סליחה יכול להיות שלא הבנתי את הניסוח..זה היה נשמע שאת טוענת שאת רואה רק תינוקות בחינוך ביתי שהם בלי הניוון.....
אגב לא בטוחה אם אני יודעת לאיזה קרחת את מדברת אבל דווקא אני להפך - בעיקר מה שרואה "בחוץ" זה נשים שבהיסטריה על ליווי התפתחותי וכל הזמן לשים על הבטן כדי שיתחזק אפילו אם הוא בוכה וזה קצת מקומם אותי כי יש דרכים קצת פחות "טירונות" לעשות את זה...אבל זו רק דעתי...

"הכללה גס ופוגעת", אבל שלך :-(

בכלל עדיף לדעתי להתייחס לתוכן מאשר להפגע, מן הסתם לא התכוונתי לנשים שכותבת בדף הזה, כי או שלא פגשתי אותן או שפגשתי והן נוהגות אחרת.
כתבתי במפורש הורים רבים, לא "כל ההורים" וודאי לא ההורים שכל הזמן מחזיקים על הידיים, כמו ההורים מהמשפחה החמה שלך (הלוואי על כולנו... )

מחוץ למפגשי חינוך ביתי התייחס לתנועות בלי קרחת ופחות הנובעת משכיבה על הגב, זה כמובן לא מדגם מייצג, את רואה תינוקות בלי הקרחת הזו?
המילים הפוגעות הן שלך, אני התייחסתי למציאות רווחת בתיאור ניטרלי .

_את כנראה היית קשובה לתנוקות שלך,
הורים רבים פשוט מכניסים שוב ושוב את המוצץ לפה של התינוק, מנענעים חזק יותר את העגלה, ועוד שיטות השתקה שונות._

הנקתי את הבן שלי הנקה בלעדית ולא נתתי מוצץ כמעט בכלל בחודש הראשון כדי למנוע בלבול פטמות. לא ראיתי שהיה לו צורך להיות על הידיים באופן רצוף מעבר לזמן הרב שהעביר בהנקה או בחיבוקים עם המשפחה. באמת שבהתחלה ההנקה היא ממש מסביב לשעון. אני חושבת שאם התינוק רגוע בשכיבה על הגב בין לבין ולתקופות קצרות בכל פעם כנראה שהוא סבבה עם זה. אם היה לי תינוק שבוכה בכל פעם שמניחים אותו הייתי מבינה שהוא רוצה להיות על הידיים - או שמשהו אחר מפריע לו בשכיבה על הגב כמו ריפלוקס.

[u]מחוץ למפגשי חינוך ביתי.[/u]

לא הבנתי את ההכללה? אף אחד מהתינוקת (שהיו או שעכשיו) הם בחינוך ביתי וכולם בלי יוצא מן הכלל כל הזמן על הידיים ובחיבוקים ומגע...אנחנו משפחה מאוד חמה...

להגיד שכל מי שלא בחינוך ביתי רק תוקע מוצץ ועגלה כדי שישתקו זו הכללה גסה ופוגעת...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

את כנראה היית קשובה לתנוקות שלך,
הורים רבים פשוט מכניסים שוב ושוב את המוצץ לפה של התינוק, מנענעים חזק יותר את העגלה, ועוד שיטות השתקה שונות.
לראייה שכמעט כל התינוקות שוכבים רוב הזמן על הגב אפשר לראות את הקרחת באיזור המגע עם המזרון, אני לא רואה תינוקות בלי קרחת ולפעמים גם רמות שונות של פחיסות עצמות הגולגולת מחוץ למפגשי חינוך ביתי.

אתן לא מאמינות שתינוקות מדברים את הצורך שלהם? אצלי שניהם בכלל לא נתנו לי להניח אותם מהידיים, שניהם ישנו עלינו בהתחלה או שלא היו ישנים. תינוקות הם יצורים ברורים, לא?

לא מדובר כאן במקרה שמשאירים תינוקת לבכות כדי שתתרגל. אני ממש חושבת שהיא תהיה בסדר גמור.

[po]עקרון הרצף[/po] מדבר על הרצף האבולוציוני, על כך שהצרכים שלנו לא שונים מהצרכים של אבותינו ושל אחינו הציידים-לקטים. לא מדובר על רצף של מגע או טיפול. ממליצה להציץ ב-[po]מדור עקרון הרצף[/po] כדי לוודא שכולנו מדברות על אותו הדבר.

כותבת ממש בקצרה כי יש לי רק שתי דקות - הרצף בעיקרון הרצף נוגע לכל אורך החיים (לא בהקשר של מגע תמיד). יהיה לך ממש מעניין לדעתי לקרוא על זה עוד כי זה לא רק הזמן שאחרי הלידה.

אגב אלמונית,
מה שמעניין שהתייחסת למילה 'רצף' בהקשר של מגע רצוף בתינוק לאורך כל שעות היממה..לא חשבתי בהקשר הזה..
אני פירשתי עד עכשיו את המילה רצף לקשר רצוף מההריון ללידה כלומר שהמעבר הוא לא אמור להיות כה חד אלא לתת לו את ההדרגתיות שהוא זקוק לה בחשיפה לעולם. ושהלידה בעיתה היא לא כי התינוק מוכן בזמן הזה כי הוא לא והוא למעשה עובר עד גיל שנה...

