אלא= אמא

אני שמחה שנתקלתי בדף הזה.
פעם ראשונה כותבת.
הגעתי לדף הזה משום שאני מתעתדת לעבור לגור בארצות הברית באופן זמני (רילוקיישן) למספר שנים ובשנה וחצי הראשונות שתי הבנות שלי יהיו איתי בחינוך ביתי (גיל 5 ו2.5).
חיפשתי סדר יום כלשהו על מנת לנצל את הזמן הכי טוב וגם הסדר והתכנון עוזר גם אם בסופו של דבר עשינו משהו אחר לגרי, מה שחשוב זה שתהיה מסגרת כלשהיא.

קראתי חלק מהדברים שנאמרו כאן לאורך השנים. קצת עצוב לי לשמוע משפטים כמו בשביל מה הבאתי ילדים לעולם אם אני רוצה להיות לבד.
בעיני "זמן לעצמי" נולד והתגבש כשהפכתי לאלא. לפני כן בכלל לא הרגשתי צורך כזה על אף שהייתי עסוקה מאוד בענייני עבודה ותחביבים שונים.
כשאני אומרת שאני רוצה זמן לעצמי אני מתכוונת שאני רוצה להרגיש שאני גם אשה ולא רק אמא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זמן לקניות וסידורים
פעם בשבוע שבועיים כשבעלי חוזר מהעבודה, אני יוצאת שעתיים קודם הגעתו ושמה אותם עד שיגיע אצל השכנה או שמרטפית. זה שאני בחינוך ביתי לא אומר שכלאו אותי בבית.

זמן לעצמי בבית
אני חושבת שזה נכון שכשהילדים כל היום בבית החיים זורמים יותר בנינוחות והם לא ממש צריכים אותך הרבה. ארבעת הגדולים משחקים ביחד רוב הזמן בנחת והקטן בא מדי פעם לינוק וחוזר לעיסוקיו.
כמובן לא תמיד הכל רגוע, לאחרונה הקטן די מג'נן וגם שאר החברה לפעמים רבים ולא רגועים, אבל בגדול הם מעסיקים את עצמם, אני לא מבדרת אותם.
אני יושבת המון על המחשב כשהם בסביבה, לומדת או כותבת בעיקר ולפעמים כאן באתר.
והלילות ברובם שלי.

זמן לכוס קפה שקטה
זה חשוב לי מאוד
פעם ביום או יותר
בלי שאף אחד יקפוץ עליי, בלי שאצטרך לכבד אותם מהשוקולד שקניתי לעצמי.
אז מה עושים ? שולחים אותם לסיבוב בשכונה של חצי שעה עם הקטן או פשוט מסתגרים בחדר.

בקיצור החיים בחינוך ביתי קלים יותר.

הזמנים האלו עוברים מאוד מהר תאמיני לי.
היום עם שתיים בחינוך ביתי (6 ואוטוטו 3) יש לי המון המון זמן לעצמי...

קראתי כאן בדף. כן, הרבה פעמים אני אומרת לעצמי. טוב, עכשיו הן קטנות וזה עובר מהר. כשיגדלו לא יצטרככו אותי כ"כ צמוד ויהי לי יותר זמן...אבל-ככל שזה תלוי בי, יהיו לי הרבה ילדים(עם כל הקושי...) ככה זה אצל דוסים..או חלקם לפחות.(: אז זה לא יהיה כמה שנים ספורות אלא יותר..וגם-אני לא מתכוונת לעשות אותם כ"כ צפופים כמו השתיים הראשונות. מרגישה שהגוף והנפש צריכים זמן התאוששות רב יותר בין לידה ללידה. כמובן שהכל-בעזרת השם! ואלו רק הרצונות שלי והתוכניות שלי.

אמא ללי תודה על התגובה!
אין לי אפשרות שהמטפלת תהיה עם שתיהן. מכל מני סיבות.
יש אפשרות לקחת עוד זמן לעצמי (שהמטפלת תהיה עם הקטנה אחרי שסיימתי לעבוד בבוקר, ולפני שהגדולה חוזרת מהגן) ואז אם אחליט לקחת את הזמן רק לעצמי...(נשמע חלום!כיף!) אז את עבודות הבית אצטרך לעשות אחרי שהגדולה חוזרת מהגן בשעות הצהריים (כי בערב אני לא מוכנה...)
האמת, אולי זה אפשרי. כלומר-זו רק החלטה שלי...ותכלס, אולי אצליח להלהיב את הגדולה לעזור לי בעבודות(כלים/כביסות/ בישול)ואז זה גם יהיה זמן לשתינו ביחד אחרי חצי יום שהיתה בלעדיי בגן.
נראה לי שזו האפשרות המתאימה לי ביותר. לפעמים זה כ"כ קל להגיד ופשוט לבצע אבל בראש-יש את השוטר הזה שאומר:"אם את בבית ויש לך עוד זמן אחרי שסיימת לעבוד ברור שאת חייבת לארגן ת'בית ולא להסתלבט". טוב, נראה לי שהגיע הזמן להיפטר ממנו. אחת ולתמיד.
(וכנראה שאני כמו אמא שלי-גם היא תמיד עסוקה בבית בבישול/כביסה ואף פעם לא תראו אותה יושבת וקוראת עם כוס קפה.) אז גם מההרגלים האלו כדאי להיפטר. מסתבר שזה לא כ"כ קל כמו שזה נשמע...אבל זה אפשרי. צריכה עידוד!

מזדהה מאד.
יש לך אולי אפשרות להיעזר במטפלת לעוד כמה שעות ושתהיה עם שתיהן? מהניסיון שלי (מהעבר הרחוק, לא עשיתי את זה כבר המון זמן בגלל כל מיני נסיבות), אפילו פרק זמן של שעתיים יכול להיות משמעותי כשכל כך צמאים לשקט הזה. גם אם בהתחלה לא "תעשי" שום דבר עם הזמן הזה אלא רק תשבי בשקט עם עצמך, תקראי או תבהי או תדברי עם חברה, זה יכול למלא את המצברים.

נראה לי שזה הדף שחיפשתי.
אני אמא לשתיים. קטנות ומתוקות.(3 וחצי ושנה וקצת) הגדולה בגן עד 1 וחצי הקטנה איתי בבית חוץ מבשעות שאני עובדת (מהבית) שזה בשעות הבוקר ואז היא עם אבא או מטפלת חברה מקסימה שהיא משוגעת עליה. בעלי לא נמצא כל יום בבית. לפעמים יומיים/שלושה רצוף בעבודה.
יש לי קושי עכשיו. האמת כבר די הרבה זמן. מצד אחד רוצה שהקטנה תהיה איתי בשעות שאני לא עובדת ולא עם המטפלת (המקסימה) או במסגרת של גן. מצד שני- כל היום אני עובדת ונותנת לכווולם ורק לעצמי לא נשאר...
בבוקר עד הצהריים:אני בעבודה שלי (שהיא טיפול באנשים.אני נהנית אבל זה מעייף ולוקח אנרגיה..) ואז מנסה להספיק לעשות את עבודות הבית לפני שהגדולה חוזרת מהגן(כדי שאספיק להיות איתה וכדי שלא יישאר לי הרבה עבודה לאחה"צ-שנוכל לטייל/לחברים/סתם להיות עם הבנות ולא לערב-כדי שיהיה לי זמן וכח להיות גם עם בעלי כשהוא בבית וכדי שאשן בשעה סבירה)
בצהריים לוקחת את הגדולה מהגן עם הקטנה והן איתי בבית. יש כמה ימים בשבוע שאני איתן לבד בלי בעלי ככה שיש הרבה "עבודה".
בערב-אחרי המקלחת ארוחת ערב אני מסדרת את כל הבלגן בבית ומנקה טיפה והולכת לישון.
בנוסף-מניקה עדיין כמעט מלא. + בלילות-הרבה וזה מתיש.

