היי אדמה עדיין כאן ?

מה-מצב?

מה זאת אומרת לגזור את הדף?

עזרתם לי המון!!!

הי, גם אני הייתי פעם לבד עם שתי בנות. אני ממש זוכרת את אותה תחושה שאת מתארת ואותו קושי. היו הרבה כניסות קשות הביתה ואחרי כמה זמן גיליתי שמה שהכי כיף לנו כשחזרנו הביתה זה לשכב על הרצפה (כשהיה נורא חם) או על מזרון. איכשהו, כשהגוף שלי שכב מאוזן אחרי כל הבוקר העמוס, נהייתי קצת יותר נחמדה וחייכנית.
הייתי גם מביאה לנו לסלון צלוחית עם פירות יבשים ופירות טריים חתוכים ופשוט היינו רובצות ולא עושות כלום חוץ מללעוס ולנוח. כמובן שהיו להם הרבה דברים להגיד ואני הגבתי אבל לא כל כך זזתי מהמקום ככה שלא היה להן מה להדבק אלי. לפעמים לקח די הרבה זמן עד שקמתי. פעם אפילו שכנעתי אותן שנשחק היפיפיה הנרדמת ואני אהיה היפיפיה והן הנסיכים וככה אפילו צפתי קצת עד שהן באו לנשק אותי.
זה היה משחק מצוין אבל רק פעם אחת הן ממש לקחו אותו ברצינות ונתנו לי לנמנם (-:

חברות,
תודה על כל העיצות חלקן כבר מיושמות, הכתיבה עצמה (כמון הרבה פעמים) הזכירה לי דברים חשובים ואיפשרה לי להתפנות אליהם שוב.

כמו שכתבתי מראש, אני גוזרת מפה את הדף כדי לשמור על פרטיות, אבל מבטיחה לעשות מאמץ ולרכז את העיצות המעולות שנכתבו פה

חשבתי על שם דף מתאים : כניסה/חזרה נעימה עם הילדים הביתה מחשבות על השם? האם משקף? רעיון אחר?


תודה

כידוע (לחלק מכם), בנזוגי ואני נפרדנו לפני שלושה חודשים וחצי.

זה מה שקראתי בינתיים! אני לא ידעתי! אני שולחת לך בינתיים חיבוק, וממשיכה לקרוא...

אני קוראת
בעיון ,
אבל אין לי כוחות לענות - הגעתי אחרי יום עבודה לפני ממש לא הרבה זמן
אדמה - אני לא קונה דיבורית לא בגלל עלות הדיבורית אלא בגלל מה שזה יעשה לחשבון הטלפון שלי
וחוץ מזה אני לא אוהבת לדבר בטל' כי אני לא שומעת טוב

יקירתי, את אמא מדהימה. כי את אנושית, וכי כשאת שמה לב שמתפתח כיוון לא טוב, את עובדת על עצמך ולוקחת אחריות.
עוד לא עברו דקותיים מאז הפרידה ואת צריכה להסתגל לתנאים חדשים ולחד-הוריות ולעבודה חדשה. גם בלי ילדים זה מעייף, שואב אנרגיות ודורש זמן הסתגלות.


כמה רעיונות מעשיים:
לקנות דיבורית לרכב. אני יודעת שלא זול, אבל אפשר לפרוש תשלומים. ואז:
בדרך מהעבודה הביתה בפקק לדבר עם חברה, אפילו לסכם מראש עם חברות שפנויות בשעות האלו, אפשר גם תורנות של כמה חברות. המטרה של השיחה הזאת היא לנקות את הראש ולפרוק כעסים ותסכולים בכתובת בטוחה. ואז יש פחות סיכוי שזה יישפך על הילדים ברגעי משבר כשהם מקשים על החיים.
אם נסיעה ברכבת לא מאריכה את הזמן על הכביש ובדרכים, לפעמים יותר נוח לנסוע כך, ובמקום המתח הכרוך בנהיגה זה זמן לנמנום / בהיה / טלפון לחברה.
להוריד מחויבות לארגונים / אנשים אחרים / שלא מפרנסים אותך ברגע זה.
לשנות ציפיות מהזמן עם הילדים: תכתבי לעצמך, ברגעים מתים בעבודה, מה בעצם מעסיק ומטריד אותך, איזה מטלות מחכות לך בבית, ממה את חוששת, מה הדמיונות הגרועים שיש לך על איך הזמן איתם נהפך לסיוט, ההתנהגויות הכי קשות להכלה שמצפות לך. זה שתכתבי הכל יבהיר את החשיבה ויוריד עומס מהמוח, כי עכשיו זה על הניר.
ואז שלב ב' מאוד חשוב - לכתוב תשובה לכל חשש. איך את מתמודדת, מה הכלים שיש לך, איפה אפשר לצפות לאינטרקציה גרועה ואיך להכיל אותה בלי להעלות טורים, מה יכול להרגיע אותך בזמן אמיתי מול עימות, מה הציפיות החיוביות שיש לך מהזמן עם הילדים. מה יהיה לך כיף איתם, ממה תהנו, איך תבלו בטוב.
ואז לקחת את הדף הראשון, ולקרוע אותו. להשליך לפח.
כשאני עושה עם עצמי עבודה כזו, זה עוזר להתכוונן, הציפיות משתנות, המתח שלי פוחת והכל קורה באמת יותר רגוע. וגם כשקשה, יש לי ברפרטואר יותר אפשרויות.
לפרוק מתחים בימים שאת פנויה מהילדים. יוגה צחוק, בכי, שיחה עם חברות, תפירה, תקיעת סיכות בבובת וודו. מה שעושה לך את זה.

הם עדין קטנים, כך שעלה לי רעיון לניטרול המחאה על הליכתך לעשות פיפי ב<קול שמח ונלהב> מי בא לעזור לי לעשות פיפי?! (אני יודעת שאת רק חולמת על אותן חמש עשרה שניות שבהן את בוהה בקיר ולא חושבת על כלום). מי מראה לי את הדרך לאמבטיה?! מי חותך לי ניר טואלט? מי יזכה בכבוד להוריד את המים?

בסוף - תוך שנה-שנתיים מקסימום! - הם מפנימים :)_ עוד עצה נהדרת שקיבלת _חיזרי על מה שאמרו, אבל בטון רגוע ובניסוח נעים זה החבר של "מים!!!" "לא קוראים לי מים, קוראים לי "אמא, אפשר לקבל מים בבקשה?""

רק אהבה מביאה אהבה
תמצאי את הדרך לשלווה של עצמך ובעבודה מודעת תשדרי את זה לילדים
כמו עם הבעל- כשטוב אז הכל טוב וכשרע- הכל מעצבן

הלוואי שלא תמחקי. דף רלוונטי מאד, לא רק לפרודות. קיבלת עצות זהב.
אצלי כל יום בארבע, שתי הגדולות (7, 5), איך שהן נפגשות, רבות ריב מעצבן על כלום. ממש טקס קבוע. אחר כך הן נרגעות ואחר הצהריים מתחיל.
יש תקופות שהאחר-צהריים הארוכים (שלפעמים מגיעים עד ההשכבה, כולל, ואצלי אפילו בת השבע עדיין לא נרדמת לבד) - מעיקים עלי, ואני מרגישה במתח מתמיד ולא ממש מסמפטת את עצמי. בדרך כלל זה נפתר אחרי איזשהו זמן, בעזרת שילוב של הפטנטים שתוארו כאן. חוץ מפיפי אני משתדלת לדחות את כל ה"צָריכים" בחצי שעה, להתחיל את אחר הצהריים בפניוּת מוחלטת לצרכי הילדות, עם ציפיות חיוביות ומשהו קטן לשתות או לאכול (בקיץ זה כוס מיץ עם קרח).

רציתי רק להוסיף עוד טיפ אחד בענייני התשישות: בתקופה מאד עמוסה ומשברית שעברתי לא מזמן, הרגשתי שכל התפקוד של המשפחה והבית נשען על הבריאות הנפשית-גופנית שלי, ולכן השקעתי בתחזוקה של עצמי על חשבון דברים אחרים. זה מאד הוכיח את עצמו. עכשיו: מצוין שאת דואגת לעצמך לשעות שינה. אני רוצה להוסיף לזה ארוחות מזינות וחמות וגם פעילות גופנית. פעילות גופנית היא הדבר הראשון שנוטים לוותר עליו בתקופות של תשישות ועומס יתר, אבל, נגיד - הליכות בכל בוקר שבו הילדים לא ישנים אצלך - תורמות כל כך הרבה לאנרגיה הגופנית ולמצב הרוח, שהן חשובות במיוחד עכשיו.

חזקי ואמצי.
< נוסעת סמויה >

לגבי הבקשה לפרט פה את הטיפים שלי לענייני התשישות: הם פרטיים. לא מעוניינת לפרט אותם כאן. עמך הסליחה.
מקובל ומובן, אין צורך להתנצל, תודה בכל אופן.

