דבי, מבלי לגרוע מעומק החויה שחווית והתובנות שהסקת,
לכל יולדת הדרך שלה לחיות, ללדת, ולהסיק מסקנות.
להגיד שכל עוד לא יתחילו ללכת בדרך שלך "שום פתרון לא יעזור להן"
בעיניי לא רק מקטין אלא גם תלוש מהמציאות.
<קודם כל - כי הן לא ביקשו עזרה>
כל אחת יכולה לחוות את אותה הלידה, עם אותן הנסיבות - כמעצימה או מחלישה.
וכמו שכתבה כאן מישהי, שנדמה לה שסיפורי הלידה לא מסופרים במלואם,
אלא רק החלקים היותר יפים-
כל סיפור הוא חלקי, ואנחנו בוחרות איזה חלק לספר/לזכור,
וזה קורה לא רק עם הלידה, אלו החיים.
לגבי התגובה הראשונה שלי, אז לא התייחסתי לטון שלך, אלא לתוכן,
שהוא לגמרי
פסקני, קובע אמיתות גלובליות - לגבי כל היולדות ש"לא הצליחו" ללדת כמו שתכננו.
ועל זה אמרה יפה
ההולכת בדרכים בדף
מה עם האמיצות האחרות
(מקווה שלא אכפת לך ההולכת שגם אני מצטטת אותך)
_מצד אחד, כל יולדת צריכה להיות ענווה מספיק כדי לדעת שהרבה ממה שקורה לא בשליטתה.
מצד שני, זה לעולם לא ימנע ממני להתכונן ללידה בכל מובן שהוא, ולנסות להפיק למידה על עצמי ועל הדפוסים שמנהלים אותי מתוך לידה שהיתה.
למה צריך לבחור תפישת עולם קיצונית בעניין הזה?
הרי כמו בכל נושא מהותי, גם כאן האמת מלאה סתירות ומכילה בתוכה את שני הקצוות.
איכשהו תמיד יש תגובות חריפות לנסיונות ללמוד על עצמנו דרך הלידות, כאילו שאנחנו הנשים עומדות למשפט או למבחן "איך ילדנו", "האם הצלחנו"...
אני מוצאת שלחשוב על זה במדדים של הצלחה וכשלון זה מאוד לא מעצים._
ובכל מקרה, כשקובעת אמיתות - לגבי כולן, לעולם ניתן לצפות כי מישהי מתוך כולן - תתנגד.
חוק ניוטון.
על כל כוח שפועל על הגוף השני, יש כוח מתוך הגוף השני שפועל נגד.
כשאת כותבת
על עצמך זה בהחלט מעורר אהדה, גם אצלי.
כשמתוך הניסיון שלך - את משליכה, גם עלי, שהדרך שלי היא קישקוש שלא יעזור לאף אחת,
אז לי ה"קישקושים" האלה, יוגה ודימיון מודרך - יקרים מפז.
מהניסיון שלי אני יודעת למשל, שהכי חשוב בלידה - לנשום ולהרפות.
לא להתמודד, לא להכיל, לא לשלוט, לא לברוא ולא לעבד.
לנשוםםםםםםםםם ולהרפות.
מבחינתי לידה טובה היא לא פרס על התנהגות טובה,
או על העבודה שנעשתה מאז הלידה הקודמת.
לידה טובה ניתנת בחסד, כמו שהחיים ניתנים בחסד.
בטח שלא אני "בוראת" אותם.
על האפשרות של לברוא חיים אפשר לקרוא בדף
איך עושים בנות.
מסתבר שהכל בידי שמיים, גם אחרי שסופרים ביוצים ומרביעים עם הבעל.
מבחינתי גם ההריון, גם הלידה, גם המוות - הם בידי השמיים,
וגם במחשבות על אלה עוזר לי להפליא לנשום ולהרפות.
דווקא החברות שלי כולן יולדות בצ'יק,
הרבה יותר מהר והרבה פחות כואב ממני.
אחת מהן בלידה השניה שתיארה לי אותה בטלפון לפני כמה ימים,
הגיעה לבית חולים ללדת, אמרו יש לה זמן,
היא הלכה לסטימצקי וקנתה ספר.
עד הפתיחה של 9 היא קראה "הארי פוטר".
ואז ביקשה מהצוות להכנס לחדר לידה, והם חשבו שהיא מסתלבטת עליהם,
כי ממש לא נראתה בלידה.
חברה אחרת שלי ילדה בשירותים של קופת חולים.
ואלה הן חברות שהנושאים "הבאופניים" מהן והלאה,
ועדיין לא אטעה לרגע לחשוב שהן לא חוות התמודדות עם נושאים כאלה או אחרים לפני/אחרי/בזמן הלידה.
לכל אדם, ב"ה, יש עומק נפשי ורגשי.
ובכל מקרה, אלה ודאי לידות קלות, אבל לא לידות שאני מאחלת לעצמי.
לי חשוב לחוות את הלידה, להיות שם, ולא שהלידה תתפלק לה כבר ואני אהיה מאחוריה.
לכן גם הניסיון המפתה הזה של החברות הכי קרובות שלי - איננו רלוונטי לגבי.
אז לכל אחת הציפיות שלה, התכנונים שלה, או הדרך שלה לבטוח בשמיים.
ברכות