על ידי אבישג_א* » 30 יוני 2012, 22:46
שישי בצהריים, דוד סיים לבשל ויצא לעבוד בחוץ, יש עוד הרבה שעות עד כניסת שבת (בשבע ועשרים). אני סיימתי ללמוד בחדר (אחרי שביקשתי מהבנות שישגיחו על הקטנים כי גם לי מגיע זמן לעצמי) ועברתי ללמוד על המחשב (אחרי שגלשתי קצת ב"באופן", אלא מה).
מזכירה לעצמי שעכשיו זה זמן שבו אני צריכה להיות פנויה נפשית לילדים, כמו שיונת כתבה, גם אם אני בעיסוקים שלי.
אני על המחשב כאמור, שמה מוסיקה ביוטיוב ומנסה לסכם לעצמי מאמרים שקראתי על שיטות לניתוח נתונים, מבשר לוקח כיסא ויושב לידי, הגיטרה שהייתה שלי פעם, בידיו והוא מנסה לנגן ביחד עם המוסיקה, תוך נתינת הוראות מדוייקות לי (אמא תשימי "מי שמאמין לא מפחד"), המוסיקה שלי ("לבכות" של ריטה), לא מבלבלת אותו והוא מצליח לשיר בהתלהבות רבה את "מצווה גדולה". אני מעבירה לשיר המבוקש.
אחישלום מצטרף גם הוא, לוקח כיסא ומתיישב, הוא הביא את הטרבוקה של אבא, אבל זה לא מספק אותו, הוא רוצה מערכת תופים כמו של אבא ולא רק טרבוקה, אז הוא מביא שתי קופסאות פלסטיק גדולות, שתי מקלות ועכשיו רק נותר לראות איפה ממקמים את כל הציוד ברווח הצר שבין הכסא שלו למחשב שלי. אז הטרבוקה מצאה את מקומה הראוי, קופסא אחת הונחה על השולחן של המחשב, נותר רק לראות היכן למקם את הקופסא הנוספת. אני מציעה את היד שלי כאופציה הגיונית למיקום הקופסא (נוח לי לתרום איברי גוף מאשר את ראשי או ליבי לדילמה הקשה). אחישלום מקבל את הצעתי ומניח את הקופסא על ידי, אני מקווה שהוא לא ינגן עליה חזק מדי. הוא לא מרוצה, מחפש מיקום אחר לקופסא, מנסה על השולחן, זה קצת רחוק, הפקק נופל כל הזמן מהקופסא השנייה ואני (אלא מי?) נדרשת כמובן להרים אותו.
לא אלאה אותכם בתיאור השעתיים הבאות, אבל בסך הכל הייתי די מרוצה מרמת היחס שלי אליהם (אם כי יש מקום רב לשיפור) והניסיונות הדי נואשים שלי במקביל להתקדם עם המחקר.
שישי בצהריים, דוד סיים לבשל ויצא לעבוד בחוץ, יש עוד הרבה שעות עד כניסת שבת (בשבע ועשרים). אני סיימתי ללמוד בחדר (אחרי שביקשתי מהבנות שישגיחו על הקטנים כי גם לי מגיע זמן לעצמי) ועברתי ללמוד על המחשב (אחרי שגלשתי קצת ב"באופן", אלא מה).
מזכירה לעצמי שעכשיו זה זמן שבו אני צריכה להיות פנויה נפשית לילדים, כמו שיונת כתבה, גם אם אני בעיסוקים שלי.
אני על המחשב כאמור, שמה מוסיקה ביוטיוב ומנסה לסכם לעצמי מאמרים שקראתי על שיטות לניתוח נתונים, מבשר לוקח כיסא ויושב לידי, הגיטרה שהייתה שלי פעם, בידיו והוא מנסה לנגן ביחד עם המוסיקה, תוך נתינת הוראות מדוייקות לי (אמא תשימי "מי שמאמין לא מפחד"), המוסיקה שלי ("לבכות" של ריטה), לא מבלבלת אותו והוא מצליח לשיר בהתלהבות רבה את "מצווה גדולה". אני מעבירה לשיר המבוקש.
אחישלום מצטרף גם הוא, לוקח כיסא ומתיישב, הוא הביא את הטרבוקה של אבא, אבל זה לא מספק אותו, הוא רוצה מערכת תופים כמו של אבא ולא רק טרבוקה, אז הוא מביא שתי קופסאות פלסטיק גדולות, שתי מקלות ועכשיו רק נותר לראות איפה ממקמים את כל הציוד ברווח הצר שבין הכסא שלו למחשב שלי. אז הטרבוקה מצאה את מקומה הראוי, קופסא אחת הונחה על השולחן של המחשב, נותר רק לראות היכן למקם את הקופסא הנוספת. אני מציעה את היד שלי כאופציה הגיונית למיקום הקופסא (נוח לי לתרום איברי גוף מאשר את ראשי או ליבי לדילמה הקשה). אחישלום מקבל את הצעתי ומניח את הקופסא על ידי, אני מקווה שהוא לא ינגן עליה חזק מדי. הוא לא מרוצה, מחפש מיקום אחר לקופסא, מנסה על השולחן, זה קצת רחוק, הפקק נופל כל הזמן מהקופסא השנייה ואני (אלא מי?) נדרשת כמובן להרים אותו.
לא אלאה אותכם בתיאור השעתיים הבאות, אבל בסך הכל הייתי די מרוצה מרמת היחס שלי אליהם (אם כי יש מקום רב לשיפור) והניסיונות הדי נואשים שלי במקביל להתקדם עם המחקר.