באמת נתנו המון עצות מעשיות ומעולות.
לכן אוסיף דברים אחרים:

1. צרור צל"שים
2. סולידריות (כמה מוכר, לבוא הביתה מותשת, עם שניים ותלונות ויללות וידיים מלאות ופיפי ומה לא)
3. עצה לא מעשית. רק חומר למחשבה -- לי זה עזר:

הם לא רוצים שום דבר; הם רוצים אותך. או-תך. זהו. והם צודקים.
עכשיו את יכולה לנסות למצוא את האמפתיה כלפיהם. ואם הם מתעצבנים ומתלוננים כשאת הולכת לעשות פיפי את מקבלת את זה בהכנעה. כל מה שאת חייבת לעשות את עושה, ואחר כך לא -- אחר כך את איתם, עד שאת חייבת לקום להכין ארוחת ערב (בכל זאת מעשית: תלמדי להתחיל להכין כשיש כלים בכיור. זה לא קל אבל תשאירי את הכלים לאחרי הארוחה, ככה תרחצי רק פעם אחת. ועוד: עזבי אותך מארוחות מושקעות בשלב זה. ביצה סלט וקצת לחם עם קוטג' מספקים מאוד פעמים-שלוש בשבוע).

ולנסות לא לבוא אליהם כבר בגישה של אוף מה יהיה עכשיו, איזה תיק, איזה סיוט, איך אני אסתדר (ברור שתסתדרי, כאילו דה?), תכף יתחילו היללות, אין לי כוח לזה, אלא לשוב ולשנן לעצמך, אפילו בשיא המלאכותיות, שאת הולכת לבלות איתם עכשיו, לבלות איתם זמן, להיות איתם, לתת להם מה שהם צריכים, להרגיש את המצוקה שלהם ולא לתת לה לאיים עלייך ועל שפיותך. אפשר לשחק, מעולה להשתולל, או לחלופין לעשות משהו מרגיע ביחד, אבל העיקר זה סתם להיות נטו איתם כמה שיותר סמוך לכניסה הביתה, גם אם לא עושים שום דבר מיוחד.
אני אומרת את זה כי לי קשה מאוד עם נהלים, זה אף פעם לא מצליח לי. אבל שינוי גישה דווקא הצליח לי כמה פעמים. זה עוזר, ויש לזה הד אצלם. כמעט מהרגע הראשון, אבל לא תמיד. וצריך להתמיד.
בהצלחה, סופר וומן.
(איך הם עם אבא שלהם? גם מרשים לעצמם לקטר ולהיות תובעניים? אם כן זה טוב. ומה הוא עושה?)

לכאורה צריך לשחרר את עניין הניקיון וסדר אבל אני לא מצליחה (ולא בטוחה שרוצה) לשחרר - סדר חיצוני משפיע על התחושה שלי, מרגיע אותי ועם שני קטנים מהר מאוד נהיה מאוד מבולגן אני לא רוצה לתת לזה להתממש.
אני לגמרי מבינה אותך וגם רוצה לחזק אותך. זה לא סתם, מה שאת מרגישה.
סדר חיצוני אכן נותן כוחות פנימיים.
סדר וניקיון בבית אכן מרגיעים.
בלגן אכן מוציא מאיזון וגורם ל"רעש" בבית, מפר את ההרמוניה, מה שחשוב במיוחד לטיפוסים ויזואליים.
וברגע ש"משחררים" אז זה כבר נהיה מפולת שלגים ואחר כך לוקח הרבה יותר זמן, כוחות ואנרגיות נפשיות לתקן את מה שכל כך מהר איבדנו.

לגבי הבקשה לפרט פה את הטיפים שלי לענייני התשישות: הם פרטיים. לא מעוניינת לפרט אותם כאן. עמך הסליחה.

כתבו לך המון דברים מעולים.
אני רוצה להוסיף שני דברים קטנים:
כשאת בדרך לאסוף אותם, תכיני את עצמך. נשימות עמוקות, תכנון, הנמכת ציפיות.
כשהם מדברים ב פניה יללנית (ממנו) או בטון מצווה גועלי של נערה מתבגרת (ממנה) - חיזרי על מה שאמרו, אבל בטון רגוע ובניסוח נעים. הסבירי להם שאת מצפה שינסחו מחדש מה שאמרו, בצורה נעימה.
בסוף - תוך שנה-שנתיים מקסימום! - הם מפנימים
והרבה חיבוקים וחיזוקים. ואם בדרך חזרה מהגן את רוצה לעצור אצלנו, אז תרימי טלפון, כן?

בהצלחה וחוצמזה, אני מוכנה להיות הנהגת של משאית הצל"שים שאת ללא ספק ראויה לה.

_עוגיות קוואקר ושוקולד צ'יפס,
המתכון מהספר של גיל חובב, אה? מתכון מנצח. אין עליו._
אי אפשר להסתיר ממך כלום. עלית עלי. מודה בכל הסעיפים, אין על המתכון ואני אפילו סולחת לו על המתכונים הלגמרי מנותקים מהמציאות ב"מטבח משפחתי".

הלאה השיפוט המחמיר. שלושתכם מגיבים, איך לומר... בדיוק כמו שאתם אמורים להגיב. יש להניח שלאחר התייצבות כלשהי – דברים ייראו אחרת
וחוץ מזה הם יגדלו.
לגמרי, לגמרי. גם בסעיף הזה עלית עלי. בדיוק כך הגבנו אחרי המעבר לכאן, כשהבכורה היתה בת שלוש בערך. אחרי תקופה אפלה ואיומה פתאום גיליתי שיש ימים שאני מסיימת עם כמה טיפות אנרגיה שלא נסחטו כליל.

_לעשות לך כלל ברזל : את נכנסת הביתה ומתיישבת . לא עונה לטלפונים . יושבת ופנויה . מי שניגש אלייך מקבל תשומת לב לעניינו. את לא קמה .
אחרי כעשר דקות זה הזמן להכריז להזמין את עצמך ואת הילדים לתה עם עוגיה_ גם זו נשמעת אסטרטגיה מנצחת, בעיקר כי את בישיבה.

שבתוך כל השבר הזה אני באמת מתפקדת ממש טוב, נכון שיצאו לי מהפה כל מיני דברים איומים אבל אני עדיין אמא שאפשר לסמוך עליה
וזו השורה התחתונה וזה הכי חשוב.

אני ממשיכה לקרוא אבל כמו פולנ יה טובה בגלל שלא לכל אחד יש לי מה לענות אני לא עונה בכלל
חוה - אני לא מדברת בטלפון כמעט בכלל. רעיון ה"אמא יושבת מוצא חן בעיני.

סמדר - איתו הילדים אחרים והקשיים אחרים, והוא חווה אותם אחרת ממני, לא שאלתי אותו ספציפית על זה. [אני יודעת שבגן הקטן קורה לעיתים שהקטן כועס שאבא בא לקחת אותו ורוצה את אמא]

אילה - צודקת, כבר עכשיו אני אעשה תכניות לשבת.

עם הקריאה והכתיבה מתחדד לי מה אני צריכה
ועוד מתחדד לי שבתוך כל השבר הזה אני באמת מתפקדת ממש טוב, נכון שיצאו לי מהפה כל מיני דברים איומים אבל אני עדיין אמא שאפשר לסמוך עליה, אבא שלהם ואני משתפים פעולה ומעבירים מידע שוטף זה לזו, הצרכים הפיזיים שלהם ממשיכים להתמלא, הפשרות החינוכייות לא גדולות מידי - עדיין יש יציבות בכללים, וקורים גם דברים טובים: אני הייתי היותר גמישה מבין שנינו ועכשיו אני חייבת להתחזק וזה קורה, אני יותר עומדת על דעתי מול הילדים (במקומות שצריך לא נוקשות אבל פחות ותרנות). ואני דואגת לעצמי - למקצוע שלי שחשוב לי ודחיתי המון זמן, עם כל הקושי לא ויתרתי על דבר שממש חשוב לי.

ו... את העיקר שכחתי הטקס הנ"ל נמשך בד"כ 20 דק' או מקסימום חצי שעה והוא משנה את פני הדברים .