אלמונית, ממה שאני זוכרת (אחיינים בני דודים וכמובן - בתי שלי) בתור ניו בורןז הם אוכלים באופן מאוד תכוף וכל האכלה היא כשלשת רבעי השעה ואף יותר כך שגם אם הדודה מביאה בקבוק בערסול על הידיים וגם עם האמא מביאה ציצי מבחינת הרציפות שאת מתארת הוא קיים..אבל למעשה אנחנו קצת סוטים מהדיון כי כן אולי יהיה חוסר בהשוואה לצורך הביולוגי כפי שאת אומרת אבל יש עוד אלפי דברים שמשפיעים על האופי ועל כן מפה ועד לדבר על פיגור/בעיות חברתיות/נפשיות ומה לא...זה קצת מפשט מדי את העניין וכל תינוק והאופי שלו והצרכים שלו והיכולות שהוא בא איתם ברור שבכללי הם כולם צריכים חום מגע ואוכל אבל בתוך כל זה יש גם המון המון מעבר...

אז אכן יש פער בעניין הזה.
הבעיה שבשמת מדברת עליה היא לא שהמגע מגיע מאנשים שונים, אלא שהוא לא רציף. תינוק שישן לבד ושעושה שימוש משמעותי בעגלה, טרמפולינה וכו' לא יכול לקבל מספיק מגע כי הןא מפסיד יותר מדי זמן מגע גם אם בשאר הזמן מרימים אותו.
אז נכון שילדים שגדלים כך יכולים להיות נהדרים, אבל יהיה להם חוסר בהשוואה לצורך הביולוגי.

לא קראתי את הספר (הוא מחכה לי בסבלנות בערימת הספרים ליד המיטה...), אבל מכל מה שקראתי פה באתר, כשאנשים כתבו על עקרון הרצף הם התייחסו לאו דווקא למגע של אמא, אלא לנשיאה על ידי מבוגר כלשהו (כמו שכתבת, גם אבא/סבתא/דודה וכו), כמובן עם עדיפות למבוגר שיש לו קשר קרוב לתינוק (כלומר סבתא עדיפה על בייביסיטר, אבל בייביסיטר עדיפה על כלום).
לא זוכרת שקראתי התייחסות לנשיאה ע"י האם בלבד, אלא להפך - הרבה דיונים על זה שכיום הרבה יותר קשה לשאת את התינוק יום שלם, כי האם נמצאת לרוב לבד בבית ואין לה למי להעביר את התינוק מדי פעם, כפי שהיה בעבר בחברות שבטיות.

סליחה שיצא לי ניסוח עילג הייתי צריכה ללכת לאנשהו...עכשיו בהקשר לדיון הנוכחי :
התינוקת שלי בתחילת חייה - צמודה לי לציצי 22/7 בערך ובשעתיים הנוספות פשוט נחה לי על החזה.
התינוקת של קרובת משפחתי - צמודה 24/7 על הידיים של דודה/סבתא/אמא/אבא בחלוקה פחות או יותר שווה...
בשני המקרים התינוקת מקבלת חום ואהבה רבים...

אוקי אז ככה - הביולוגיה מראה שלמעשה השנה הראשונה בחיי היא תינוק הוא עדיין עובר והלידה בזמן שמתרחשת היא רק כי האשה לעומת יונקים אחרים שהולכים על 4 לא יכולה ללדת אותו כשבאת יהיה מוכן. ולא כי הוא באמת מוכן לשהות באופן עצמאי בעולמנו להבדיל משאר היונקים אלא יותר דומה לגוזלים. ולכן בשנה הראשונה התינוק עדיין צמוד לאמא ומקבל מהחום שלה ומהציצי שלה את כל מה שהוא צריך ונחשף לאט לאט לאוויר העולם....
זה ככה על רגל אחת
צ'או

אמא לבת 20 חודשים, ממה שאת כותבת על עיקרון הרצף נראה שאולי את מבינה אותו אחרת מאיך שהוא נידון כאן (וגם מאיך שאני הבנתי את הספר). למה את מתכוונת בכך כשאת כותבת עיקרון הרצף?

[u]כל מלה, [po]תמרוש רוש[/po], ותודה שכתבת![/u]

אופ כתבתי תגובה מושקעת והכל נמחק לי!
אנסה לשחזר ולהתיחס לכל הנושאים שכתבת:

1) מה שניסיתי להגיד לבשמת לגבי המגע - לדוגמא יש לי קרובה שלא חסידה של עיקרון הרצף אבל כן היה לה מאוד חשוב שביתה תקבל מגע ובאמת בתור תינוקת היתה ככככללל הזמן על הידיים שך אמא של סבתא של אבא של דודים ובני דודים וקיבלה המון במון אהבה. היום בת 4 מקסימה שמחה חכמה וחברותית מאוד. אני למשל חסידה גדולה של עיקרון הרצץ ולכן ביתי קיבלה מגע כמעט רק ממני וטיפה מאבא מבחינת הילד זה אותו דבר הוא מקבל את המגע שכל תינוק זקוק לו.