קשה לי כי אני מרגישה שאין לי ממה לתת יותר. רוצה משהו שימלא אותי. רוצה זמן לעצמי ורק לעצמי ולא מצליחה למצוא מתי??
אפילו עברה בראשי מחשבה שאולי, את הילד הבא כבר אשלח לגן בגיל שנה כדי שיהיה לי קצת שקט. זמן בשבילי ורק בשבילי...שזה ממש מזעזע אותי אבל ממש חנוק לי. קשה. אוף.
על העבודה - לא מוותרת. התלבטתי הרבה ולא אשנה.אני עובדת מעט אל זה חשוב לי מאד.וגם מאד על חשבון הזמן "שלי" אפשר להגיד(עד הצהריים שהגדולה בגן)
עבודות בית - בישול, כביסה, כלים ועוד ועוד חייבת לעשות ולא רוצה להשאיר הכל לערב כששפוכה.גם ככה שעות השינה שלי מצומצמות מאד.
מהצהריים הגדולה כבר בבית ולא רוצה להשאיר אותה יותר מ1וחצי.(יש אפשרות עד 4 אבל מבחינתי לא בא בחשבון..)
בערב-הרבה פעמים אני לבד בלי בעלי אז לא אצא ואשאיר ביביסיטר למקלחת, ארוחת ערב וסיפור לפני השינה. וחוצמזה שבערב אני שפוכה מעייפות כי אין לי שנת צהריים.

לא באתי להתלונן כאן על חיי הקשים...אאין לי תלונות.רק מנסה באמת למצוא פתרון. אני יודעת שזה נשמע כמו:"רוצה למצוא זמן לעצמי לעשות משהו רק לעצמי אבל שלא יבוא על חשבון הזמן עם בנותי/עבודתי/הבית. בקיצור-תמצאו לי עוד שעות ביממה." בעצם, לא רוצה לשלם את המחיר על חשבון אף אחד. רוצה להספיק הכל בלי לוותר על כלום.
אולי מישהו יכול להאיר את עיני באיך לעשות את זה?? יש לי הרגשה שבסוף אצטרך מן הסתם לוותר איפשהו. כי ככה לא אוכל להמשיך.

נהר, כמה מעורר השראה ומשמח לקרוא!

אני מרגישה שככל הזמן שעובר יש לי יותר זמן לעצמי, הילדים עסוקים עם עצמם, אחד עם השני או עם חברים. הגיע הזמן שאתחיל לעשות דברים שמעבר...
אז אני מתחילה...

רונה, להיות עם ילדים שיצאו לחופש זמני זה אחרת מלהיות עם ילדים שכל הזמן בחופש ורגילים למצב הזה. מציעה שתקראי את תחילת הדף -- דיברנו על זה שם.

כאמא לשני ילדים בחינוך ביתי ( 9 ו 7)+ זוג הןרים מבוגרים בבית
למדתי למצוא לעצמי את עצמי (-: כל הבוקר אני איתם כאן ובשבילם
אחרי ארוחת צהרים אני אומרת לכוללללם
" אני הולכת לישון"
זה לא בהכרח לישון, זה אני מנתקת מגע נא להפריע רק בשעת צרה או ...
ואכן פורשת לחדר השינה קוראת, סתם ישוכבת ונחה, מחשב אפילו לעיתים ישנה
אוספת את עצמי ואז לאחר בערך שעתיים חוזרת מלאת מרץ ואנרגיה
אך בערב שוב בסביבות 22:00 זהו שוב רוצה את עצמי לעצמי ואז בנזוגי " לוקח פיקוד" ומארגן את הילדים לקראת שינה ואני נזרקת בספה ונחה
חושב שגם בחינוך ביתי אפשר למצוא זמן לעצמנו
ברגע שמחליטים זה שיהיה

יש לי 4 ילדים בני 9 8 3 וחצי שנה עכשיו הגדולים בחופשה והקטן בן 3 נכנס לגן בפעם ראשונה בתחילת השנה. אני בוכה כי ממש קשה לי וכל היום הם סביבי ואין לי זמן לנשום בעלי לא ממש עוזר כי הוא עובד רוב שעות היום. יש לי עזרה רק מהשכנה בת 16 זהו.
איך אתן האמהות כל הזמן בבית עם כל הילדים בלי גן ובית ספר מסתדרות איך העצבים לא רופפים אני ממש משתגעת כבר ומחכה לתחילת הלימודים ואז יהיה לי קצת שקט לעצמי להתארגן עד שעת הצהריים שכולם באים איך אתן עושות זאת?

רק לומר שבשבילי זמן הבאופן - זמן הגלישה היקר והכיפי שלי (כמעט תמיד הוא בלילה, כשהקטנה ישנה, בין ציצי לציצי) הוא מאד זמן לעצמי
למדתי ואני לומדת כל כך הרבה מכולכן (וגם כולכם, ככה יצא לי )
ואני הרבה יותר עצמי אחרי הזמן הזה

נכון צריך זמן לעצמי , אבל כל אחד ומה שהוא צריך לעצמו.
כיף לי ומחזק אותי לקרוא שגם אתן צריכות זמן לעצמכן ומוצאות אותי כמוני, ולא כמו הסביבה שלי שבכלל לא מפרגנת. כל הזמן אני שומעת את המשפטים: נו, קחי זמן לעצמך, צאי לחופש את ובעלך, צאו לסרט, צאי לעבוד, תפסיקי להניק, שחררי את החבל.

ואני, שרק כאן ועם עוד חברה שמרגישה כמוני יכולה לקרוא לספר ולהזדהות, מה כל כך גרוע או מוזר שאני לא רוצה לשחרר את החבל? איזה חבל שהרי לעולמים אנחנו קשורים אליהם, לילדים שיצאו לנו מהבטן, שגדלו בתכנו. הרי יש סיפורים על אמהות ששכלו את ילדם והרגישו זאת לפני ההודעה המרה, או אם שחשה שביתה עומדדת ללדת.

יש לי 2 בנות 8.5 וגדולה בת ,11 ותינוקי בן 1.7 שאני עוד מניקה ועדין איתו בבית עד לעוד שבועים.
אני מתחילה לעבוד כי אין לי ברירה כל כך. חיייבת לעזור בפרנסת המשפחה אך כיון שהמצב לא מאוד גרוע אני יוצאת לעבוד רק יומים בשבוע ועוד חצי יום מהבית. אני לקחתי לו מטפלת מדהימה ובנוסף הורי באים לגור איתנו בעוד שבועים ביחידה נפרדת צמודה לביתי. גם זה קורה מכיון שאני לא מוכנה שהילדים יהיו לבד או עם בייביסיטר שלעולם לא היה להם, ועל כך אני מקבלת חוסר פירגון מהחברה.

ולכן אני סתם שופכת את ליבי כי אתן בטח מבינות. נכון, אני גם צריכה זמן לעצמי אבל רוב הזמן, רוב החויות שלי, אני רוצה לעבור עם הילדים שלי ועם בעלי. אין לי שוב צורך ללכת לבלות בלי הילדים שלי. זה לא ביג דיל בשבילי. אני כל כך אוהבת להיות איתם. הייתי בסרט הזה של קרירה עם אוטו ופלאפון וכל מה שכלול בזה ועצרתי את זה. ופתאום הרגשתי שכל כך טוב לי שאני מכירה את הילידים שלי יותר, שאני רגועה בלי לחץ של בוקר, בלי לחץ של בוס או לקוחות. כל מה שאני עושה הוא לי ולמשפחתי.

מה שגם מאוד חיזק אותי זה המוות של בת של חברה. זה ריסק אותי ( אפילו עכשיו יש לי דמעות בעינים:-( ) אין דבר יותר חשוב מלהיות איתם לידים בכל זמן לא רק בזמן צרה. לנשום אותם, לשמוע את צחוקם. יש זמנים קשים. אני לא חושבת שזה קל. זה הכי קשה שבעולם. אבל ש ו ה.