לתרגל, חשיבתית, שה-20 דקות הראשונות בבית, הן 100% לצרכי הילדים. זה נשמע מעט, אבל כשזה 20 דקות מרוכזות שלך איתם ושלהם
או :
לעשות לך כלל ברזל : את נכנסת הביתה ומתיישבת . לא עונה לטלפונים . יושבת ופנויה . מי שניגש אלייך מקבל תשומת לב לעניינו. את לא קמה .
אחרי כעשר דקות זה הזמן להכריז להזמין את עצמך ואת הילדים לתה עם עוגיה . המנוחה נמשכת ואת ממשיכה 'לקבל קהל' .
וככה עד שהגדולה תהיה בת 8 והיא זו שתזמין אותך לתה..
ו... כן , מגיע לך צל"ש וגם

עוגיות קוואקר ושוקולד צ'יפס,
המתכון מהספר של גיל חובב, אה? מתכון מנצח. אין עליו.
אם את פוחדת מ"שגעת קפאין" בשעות האלה, אפשר בהחלט להחליף את השוקו-צ'יפס בצימוקים -- זה עדיין מאד טעים.
ולעניין -- מה שאתם עוברים נשמע קשה ומטלטל. את, שצריכה לעבוד כל כך קשה ולהיטרד בבעיות של קיום (כסף שהחזיק בהצלחה משק בית אחד לא בהכרח יעשה זאת עבור שני משקי בית), והם -- שכנראה רואים את אמא הרבה פחות ממה שהם רוצים וצריכים (וזה עוד לפני שדיברנו על הקושי הגלום בעצם הפרידה שלכם). מהבחינה הזאת, נראה לי שאני בכיוון של רסיסים ושל אורנה (ונוספות). הלאה השיפוט המחמיר. שלושתכם מגיבים, איך לומר... בדיוק כמו שאתם אמורים להגיב. יש להניח שלאחר התייצבות כלשהי -- דברים ייראו אחרת גם אם לא תטרחי על הנדסה מדוייקת של החזרה הביתה. אה, וחוץ מזה הם יגדלו.
אגב, איך הם במשך היום בגן? ואיך זה כשהם אצלו? האם גם הוא חווה קושי סביב שעת האיסוף?

וזו הכתבה כולה
http://ha-lool.co.il/magazine/article.asp?id=1278
רוני

דף לכל ילד, שעליו יהיה שמו של הילד, ומתחתיו לפי הסדר - הדברים שהוא יעשה עכשיו
זו טבלה מתוך אתר "הלול", את יכולה לשנות אותה.
http://ha-lool.co.il/img/[po]table morning[/po].ppt
רוני ושו"ת ממחשב אחר

אני צריכה לחשוב על דברים שאפשדר לשמור במשרד ממוזג ולתת להם באוטו.
אפשר לשמור כבר באוטו! בקופסא אטומה גדולה שתישאר שם. בתוכה חבילת קרקרים, סכין מריחה, מפיות וקופסא קטנה של חמאת בוטנים / ממרח חרובים. פלוס בקבוק מים ופירות, אחלה ארוחה.

ובכלל, עכשיו מזג אוויר ממש נעים אחה"צ. אולי תשבו על ספסל ליד הגן (רק במרחק הליכה קצר. לא לנסוע לפארק או משהו, אחרת זה מתיש עוד יותר) ותעשו פיקניק לארוחת ארבע?

אולי באמת להכין צלחת ירקות פירות בבוקר (מתי בדיוק LOL?)
לא צריך לחתוך אותם אפשר לקחת אותם איתך בקופסא/שקית וכל אחד יבחר איזה פרי שהוא רוצה ויוכל שלם..

גם בבוקר אפשר פירות..

חוץ מזה את בטח בקצה גבול הכוחות שלך וכשאני בעצמי אתאפס אולי אני אזכור לכתוב לך את רשימת הטיפים שלי להחזיר לעצמי כוחות (אם תכתבי לי מייל לכתובת שמופיעה בדפי הסדר ואירגון שלי באתר, אז אני אשלח לך העתק של מייל כזה שכתבתי לא מזמן).
ניראה לי שזה יכול לתרום לעוד הרבה אנשים.. אבל זה לבחירתך כמובן...

מפחד שיחנקו אותי במנשא אורגני.

אני צריכה לחשוב על דברים שאפשדר לשמור במשרד ממוזג ולתת להם באוטו.
עוגיות גרנולה ביתיות. עוגיות קוואקר ושוקולד צ'יפס, כנ"ל. תפוחים מיובשים. צימוקים. לא מעזה לכתוב כאן בייגלה בשקית מפחד שיחנקו אותי במנשא אורגני. המשך יבוא.

אבל אילה למה בלי חיבוק למה? מה לא מגיע לי ?
סתם בדיחה אנילא מתחברת לחיבוקים וירטואליים
לגבי שבתות צריך להכין תוכנית מראש גם אם היא תוכנית מפגרת כמו ביום שבת בבוקר נלך לפארק ולמצוא איזו חדורית שתצטרף אליכם

תודה לכן נשים יקרות על כל העיצות והאכפתיות והתמיכה

העיצות שאני לוקחת בשתי ידים קשורות למפגש - כניסה הביתה,
החיבוק האינטימי בתוך האוטו, איזה אוכל קטן לאכילה באוטו (עד כה זה בעיקר ביגלה כי זה משהו שמחזיק הרבה זמן בתיק אבל אני צריכה לחשוב על דברים שאפשדר לשמור במשרד ממוזג ולתת להם באוטו. תכנון שלבי הכניסה הביתה, לדבר את זה באוטו ולתת לכל אחד תפקיד/ים פעולות לביצוע.
עגלת סופר - גאוני! אני לא סוחבת הרהב פשוט הכל מפוזר (התיק שלי השקית עם האוכל שאכלתי במשרד, התיק של הגן שלה ושלו הסנדלים שלו הציור שצירו לי בגן ) אבל אילה למה בלי חיבוק למה? מה לא מגיע לי ? (מזל שאני מכירה אותך F2F)


לגבי עיצות ההתארגנות מראש - הן עיצות טובות, חלק מהדברים אני ממילא עושה - אני פלי לידי מבטן אמי האוכל במקפיא מחולק למנות, אני מבצעת משימות קטנות ורוטיניות, יש לכל דבר מקום וכו'. אני בטבע שלי בנאדם מאורגן.
אבכל פה אני רוצה לכתוב שיתוף בקושי - העומס בחודשים האלו הוא לא אנושי בכלל וכדיל המשיך לתפקד הזמן מתוכנן כמעט כולו.
אני עובדת 8.5 שעות ביום, במקום שמתגמש איתי מבחינת שעות - כלומר אם אני שמה אותם בגן אני מגיעה מאוחר (ויוצאת מאוחר) ואם אני צריכה להוציא אותם מהגן אני באה מוקדם (לפני שבע) ואז יוצאת מוקדם - מספיק בשיל להגיע לגן עד 1600, .
יום אחד בשבוע אני עובדת גם בעבודה השניה שלי [העיקרית אינה מכניסה די כסף כרגע] וכך "הלך" ערב שבו תאורתית "יש לי זמן לעצמי" [ ונורא קשה לי עם חברות ש"נוזפות" בי שאני צריכה לדאוג לזמן לעצמי , זמן לעצמי אין כל כך בנמצא (אולי פעם בשבועיים) כרגע יש עניני השרדות לוגיסטיים וגם כלכליים.
כשהם אצל אבא אני עושה קניות / כביסה / סידורים. בלילה (כל לילה) אני מכינה את הבגדים לבוקר. וכשהם אצלי גם מסדרת את הבית. כלים איפה שהוא בין לבין. אני הולכת לישון איתם - בין תשע לעשר, ואם אני "חוטאת" ופוגשת חברות / מדברת בטלפון / קוראת ספר / רואה סרט והולכת לישון מאוחר יותר אני משלמת למחרת מחיר גדול בעייפות ובקושי רגשי חמור יותר.

כאילו הכל מתוכנן על הדקה ואין מרחב תימרון , אין מקום להתבטל, או לשחרר את המושכות , אי אפשר להתפרק הרי אני בתהליך קשה ועצוב אני חייבת להיות "מוחזקת" לגמרי - יש שני ילדים ויש השקעה בעתיד (מקצועי וכלכלי). ואני מודה שיש לי הרגשה שאם אתפרק זה יהי המחזה מרהיב של התרסקות מוחלטת מהזן שמעולם לא הרשתי לעצמי יש משהו מפתה שמחשבה הזו ללכת עם החולשה עד הסוף לא מתפקדת , מה תעשו לי?! - גלשתי כרהרגלי

לכאורה צריך לשחרר את עניין הניקיון וסדר אבל אני לא מצליחה (ולא בטוחה שרוצה) לשחרר - סדר חיצוני משפיע על התחושה שלי, מרגיע אותי ועם שני קטנים מהר מאוד נהיה מאוד מבולגן אני לא רוצה לתת לזה להתממש. לכן העיצה של קרוטונית היא חשובה מאוד פה

עוד דבר שאני לוקחת מפה זה את התזכורת שאני צריכה למצוא כל מה שמקל עלי: אם יראו DVD שעתיים זה בסדר , ואם אני מציעה מעדן לא. בוקר (בגן יש אח"כ ארוחה מסודרת) אז גם עם זה אפשר לחיות. ולמרות ההצעה שאני מסכימה עם התבונה שבה - לצמצם חברים אני דווקא מבינה שכרגע אני מעדיפה להות עם עוד אנשים. איכשהו שלושתנו מצליחים לתמרן טוב יותר כאשר אנחנו עם עוד אנשים - כאילו מצליחים לקבל מנת אמא באופן טבעי יותר, וגם אני פחות לחוצה וחרדה מפני השהות איתם (בקיצור מעגל חיובי).
את הדיון בסוגיה של החשש שלי מפני שהות איתם נדחה לזמן אחר , כבר היום אני מודאגת מהשבת שצפויה לנו יחד.