אני למשל גם קיבלתי הרבה אהבה אבל אף פעם לא ישנתי עם הורה ואף פעם זה לא הרגיש לי חסר..אפילו זוכרת שניסיתי לישון עם דובי כי חשבתי שזה מגניב ושזה מה שכולם עושים וממש לא מתוך צורך רגשי, דקה בערך אחרי שנרדמתי הוא היה על הרצפה. גם אני אדם חם מאוד ונחבק ותמיד הייתי. בעיני יש הרבה דברים שמשפיעם על האופי וזה כן עניין מאוד אינדיווידואלי.
שוב - כמובן מדברים פה על דברים שהם בגדר הנורמה, היה לי חבר עם אבא קר מאוד שהיה למשל מספר שכשהיה נופל אביו היה אומר לו קודם כל תקום! והשריטות ניכרות עליו בהחלט, אז שלא נדבר כמובן על מקרים חמורים יותר כאלימות חלילה.

3) מסכימה אתך לגמרי שכולללםםם זקוקים למגע ושיש תרבויות שונות שמכתיבות התנהגויות שונות ואולי מישהו שייך לתרבות קרה יותר ולו באופן אישי יהיה יותר חסר המגע (ויקווה לעבור לאיזה ארץ דרום אמריקאית כדי להשלים את החסך).

זהו, לסיום קטע חזק מפורסט גאמפ שהם כבר בחור ובחורה והיא אומרת לו שהוא לא מבען כלום באהבה והוא אומר לה לא! את לא מבינה כלום באהבה...קטע כה חזק ומרגש בכיתי בו....
באופן כללי הסרט הזה הוא נר לרגליי בכל מה שקשור לאהבת אם...

כל מלה, [po]תמרוש רוש[/po], ותודה שכתבת! {@

מאוד מסכימה.

[u]יש כאלה שזקוקים יותר יש כאלה שפחות... וגם עניין תרבותי... יש עמים יותר חמים בכללי ויש פחות... בקיצור זה ממש סובייקטיבי מכל בחינה אפשרית.[/u]
זה לא נכון.
הצורך במגע הוא אוניברסלי.
ההבדלים בין אנשים נובעים מכמה דברים:
א. יש אנשים שיחצינו יותר את הצורך הזה ויתעקשו על המגע שהם זקוקים לו, ויש כאלה שייוותרו. או מייאוש, או כי הם קיבלו המון מגע, יש להם רזרוות טובות, והם באמת מסוגלים להסתדר טוב בלעדיו זמנית, בתקופות מסוימות.
ב. יש אנשים שמסוגלים ורוצים לקבל את המגע שלהם מטווח רחב של אנשים (אני, למשל, שבעבודה אני מתחבקת חופשי עם כל מי שמסכים לחבק אותי), ויש אנשים שקשה להם לגעת ב"כל אחד", ויחפשו את המגע הזה רק אצל אנשים ספציפיים, מדרגת קרבה מסוימת ומעלה. כמו שבשמת מתארת לאחרונה.
ג. אנשים שתוכנתו מגיל צעיר על ידי חסך במגע, או מגע אלים, אולי יגידו לך ש"הם לא צריכים מגע" או "לא אוהבים מגע". האמת היא שהם פשוט לא מסוגלים לקבל אותו, בגלל הפגיעה הישנה. אבל זה לא מעלים את הצורך הפיזיולוגי, רק חוסם אותו מלהתבטא.

ולעניין התרבותי: כמובן. התרבות מחנכת אותך לחשוב כמה ואיזה מגע הוא רצוי, לגיטימי, מתאים ומתבקש. ויש תרבויות שמקצצות במגע ומתייחסות לזה כאל נורמה. אבל שוב, ההטייה התרבותית הזאת לא מבטלת את הצורך של אנשים במגע, כי הצורך הזה הוא פיזיולוגי ואוניברסלי. התרבות ה"קרה" רק מונעת מהם משהו שהם זקוקים לו, ביחד עם עצם הידיעה שהם זקוקים לו!

[po]יולי קו[/po] אני לגמרי מסכימה אתך....אין שחור ולבן...יכולה אפילו להעיד על עצמי שקיבלתי מלא מגע הייתי הרבה על הידיים ומאוד אהבתי מנשא ובכל זאת כילדה הייתי מאוד ביישנית וחסרת ביטחון ...מה שכן את אותו חום שקיבלתי מקבלת בתי שלי בריבוע...

וכן גם "חסך במגע" זה אינדיבידואלי יש כאלה שזקוקים יותר יש כאלה שפחות...וגם עניין תרבותי...יש עמים יותר חמים בכללי ויש פחות...בקיצור זה ממש סובייקטיבי מכל בחינה אפשרית..(כמובן בגדר הסביר לא מדברים פה על הזנחה)..

בשמת כפי שאמרתי לך אני חסידה גדולה של עיקרון הרצף. .ותודה על המלצה על בולבי

וואוו, אני מקווה להצליח לרדת לחקר כל ה-שלוש נקודות- שאתן שותלות פה... ... ...