הנה עכשיו בעלי רחץ את הקטן הגדולה הלכה לישון כי בילתה בלילה עם חברות והאמצעית רואה וידאו ואני ל ע צ מ י כותבת לכם משהו שמזמן רציתי להוציא. ואני רוצה לצעוק. לא רוצה לשחרר את החבל זה לא אנושי , לא רוצה כרגע לבלות בלי ילדי , רוצה רק להיות איתם וזה לא פשע נכון ???

אני נכנסת לתקופה חדשה שהייתי רוצה לא להכנס אליה. הייתי רוצה להמשיך כמו בכל השנה וחצי האחרונות לטייל עם הילד שלי בבוקר , לבשל לילדות , לנוח בצהרים עם הקטנטן. למזלי אני חוזרת לעבודה במינון קטן וזו פשרה.

אני כל כך מסכימה עם יונת שכרגע אלה הצרכים של ילדי ואני יודעת שיגיע היום והחבל קצת ישתחרר ואז יגיע זמן לכל שאר החויות בחיים

זהו. תודה שקראתן ,שלכן....

צריך מפגשים בלי ילדים וכולן צוחקות
תעשי! במודיעין זה קורה. יש פעם בחודש מעגל נשים, יש יציאה משותפת לימי הולדת (של האמהות!) ובטח אפשר עוד.
תהנו.

וענתי, אני עד היום חולמת איך אני עוזבת מאחרוי בעל ושני ילדים ויוצאת לשישיבת של פינוק עם חברות....
ואני עודני חולמתתתתתת. זו הבעיה שלי. רק שלי. אני בטוחה.

איזו נקודה רגישה. זמן לעצמי.
לפני שעברנו לצפון זה היה משהו הרבה יותר קל. מאז שאנחנו פה זה משהו נדיר ביותר.
שקורה אחרי שהם ישנים.
אז אספר על החיים לפני המעבר:
לספר - הזוגי היה שומר עליהם, או המטפלת . כשהקטנה היתה עדיין תינוקת לקחתי את ההעגלה איתי למספרה בזמן השינה שלה.וקצת לפני שסיימנו היא התעוררה ואז אחת הנשים שם הרימה וטיילה איתה במספרה.
קפה עם חברה - בד"כ בימי שיש בצהריים כשהזוגי עם הקטנה והגדול בגן. או בשעות ערב מאוחרות.
בכלל היתה לנו חלוקת זמן מאוד נוחה :
שני אחה"צ לו ושניים לי. והשאר משותפים.
ושני ערבים לו ושניים לי וכל השאר משותפים.
ואם מישהו היה באחה"צ לעצמו אז באותו ערב הוא בבית והשני יוצא או שמבלים יחד.
היה לי גם חוג תאטרון אחת לשבוע שלא ויתרתי עליו.

ובכלל : זמן לעצמי לוקחים. אף אחד לא ישלח לך אותו בדואר.
זה משהו שאת מחליטה עליו וזהו.
כשהייתי יצאת לחוג תאטרון לפעמים הם היו בוכים. ומנגנים לי על הלב. אבל חיזקתי את עצמי מבפנים.
נתתי ציצי אחרון. נישוקים. קראתי להם סיפורים . ואפילו התחלתי את "פסטיבל השינה" הרבה יותר מוקדם כדי שבשעה שבע וחצי אני אצא מהבית.

ועוד משהו תמיד נתתי לעצמי מקום בבית למשל שמתי מוזיקה שגם אני אוהבת, הכנתי מאכלים שגם אני אוהבת, ספרים, וכ'.
אז היום כשהם גדולים אני יכלה אפילו לקחת כמה דקות (ספורות) לעצמי. למשל : לרקוד משיר ששמעתי ברדיו בלי שאף אחד יזכר שבדיוק הוא נורא צריך חיבוק. או לגלוש במחשב ל 10 דקות או לקלוע סלים או להכין משהו יצירתי אחר.
או למשל היום שהם נרדמו מוקדם , אז הדלקתי נרות וקטורת. ושמתי מוזיקה, והכנתי לי תה.
וגלשתתתתתיייייייייייייייייייייי המון זמן. משהו כמו 3 שעות!!!!!!

גילה, התברכת.

קראתי וחשבתי, שאני בעצם כמו יונת.
אני לא.
לא למדתי עדיין לקחת זמן לעצמי. למדתי כבר שלא סתם יבואו ויתנו לי (-:
אני רוצה לשבת עם חברות בלי ילדים. אני רוצה להיות לבד בבית. רוצה להיות לבד בחוץ. זה לא קורה אף פעם. (במפגשים אני אומרת להן : צריך מפגשים בלי ילדים וכולן צוחקות! הן בטוחות שאני מתבדחת)
לא רוצה לבקש משהו ממישהו כל פעם שאני צריכה משהו לעצמי. זה מוציא את כל החשק ובסוף אני לא עושה.
ההודעה שלך גרמה לי להתחיל לחשוב על זה יותר ברצינות. החלטתי שאני נוסעת בשבת ליומיים לחברים. כבר יכולים להסתדר בלעדיי ללילה ובעלי יכול להיות איתן היום ומחר. . ולא הצלחתי. אני כאן. (שומעת את עדי יותם מסננת בגועל "די כבר עם הקורבנות הזאת!!!)

אגב, בשמת - לא יודעת. אני מוותרת על המון המון דברים (המון!), אבל טיפול אייפק? זה ברור שבעלי היה לוקח כמה חופש שצריך (ואולי משלים שעות ביום בו קל לי יותר שיעבוד ארוך: כשאני נפגשת עם חברה או כמי מהסבים/סבתות פה לאפשר לי שנת צהריים).
[הסתייגות: אין לי שום מושג מה המשמעות של החודש הזה עבורך]
(מתנצלת, אני לא יודעת איך לעדן את זה).

אפשר להמליץ על הספר/ית ( בלי לעשות פרסום ) ?

עדיין התגובה של יונת לקנות בגד? מה זה? נראת לי קיצונית
טוב, אבל זה לא קשור לזה שיונת חושבת שאת לא צריכה לקנות בגדים, אלא לזה שהיא לא צריכה לקנות בגדים.
זה כמו שאני, במצברוח אחר, במקום לספר לך שאנחנו מסתפרים בבית, הייתי כותבת "ספר? מה זה?!?".

רציתי לשמוע איך אחרים מסתדרים
אוקיי.
לתספורת:
כשהיה לי ספר במקום שצריך לנסוע אליו, לקחתי את חמותי יחד עם בתי, והיא הסתובבה עם הילדה ברחוב בזמן שאני הסתפרתי.
אבל זה היה קשה. אז חיפשתי ספר בשכונה שלי. נפלתי כמה פעמים עד שמצאתי אחד טוב.
אז עם התינוק, ביקשתי מאבא שלי לעזור.
קבעתי את התספורת לפי היום והשעה שהיו נוחים לאבא שלי. הלכתי לשם עם הילדים. פגשתי את אבא שלי שם. הוא הסתובב עם הילדים לגן השעשועים הסמוך בזמן שהסתפרתי, ומייד בתום התספורת חזר עם הילדים (חצי שעה, כי את זמן ההמתנה עשיתי עם הילדים).

הייתי צריכה ללכת לבנק להתייעצות ארוכה, והבנק לא רחוק מאמא שלי. הבאתי את הילדים אליה, הלכתי לבנק, חזרתי אליה ולקחתי אותם. אבל את זה אני יכולה לעשות עכשיו, כי הקטן כבר עבר את גיל שנתיים.
לא יכולתי לעשות את זה קודם, כי הוא גדל בלי חיתולים וזה הפחיד אותה וגם את חמותי.
כשהוא היה ממש פיצפון, אז כשאבא שלי עזר לי אז הלבשתי לו טיטול רק בשביל להרגיע את אבא שלי.
אחר כך הוא כבר גדל קצת וכבר לא ידע מה זה חיתולים, ולא היה לי לב לחתל אותו רק בגלל הפחד של אחרים, אז חיכיתי שיגדל עוד.
ואז נשארו איתו אצלי בבית. אמרתי להם שמקסימום הוא יעשה במכנסיים ואפשר להחליף לו (אבל הוא דווקא אמר שהוא צריך ואבא שלי ראה שזה לא בעיה לפשפש אותו).

