יש לך לומר, בהתייחס אל קבוצמת האנשים הזו.
הרי את מזהה בנקל את בעלי האגו, הכריזמתיים, שלוקחים את הבמה לעצמם, ואת מזהה את עדיני הנפש, ואת המקשיבים, ורואה את כל היחסים הנרקמים באירוע הספציפי.
למדי את תבונת המבט הזה, ומכאן, האמיני לשלם הזה, לא רק שתעלה הבמה האישית בעבורך, אלא ישתוקקו כל כך להקשיב למילותייך, שלא יהיה מצב שבו מכשיר השמיעה ידחה מעלייך את העולם.
זוהי עבודה פנימית. התבוננות על אירועים, אבחון, הפרדות וראיית החסד, התבוננות ברקע הדברים, התבוננות בדינמיקה - דווקא מתוך כך שאין קול.
הטבע האישי שלך, להשתף ולקחת חלק לא אמור להיפגע, שכן, שוב, השתתפות איננה מחייבת אלא נוכחות, ולעתים מספיק שרוחו של אדם משתתפת, ואיננה צריכה אפילו לנוכחות, ואם את נוכחת, פיזית, באירוע, בנועם מבטך הצלול, זו כבר השתתפות רבתי, והצורך לתת את דעתך או עמדתך, אם כך, כתרגיל - יופנה אל הכתיבה, או אל הקהל, מתוך הגדרת האווירה הכללית כפי שאת חשה אותה, מתוך נכותך.
לאט לאט.
יש איזה תהליך של יציאה מהאבן, שעוד לא ברורה לי המהות שלו. יש בה משהו דיאלוגי.
הדיאלוג הוא בין הדמות שמדמה הפסל שקיימת באבן, לבין האבן שקיימת בה הדמות.
פוסל את המיותר ומגלה את העיקר.
כמו בין שורשי העץ לאדמה שסביבם, כמו בין נופו של העץ אל האוויר העוטף אותו.
הדיאלוג הוא בין מי שאת היא, למי שאת מאמינה שאת היא.
בינך - לעצמך.
גם אם עולים הדברים דרך דמותו הוירטואלית של אחד, המביא דברים בשם אומרם.
עולים ממך - את עצמך.
_כמו שהלן קלר היתה צריכה את המורה שלה.
ואני לא מתכוונת למצב של לשבת ולחכות למושיע שם בחוץ,
אלא שיש מרכיבים דיאלוגיים מאד חשובים בין הקושי לבין המציאות.
שחשובים מאד לתחושה של האדם כבנאדם בעולם._
הלן קלר המציאה את המורה שלה, וזו התגשמה.
כך את עצמך ממציאה לעצמך את הפתרונות והם מתגשמים.
כך כולנו. המציאות היא המצאת האמצאות של האדם, שהרי מהי המציאות מעבר לגופים פיזיים - הכל בעיני המתבונן, ובעבורך גם הכל באוזני השומע.
הדיאלוג הוא בין הדמיון אל המציאות, בין האשליה אל המציאות.
אדם רואה במדבר מים ואין זו אלא השתקפות - פטה מורגנה.
מכאן עשוי לעלות קושי.
קושי כזה עשוי להעלות את סבל הצמא.
אבל קושי אינו בהכרח סבל. קושי יכול להיות כל מאמץ. וכאן מוזמנת להתבונן מדוע כה מלא הוד והדר - המאמץ? מדוע ההישג שמגיע כתוצאה של מאמץ - נעלה מהישג המגיע בזרימתו, מאליו, בקלות, כנס.
שהרי כל כשלונותייך, שהם עיקר הקושי - הצלחות לתפארת.
ואין ההצלחה הזו נופלת מכל הצלחה אחרת.
והנה כבר אפשר לוותר על הצלחה, ועל כשלון ולראות את ההצלחה בכל אשר פונה, ומצליחה לחיות את חייך, ולהודות על גן העדן הזה.
יחסי הגומלין אינם מעיבים על גן העדן, יחסי הגומלין הם הם גן העדן.
הכל להעדפתך ולבחירתך - אם בוחרת להעניש את עצמך על ידי נכותך, כך יהיה, אם בוחרת לקבל את מי שאת, ולתרום למציאות על פני לרתום את המציאות - כך יהיה.
תודה רבה.
<שלם>
תמרולה,
_אני התכוונתי שעדיף להיות עם תחושת חירות מחוץ לכלא, מאשר בכלא, על משקל "עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה"
ולכן עדיף שיהיה כמה שיותר מונגש, וזה לא פוטר מהתהליך של חירות פנימית, שכביכול אינה בהכרח תלויה בנסיבות החיצוניות.
אישית, אני מאמינה שיש קשר בין השנים, יש דיאלוגים ביניהם_
תודה על מילותייך אלה.
עם זאת, לא בהכרח תמיד עדיף כך או כך.
לעתים ההעדפה האישית בוחרת דווקא להתבונן דרך החוסר או לחפש אחר החוסר.