ולעניין המגע- הנה הזוית האישית שלי: ההורים שלי ממשפחות קרות מאוד, וכבר כתבתי פה איפשהו שהם התחילו לחבק וללטף הרבה מכשהייתי בת 6 או 7, בגלל המלצה של המחנכת שלי בכתה א׳ או ב׳, שטענה שאני מחבקת אותה הרבה (ושזה לא מפריע) ושזה סימן שחסר לי מגע בבית.
כלומר- דיבור מתאים עם ההורים יכול לשנות!
אין לי מושג אם חוסר/ מיעוט המגע בשנים הראשונות פגע לי באינטליגנציה, אבל כן נרשמו בעיות בביטחון עצמי, חרדת קהל קלה-בינונית, וחרדות נטישה.

מצד שני שלושת ילדי ישנו איתנו עד מעל גיל שנה, ואז ישנו יחד, עם זליגות רבות למיטתנו, או אני לשלהם. הנקה עד מעל גיל שנתיים, מנשא צמוד (העגלה-לנשיאת הקניות). עיסויים. אמא בבית.
כל ילד ואופיו, החוזקות והחולשות שלו, חלקם יותר נצמדים, חלקם פחות.

חוץ מזה יש די הרבה סוגי אינטליגנציה.

סליחה, אני בעומס. הפניתי אותך לדפים, את מוזמנת. יש פה באתר המון המון חומר בנושא. גם את בולבי את מוזמנת לקרוא. בהצלחה!

אז תגידי לי מה זה בעינייך "חסך במגע"? ואגב אני חסידה גדולה של עיקרון הרצף וקיבלתי על זה הרבה פרצופים מעוקמים ממשפחתי בתחילת האמהות שטענו שאני "לא משחררת אותה" וכמה שניסיתי להסביר זה כמו לדבר לקיר.
עם זאת בהקשר לדיון הנוכחי אני כן חושבת שזה בסדר שילד יקבל מגע משולב מאמו אביו סבתא דודה וכו וכו אם זה מתאים לאמא וזה כמובן נחשב מגע אוהב גם כשמדובר בנפשות הללו ולא רק שזה מאמא.
מעבר לכך לא נראה לי שאף אמא בעולם לא מחבקת את תינוקה כי צריך או כדי לפתח לו את המוח (בין אם יודעת את זה הרציונל ובין אם לא ) אלא מתחושת אהבה/ קירבה/ רצון להגן /לגונן ועוד ועוד...הכי טבעי שיש לא יותר ולא פחות..

מציעה לך לקרוא את הדפים העוסקים ב-[po]עקרון הרצף[/po], נראה לי שאין לנו אותה הגדרה לגבי חסך במגע...

[u]תהיה נורמה של תינוקות ופעוטות נטולי-חסך. כמה כאלה ראינו אי פעם בחיים?[/u]
חסך במגע?? אלא אם כן את רואה סביבך רק יוצאי בית ילדים או רוסיה הקומוניסטית...רוב התינוקות שהיו ועכשיו קיבלו הרבה מגע וחיבוקים מן הסתם...

[u]גם המומחים אינם רוצים לראות את הנזקים שנגרמים לתינוקות ולפעוטות[/u]

איזה אינטרס יהיה להם? מאמינה שחוקרים שיגלו משהו כזה ירצו לפרסם את העניין כדי למנוע פגיעה בתינוקות עתידיים...

אגב, בולבי מתייחס לא מעט במאמריו ובספריו לעובדה שגם אנשים מהתחום, חוקרים של תינוקות ופעוטות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואחרים - אינם מסוגלים להבחין בסימנים. חלקית מדובר בהתנגדות: גם המומחים אינם רוצים לראות את הנזקים שנגרמים לתינוקות ולפעוטות מהחסכים האלה. אבל לא רק התנגדות: הם באמת לא מבחינים, אולי מכיוון שזה מה שאנחנו רגילים לראות בתרבותנו. בשביל להבחין בסימני החסך - את צריכה שהנורמה שחקוקה לך במוח תהיה נורמה של תינוקות ופעוטות נטולי-חסך. כמה כאלה ראינו אי פעם בחיים?
אני חושבת שיותר מהכל, זה מה שהמם את ג'ין לידלוף כשחיה בקרב שבט היֶקוּאָנָה.
אבל את ספרה היא כתבה רק אחרי שקראה ולמדה את ספריו של ג'ון בולבי במסגרת לימודיה האוניברסיטאיים.

שנה =מקווה...סורי על התיקון האוטומטי הטפשי

וואו בשמת! שנה שאת משלימה את החסך היום במגע מאוהבים. ..זה מעניין אני כל חיי לא השקעתי בלימודים כי חשבתי שמה זה משנה הרי אוהבים אותי והכל טוב עד שהגעתי לאוניברסיטה והייתי צריכה לתת לעצמי כמה כאפות וכן למזלי יש לי היכולת הקוגניטיבי ת להשלים 12 שנה של חוסר לימוד ולסיים שני תארים בהצלחה רבה! בקיצור אולי הסוד הוא באיזון. זה מה שאריך פרום הגדיר כ"אהבה אמהית" שמקבלת אותך כמו שאתה ו"אהבה אבהית" שמצפה ממך לשאוף גבוה. ..