כשאני חושבת עכשיו על הדרך שאני מסדרת את הדברים האלה, אני מבינה שהרבה אנרגיה הולכת לעניין התיזמון.
אני לא יכולה לקבוע דברים לזמן שנוח לי, אלא חייבת לקבוע כל דבר לפי מתי שיש לי "בייביסיטר". הנה, למשל, אני עוברת עכשיו טיפולים ב-שיטת אייפק לאלרגיות שלי, והמטפלת שלי בהשתלמות והחליפה את היום. טראח, אני לא יכולה לקבוע פגישות, כי אין לי בייביסיטר בדיוק ביום ובשעה האלה. אצטרך לחכות חודש עד שהיא תחזור ליום שלה, שאז יש לי אפשרות לעזרה. וככה הכל. ולפעמים אני מחכה שבועות עד שמישהו שיכול לעזור לי בדיוק פנוי באותו שבוע באותה שעה שמצטלבת עם השעות של מה שאני צריכה.

אני הייתי כל כך עצמאית ורגילה לקבוע הכל בחיים שלי, ופתאום אני בעצם תלויה כל כך באנשים אחרים, שיעזרו לי.

הזמן למצוא ספרית שתבוא הביתה לספר אותך
באמת אני מחפשת כזו ( בבנימינה היתה ) ובאמת שבדר"כ גוזרת לעצמי אבל הפעם יצא מהזה עקום, כנראה שהגיע הזמן בתספורת אמיתית, חבל שלא הקשבתי לעצמי .
נכון, אני דוחה וגם לפעמים לוקחת עזרה. רציתי לשמוע איך אחרים מסתדרים, אולי יש פטנטים שעוד לא מצאתי, כנראה שאין הרבה חדש כי ילדים הם ילדים ואם רוצים להיות איתם ובישבילם זה תמיד בא קודם. ואם רוצים משהו לעצמנו - צריך לקחת עזרה.
עדיין התגובה של יונת לקנות בגד? מה זה? נראת לי קיצונית, ולא בגלל שהיא חייבת בגדים חדשים אלא כי על מה שחשוב לא בטוח שצריך לוותר לגמרי, לדחות אולי כן ! אבל לא הכל אפשר לדחות בכמה שנים.

אמרתי לעצמי - רבאק, מותר לי לסבול בשקט. מסכימה.

באמת בעיה.
קראתי וחשבתי, שאני בעצם כמו יונת.
אני מוותרת על הרבה דברים. אבל זה לא נראה לי כבד כל כך. אני לא מרגישה סובלת מהוויתור. אני חושבת לעצמי "טוב, עוד שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש", וזה לא כואב לי בלב.
אבל יש דברים נחוצים. בגללם אני מחפשת בייביסיטר, שתוכל לבוא פעמיים בשבוע, נניח, לכמה שעות, ואז אני אקבע את כל הדברים כמו רופא שיניים, סידורים בספריה, וכדומה.

יש את ההתנהלות הרגילה של החיים יחד עם ילדה קטנה.
לעשות איתה קניות (ולהיות כל הזמן עם עין אחת על המלפפונים ועין אחת עליה אם פתאום החתולה שהיא מתעניינת בה תצא לרחוב ואור פתאום תגיע למגרש החניה)
לבקר בבית מרקחת (ולדאוג שהיא לא תעשה יותר מדי בלגן ותהפוך לגמרי את מדף החטיפים)
לבקר במשרד הפנים (ולעשות מאמצים לא לאבד את התור כי בדיוק אור החליטה לטייל בחוץ)
וכו'.
כל ה"סידורים" האלה הם יופי של חוויות, באמת. העולם זה לונה פארק.

אבל לאמא מגיע קצת זמן לעצמה.
אבא של אור אמר לי פעם שאם העבודה שלי מוגדרת כ"אמא" אז מותר לי לקבל גם קצת ימי חופש, כמקובל (שישי-שבת אין במשרה שלי שלא לדבר על שעות נוספות...) אחרת אלה תנאי עבודה של עבד.
צריך לחדש את המאגרים מדי פעם כדי שיהיה מאיפה לתת.

פעם אחת לקחתי את אור איתי לקוסמטיקאית.
אני שכבתי לי מסטולה על המיטה ונמרטתי בעוד היא זוחלת על הרצפה, והקוסמטיקאית דואגת שהיא לא תזחל לאזורים עם הבקבוקים השבירים.
מאוד נחמדה ומתחשבת היתה הקוסמטיקאית שהביאה צעצועים וחיכתה כשהייתי צריכה להרים אותה ולהרגיע אותה מדי פעם.
אבל לא עשיתי את זה יותר
אמרתי לעצמי - רבאק, מותר לי לסבול בשקט. מותר לי ללכת לקוסמטיקאית לבד.

אז יש דברים שאני עושה לבד.
מגיע לי מדי פעם.

בדיוק אתמול דיבתרי עם חברה בטלפון, ועלה הענין של איך כל אמא מוצאת את הדרך שלה להתנתק מהילדים - בבית, כשהם שם. כמובן, שכשהילדים פתאום שוב זקוקים לאמא הם לא נותנים לה לפספס את זה (-;
מה דעתך, נועה, אולי גם את יכולה ככה?

לגבי בחוץ - אם קונים את החזיה בבוקר, בד"כ גם המוכרת פנויה לשחק עם הילדה, גם אין אנשים, אז לא נורא אם היא תכנס ותצא לך מתא ההלבשה, וגם אין אנשים אז היא יכולה לשחק בוילון של תא ההלבשה הסמוך (זה ניסיתי עם הגדולים). מספרה - כנ"ל. אני משערת שאם באים בשעת שפל, לא יקרה כלום אם התספורת תקח פי שניים זמן כי באמצע צריך להתיחס לילדה (זה לא ניסיתי. אני בגישה של משפחת שרון - לא מסתפרת, אלא גוזרת את השער), ואולי בכלל זה הזמן למצוא ספרית שתבוא הביתה לספר אותך (אולי אפילו אמא שלא עובדת עכשיו? נסי למשל לשאול בתפוז, בטח תמציאי).
כל סידורי ה"הסחבות" - אני לא עושה את זה הרבה, כי רוב הדברים מהסוג הזה נעשים במשלוח או גיחה לעיר, או באמצעות המזכירות. כל הליכה לוקחת הרבה יותר זמן מהסביר - אז לוקחים את זה בחשבון מראש. הרבה הפסקות. לא מסתובבים בחנות, אלא נכנסים לגיחה ישירה בשביל בדיוק מה שצריכים (אפילו חנויות כמו אייס )-:) - הכל פטנטים.

והקפה החם - אצלי זה בבית, כשהקטנה ישנה, או אחרי שאבא חוזר הביתה.
בכלל, לגבי חברות, יש עתיד: הקטנה שלך תכף תגיע לגיל בו היא משחקת עם ילדים אחרים בלי להתלות על האמהות.

סליחה נועה, לא התכוונתי לזלזל. אבל בסופו של דבר יש דברים שמשתנים כשיש ילדים קטנים לטפל בהם, סדר העדיפויות משתנה, יש דברים שנדחים לכמה שנים.
לגבי צרכים שלי שדורשים את זמני -- ודאי שיש, אבל במקרה הם לא אלה שהזכרת. בחלקם מצאתי דרכים איך להסתדר, בחלקם אני נעזרת בבעלי או בהורי, ואחרים פשוט נדחים.