לעתים קרובות אלה מתרחשים.
לעתים קרובות ואצל רבים, אלה ששומעים ואלה שמקשיבים, אלה שמסתכלים ואלה שרואים.
נכותו של אדם היא יתרונו, שכן החסרונות והיתרונות היינו הך.
שאם את לוקחת את האבחון, הנקי מרבב, ומניחה רק את ההיפוך שיש בין שלילי וחיובי, ומעקרת את ערך החיוביות והשליליות של הדברים, וכאן, ברשותך, בצעדים זהירים אל האחדות, אל המובן מאליו והמוסכם מאליו, נמריא אל המקום הזה, הנשגב, את יכולה לראות איך החסד המקיף הוא שהניח לך את יתרונך הגדול מכולם, חרשותך.
יתרון זה כל כך בולט, מתוך אותו ניקיון העולה בהתבוננותך אחר הדברים, ראייתך, איננה הסתכלות ריקה מעניין וחקר, ראייתך היא היא ההתבוננות הנקיה, שאיננה מופרעת על ידי רעשים.
פנים אלה של הבריאה, הניבטות מפנייך את, לא היו יכולות להיות כה מדוייקות, בדקות האבחון, שכן למרות נכותך ויש גם עניינים שבזכות נכותך, הנך מי שאת, חלק מהעולם, ובדידותך האישית, היא אותו מקום שעולה כאין הסכמה לכל היש, למומך ולאחדותך.
ומכאן, נדמה לחרשת, שאילו שמיעתה היתה מאפשרת לה הקשבה גדולה יותר, או הבנה גדולה יותר, או התבוננות חדה יותר, הרי שדמיון זה, איננו אלא אשלייה מתוקה, שמא חוסר שביעות הרצון, תיפטר אחת ולתמיד.
ואין הדברים כך.
שהכל, מבפנים. אמת עשויה להיות מאושרת כאשר מקבלת אישור חיצוני לכך שקיימת.
ומילים, כפיוט בהחלט עשויות להשגיב את נפשך אל ההתעלות הזו, בה חשה את האיחוד הזה, את הייחוד הזה, משלבי ויוצאים במחול.
ועדיין, הנפש רעבה.
רעבה הנפש להכרה כי קיימת, רעבה הנפש להכרה בערכה.
עם זאת, מה ערך לה לנפש? הניתן לשים על הנפש ערך?
'לבן' אומר "ברהב אפסיותה". שכן נשגבת הנפש מכל, ממציאה את עצמה, ואיננה חשובה כגרגיר חול, איננה קיימת - אשלייה גמורה.
תפישתה היחסית של הנפש, מובנית בה מעצם היותה ספונה בתוך גוף חי, נושמת וחיה את עצמה בגוף הזה, כנוסע במרכבת החיים.
הנה כי כן, מבקשת הנפש אחר שלוותה, ובמובן הזה, רק היא, רק היא יכולה לאשר לעצמה את קיומה, את ייחודה, ואת אחדותה, היותה חלק מכל היש, ומודה.
אז, במקום הזה בו נמצאת עם עצמה ומול עצמה, בפנימיותה, ומבקשת אם כן לברר מה רצונה, לקבל, מה צריכה לתת, מגלה אז הנפש, את שיוויה, בו איננה נדרשת לדבר, ואיננה מבקשת אחר דבר.
וככל שחווה הנפש את רגעי ההתעלות האלה, קודשי ההווה, ההסכמה וההיענות אל התבוננות, וככל שמתמירה הנפש את סריקת החסר אל סריקת החסד, ומחפשת ומוצאת ראיות אל חסד קיומה, ומודה ומהללת את הרגע, את היש, את עצמה וזולתה, כך למדה למתוח את הטוב אל הטוב יותר ומשם אל המצוין.
אז, בעיה מתקבלת בחיוך, שכן וודאי הוא שפתרון ממתין, וכל שנדרש הוא להתבונן.
ומכאן, יכולים אפילו, אותם אלילי יופי, אלה שהדף ניכר מפניהם אל העולם, לחיות עם נכותם - יופים הזוהר. המסנוור.
ובמובן הזה, של עשיר ובריא על פני עני וחולה, קל לה לנפש הרבה יותר, להבריא ולשמוח בחלקה מאשר לחלות ולחיות את חוסריה.
לא חשוב מה את מעדיפה, חשוב לאבחן ללא העדפה, ובסופו של יום, לתרגל העדפת החסד והטוב, ולמתוח את אלה למדרגת אומנות.
_ואני מרגישה פחות כבולה ובעלת יותר יכולת ביטוי אם הבטריה במכשיר השמיעה שלי עובדת או לא, אם יש מכשיר FM להגברה במפגש, אם יש כיתוביות.
ואז הטבע האישי של "להשתתף ולקחת חלק" - מוצא את ביטויו ואינו כבול בשלשלאות של ממש._
הניחי את הביטוי האישי. כתבי את מילותייך.