[u]אני אישית מכירה כמה פעוטות שמחים, רגועים, נחמדים, ומתפתחים נפלא קוגניטיבית שגודלו באופן דומה למה שמתואר כאן[/u]

אני אישית בוודאי נראיתי לזרים "שמחה, רגועה, נחמדה (סופר נחמדה! עד היום!) ומתפתחת נפלא קוגניטיבית" (לפי מבחני IQ למיניהם, השיבוץ שלי בצבא והציונים שלי מבית הספר ועד הדוקטוראט? אין ספק בכלל).
אז מה.
מה שנראה מבחוץ, לא אומר שום דבר.
למשל, היכולות הקוגניטיביות שלי התפתחו כדי לשרוד בסביבה ללא מגע מספיק, ולכן התפתחו מאוד.
בעוד שהחיבור שלי לגוף ולרגשות שלי התנתק כליל - וזה ממש נראה בסדר מבחוץ, כי הרוב המכריע של האנשים לא ניחנו בכישורים של John Bowlby (זה שכתב בין היתר את Attachment and Loss).
המוח שלי ומערכת העצבים שלי מחווטים על מצב סטרס תמידי.
כל חיי חייתי במצב של הישרדות, בבהלה פנימית עמוקה ומתמדת, בעיניים פקוחות לרווחה אפילו תוך כדי שינה. ואף אחד לא ידע את זה, אפילו לא אני.
ומתברר שאפילו היום, מה שמסוגל לרפא את זה, זה קודם כל כמויות-עתק של מגע. בעצם הייתי אמורה עכשיו להיות שרויה 24/7 בתוך מגע ידיים.

לא יודעת למה את מתכוונת שאת אומרת נצמדים אבל גם אם מדובר במשהו שלילי אני בטוחה שזה לא בגלל שהרמת אותם הרבה בתור תינוקות!

גוונים, דייקת מאד.

[u]נאמר מספר פעמים שזאת תינוקת מטופלת ורגועה.[/u]

[u]מדובר אמנם על הצד הפחות אהוד כאן בבאופן, של הסקאלה, אבל זה עדיין על הסקאלה, זה לא מקרה שחורג מהסקאלה ומסכן חיים.[/u]

[u]אני אישית מכירה כמה פעוטות שמחים, רגועים, נחמדים, ומתפתחים נפלא קוגניטיבית שגודלו באופן דומה למה שמתואר כאן. זה נורא קשה לנו לראות כי אנחנו מאמינות בערך בהפך הגמור מאופן הגידול הזה אבל כן, גם ככה הילדים גדלים בסדר).[/u]

התחלתי לחשוב שהבעיה היא אצלי ולא אצלם. הילדים שלי קיבלו הרבה מגע והיום כן נצמדים. שמחים, רגועים וכו' אבל נצמדים. כאילו מצדיקים את ה"אל תרגילו אותם לידיים".

אני לא חושבת שמדובר על חוסר במגע שמתים ממנו, לא דובר כאן בכלל על חוסר במגע אלא על מיעוט במגע ביחס למה שאנחנו (וגם (חלק מ)המחקרים) חושבים שהוא המצב המיטבי.
ממה שאני מבינה מדובר על תינוקת שמקבלת מגע כשמאכילים אותה, כמחזיקים אותה לגרפס, כשמחליפים לה, כשהיא בוכה או לא מרוצה ובטח בעוד כמה רגעים ביום שמרימים אותה ומזיזים אותה ממקום למקום ואולי אפילו לרגע סתם מחזיקים אותה על הידיים. נאמר מספר פעמים שזאת תינוקת מטופלת ורגועה.
מאיך שאני רואה את זה מדובר אמנם על הצד הפחות אהוד כאן בבאופן, של הסקאלה, אבל זה עדיין על הסקאלה, זה לא מקרה שחורג מהסקאלה ומסכן חיים. אז לא נראה לי נכון להלחיץ את ההורים. מסכימה מאוד עם תמרוש, שמודלינג ושיתוף קטן בחוויה אישית סיכוי רב שיעשו עבודה טובה יותר מהלחצה או הכנסת אג'נדה ברורה ומוצקה ומנוגדת לדרכם.
(אני אישית מכירה כמה פעוטות שמחים, רגועים, נחמדים, ומתפתחים נפלא קוגניטיבית שגודלו באופן דומה למה שמתואר כאן. זה נורא קשה לנו לראות כי אנחנו מאמינות בערך בהפך הגמור מאופן הגידול הזה אבל כן, גם ככה הילדים גדלים בסדר).