נועה, יש סבתא שיכולה לקחת את הילדה לחצי יום מדי פעם?
(או דודה או גיס)
אצלי זה הזמן שלי לעצמי.

יונת,
את מסתדרת, אין לך צרכים שדורשים את זמנך - לעצמך? ההתיחסות שלך מרגישה לי כמו - "הצרכים שלך ממש לא חשובים".
אגב, לא אמרתי שאני זקוקה לבית קפה, אלא לזמן נטו עם חברה. בבית אנחנו דווקא יושבות הרבה עם הילדים.

אני זקוקה לחזיה חדשה, למשל. להסתפר. לקנות בגד
חזיה -- קניתי את אותו מודל כמו הישנות, אז לא הייתי צריכה למדוד. להסתפר -- אף פעם לא הייתי בקטע של תספורות רציניות, אז רועי פשוט מספר אותי בבית בשיטה שלוקחת שתי דקות. לקנות בגד? מה זה?

לשבת 10 דקות עם חברה בשקט ( עדיף על כוס קפה חם )
זה דווקא הולך. לא בבית קפה -- בבית, עם הילדים של שתיכן ועם משחקים.

איך מוצאים את הזמן לעצמי. קראתי את רוב הדף ( מחוסר זמן ולא מחוסר כבוד ) ואני רוצה לעלות שאלה שמציקה לי, אני כמובן מחפשת את הזמן להתקלח, לקרוא, לאכול ארוחה מלאה בישיבה, סתם לשבת ולא להתייחס לכלים ולרצפה שמחכים גם הם ( למי? למי? ) וזה עוד בלי לדבר על עבודה ( מהבית ) שלא תמיד מגיעה אליה.
זמן לעצמי אותו הייתי מאוד שמחה למצוא בזמן שאני עם ביתי בבית.
אני רוצה לשאול את הורי החינוך הביתי דווקא איך הם מסתדרים עם הסידורים שיש לעשותם מחוץ לבית כשהילדה נסחבת איתי, ללא עניין רב ( נכון אפשר לשיר לה עוד ועוד על הדואר האדום ולהציעה לה מכתב עם בול - אבל כמה? בגדול הסבלנות היא קצרה לארועים שהם אינם חברים וגינה) וגם קניות לא יכולות להיות ארוכות מידי - אבל גם אלו סידורים של בית !! ומה עם הסידורים שלי? עם הזמן שלי לעצמי? כבר חצי שנה בערך אני זקוקה לחזיה חדשה, למשל. להסתפר. לקנות בגד. אולי לשבת 10 דקות עם חברה בשקט ( עדיף על כוס קפה חם ) ובטח יש לי עוד כמה דוגמאות שאוכל למצוא.

ביתי כבר בת שנה וחצי ואני לא יכולה למצוא את הזמן לעצמי מחוץ לבית.
מה הניסיון שלכם? (מלבד גן או מטפלת).

ראיתי דיון מענין שהפסדתי והתחשק לי להשתתף בו ,למרות שכל המשתתפים כבר נראה לי התאייפו ממנו .
אני תמיד הרגשתי שאין לי זמן לעצמי בתקופה שעבדתי.
ומה זה היה בשבילי זמן לעצמי?
להשאר במיטה עד שעה מאוחרת. לקרוא כל היום. לבקר חברים. לשבת בבית קפה וסתם לבהות לאנשים שעוברים
ברחוב. לבקר במספרה ולא על חשבון הזמן של יום שישי.
בהתחלה ,אחרי הלידה ,לא היה לי זמן למקלחת קטנה והתפנה לי המון זמן לקריאה וסתם לבהוט (הנקה).
גם יכולת לישון כל הלילה ועד שעה מאוחרת בבוקר ,כי קרן ישנה לידינו מהלידה ולא הפריע לי לישון.
מאז שהיא נולדה הגשמתי כל הפנטזיות הכי פרועות שלי בקשר לבילוי יום שהיו לי .
כמה שהיא גדלה ,הזמן שלי התפנה.
כשחזרתי לעבודה ,הרגשתי כמו במירוץ משוגע. בלי רגע של מנוחה, תמיד עסוקה עם אנשים שהרבה יותר דורשים
ממני תשומת לב מהילדונת שלי.
למה אתן מתכוונות שאומרות שיש לכן זמן לעצמכן בעבודה?
היום יש לי ים של זמן. היא משחקת שעות לבד. אם אני באה לחברים עם ילדים ,אז הם עוזבים אותנו ואנו נשארים רק
מבוגרים.
כל העבודות בית ששנאתי לעשות, אני יכולה להנות מהן ,כי אנו עשות אותם ביחד.
אני יכולה לצאת בערב בלי נקיפות מצפון ,כי היתי עם הילדה כל היום.

אצלי זה פחות בעייתי- הם שלושה .

אלה, האמת שלא התייחסתי כל כך לעצמי, אלא יותר לעצם העניין העקרוני.
אני אישית אוהבת להיות בבית. ואני מוצאת פה פרויקטים ופעילויות (כשאני בן אדם, לא סמרטוט כמו בחודשים האחרונים ).
שמתי לב, שכשאני עסוקה במשהו פיזי שדורש תנועה ו/או התרוצצות - הילדה האחת הבודדה שלי שמחה. למשל, הלוך ושוב לקפל כביסה ולשים במקום (לפני הלידה הייתי שמה דגש על יעילות, עם תינוקת ואחר כך עם ילדה קטנה - להיפך. כמה שיותר "טיולים" מפה לשם ומשם לפה לשים כל פריט או שניים וחצי פריטים במקום שלהם, יותר טוב), למשל לעשות סדר באיזה ארון (יה, איזה תמריץ לשחק בשמחה לידי ולגלות כל מיני "צעצועים" מעניינים - כולל את הצעצועים שלה, שפיזרה ואיבדה עניין בהם, אם אני מסדרת את החדר שלה), למשל כל מיני נקיונות, ועוד.
אני אישית לא ממש מאלה שסובלים מבדידות.
המאמץ שלי לצאת מהבית הוא כדי לספק חברה לילדה שלי.

ליעל ג -
לא אמרתי שיותר טבעי לשלוח ילד בגיל 3 חודשים למעון.
השאלה שלי היתה מה ששאלתי ולא מעבר לזה..
אם אני בפורום הזה אז מן הסתם אנילא מאלה ששולחים את הילד שלהם בגיל 3 חודשים למעון..

בשמת א
אני חייבת להגיד לך שדבריך נכונים לאמא לילדים קטנים או עם ילד אחד.
אני נמצאת איתם הרבה בבית- ויוצאת איתם פעם או פעמיים בשבוע.
(בשעות אחה"צ הבית יותר תוסס).
אבל הייתי איתם בבית בפסח רוב הימים- והיה נפלא ולא משעמם, משום שמצאנו פעילויות והפעלות שכולנו נהננו מהם.
אני לא אומרת שכל הזמן צריך להיות בבית, אבל אני כן אומרת שאין כלל הרגשה של 'כלא' אם לא חושבים כך (ואני לא חושבת כך).
לפעמים בבית אפילו כדאי יותר וכייף יותר לכולנו- המשפחה הקטנה שלנו , ולפעמים עם חברים .
אבל מה שכן צריך להיות- זה להיות דינמיים וגמישים לשינויים אפילו אם ההחלטות של לצאת או לא הם החלטות מיידיות.
אני חושבת שגלשתי מהנושא של זמן לעצמי.