אני כבר מאוד עייפה ונראה לי שאיבדתי את הריכוז
בסיבוב הראשון כתבתי יותר יפה ויותר קוהרנטי

ניצן, מה את מגריינת מדף שימחק אוטוטו
כל הריון הוא התחלה, בואינה את גיבורה לכתוב פיתה עם ריבה ושוקו בבאופן

** בהתחלה התשובות שהציעו אוכל באוטו הרגיזו אותי בבחינת "מה אתן מציעות לי לפתור את הקושי עם אוכל" אחרי קריאה חוזרת אני רואה את התבונה שבהן - את זה שהילדים יהיו יותר רגועים אחרי אכילה של משו.
אולי באמת להכין צלחת ירקות פירות בבוקר (מתי בדיוק LOL?)

לילה טוב ושוב תודה על האכפתיות והרצון הטוב והעיצות הטובות והחיבורים

מרגיש לי (ושוב אני משליכה לעצמי קחי רק אם ואת מה שמתאים לך) שאת שופטת את עצמך לחומרה. את בשיאו של המשבר או לפחות בדקות הראשונות כשעוד הכל על כרעי תרנגולת, כל אחד צריך למצוא את מקומות מחדש ואת במיוחד צריכה למצוא מחדש את הקרקע, שעברה טלטלה רצינית, שתשוב ותתיצב לה מתחת לרגלייך. לא בכדי תפיסת המציאות קצת מעורפלת, נראה לי שמדובר בסוג של טראומה (אפילו שהכל לטובה) ואת מגיבה כפוסט-טראומה. אל תשפטי את עצמך, חבקי את עצמך על כל הדברים המדהימים שאת עושה, תספרי ותאדירי את היש והטוב ותשדלי לשים כרגע בצד את כל השאר. עוד יגיעו ימים יציבים יותר ואז תוכלי להחליט או להתאמץ לוותר על חלקים פחות מוצלחים וכו'. את ממש בתוך ההתמודדות, תני לעצמך קרדיט ומרחב נשימה - מצטטת לך מלאה גולדברג :
"...עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם.... "

צריך לגריין את הדף הזה - בשמת המליצה על שיטת המדבקות

באופן,

עברתם עכשיו משבר גדול - מבחינת השינוי שחל בחיים שלכם. אני מנחה שהפרידה היא עניין לא פשוט לכל הנוגעים בדבר ומשפיעה על כולכם.
כבר כתבו לך ואני רוצה לחדד עניין זה: הסתגלות למצב חדש לוקחת זמן. לפעמים זה נראה לנו הרבה זמן. במיוחד כשאנחנו נמצאים בתוך סיטואציה שאנחנו לא מרגישים נוח בתוכה. כאשר אנחנו נמצאים בשיפוט וביקורת כלפי הסיטואציה או כלפי התפקוד שלנו בתוך הסיטואציה, אנחנו מגבירים את התסכול ומתוך כך התפקוד שלנו עוד יותר מתרחק מהשאיפות שלנו.

לפעמים במצבים כאלה הדרך המהירה ביותר להגיע לשינוי היא פשוט להרפות.
נכון. כרגע, בימים האלה הכניסה הביתה לא נעימה, אולי אף מסוייטת כמו שכתבת. יתכן שאת אפילו מתנהגת "בצורה מחפירה". הכל נכון.

אבל את יודעת מה?
זה לא כל-כך נורא. לא שאני ממליצה על זה בתור נוהל שגרתי, אבל כשזה המצב, זה המצב.

נראה כאילו אני מציעה לא לעשות דבר. ואין זה כך. הרפיה ומנוחה במצב הקיים - קשה ככל שיהיה, אינו שווה לאי עשיה. זו עשיה מסוג אחר. עשיה מתוך מנוחה. מתוך המנוחה הזו יתגלו הכוחות, תתגלה הדרך.

ועוד עניין:
הילדים שלך, למרות גילם הצעיר לומדים עכשיו איך אמא מתמודדת עם משבר/קשיים/שינויים גדולים.
יש להם הזדמנות לחוות איתך את הקושי, להיות לצידך כשאת מוצאת את הדרך המתאימה יותר, להרגיש את אמא באמת - בחולשותיה ובסגולותיה.
זו הזדמנות פז. גם את וגם הם תצאו נשכרים מהמפגש הזה.

אז ביחד עם כל מה שתבחרי לעשות זכרי שאת יכולה לשתף אותם בכך שקשה לך, שכרגע את לא בדיוק יודעת, שאתם נמצאים בתחילתה של דרך חדשה אשר תתגלה בפניכם צעד אחר צעד. ולפעמים קשה, או עצוב, או מתסכל, ולפעמים שמח וקל.

והכל בסדר.

מובן שאין טעם להכביר מילים עם הילדים, מדובר פה בכנות פשוטה. כנות שלך מולם על אף גילם הצעיר.
כנות זו לא איכות שאנחנו מחפשים בדרך כלל מול ילדינו. אנחנו רוצים להיות בסדר/חכמים/יודעים/צודקים.
אבל בואי נזכור שכולנו בני אדם. ומי שהכי מתאים לגדל בני אדם הוא אדם בעצמו - מורכב מפנים אינספור, מכשרונות ומחולשות, מעליות ומורדות מאהבה ודין וחסד.
וכעת יש לכם הזדמנות לפגוש את כל זה.

כתבתי ונמחק הכל , אוף

מה שאצלי עובד לנטרל את הסיטואציה הנפיצה הוא כמו שבשמת אמרה, לנצל את זמן האוטו לתכנונים מי מרים מה ומי סוחב מה, ולהתוות תוכנית מדויקת של מה קורה כשחוזרים הביתה
בשמת רק ציטטה את תבשיל קדרה (דברים בשם אומרם וגו'...). נכון שאני עושה אותו דבר אבל בכל זאת תבשיל כתבה את זה קודם (-:

האם יש לך אפשרות ערב לפני שאת פוגשת אותם לסדר את הבית ולהכין ארוחה (כמו שהוצעה פה, או משהו אחר)? אפילו, נניח, רוטב לפסטה ביתי.
ואולי, כמו שממליצים אחרי לידה, להכין רוטב פסטה פעם אחת, בכמות גדולה, לחלק למנות ולהקפיא. לזרוק פסטה למים הרותחים זה כבר צ'יק צ'אק (יחסית).
מתכונים להקפאה

אני חושבת עליך במהלך היום ונראה לי מאד מאד קשה, אחרי שלא ראית את הילדים יום-יומיים, אחרי שעבדת 10 שעות, נסיעות בפקקים וכו' עוד להצליח להתעלות מעל ההשרדות, מה גם שזו התקופה הראשונית לפרידה.
האם יש לך אפשרות ביום שאת פוגשת אותם לצאת מוקדם יותר מהעבודה?
האם יש לך אפשרות ערב לפני שאת פוגשת אותם לסדר את הבית ולהכין ארוחה (כמו שהוצעה פה, או משהו אחר)? אפילו, נניח, רוטב לפסטה ביתי.
האם יש לך אפשרות להחליט ערב קודם, שביום למחרת, אחרי הגן חוזרים הביתה ואת מכינה - כך וכך לא. ערב?

בכלל, כמו שלילדים יותר קל עם לדעת מראש מה קורה (כמו שכתבו לך), כמו מה עושים עכשיו, מי בא לקחת אותם מהגן ומה אוכלים היום - כך גם לך יהיה ממש הרבה יותר קל להחליט דברים אלו מראש. למשל, להחליט על תפריט שבועי. זה מה שאני עשיתי לאחרונה. הוריד ממני עול גדול של להחליט.
כמו למשל, להחליט האם נכנסים לאמבטיה מיד אחרי שנכנסים הביתה, או שקודם אוכלים ואז.
או ממש לכתוב את סדר הדברים. ערב קודם.
מאד יכול לארגן פנימית. יעזור לך להתפנות לעצמך ואליהם.

בתקופה הראשונה של פרידה (ואין לי מושג איזו פרידה זו בשבילך), אנחנו צריכות את הזמן לעצמנו. ואז פתאום יש זאטוטים שצריכים אותנו.
איך מג'נגלים בין כל הצרכים?
בתור המבוגר האחראי כאן , הדבר היחיד שאת יכולה לעשות, זה להכין את עצמך מראש, לדאוג שכמה שפחות פרטים משניים לא יפריעו לך (הבית, קניות) ושכמה שיותר תעני לצרכייך וצרכיהם.

ופתיחת הדף הזה בהחלט מצביעה על רצון ממש לדעת כדי ליישם את הדברים.

קשה להיצמד לעקרונות נעלים כשאת בהישרדות.
לגמרי. אפילו גריינתי מרוב שזו אמת עמוקה. ברעיונות נעלים יש לבחור, מתוך יכולת, לא מתוך פרפקציוניזם. אז לזרוק אותם לפח עד יעבור זעם. אחרת מה רבותא?

לא קראתי הכל, ואני בטוחה שכתבו דברים מעולים ומועילים. רק שתדעי שלא ידעתי, וזה מבעס אותי שלא יכולתי לפחות להטות אזן ברגעים קשים.
מוזמנת בחום
לשוחח, להפגש וגם לסרוג.