[u]אפילו לספר להם על הניסוי עם הקופיפים שלא קיבלו מגע[/u]
[po]ניסוי הרלו[/po]

טוב, על זה בא לי לענות מתוך תיאוריה של שינוי התנהגותי.
יש שני דברים שמאפשרים שינוי: מוטיבציה ויכולת.
אמירות כאלה וסיפורים כאלה אמורים ליצור מוטיבציה.
אבל:
א. יש מצב שהם ייצרו מוטיבציה הפוכה
ב. איפה היכולת? האם להורים יש "יכולת" להתחיל להחזיק את התינוקת על הידיים? טכנית ברור שכן, כי יש להם שתי ידיים מתפקדות :-P אבל מהותית, האם זה רק עניין של מוטיבציה או יש דברים מהותיים שיתקעו להם מקלות בגלגלים אם הם ישקלו את זה או ינסו?

איכשהו קצת לא נעים לי, אני מרגישה שאני משחקת את פרקליט השטן, וגם מסבכת לפלונית את החיים, אולי לחינם.
אני יוצאת מנקודת הנחה שיש לאנשים סיבות להתנהג כמו שהם מתנהגים.
והתגובה שלך, שלי, של פלונית אלמונית להתנהגויות האלה, עדיף שתיקח בחשבון את הסיבות.
אין לי מושג מה הסיבות של ההורים הספציפיים האלה.
לזהות אותן, או לפחות אחת מהן, ולהכניס אותה למערכת השיקולים שלה כשהיא תוהה איך להתייחס לנושא, זה התפקיד של החברה בשטח.

בשמת,
נשמע שהיועצת נתנה להם את הכלים, את היכולת, ואז באמת מה שנשאר לעשות זה שפיץ-מוטיבציה כדי לנער אותם.

אני הייתי אומרת חד וחלק שתינוקות זקוקים למגע כמה שיותר ושזה קריטי להתפתחות. זה יכול להיות בטון הכי חברי שיש:
"יאו, איזו מתוקה פצפונת יפהפיה. איזה כיף לכם! אתם יודעים שתינוקות חייבים מגע כל הזמן בשנתיים הראשונות? קראתי על זה המון....זה ממש קריטי להתפתחות. ממש מעניין!"

אפילו לספר להם על הניסוי עם הקופיפים שלא קיבלו מגע (ומתו :-().

כן, זו בדיוק המשימה של מי שנמצאת להתאים את המסר לחברים P-:
לא מזמן איזו חברה באה להתייעץ. משפחה עם תינוקת קטנה (שבועיים?). התינוקת במצב מסוכן, לא יונקת מספיק, וההורים לא קולטים מה היא אומרת להם (יועצת הנקה בתשלום!). האמא באה עם מליון תירוצים מדוע היא לא מוצאת זמן להניק, והתינוקת בינתיים במצב ממש מסוכן! בסוף פנתה ואמרה גלויות: המצב ממש מסוכן. את לא חייבת להניק, את כן חייבת להאכיל אותה. לא רוצה הנקה, תני בקבוק! התינוקת לא גדלה! זה גיל קריטי! אני מפחדת ממצב של הזנחה הורית, אני לא יכולה לתת לזה יד, נתתי ייעוץ ואתם פשוט לא מבצעים אותו. אם אני חוששת שהחיים של התינוקת שלכם בסכנה אני מחוייבת לדווח לרווחה!
האמא פתאום קלטה, התחילה להניק כמו שצריך, והתינוקת יצאה מהאפטיה וגם עלתה במשקל.

לפעמים יש מצבים של סכנת חיים.
בגילאים האלה, מדובר באמת בנזק בלתי הפיך שיכול להוביל למוות או לחיים של פיגור שכלי עמוק ונכויות אחרות.
זו שאלה לשיקול דעת בזמן אמת מול האנשים עצמם.

אני הייתי יושבת אתם, ומבקשת לקחת את התינוקת על הידיים, ופשוט יושבת אתה ומסניפה אותה.
ואז אולי מספרת חווייה של מגע, משהו ממש בקטנה, על איך המגע היה חשוב לי כשהייתי קטנה ולא קיבלתי ממנו מספיק, ועל איך לא היה יום אחד בחיי עד שנות העשרים שלא ישנתי במיטה עם מישהו. אם זה לא היה ההורים שלי (ולרוב זה לא היה) אז זה היה דובי. ואז בא הכלב והעיף את הדובי. ואז בא הבחור והעיף את הכלב ;-)
ובזמנים של סטרס אפילו הבחור לא הספיק, והייתי ישנה אתו מצד אחד ועם בובת שימפנזה ענקית, שחורה ושעירה בצד השני. סנדוויץ.
טוב, נסחפתי, בקטנה זה לא.
אז אולי הייתי זורקת הערה על כמה שהבן שלי היה רגוע כזהיה עלי, נניח.
או על כמה היה כיף לישון אתו באותה מיטה בתקופות שעבדתי במשרה מלאה, והשינה המשותפת עזרה לי להרגיש "משפחה" ולהיות אתו בכיף.
זה בגדול מה שהייתי עושה: מתמקדת במודלינג, וברמה הכי אישית וחווייתית ורגשית שאפשר. מינימום נאומים.