א. מסכימה עם יעל ג.
ב. מסכימה עם גילה ומרחיבה: ממש לא טבעי שאמא תישאר כל היום לבד עם הילדים, ועוד יותר - בבית. בני אדם אינם בנויים לזה. לכן, אני שוב מסכימה עם גילה - הרעיון הוא לצאת מהבית, או לפחות להזמין אנשים הביתה, רצוי גם הם עם ילדים. אם יש לך תינוק קטן, רצוי שאלה לא יהיו ילדים בגילו, אלא גדולים יותר. רק מגיל שלוש וחצי - ארבע יש סיכוי גדול יותר שילדים בני אותו גיל ישחקו באופן סביר זה עם זה.
הבדידות (בלי מבוגרים אחרים) והבית הופכים לכלא מדכא.

איימי שפירא - מה טבעי יותר? שבגיל 3 חודשים היא תשאיר אותו לטיפול של זרים כדי לחזור לעבודה???!!!!!

לבד? לא.
לכן, כשיש לי אנרגיה לזה - אני מנסה להפגש עם אחרים.
מענה חלקי אצלינו - יש לי שני ילדים.

האם אתם חושבים שזה טבעי שאמא תישאר כל היום לבד עם ילדים בבית?

אני ממש מסכימה עם אלה- הילדים שלנו בחינוך (גם) מחוץ לבית וכל כך נהנינו בפסח ביחד איתם כי שנינ והיינו בבית- ואפילו לא מיהרנו לרגע ולא האצנו (שזה גורם בכיר לבעיות) והיה באמת כיף לקום באיזי ולעבור את היום בנחת וכיף - להזמין חברים וליצנים וסרטים ולשחק במחשב- גם אני גיליתי שהזמן החיצוני הוא שגורם לכל הלחצים שלנו כלפיהם.
מה שכן - היו הרבה פעמים שדווקא בנזוגי הרגיש שאנחנו מבזבזים זמן כי כל יום שעובר לא ישוב ונראה לו שאם כל היום פועלים בבית זה לא ממצה את היום.
ולא היה חסר לי זמן לעצמי כי כשאני חושבת ע לזה- אני תמיד מרגישה זמן עם עצמי בהחלטה שלי - גם אם אני עם הילדים או בעבודה. (וזה מוכיח את עצמו כי כמעט תמיד כשמתקשרים לאחשוב מתי ושואלים: "את עסוקה?"- אני אומרת שלא- וגם מרגישה ככה)

זמן לעצמי זה זמן שבו אני לגמרי לבדי. זה זמן שבו אני מרגישה ששאני רק אני. לא אמא של ולא בת זוגתו של, ולא הבת של או העובדת הסוציאלית של, לא של אף אחד רק של עצמי.
זמן לעצי זה זמן שבו אני נותנת לעצמי תשומת לב מיוחדת .זה זמן שבו אני יכולה לעשות כל שעולה בדעתי.
אך מאז שהתחלתי את חופשת הלידה שלי זכיתי לכך אולי פעמיים למשך חצי שעה.....לא כולל הזמן שבו אני באתר הזה...
קשה לי לראות במיוחד לאחר שהייתי בבית עם שני ילדי למשך שבועיים (חופשת הפסח) איך אפשר לתת לעצמי מתנה שכזו ?
התחברתי מאוד למה שאמרת אורנה , לגבי הזמנים הלא צפויים הללו שאפשר לנצלם לזמן אישי.
אך זו נראת לי מיומנות רבה כי אני די נוטה לפספס אותם. בן זוגי למשל הרבה יותר אפקיבי ויצרתי:הוא רוכב לעבודב על אופניו מידי יום, הוא נושא את נעמה במנשא ותוך כדי כך הוא קורא, כותב לו, מדבר עם חברים,
מבקר שכנים, צופה בטלויזיה, מנקה את הנשק, מנקה את אופניו,מודט ועוד ועוד...
אם לי יש זמן פנוי ולא צפוי.....אני פשוט הולכת לישון...
לילה טוב...

יופי לשמוע את זה (-: אני ממש שמחה! (לא הצלחתי להגיד את זה פנים אל פנים)

אני חייבת לציין
בחופשת הפסח הייתי כל הזמן עם הילדים בבית (לא הרבנו לצאת בגלל מזג האויר ובגלל המצב הבטחוני).
בימים הראשונים היה קשה, הם נצמדו אלי מאד, ולא היה לי הרבה מרווח נשימה.
אבל היום, ובכלל בימים האחרונים טוב לי יותר איתם משום שהם יודעים שאני תמיד נמצאת והם לא נצמדים כל כך ואז יש לי זמן לעצמי בשפע.
אחרי פעילות ארוכה איתם, הם שבעים ממני ומחפשים בעצמם זמן פרטי משלהם וכך אני מוצאת שם את שלי.
כיףףףףףףףףףףףףף פשוט ככה.

חבצלת,
אחת הדרכים לספק גם את הצורך שלנו להיות לבד היא להנות מרגעים כאלה שקיימים במשך היום מבלי שנקח אותם לעצמנו, הם פשוט קורים.
אני לא יודעת בני כמה הילדים שלך אבל זה עשוי לקרות אפילו כשהם צעירים מאד. פתאום יש כמה דקות שקט לא מתוכנן והרבה פעמים אפשר לפספס את הרגעים האלה רק משום שהם הגיעו ברגעים בלתי צפויים. אם לומדים לנצל את הרגעים האלה אפשר להרגיש הרבה פחות חוסר בזמן לבד.

אני יודעת, יש משהו ממש מעצבן בחלוקה של היום לרגעים ולרגעי רגעים, ולפעמים אני ממש מתגעגעת לרצף של זמן פנוי. אז אפשר לראות את המצב הזה כמו עוד אחד מהקשיים של האמהות אבל אפשר לראות את המצב הזה כצורת חיים שאנחנו פשוט לא מתורגלות בה שאפשר להתאמן בה ולהגיע להשגים מרשימים למדי.
דוגמא טובה לכך היא שנת הלילה. ניתן ללמוד לישון גם כאשר התינוק יונק מספר פעמים בלילה. אפשר ללמוד להתעורר ומיד להרדם כשהתינוק כבר יונק, ואפשר להגיע למצב של חצי ערות ולא לזכור בכלל בבוקר שהתעוררנו.

בהמשך כשהילדים גדלים, אני חושבת שממש חשוב להגיד להם שאמא רוצה זמן לבד, כמובן בהתאם לגילם ויכולתם. חשוב שהם יראו באמא אשה עם רצונות וצרכים ולא דמות שכל מטרתה היא לספק את צרכיהם. רק כך הם יוכלו לגדול להיות אנשים עם רצונות משלהם, וזה הרי מה שאנחנו רוצים בעבורם.

אם הם בגיל שהם יכולים להשאר כמה דקות לבד, אפשר פשוט להגיד "עכשיו אני צריכה כמה דקות לבד". אפשר אפילו לכוון טיימר.

מזדהה עם התאור של "יום רגוע" לעומת "יום לחוץ". אבל- יש לי את הבעיה הזאת של זמן לעצמי, ובגדול. כאילו שהילדים שלי חשים מתי הרגעים הללו בהם אני כל כך זקוקה לקצת שקט ומיד...באים ומתנפלים עליי בדרישות תלונות ובכיות. אז השיטה שפיתחתי זה לברוח שירותים, או לאמבטיה, או חדר שינה, לנעול את הדלת ולצעוק להם "אמא צריכה עכשיו לעשות משהו דחוף, חכו רגע!" לפעמים זה יעיל אבל ההרגשה לפעמים שאני "אמא לא טובה"- שמנסה לברוח מהילדים שלה...שאין לה כוח בשבילם...אז בשביל מה הבאתי אותם אם כך?! בשביל להיות לבד?!

ההגדרה שלי לזמן לעצמי הוא זמן שאני עושה עם עצמי מתוך רצון שלם לעשות אותו והנאה מרובה בעשיה שלו, ולא מתוך הכרח של- חייבת.
לפעמים זה בא עם הילדים או משפחה, או חברים.
אבל לפעמים זה בא כשאני לבד רוצה לגלוש למחשבות אין סופיות בלי שיקטעו אותי כל פעם מחדש- ולזה יש את הצורך הפיזי להיות לבד.