איך שכחתי, לתת להם משהו לאכול באוטו. עיזתי הבכורה מתחרפנת לגמרי כשהיא רעבה. אני לא יודעת מה קשה יותר, לבקש (=להורות) שגם הם יקחו משהו בדרך הביתה ולהתחיל מריבה קולוסלית כשכולכם מעוכים לגמרי, כי במצב של סוף היום הם יסרבו אוטומטית לכל מה שתבקשי, או פשוט להעמיס את כל התיקים של כולם, עם היצירות מהגן, עם הסנדלים שחלצו בדרך, עם התיק שלך, ולעלות הביתה. הבכורה שלי, זו שמחורפנת כל פעם שרמת הסוכר אצלה יורדת, יכולה לסרב באופן עקרוני לעזור או פשוט לא לשתף פעולה בצורת "לשמוט משהו מהיד ואמא כבר תרים", ואז אמא (שגם היא עצבנית משהו) מבקשת ממנה להרים, ומיד באה תגובה נעלבת של "למה את צועקת עלי?!". למרות שאני חייבת להודות שבזמן האחרון המצב השתפר מאוד מאוד.

מה שאצלי עובד לנטרל את הסיטואציה הנפיצה הוא כמו שבשמת אמרה, לנצל את זמן האוטו לתכנונים מי מרים מה ומי סוחב מה, ולהתוות תוכנית מדויקת של מה קורה כשחוזרים הביתה.

אני לא יודעת אם מתאים לך מהרבה בחינות, אבל סיר לבישול איטי שממלאים בבוקר בירקות/קטניות/בשר ולא שוכחים להפעיל נותן לך בסוף היום מרק או תבשיל חם. לא יודעת אם את סומכת על מערכת החשמל שלך שתפעל בלי בעיות וללא השגחה במשך 10 שעות. אני פותרת את החשש שלי ממכשיר חשמלי פועל כשאני לא בבית בכך שאני ממלאה את הסיר בערב ומבשלת כל הלילה, בבוקר מכניסה למקרר ואחר הצהרים אפשר לחמם כבר משהו מוכן, מבושל-ביתי.

אני מאלה שלא ידעו בכלל. אז קודם כל
בהחלט ימים קשים.

נתנו לך פה המון עצות חכמות. טוב שאני חולה ולקח לי זמן לפתוח מחשב (-:
במיוחד אני מסכימה עם העצות

• לדלל כרגע חיי חברה בדרך הביתה כי אתם כולכם מעוכים ובעיקר חסר זמן אמא,
• לעשות טקס חיבוקים ונישוקים (אפשר עם תוספת מיוחדת רק שלכם. נגיד, נשיקה אסקימוסית באף, או כל דבר מיוחד כזה שיהיה "רק שלכם") בכניסה לאוטו או לפני הכניסה לאוטו (לפעמים אין אינטימיות מחוץ לאוטו אבל ברגע שכבר יושבים בתוך החלל הצר והאינטימי והביתי של האוטו שלכם, לא חייבים לנסוע מייד, ברוב המקרים).
• להכין מראש אוכל, שיאכלו כבר בדרך הביתה, כי ילדים רעבים הם גם ילדים עצבנים
• אני גם בעד העצה של קודם אמבטיה ואחר כך ניצול של המדיה התקשורתית (ההצלה של אמא לצורך הכנת האוכל זו בדיוק הסיבה להשתמש בטלביזיה/DVD וקלטות עם מוסיקה הכי פחות גרועות, אם אפשר והם אוהבים).

עכשיו, אני לגמרי בעד "נוהל כניסה הביתה".
את צריכה לגבש לך אותו (הכי פשוט: לרשום על דף את כל מה שאת נזכרת שאת רוצה לעשות כשנכנסים, או בדף הזה אם את רוצה עצות או שזה הדף הכי זמין לך (-: ואז לחשוב מה הסדר הנכון ואז להעתיק לדף אחר לפי הסדר).
ואז להכין שני דברים:

1. דף לכל ילד, שעליו יהיה שמו של הילד, ומתחתיו לפי הסדר - הדברים שהוא יעשה עכשיו, בציורים. תולים לכל ילד את הדף שלו במקום גלוי בכניסה לבית או לחדר או משהו כזה בולט ובגובה טוב. יהיה דף זהה לאמא, אפשר שליד כל שורה אצל אמא יהיה גם ציור. ברגע שנכנסים הביתה כולם רצים להציץ בדף שלהם ולהיזכר "מה עושים עכשיו".

1. תזכורות כמו שתבשיל קדירה הזכירה, שהיא מקדימה עוד באוטו תזכורות למי עושה מה. וזה כולל גם גיוס של הילדים לסחוב דברים כי כמעט כולם אוהבים כזה דבר וזה מוריד מעט נטל סחיבה והרבה נטל טיפול, כמו שתבשיל כבר אמרה.

להרחיב את עניין הדף לכל ילד:
אפשר לשחק עם זה ביצירתיות. למשל, כל ילד גם יקבל מתנה סט של מדבקות בצבעים שונים או צורות שונות, ואחרי כל משימה שהוא ממלא הוא ידביק ליד הציור שלו מדבקה קטנה בתור סימן שהדבר בוצע. ביום ראשון מדבקות אדומות, ביום שני כחולות, וכן הלאה. ככה אפשר להדביק על המדבקות הקודמות וזה לא מפריע (עד שיש שם ערימה שאפשר ממש להוריד אותה).
רוב הילדים נהנים מאוד להדביק מדבקות ומתחושת ההישג וכל זה. וזה גם זול מאוד (כן, כן, לא שכחתי את הפקטור הזה).
אפשר גם להשחיל דברים אוהבים או מצחיקים. למשל, בין משימה 4 למשימה 6, משימה 5 תהיה "חיבוק מאמא"... או "נישוק בקצה האף" או "דיגדוג בפופיק". משהו מצחיק ואוהב שיכניס הומור בשיגרה ושיהיה להם כיף לגמור מהר את משימה 4 כדי לרוץ לאמא בצחוקים ולתבוע את המשימה הבאה.

חוץ מזה את בטח בקצה גבול הכוחות שלך וכשאני בעצמי אתאפס אולי אני אזכור לכתוב לך את רשימת הטיפים שלי להחזיר לעצמי כוחות (אם תכתבי לי מייל לכתובת שמופיעה בדפי הסדר ואירגון שלי באתר, אז אני אשלח לך העתק של מייל כזה שכתבתי לא מזמן).

_אולי דבר ראשון כשמגיעים הביתה את מתקלחת וגם הילדים אחריך?
לפעמים אמבטיה מאפסת את כל הערב._
בחיי שזה מה שהתכוונתי לכתוב. נכנסים הביתה והיידה לאמבטיה, את יושבת לידם וכולם לאט לאט נכנסים לאוירת בית. הם עדיין קטנים כך שאי אפשר להשאיר אותם באמבטיה וללכת להכין ארוחת ערב בשקט, אבל זו רבע שעה שגם את עוברת בה מהחוץ לבית. אחרי שכולם יוצאים, מנוגבים ומולבשים בבגדי בית עם ריח של כביסה נקיה, שולפים את נשק יום הדין ומציבים אותם מול הטלויזיה לעוד רבע שעה כשאת מכינה ארוחת ערב. אחרי האוכל רובצים בסלון, וסידורים נקיונות בישולים למחר - אחרי שהם נרדמים.

את גיבורה ואמיצה, ושלושה חודשים וחצי הם פרק זמן כל כך קצר. הגור שלך בגיל כזה של גורים, שמתי לב להבדל דרמטי בין שנתים וחצי לשלוש - חכי ותראי איך יהיה קל יותר בעוד כמה חודשים.

בנוסף לכל הדברים החכמיםש שכתבו לך, אצלנו עובד שאני אומרת בקול מה הולך לקרות "עכשיו אמא הולכת לעשות פיפי, וכולם הולכים לשטוף ידיים, ואז נקרא סיפור ונשחק". כך יש לכולנו כיוון מה עושים כשנכנסים הביתה.
וגם נראה לי, ששלושה וחצי חודשים זה ממש מעט זמן להתאקלמות במצב החדש, אז שוב אני מחזקת אותך, שתמצאי את הדרך שלך, עם עצמך ועם הילדים, ואם את מצליחה אז פשוט לוותר לעצמך באופן זמני (כמו שאחרי לידה אנחנו מורידות את הסטנדרטים לכמה זמן) בענייני השאיפה לניקיון וסדר ואפילו ארוחות מזינות (אני כבר רואה איך הולכים לצטט אותי על זה בעתיד ר"ל).