[u]יש מצב להגיד להם שתינוקות זקוקים למגע כדי לעודד את התפתחות המוח ובלי מספיק מגע המוח נפגע?[/u]
בשמתי, את יודעת מה אני חושבת ומה אני יודעת על מגע, ואני לחלוטין שם אתך, אבל אני חושבת שאמירה כזאת, ברגע הלא נכון או בטון הלא-נכון יכולה בקלות לקטול אותם, או להיות מתויגת כהפחדה חסרת פרופורציות. לא משנה שזה נכון :-(

היא כבר תלמד אותם בדרכה, ואני אזרוק מדי פעם הערה חיובית. ואולי מנשא בהמשך.

[u]כשהילדון שלי היה תינוק, בשבועות הראשונים הוא נרדם לבד לפעמים והסכים לישון בעריסה למשך כמה שעות.[/u]

[u]אז אני חושבת שאולי כשהתינוקת תגדל קצת ותהיה פחות ישנונית, היא תבטא את הרצונות שלה יותר חזק.[/u]

יכול להיות שבהמשך היא באמת תהיה פחות חפץ ויותר תבטא את הרצונות שלה. נקודה טובה.
שתבינו, מדובר באנשים יקרים, זו פשוט הפעם הראשונה שהם הורים והדברים האלה עולים. למשל לא הייתה להם ביקורת על הדרכים שלנו כשאנחנו היינו עם תינוקות. לא היה שום מתח. אבל כנראה גם לא דוגמה..

לדעתי להתחיל עם מנשא בגיל חודשיים זה מצויין, ממש לא מאוחר מדי. לי היה מנשא כבר מראש אבל בפועל היה לי מספיק כח ללכת עם התינוק במנשא רק אחרי חודש ויותר.
אה ולי הלופי לא היה כל כך נוח אבל השתמשתי בו לפחות חודשיים עד שמצאתי מנשא נוח יותר...
הוא אמנם יחסית קל לשימוש (ללא קשירות) אבל זה גם החיסרון שלו - הוא לא מתכוונן ואז או שהוא לוחץ מדי או רופף מדי
אולי דווקא יתאים להם מנשא בסגנון ארגו, עם קליפסים, שלא דורש קשירות אבל הוא ארגונומי עם פיסוק רחב ומצמיד את התינוקת כמו שצריך. ואז עדיף להתחיל כבר קצת יותר מאוחר בכל מקרה
מנשא ארוג עם קשירות לדעתי יתאים למי שמתלהב ממנשאים ויסכים לעבור את תהליך הלימוד..

לגבי זה שהתינוקת לא מקבלת מספיק מגע, בת כמה היא עכשיו? בטח ממש פיצית.

כשהילדון שלי היה תינוק, בשבועות הראשונים הוא נרדם לבד לפעמים והסכים לישון בעריסה למשך כמה שעות (בכל אופן במקרה שלי הוא ינק במשך שעות אז המנוחה הזו הייתה טובה לי...)
(אני עוד זוכרת שזה היה לי מוזר שהוא ישן בחדר אחר (דירה פיצית, היה רק סלון וחדר שינה צמוד) והייתי לפעמים מביאה אותו לישון עליי, אבל לפעמים נהנית מהמנוחה ורק בודקת מה שלומו כל הזמן)
אבל מהר מאד הוא התחיל לבכות ולרצות לישון רק עליי/על הידיים אז זרמתי עם זה ואז כבר הייתי זקוקה למנשא.

אז אני חושבת שאולי כשהתינוקת תגדל קצת ותהיה פחות ישנונית, היא תבטא את הרצונות שלה יותר חזק.
אם את אומרת שכשהיא בוכה אז מרימים אותה, אז אני מקווה שיהיה בסדר. את יכולה לבקר אותם לעתים קרובות
ולהגיד דברים תומכים (למשל אם היא בוכה והם מרימים, להגיד משהו תומך על זה, ואם הם משמיעים דאגות שהיא תתרגל לידיים אז לספר שאצלך זה לא היה ככה ושבסוף נהיו עצמאים, שמגע זה צורך בסיסי ולא פינוק ...)

מסכימה עם גוונים שאם את נורא טעונה בקשר למשפחה הזו זה יכול לעבור אליהם... אז תנסי להגיע כשאת בהלך רוח חיובי...

אה, זה רעיון. לתת עוד מתנה בגיל חודשיים, מנשא. או שזה מאוחר מדי? אוף, למה אני בכלל מתערבת להם בחיים.

אהה, המממ, זה אכן הופך את העניין למאתגר יותר.
אולי להגיד (לשקר...?) שהגיע אליך/מישהי אמרה לך שהיא רוצה למסור מנשא ממש מצוין לניו בורן וחשבת עליה.
מן כזה: אני לא יודעת אם כבר יש לך אבל אם לא, זאת הזדמנות מצויינת להתנסות, איקס בדיוק מוסרת אותו אז זה גם לא עולה כסף בלה בלה בלה
(האתגר כאן יהיה להשיג מנשא כזה יד שניה, אבל אולי זה באמת עדיף מאשר לקנות חדש שסיכוי גבוה שלא יהיה בשימוש)
(רק רוצה רגע לציין שאני ממש לא התחברתי למנשא בגילאים הקטנטנים, הלופי ודומיו חנקו לי את הנשמה וגם הבנות, שתיהן, צווחו שם את נשמתן כל פעם שניסיתי ובכלל הרגיש לי שהן עדיין כל כך שבריריות... הן פשוט היו על הידיים. במנשא התחלתי להשתמש רק בגיל חודשיים בערך)