שגית,
אני לא איזה חכמה גדולה, או אדם יחיד או מיוחד.
הרבה שנים השוותי את עצמי לאחרים, את מצבי למצבם של אחרים. ברגע שהבנתי שזה רק עושה לי רע התחיל השינוי.
וזה עדיין מתרחש. לפעמים אני משווה וכועסת, ולפעמים אני מבינה שאין שום קשר בין מה שאחרים - אפילו קרובים אלי - עושים לבין תחושת הנחת שאני יכולה לקבל ממעשי שלי.

נעה,
זמן לבד הוא בהחלט משהו שיכול להיות חשוב למישהו, וכשזה העניין אפשר לדאוג לממש את הצורך הזה.
מה שניסיתי לברר הוא האם הבעיה האמיתית היא זמן לבד, או שזו איזה נורמה שאנחנו מסגלים לעצמנו כצורך שלנו.

ואצלי - זמן לעצמי זה בהחלט זמן לבד (בלי אף אחד מסביב: פעם אלה היו ההורים שלי, אחותי וחברים, אחרי זה בן זוג ובהמשך גם הילדים). וזה לא משנה מה אני עושה באותו זמן (קוראת, מבשלת, ישנה, מתקלחת או סתם בוהה באויר). השוואות או מחשבות על מה נחות והירארכיות, בכלל לא קשורות לענין (בעיני, כמובן).
כאמור, יש כאלה החייבים אותו ויש כאלה שלא מבינים על מה מדובר בכלל (ויש המגדילים לעשות הטוענים שיש כאלו שאינם מסוגלים להשאר לבד - אף פעם).

זמן לעצמי אצלי זה באמת לא זמן לבדי. אבל אם אני נהנית לקרוא ספר, זה לא יקרה כשאני עם הילד כי זה דורש רמת ריכוז מסויימת שהשהייה עם הילד לא מאפשרת.
אבל גיליתי דבר מעניין. לכאורה אחרי שהוא הולך לישון אני יכולה להתפנות לקרוא. אבל אני מצליחה לעשות זאת רק כשבעלי בבית, למרות שהוא רואה טלוויזיה לרב. אם הוא לא נמצא אני שוקעת בחוסר מעש וחוסר חשק מול הטלוויזיה בעצמי בלי שום יכולת להתנתק.

לדעתי, אורנה, היכולת לא להשוות שמורה לאנשים ספורים. זה קשה כל כך. אנחנו תמיד משווים, אפילו בדברים הקטנים.
אבל לגבי הזמן לעצמי, השעה שאני יושבת לקרוא הודעות כאן בפורום, נחשב עבורי זמן לעצמי. מספק לי ביותר.

מה זה "זמן לעצמי"?
זאת אינה שאלה קנטרנית. באמת שאלתי את עצמי את השאלה הזאת: "מה זה זמן לעצמי"?
ההתניות התרבותיות שכולנו סוחבים על גבינו אומרות לנו כי "זמן לעצמי" מחייב שהיה לבד למשל.
ואם מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות זה לטפל באנשים (פסיכולוג, מרפאה אלטרנטיבית), האם עבודתינו מוגדרת כ"זמן לעצמי"?
ואם את מה שאנחנו אוהבים לעשות (לשבת על רצפת הסלון ולהתבוננן בעץ הצומח בחצר) אפשר לעשות כאשר שני ילדים נמצאים סביבנו אולי אפילו עלינו, האם זה יכול להיות מוגדר כ"זמן לעצמי"?
ואם מה שאנחנו הכי רוצות לעשות הוא לשהות בחברת התינוק שלנו שנולד לפני שבועות ספורים, להחזיק אותו, להניק אותו, להביט בו, אז זה נחשב "זמן לעצמי"?

נראה לי כי השאלה הזו נובעת מאיזה חלוקה היררכית תרבותית, שאינה הכרחית והיא אפילו מזיקה, המניחה כי יש מעשים חשובים יותר וחשובים פחות. טפול בבני הבית למשל נחשב נחות ביותר לעומת הגשמת קרירה אקדמית מזהירה.

למה כאשר אמא מכינה אוכל לילדיה זה נחשב בעיניה מעשה נחות, ואילו כאשר השף מכין ארוחת גורמה זה נחשב קריירה?

ואפשר להמשיך ולשאול עוד ועוד ועוד.....

אני גיליתי כי ההבנה שהבחירה נתונה בידי, ותחושת האחריות על מעשי מובילות אותי להרגשה שהזמן שלי הוא תמיד לעצמי. גם כשאני צריכה להכין אוכל ביום שלא ממש מתחשק לי לבשל (אז אוכלים סנדביצ'ים), וגם בימים שאין לי חשק לעשות כלום ואני פשוט יושבת כל היום והילדים נמצאים סביבי, בבית או במגרש המשחקים או סתם באיזה מקום בחוץ.
השאלה האמיתית היא אם אני עושה מה שאני רוצה ואיך אני מרגישה לגבי מה שאני עושה.

ועוד עניין חשוב.
ההשואה לאחרים תמיד פוגמת בתחושת הרווחה שלנו. כי נניח שאנחנו כבר שנתים הולכות להתקלח עם איזה זאטוט סקרן שנרטב מהמים שמשפריצים מהמקלחת, אבל בן זוגינו תמיד מתקלח לבד. לפעמים רק עצם זה שיש משהו החי לידינו בתנאים אחרים מעורר את תחושת התסכול שלנו ולא עניין המקלחת עצמו.
אני מצאתי שבכל מקום בו אני משווה אני מרגישה פחות טוב.
ועוד מצאתי כי מה שבאמת באמת חשוב לי אני מצליחה לעשות, בלי קשר למספר הילדים ולגילם.

ולי עדיין חסר לישווווווון.
וזה כל מה שאני עושה כשאני יכולה, ורוצה לעשות בשאר הזמן, רק שלא תמיד אני נרדמת...

היום לא הלכתי לעבודה - כי אתמול עברתי עקירה כירורגית של שן בינה ומראה פני בראי הבוקר שיכנע אותי שכל היראה אותי - ינוס על נפשו. הילדים היו בגנים, בעלי בעבודה ורק אני - בבית. זו הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים (אם לא יותר) שהייתי בבית לבד. אתם יודעים מה עשיתי? כ - ל - ו - ם !!!
ישבתי ליד החלון בסלון , זה שצופה לעץ הגדול בחצר והיבטתי בו וגיליתי שהוא מדהים ביופיו.
הבטתי בשכונה הנבנית מול ביתי. היו שם שני פועלים שריצפו את מרפסות הבית . הסתכלתי עליהם דקות ארוכות וזה היה מרתק.
ואז ב 12:00 התקשרו מהגן של הבכורה ואמרו שהיא חולה ושנבוא לקחת אותה... נראה לי שאסדר לעצמי עקירה כירורגית גם בשבוע הבא....

בתקופה שהייתי בבית עם אורן ואיתמר הייתי זקוקה לזמן לעצמי נטו.
בכלל, גיליתי שבעולם יש שני סוגים של אנשים - אלה שחייבים להיות לבד מדי פעם לכמה שעות ואלה שעושה רושם שלא זקוקים לזה בכלל.
אני מאלה שצריכים זמן לעצמם לבד (זה היה תמיד ללא קשר לילדים).
אז בתקופה שהיינו כולנו יחד בבית, פעם בשבוע דני היה מגיע מוקדם, לוקח את שניהם ל-4-5 שעות, ואז היה לי את הבית ואת הזמן לעצמי.