אולי טרמוס באוטו עם שוקו, ושלוש כוסות.
קפאין?? בערב?
זה רק יחמיר את המצב לדעתי.
אולי דבר ראשון כשמגיעים הביתה את מתקלחת וגם הילדים אחריך?
לפעמים אמבטיה מאפסת את כל הערב.
בכלל חשוב שתהיה שיגרה זה גם מקרקע וגם מרגיע.
ואני גם בעד לעשות את כל ארגון הבית בלילה או כשהילדים אצל הגרוש, כך שכשהם חוזרים
הביתה, אחרי שלא ראו אותך יממה או יותר, תהיי פנויה אליהם. לגמרי, (אחרי מקלחת כמובן...).

אולי טרמוס באוטו עם שוקו, ושלוש כוסות.

מה דעתך לעשות פיקניק באוטו, של אוכל שאת מארגנת בבוקר, לוקחת איתך, שמה במקרר, ואולי אפילו מחממת, אם יש איך, לפני שאת אוספת את הילדים.
ככה לא תגיעו רעבים הביתה..
אם מורכב מידיי, כל האוכל, אז לפחות לתת להם משהו, פיתה עם ריבה, לפני שחציתם את פתח הבית.
בבוקר לרחוץ מראש את הירקות לארוחת הערב.
עושים כולם פיפי תמיד יש עץ לרפואה, שצריך שהבן ישקה אותו, לפני החזרה הביתה.
להשאיר במקרר צלחת פירות, שכולכם אוהבים.
ושלא תביני לא נכון, אני הולכת לצטט את העצות האלו, אצלי בדף.

וואו קשה, אבל בלי חיבוקים ,להתחיל לעבוד .
אחד לקנות עגלת שוק יוצאים מהאוטו מכניסים את הכל התיק שלך התיקים שלהם הקניות הנעליים והילדים (טוב סתם נסחפתי ) לתוך העגלה ואז כבר יש לך יד פנויה ופחות בלאגן כשנכנסים (רק לזכור להכין את המפתחות של הבית בכיס ולא למטה בעגלה )
בבוקר כשיוצאים מכניסים את העגל ה חזרה לאוטו .
את הפגישה המרגשת מבצעים מיד כשפוגשים את הילדים את אוספת אותם ממוסדות הלימוד נכון ? כבר שם חיבוק נשיקה ליטוף כמה דקות ורק אז לאוטו
באוטו לראיין אותם על מה היה ואיך היה איפה היו מה עשו מה ראו מה שמעו
וכך הצורך שלהם בך כשתיכנסו הבייתה ארבעתכם ,את הם והעגלה,יפחת כי כבר הענקת להם מהתשומות של ליבך תוך כדי הנסיעה .
ארוחת ערב יכולה להיות קלה וקרה כלומר פרוסות לחם פרוסות גבינה פרוסות מלפפון פרוסות גזר ופרוסות עגבניה שזאת ארוחה שלא קשה להכין והם יכולים גם לעזור בהכנתה
את פירוק העגלה את יכולה לבצע כשהם ישנים או מיד אחרי שהמתח שנוצר מהחלפת הבתים מתפוגג
לסדר את הבית לפני שהולכים לישון בערב !
ואז כשקמים הבית מסודר ורובו מסודר כשחוזרים בסוף היום (לא כמו אצלנו שאנחנו כל היום בבית ואז בערך באחת עשרה בבוקר הוא כבר נראה כאילו גנבים היו בו - אבל הבעיות שלי לא רלוונטיות לדף הזה)
בלי כלים בכיור בלי חפצים להעביר ממקום למקום ,הצורך שהבית יהיה מסודר הוא חלק מהרצון להשיג שליטה על המצב מה שבעצם מייצר בדיוק את ההיפך את מתעסקת בבית במקום בהם מה שיוצר חוסר שליטה .
את חליצת הנעליים וגם את הפיפי אפשר לעשות ביחד או כטקס משותף שיש בו גם עניין נגיד כל אחד מוריד נעל אחת לכל אחד אחר או עושים כולם פיפי אחד אחרי השני ומורידים את המים רק פעם אחת כולם ביחד .
אל תשכחי שכמה שקשה לך להם קשה פי כמה כי הם לא בחור לא החליטו ואולי גם לא ממש מבינים
בהצלחה
אם את רוצה שאעזור לך להכין רשימה של דברים לעשות לפני השינה כדי לא להגיע למצב כזה אז אוכל בקלות רק תגידי

הי,
מתנצלת - מפאת חוסר זמן לא קראתי הכול אז בטח קיבלת עצות דומות.
חמותי החכמה אמרה לי פעם שכשהייתה חוזרת הביתה מהעבודה,
הייתה "זורקת" הכול מהידיים ומתיישבת להיות עם הילדים -
לשחק, להקריא, לחבק.
זמן אינטנסיבי ביחד.
אחרי 20 דקות, היא אומרת, הם היו ממש "מתנערים" ממנה,
הספיק להם.
מהתאור שלך עולה תחושת דחיפות, צורך בהול של הילדים - בך.
אולי שווה לנסות קודם כל להתיישב איתם, להתמקד אך ורק בהם.
אצלנו הרבה פעמים זה מוביל באופן אורגני למשחק שלהם עם עצמם ואז אני "משוחררת" (משוחררת עלק - הולכת למיליון עבודות הבית שמחכות).
בהצלחה.
נשמע קשה קשה

בלה , תעזבי אותי מבאופן הם רואים DVD כאילו אין מחר.
וגם צריכת המתוקים שלו חצתה מזמן את גבול הטעם הטוב [מזל שהיא לא מתה על ממתקים]
קשה להיצמד לעקרונות נעלים כשאת בהישרדות.
רעיון המשחק מוצא חן בעיני - איתה זה בטוח יעבוד היא בהתקפת ציורים. בשבילו אולי פטיש מסמר שיוכל גם להוציא אנרגיה...

וכן זה חבל לי, וכן אני בטוחה שכאשר אתחזק מעט יחזרו הדברים למסלולם

וכתבתי את זה וחשבתי לי - שאנחנו (באופניים) כל כך מוטים. הצפיה המוגזמת זה ביום ממש גרוע (ונדיר מאוד ) מגיע לצפיה של שעה וחצי בטלויזה (לא כולל סופ"ש שאז רואים אפילו שני סרטים ובחריג אפילו שלושה שומו שמים)

המון תודה לכל התשובות והאכפתיות , גם אם לא עניתי - אני קוראת וחושבת (ובטח אענה בהמשך)
בשמת, (הזמנתי אותה) לא להגיד לי שסוכר מחרפן את הילד, אני יודעת לא מסוגלת כרגע להתמודד עם מניעה ממנו (הבן של אמא אם זה מתוק זה טעים) .

אלך להכין את מחר ואעזוב את המחשב להלילה
המון תודה

סופסוף עלה האתר
רסיסים תודה על החום - כמובן שאני בוכה

תודה על כל מה שכתבתן - בקראה מהירה מתחבר לי

1. קרוטונית את לגמרי צודקת מנקה, זה באמת עושה הבדל ושווה למצוא אותו (אין לי אמא / חברה קרובות שיכולות לעזור בעניני הבית) [אמא שלי היתה פה בשבת ופינקה אוי בשטיפת כלים רצפה וקיפול כביסה, כל ההרגשה שלי היום אחרת]
2. להקצות זמן לחיבור אבל כמו שכתבה רסיסים לא מייד כשנכנסים, אלו הרגעים שגם אני זקוקה להסתגל לחזרה הביתה.

אבל אולי יש לך רעיון איך עושים את זה (אפילו ברמה הכי טכנית של לכי לעשות פיפי ותשימי את התיק במקום, כי המוח שלי לא במיטבו לאחרונה)

1. רוצה לחשוב על הקושי שלי להיפגש איתם אחרי הנתק - זוית מעניינת קן לציפור, תודה.

כרגע מאוד קשה לי להתפנות לצרכים הרגשיים שלהם, אני מודה ומתוודה. אני בעיקר רוצה שיניחו לי לנפשי ויש לא מעט קטעים שאנחנו נתקעים בלופ של "אני הודפת היא נדבקת" אולי אני צריכה לחזור ללינה משותפת. אני לא מציעה להם (מרשה כמובן כמו קודם לעבור למיטה של אמא) אבל אולי זה ייתן לכולנו עוד זמן אינטימי יחד.


אני שמחה שתמיד בשיחות פה הצגתי את עמדת האמא שעובדת ויישום התפיסות ההוריות שלנו - כשאת קמה ב6 נמצאת 10 שעות בעבודה / פקקים כל יום, כשכל דקה של היום מדודה (הדקות פה באתר הן במקום שטיפת כלים והתארגנות למחר בבוקר = בוקר לחוץ + עייפות מחר (שבעצמה מובילה לקוצר רוח כלפי ילדים).