הקשיבי. פשוט הקשיבי, קראי שפתיים, התבונני על האירוע מנקודת המבט המתבוננת. כבי את מכשיר השמיעה. נסי את זה בתוך המפגש.
ואז, הסבירי מה את רואה, לעצמך ולסביבה.
למדי את הסיטואציה מתוך יכולת ההתבוננות שלך.
יש איזה סרט שבו משוחק עיוור שמצליח לזהות מקומות ודברים רק מתוך חדות שמיעתו. זה מאוד אופייני לעיוורים חדות השמיעה, ובמובן הזה חדות האבחנה.
התבונני על האפשרות הזו, לא על מנת להקטין את מי שאת היא, אלא, להביע את מה שבאמת יש לך לומר, בהתייחס אל קבוצמת האנשים הזו.
הרי את מזהה בנקל את בעלי האגו, הכריזמתיים, שלוקחים את הבמה לעצמם, ואת מזהה את עדיני הנפש, ואת המקשיבים, ורואה את כל היחסים הנרקמים באירוע הספציפי.
למדי את תבונת המבט הזה, ומכאן, האמיני לשלם הזה, לא רק שתעלה הבמה האישית בעבורך, אלא ישתוקקו כל כך להקשיב למילותייך, שלא יהיה מצב שבו מכשיר השמיעה ידחה מעלייך את העולם.
זוהי עבודה פנימית. התבוננות על אירועים, אבחון, הפרדות וראיית החסד, התבוננות ברקע הדברים, התבוננות בדינמיקה - דווקא מתוך כך שאין קול.
הטבע האישי שלך, להשתף ולקחת חלק לא אמור להיפגע, שכן, שוב, השתתפות איננה מחייבת אלא נוכחות, ולעתים מספיק שרוחו של אדם משתתפת, ואיננה צריכה אפילו לנוכחות, ואם את נוכחת, פיזית, באירוע, בנועם מבטך הצלול, זו כבר השתתפות רבתי, והצורך לתת את דעתך או עמדתך, אם כך, כתרגיל - יופנה אל הכתיבה, או אל הקהל, מתוך הגדרת האווירה הכללית כפי שאת חשה אותה, מתוך נכותך.
לאט לאט.
[u]יש איזה תהליך של יציאה מהאבן, שעוד לא ברורה לי המהות שלו. יש בה משהו דיאלוגי.[/u]
הדיאלוג הוא בין הדמות שמדמה הפסל שקיימת באבן, לבין האבן שקיימת בה הדמות.
פוסל את המיותר ומגלה את העיקר.
כמו בין שורשי העץ לאדמה שסביבם, כמו בין נופו של העץ אל האוויר העוטף אותו.
הדיאלוג הוא בין מי שאת היא, למי שאת מאמינה שאת היא.
בינך - לעצמך.
גם אם עולים הדברים דרך דמותו הוירטואלית של אחד, המביא דברים בשם אומרם.
עולים ממך - את עצמך.
_כמו שהלן קלר היתה צריכה את המורה שלה.
ואני לא מתכוונת למצב של לשבת ולחכות למושיע שם בחוץ,
אלא שיש מרכיבים דיאלוגיים מאד חשובים בין הקושי לבין המציאות.
שחשובים מאד לתחושה של האדם כבנאדם בעולם._
הלן קלר המציאה את המורה שלה, וזו התגשמה.
כך את עצמך ממציאה לעצמך את הפתרונות והם מתגשמים.
כך כולנו. המציאות היא המצאת האמצאות של האדם, שהרי מהי המציאות מעבר לגופים פיזיים - הכל בעיני המתבונן, ובעבורך גם הכל באוזני השומע.
הדיאלוג הוא בין הדמיון אל המציאות, בין האשליה אל המציאות.
אדם רואה במדבר מים ואין זו אלא השתקפות - פטה מורגנה.
מכאן עשוי לעלות קושי.
קושי כזה עשוי להעלות את סבל הצמא.
אבל קושי אינו בהכרח סבל. קושי יכול להיות כל מאמץ. וכאן מוזמנת להתבונן מדוע כה מלא הוד והדר - המאמץ? מדוע ההישג שמגיע כתוצאה של מאמץ - נעלה מהישג המגיע בזרימתו, מאליו, בקלות, כנס.
שהרי כל כשלונותייך, שהם עיקר הקושי - הצלחות לתפארת.
ואין ההצלחה הזו נופלת מכל הצלחה אחרת.
והנה כבר אפשר לוותר על הצלחה, ועל כשלון ולראות את ההצלחה בכל אשר פונה, ומצליחה לחיות את חייך, ולהודות על גן העדן הזה.
יחסי הגומלין אינם מעיבים על גן העדן, יחסי הגומלין הם הם גן העדן.
הכל להעדפתך ולבחירתך - אם בוחרת להעניש את עצמך על ידי נכותך, כך יהיה, אם בוחרת לקבל את מי שאת, ולתרום למציאות על פני לרתום את המציאות - כך יהיה.
תודה רבה.
<שלם>