האמת, שכשכבתי היתה יונקת במשך היום, ובעיקר את ההנקה הארוכה של שנת הצהריים, זה היה לי זמן שקט לעצמי. היא היתה מתכרבלת, יונקת ונרדמת, וממשיכה לינוק מתוך שינה, כשאני בדרך כלל יושבת. אם על המחשב - אז זה הזמן שנכנסתי לפורומים (אם לא עבדתי, כמובן) (וכנ"ל בהנקה להרדמה בלילה), ואם על הספה, קוראת לי ספר בנחת, אוכלת בשקט (בלי להאכיל תוך כדי ולדבר ולשיר ולספר סיפורים), מדברת בטלפון וכן הלאה. היה לי גם כיף שהיא מכורבלת עלי. מין פינוק כזה, לקרוא ולהתפנק עם המתוקה הישנה (מה שמאפשר מדי פעם גם לנשק כל מיני חלקים, או ללטף).

לי היום יש בשפע זמן לעצמי כך שאין לי על מה להתלונן.
אבל אחרי שהקטנים יהיו בבית אין לי מושג מה יהיה, אני מקווה שעם הזמן אני אוכל למצא את הזמן הזה (לפי דעתי יותר קל יהיה לי מאשר אם הייתי יוצאת לעבוד).

אני רוצה להגיב בתור אמא של חינוך לא ביתי (מותר?). גם לי כביכול יש זמן לעצמי בעבודה, ואחר כך אני עם הילדים, אבל אם הייתי צריכה לבחור מאיפה "לקחת" שעות לעצמי (כלומר, איזה חלק לצמצם לטובת פעילויות שאני הייתי מאד רוצה לעשות ולא מוצאת להן זמן), הייתי בוחרת בחלק של העבודה, ולא בחלק של הילדים. כי מה שלא אעשה, אני תמיד מרגישה שחסר לי זמן איתם, או שחסר לי זמן עם כל אחד מהם בנפרד.
זמן פרטי שלי כמעט ואין. אולי מאוחר מאד בלילה, אחרי שכולם ישנים, כדי לקרוא ספר, או לחשוב בשקט.
אבל על הזמן עם הילדים לא הייתי מוותרת. ואם הייתי נמצאת איתם כל היום, האם המצב היה אחרת? אני לא יודעת. אולי כן. אולי הייתי שבעה מהם. אבל קשה לי מאד להאמין. וגם בשעות שאני כן נמצאת איתם, אני לא מרגישה שהם "גוזלים" ממני את הפרטיות שלי.

יכול להיות שכשהילדים בחינוך ביתי, וההורים נגישים כל הזמן, יורדת רמת הצורך שלהם בנוכחותנו. יונת הביעה פליאה על כך שהזמן שלי לעצמי הוא בעבודה, אבל כן, זה אכן הזמן היחיד שבו אני לבד, כלומר, בלי הילדים.
אני מפזרת את הילדים בגנים בין 8 ל 9 בבוקר והולכת לעבודה. חוזרת ב 16:00 לקחת אותם ונמצאת איתם, בחוץ או בבית או אצל חברים עד שהולכים לישון. גם הלינה היא הרי משותפת, כך שגם במיטה אין לי זמן עם עצמי. אני לא זוכרת מתי התקלחתי בלי נוכחות של אחד הילדים בחדר האמבטיה או אפילו, סילחו לי, ביקרתי בחדר השירותים בלי שאלות חקרניות של פעוטה בת 3.5 או חקירה אינטימית יותר של בן השנה וחצי.
יתכן שזה בגלל שהם עדיין קטנים. אצל הבכורה אני כבר רואה סימנים של עצמאות לעומת הקטן שעדיין מאוד זקוק לי פיזית.
יתכן שבגלל שמעולם לא קבעתי גבולות ולא דרשתי פרטיות.
לא השארנו אותם מעולם עם בייביסיטר. לאחרונה התחלתי להשתתף בחוג ציור בימי חמישי - אבל גם זה בשעות הלילה (20:30 עד 23:00).
אז כן, הזמן שלי עם עצמי הוא בעבודה.

יעל, את מתכוונת שהזמן שלך לעצמך הוא כשאת בעבודה???

בכל מקרה, אני חושבת שזה הרבה עניין של גיל הילדים ו-"גיל" ההורים (הנסיון שהם צברו בלחיות לצד הילדים). תינוק קטן דורש טיפול כמעט בלתי פוסק, אבל אצל הורים מנוסים רואים שהם עושים את זה "תוך כדי", ויכולים להמשיך בעיסוקים אחרים במקביל. ככל שהילדים גדלים, הם נעשים יותר עצמאיים ופחות זקוקים לעזרה מההורים. בנוסף, השהות במחיצתם לאו דווקא באה על חשבון "הזמן לעצמי", האפשרות לעשות מה שאני רוצה כרגע.

התחושה שלי היא שהמעבר לחינוך ביתי נתן לי יותר זמן לעצמי מאשר קודם. הסיבה הראשונה היא החופש - כשהפעילות המוגדרת ביותר שלנו היא חופשה, ברור שיהיו לי יותר הזדמנויות לעשות מה שאני רוצה.

סיבה נוספת ומשמעותית לא פחות היא ההתנהגות של הילדים. בתקופת המעבר של בני הגדול מהגן לבית, השהות במחיצתו הפכה בהדרגה להרבה יותר קלה ונוחה. יש לכך הרבה סיבות, אחת מהן הייתה שנראה כאילו הצרכים שלו ממני מתפזרים על כל היום, בעוד שכשהוא היה בגן הכל התרכז לשעות אחר הצהריים והערב, כאילו הוא שמר אותם בפנים במשך כל היום עד שהוא הגיע הביתה.

יעל - אני חושבת שדיברנו על משהו דומה ביום שישי - שהימים בהם קשה עם הילדים הם אלה עם לוח זמנים מוכתב מבחוץ, עם אינטראקציה עם העולם שכן-עונד-שעון.

יעל ג
אני מוצאת את הרגעים שלי.
אבל שמתי לב שאצלי, בתקופות (הקצרות, אני מודה, אבל בשנה הבאה אני מתכננת מינימום שנה שלמה כזאת) שאני לא עובדת בחוץ, מה שעולה אצלי (אישית, בגלל האופי שלי) הוא לא הדיכוטומיה זמן לעצמי/זמן עם הילדים, אלא דווקא משהו אחר לגמרי: זרימה לעומת אי זרימה,
יום שבו אני עושה דברים בנחת, דברים שאני רוצה, עם הילדה שלי שטוב לי להיות איתה, דברים שחלקם רק "שלי", כמו לנקות, וחלקם משותפים, או יותר שלה, כמו לרדת איתה לגן המשחקים - לעומת יום לחוץ, יום של "להספיק", יום של "צריך", יום של ריצה, יום של חוסר סבלנות, יום שבו "אין זמן" והשעון מכתיב הכל, כי צריך "גם וגם" וצריך "למלא את התחייבויותי".
אני לא כל כך צריכה "זמן לעצמי" ביום שאני רק אמא ולא אמא עובדת, כי אני זוכה ב זמן שלי במקום להרגיש כבולה לזמן מוכתב, של אחרים. אני לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי, אבל זה בכלל פוקוס אחר.
במקום הבעיה "זמן לעצמי לעומת זמן טוטאלי עם הילדים" אני רואה את הבעיה "זמן זורם עם תחושת חופש ושיחרור לעומת זמן לחוץ וקצוב עם תחושת רדיפה ומחסור".

אולי, קצת, כשאני נוהגת והילדים ישנים....
ולעיתים ממש רחוקות אני לא הולכת לישון אתם, אלא אח"כ.
והלימודים, אבל אני לא אוהבת את זה.

אימהות החינוך הביתי - אני ממשיכה את הקו שהחלה מיכל מ - מתי יש לכן זמן לעצמכן? אני יוצאת לעבודה וחוזרת עייפה הביתה אבל לפחות יש לי רגעים עם עצמי. מתי בכל השהות הטוטאלית והאינטנסיבית עם הילדים - יש לכן זמן רק לכן?

ראו גם: זמן לעצמי, חינוך ביתי.