יתרונות החדהורית גרושה - הילדים לא תמיד איתך יש הפוגות , אפשר להרים את הראש מעל המים ולעשות דברים (סופר, ניקיון, בישול) בלי ילדים (קרוטונית זה לא לזרות לך מלח אלא כי אני מעריצה נשים שבחרו בדעה (פחות או יותר:-)) צלולה ללדת ילדים בהעדר בנזוג.
זה לא לגמרי קשור לשאלה שלי אבל אני מרגישה לאחרונה איזה אובדן ביטחון משמעותי ביכולת לשלי לקרוא את המציאות, לא רק השבר של הנישואין אלא מעבר לזה, כאילו אני לא מזהה נכון מצבים, לא מצליחה לשפוט נכון התנהגות של בני אדם (כלפי) מה ראוי ומה לא ראוי. השבוע היתה איזו אינטראקציה עם איש שנהג בי בגסות, ורק אחרי ששלוש חברות הזדעזעו מההתנהגות שלו רק אז הרשתי לעצמי להבין שהוא נהג בי בצורה בזויה. - תוך כדי הייתי בסוג של הלך רוח כנוע, אבל לא בדיוק זה כי זה היה הרבה יותר עמוק מזה ,לא זיהיתי שפוגעים בי במהלך האינטראקציה (אלא רק לקראת סופה ואז גם לא ידעתי איך להחלץ מזה)
אני מרגישה שאני צריכה איזו תמיכה אבל לא יודעת אפילו מה וממילא כרגע ההתארגנות התקציבית שלי מבולבלת ולחוצה. ועוד לא התייצבה.
אני חושבת על לבנת כנף שבזמנו באומץ ביקשה עזרה - אני יכולה רק לקנא בה על כך

אני חושבת שאני עם רסיסים של אור. אני חוזרת עם הילדים שלי הביתה אחרי שהיינו יחד כל היום, ובכל זאת (או שלא בכל זאת) אני צריכה קודם כל לארגן קצת חפצים, בקיץ חייבת להתקלח לפני כל דבר אחר, אולי להחליף לבגדים נוחים... בטח שירותים....
עם שני קטנטנים כשברקע ארוחת ערב, גם הייתי צריכה בזמן הזה לשים אולי משהו על האש/להדליק את התנור וכיו"ב.
הדבר הראשון שעלה בדעתי הוא לשים קלטת וידאו עד שתתארגני ותתפני לתת להם תשומת לב אבל זה לא באופני כזה, אז אני חושבת אולי להכין להם כל יום מראש, לפני שאת יוצאת מהבית, איזשהו משחק על השטיח או על השולחן בסלון (אחד לשניהם או משהו לכל אחד) - משהו שיש בבית, לא חדש לקנות חלילה - שיחכה להם כשהם חוזרים והם יתרגלו לצפות למשחק/צעצוע שאימא הכינה, והם ילמדו שזה עד שאת מתארגנת ומתפנה אליהם לתת תשומת לב.


משאית הצל"שים שאת ללא ספק ראויה לה
רציתי להוסיף יד לאישור אבל לא יודעת איך עושים אותה, ועד שיפתח הדף ההוא יגיעו ימות המשיח... אז שיהיה חיבוק

אני לא מנוסה בסיטואציה הספציפית שהעלית ומתריעה מראש שאולי אני ממש לא בכיוון אבל מההתנהלות האישית שלי צפוף צפוף עם ארבעה ילדים לא גדולים במיוחד אני דווקא חושבת על כיוון טיפה אחר -

כתבו לך כמה חשוב לתת בדקות הראשונות מאה אחוז תשומת לב ופניות לילדים. אבל מרגיש לי שאם את לא הלכת לשירותים / פרקת את הדברים משכמך / התיישבת שניה לחלוץ נעליים ולהסדיר נשימה מאד קשה באמת לתת את הפניות הזו. אולי יות רנכון שתקבעו זמן קבוע, כעשרים דקות אחרי ההגעה הביתה או כמה זמן שמתאים לך שבו אתם נפגשים לזמן איכות כשעד אז יש לך קצת זמן איפוס ואיכות עם עצמך - התאפסות על מה צריך להעשות, ארגון ראשוני של בלאגן ההגעה וכו' וכו'. לפעמים, כשאנחנו זוכרות את עצמנו ולדאוג (גם) לעצמנו בזמן, כולם יוציאם הרבה יותר מורווחים, לעומת מצב הפוף שבו קודם כל נותנים להם ואז מצפים שסופסופ יגיע גם הזמן שלנו וכשהוא לא מגיע (כי הילדים רוצים עוד / החיים מושכים לכל מיני כיוונים וכו' וכו') הפתיל שלנו הולך ומתקצר....
מעבר לכל זה, נראה לי שיש מקום להבהיר לפעמים בקול, שאתם בתקופת הסתגלות (ובעיקר להזכיר לעצמך ששום דבר לא חייב להשיאר כפי שהוא היום לנצח, החיים כל הזמן נעים וזורמים ומשתנים ומה שלא הלך כל-כך היום, ילך יותר טוב מחר ויהיה עוד הרב היותר טוב מחרתיים )

בהצלחה וחוצמזה, אני מוכנה להיות הנהגת של משאית הצל"שים שאת ללא ספק ראויה לה

לקח לי זמן לקלוט שהם לא כל יום אצלך
ואפרופו זה, אני ממש חושבת שזה חשוב להתחבר אחרי כמה ימים שלא מתראים. אלו רגעים שיש בהם הרבה שמחה ועצב חליפות, הרבה מתח והקלה חליפות. אלו הרגעים שנפגשים. או שלא.
מוכר לי רגעים של פגישה, אחרי יומיים שלא התראינו, שמצאתי את עצמי מתנפלת עליה.
אחר כך חשבתי לעצמי האם גם לי היה קשה לא לראות אותה, ולהפגש אחרי כמה ימים, ושהכעס עוזר להתקרב, או מרחיק את העצב.
<הרהורים לעת ערב>

ברמת הקניות, עדיף לעשות יום קודם להגעתם
לקח לי זמן לקלוט שהם לא כל יום אצלך..
וגם אם כן, מקסימום תעשי משלוחים. 15 שקל גג.

ובכלל, לשתף אותם בכל העשיה.
למשל - מדיחה כילים? הפעוט יכול לשבת על השיש לידך, בעצם גם הילדה.

חלוקת הנטל:
כבר באוטו אני מודיעה "כל אחד לוקח משהו הביתה ביציאה מהאוטו", בד"כ אני מפרטת.
זה לא צריך להיות גדול או כבד, אבל זה מטיל על הילדים אחריות. אפילו הפעוט שלנו, אם יש לו תיק, פחות נוטה לבקש "(על הי)דיים".
באחד הימים בשבוע שעבר זה היה "הכי חשוב להחזיר הביתה מהאוטו אוכל, השאר יכול לחכות לנגלה הבאה"

עוד כבר באוטו: "כשחוזרים הביתה, אני דבר ראשון, עושה פיפי. אח"כ הכי חשוב זה לבשל ארוחת ערב. אם מישהו רוצה סיפור, יכול מיד לבחור ספר, ואקרא אותו אחרי האוכל", או אפילו חלוקת משימות בבית - מי מכין מה באוכל, אולי שהגדולה תעזור לקטן (לחלוץ נעליים ולשים במקום?)

(הכל דברים שאני עושה כשאני חוזרת עם כולם, יש אוטו לרוקן, ומלא משימות בבית, לא המצאות בשבילך)

גם אני אחרי כמה חודשי פרידה. אז קודם כל . מגיעה לך משאית עם צלשים.
כמה עיצות - לא לפי סדר חשיבות:

1. לתרגל, חשיבתית, שה-20 דקות הראשונות בבית, הן 100% לצרכי הילדים. זה נשמע מעט, אבל כשזה 20 דקות מרוכזות שלך איתם ושלהם איתך, בד"כ זה מרגיע.
2. להשאיר דברים לא הכרחיים ברכב. אחרי שהם נרדמים להכניס את מה שהשארת.
3. הכלים בכיור - להדיח אחרי שהם נרדמים (ועוד יותר טוב, להדיח אותם לפני יום הגעתם. אני ממש מכינה בית מסודר לקראת חזרתה אלי אחרי כמה ימים שלא התראינו)
4. לדאוג שהבית לא יהווה מעמסה רגשית עבורך. כלומר, שיהיה נקי ומסודר ברמה שאת לא מתעסקת איתו - כמה שאת יכולה, לפני שהם מגיעים.
5. שהפעילות הראשונה שלכם ביחד, אחרי שנכנסתם הביתה וחלצתם נעלים יהיה קריאת ספר. או משהו ממרכז אחר. משהו שיהיה שלכם, יושבים קרוב ונרגעים. ספר נעים, רגוע, פשוט.
6. ברמת הקניות, עדיף לעשות יום קודם להגעתם. אם אין ברירה, באריזות בסופר לארוז את מוצרי המקרר בשקית נפרדת ולהכניס רק אותה למקרר/פריזר. את השאר אחרי שהם נרדמים.

בשורה תחתונה, זה מרגיש לי ממש חשוב ההתחברות. חשבתי שאולי אם יהיה לנו "נוהל" חזרה הביתה חשוב מאד מאד.
למשל אצלינו, פתאום נוצר טקס כזה שאחרי כמה ימים שאנחנו לא מתראות, היא אומרת (או אני): "אמא, מזמן לא התחבקנו". ואז אנחנו יושבות על הספה בסלון ומתחבקות. לפעמים זה 20 שניות ולפעמים 3 דקות.
אבל כשמסתכלים על השעון, אם הכיוונון שלך הוא אליהם לרגעים הראשונים בבית, כל האנרגיה משתנה בזמן קצר יחסית. (כמובן שיהיו ימים שזה יקח הרבה יותר זמן). בדקות הראשונות האלו, צריכים להוריד הילוך אנרגטי.
אפשר, כמו שכתבתי, לקרוא ספר נעים, לקלף קלמנטינה, לצייר, לשים מוסיקה נעימה ברקע.

את עוברת תקופה לא פשוטה והעוגן שלך - מטלות הבית הפשוטות, שמנקות את הראש והסביבה - לפעמים גם מקשה עליך
וגם, לפעמים הבלאגן בחוץ יכול לשקף באלגן פנימי, וזה מבאס. גם אני ממש צריכה שהבחוץ יהיה נקי ומסודר. זה עוזר לבפנים.
וגם, עד כמה שזה קשה, ממש לאפשר לקטן את הכעסים שלו. לא נשמע לי שאת לא מאפשרת, אבל ממש להיות בתשומת לב לזה.
אפילו לעודד אותו לדבר, אם הוא יכול. לשקף לו את המקום הכועס, עצוב, ומבולבל שהוא בטח נמצא בו.

מקווה שהתשובה תיקלט. האתר עולה ככה-ככה.


אני זקוקה לעיצות מאוד מעשיות

1. עוזרת פעם בשבוע. גם אם היא תגיע לשעתיים בלבד, רק לשגרת חירום. במצבך כרגע זו עזרה ראשונה. שלא תחשבי פעמיים על הסדר והניקיון. מספיק רבע פעם, נגיד.

1. שלושה אנשים עייפים חוזרים הביתה רק אחת מהן מבוגר אחראי...

אם את מרגישה שהיא (וגם הוא) זקוקה כל כך לתשומת הלב שלך, אז אולי בתקופה הזו תורידי מהמשוואה את הביקורים אצל חברים. שתתלונן. את אמא שלה ואת קוראת אצלה שבתקופת חירום יותר חשוב זמן-אמא. (גם אני עשיתי החלטה דומה בחורף שעבר, בתקופה הקטסטרופלית שלנו. לא יכולה להגיד לך שזה עזר לגמרי, אבל זה היה יותר טוב מהאלטרנטיבה, וזה גרם לי להרגיש שלפחות יש איזה קו מדיניות מגובש...).
יעזור לך להזמין חברה נטולת ילדים לזמן הזה? שיהיה מישהו שיכניס שפיות? לי זה עזר מדי פעם בתקופה הראשונה. אח"כ ראיתי שזה מעיק על הילד, והפסקתי.

לגבי רק אחת מהן מבוגר אחראי... אוי אוי, לבי אתך. לא פעם הסתכלתי בפרצופים הנבונים של ילדיי ואמרתי, זהו, אני תקועה עכשיו לכל היום עם שני אלה, אחד יודע להמהם והשני לזמזם, שניהם לא מבינים עניין, לא יודעים על כל מיליון הדברים שיש לי לעשות זו תחושת אין מוצא מסוימת. אבל אסור לחשוב על זה

אשלח ונראה אם נקלט

אפשר לשאול שאלות הבהרה
קודם כל, חיבוקים.
וכעת, למה את תמיד עמוסה בחבילות?
האם יש לך חברה או אמא שאפשר לבקש ממנה עזרה בבישול או בעניינים האחרים, של הטיפול בבית?
האם יש משהו שבימים רגילים הילדים אוהבים לעשות יחד, ואז אפשר בדרך חזרה מהגן לבנות ציפייה לבילוי המשותף הזה?
אולי הרוטינה צריכה להיות שכשחוזרים קודם כל מתארגנים ומתחילים במשהו משותף, ורק אחר כך יש זמן לילד ולילדה לפי מה שמתאפשר?
אולי אפשר, בשעות נוחות יותר (יש כאלה?) לתת משימה אחת לכל אחד מהילדים (נגיד, הילד מניח את הנעליים במקום, הילדה שמה חלק מהקניות במגירה שבמקרר. סתם דוגמה)? גם זה יכול להקל על הכניסה.
האם הילדים שלך הם מהסוג שאפשר לשחד באוכל? אולי עכשיו, לקראת החורף, אפשר לפתוח את השיבה הביתה במשהו איטי וכיפי כמו קילוף קלמנטינה?

את עוברת תקופה לא פשוטה והעוגן שלך - מטלות הבית הפשוטות, שמנקות את הראש והסביבה - לפעמים גם מקשה עליך.
בהצלחה ותחזיקי מעמד.

כידוע (לחלק מכם), בנזוגי ואני נפרדנו לפני שלושה חודשים וחצי.
כדי שלא יהיה משעמם - התחלתי לעבוד במשרה מלאה (אחרי עשר שנים שבהן עבדתי בעבודה גמישה) - כחלק מהכשרה מקצועית שמאוד חשובה לי ושזה אילוץ לבצע אותה עכשיו (עכשיו או לעולם לא). כדי להתפרנס אני נאלצת לעבוד בעוד חלק משרה (קטן כשלעצמו).

הילדים בת 4.5 ובן 2.4. היא לקחה את הפרידה בסה"כ בסדר, הוא במשבר גדול. (מרביץ מאוד, כועס, לא משתף פעולה - דווקאי)

בנוסף בגן עזבו שתי מטפלות ובאו חדשות (העיקר החלטנו לטובתם ולשם יציבות להשאירם בגן היקר, הפרטי, המוכר ...)
בכלאופן.

אני , באופן טבעי בתקופה מאתגרת מבחינה רגשית.
בסה"כ אני חושבת שמגיע לי טפיחה על השכם (או משאית עם צלשים ) על ההתמודדות עם הכל, יחד עם זה יש נקודות שבהן הפיצוץ "כתוב על הקיר" ואני לא מצליחה להמנע ממנו.

אנחנו נכנסים הביתה תמיד אחרי שאני עבדתי ונסעתי בפקקים כלומר נעדרתי עשר שעות לפחות.
לפעמים באים הביתה ישר מהגן (ואז יש תלונות שלה כי היא רוצה מבקרים או לבקר חברים) או אחרי שעצרנו בגן שעשועים / אצל חבר.

העניין הוא שהכניסה הביתה היא ס-י-ו-ט עבורי.
תמיד אני עם תיקים / חבילות , יש הרבה משימות של הכניסה הביתה (חליצת נעלים, להניח דברים מהידיים, לא דווקא במקום), לי יש משימות תפעול הבית (להכין א. ערב, אולי לשטוף כלים, להניח חפץ במקום - לא כולן חשובות / דחופות אבל גם אם אני לא מבצעת אני חושבת עליהן )
מייד מתחיל מאבק על תשומת הלב שלי, דרישות סותרות לצייר איתי!! לשמוע סיפור, לשחק במים, לעשות פיפי, להתרחץ, כואב לי וכו' - כולן וריאציות של דרישת תשומת לב מאמא שלא ראו יומ/יים ובד"כ זה
פניה יללנית (ממנו) או בטון מצווה גועלי של נערה מתבגרת (ממנה).

אמנם רוב הפעמים אני מצליחה לשמור על שלוותי בעזרת התנהגויות "באופן" (גמישוץ, אי כפיה, התארגנות פליי לידי מראש).
אבל לעיתים קרובות אני מדברת בטון מגעיל - קצר רוח - נוזף - כועס.
לעיתים אני מתפרצת ואז יוצאות לי מהפה מילים שמפאת הבושה לא אחזור עליהן כאן אבל הן מסוג המילים שפוצעות לילדים שלי את הנשמה (אני יודעת, אמרו לי אותן, אני בת ארבעים , זה לא החלים) .

מודה שעניני נקיון וסדר יותר חשובים לי כרגע כי כל המשימות עלי ומהר מאוד הבית מתדרדר לליכלוך ואי סדר שמקשים עלי עוד.

(אם אני באה עם אחרים - חברים מהגן אז ה"מצב" הזה נדחה לזמן שהחברים הולכים ואז זה קורה בזמן המקלחת / א. ערב.

ניסיתי להזמין ביביסיטר אבל זה פיתרון יקר מידי במצבי הנוכחי והאמת גם לא פותר את בעיית הרצון שלהם בתשומת לב שלי.

אני זקוקה לעיצות מאוד מעשיות,
חשבתי שאולי אם יהיה לנו "נוהל" חזרה הביתה יהיה יותר רגוע (כמו ששיגרה של בוקר / הרדמה מפחיתה שם חיכוח)
אבל אני לא מצליחה לחשוב מה יהיה נוהל שכזה (שלושה אנשים עייפים חוזרים הביתה רק אחת מהן מבוגר אחראי... )

אשמח להצעות ל"סדר חזרה הביתה" או כמובן לעיצות אחרות לגמרי .

אפשר לשאול שאלות הבהרה (לפני שאחטוף רגלים קרות ואמחוק את הדף גלוי הלב הזה )
תודה