_מה שכן, נראה לי שאת מאוווד טעונה לגבי מה שקורה שם, אז אולי כדאי קצת להירגע לפני שאת משוחחת/מגיעה לביקור:) חבל שיעבור סאבטקסט של מתח וביקורת... לי אישית לא נשמע משהו חריג. מודה שגם לי עדיןי צורם לראות קטנטנים מואכלים בבקבוק אבל מצד שני קשה לי להאמין שהם לא יקחו אותה על הידיים אם היא תבכה או תהיה לא מרוצה, נכון?
אז אכן תינוקות צריכים מגע אבל אם היא מטופלת, מחזיקים אותה כשהיא אוכלת, מן הסתם גם מחזיקים אותה לגרפס, מניחים אותה כשהיא רגועה והיא נשארת לה לשכב רגועה.. זה לא בדיוק מקרה לקרוא לפקידת הרווחה..._

את צודקת, תודה. צריכה להירגע. אם היא לא רגועה היא על הידיים. היא מטופלת ומטופחת כמו אובייקט, אבל חסר כל כך המגע הרציף.. לי הוא חסר בכל אופן. טוב, צריכה להירגע.

הבעיה עם לתת מנשא במתנה זה שכבר נתנו תלושים לחנות ציוד תינוקות..

אני גם חושבת שאין שום בעיה להביא מנשא במתנה, כמו כל מתנה אחרת.
מנשא מזמן כבר הפך להיות חלק מהמיינסטרים, הוא מופיע בכל רשימות הקניות לקראת לידה/מתנות ללידה וקיים בכל חנויות הציוד לתינוקות (אפילו הלופי אני חושבת). כל עוד יש פתק החלפה הכל בסדר. ואם את לא רוצה סתם להביא את יכולה להגיד שחשבת להביא מתנה, ואת רוצה להתייעץ איתם, להגיד כמה רעיונות ותוך כדי השיחה לשווק את המנשא כמתנה המועדפת. קשה להאמין שהם לא נחשפו לקונספט. אם הם ממש נגד הם יגידו לך. בדיוק כמו לקנות נניח טרמפולינה.

מה שכן, נראה לי שאת מאוווד טעונה לגבי מה שקורה שם, אז אולי כדאי קצת להירגע לפני שאת משוחחת/מגיעה לביקור:) חבל שיעבור סאבטקסט של מתח וביקורת... לי אישית לא נשמע משהו חריג. מודה שגם לי עדיןי צורם לראות קטנטנים מואכלים בבקבוק אבל מצד שני קשה לי להאמין שהם לא יקחו אותה על הידיים אם היא תבכה או תהיה לא מרוצה, נכון?
אז אכן תינוקות צריכים מגע אבל אם היא מטופלת, מחזיקים אותה כשהיא אוכלת, מן הסתם גם מחזיקים אותה לגרפס, מניחים אותה כשהיא רגועה והיא נשארת לה לשכב רגועה.. זה לא בדיוק מקרה לקרוא לפקידת הרווחה...

דווקא לקנות מנשא בעיני זה לא מעליב או חוצפה...כל עוד את מציגה את זה בתור מתנה נחמדה שאת זוכרת שלך היה טוב איתה ולא עם הטפות...ועם פתק החלפה כמובן...לכי תדעי אולי יאהבו. ..אגב אם מאכילים על הידיים בגיל הזה אוכלים כל שעה בערך לא? אז זה לא שהיא חלילה לא מקבלת מגע...

והססמא פה בצהוב: יש קשר הדוק בין שכל ישר ודרך ארץ. קולע.

אגב אני היום כבר לא יכולה לקרוא לעצמי באופנית, אבל התינוקות הקטנים שלי קיבלו חבילה שלמה של עקרון הרצף עד שגדלו.

תודה על כל המידע. אני לא יודעת איך אוכל 'לדחוף' את הכתבה בלי לפגוע בה. בא לי לקנות להם מנשא פשוט לשימוש כמו לופי אבל גם זו התערבות. לא מצליחה למצוא את המילים. אולי יש למישהו רעיון על איזו הודעת ווטסאפ תמימה שתביע את כל מה שהייתי רוצה להעניק להם ולה? לפחות הם מאכילים אותה על הידיים ולא בנדנדה החשמלית כמו שחששתי. אפילו לא יודעים להרתיח מים שתי דקות, מרתיחים סתם קומקום. הלוואי שלא היה אכפת לי כל כך.

[u]יש מצב להגיד להם שתינוקות זקוקים למגע כדי לעודד את התפתחות המוח ובלי מספיק מגע המוח נפגע?[/u]
בדיוק השבוע הייתה כתבה בהארץ שמדברת על הקשר עם התינוק בחודשים הראשונים, ויש שם הרבה התייחסות לעניין המגע.
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.6528422
אם יש לך דרך להשיג אז אולי לתת להם לקרוא? לא בטון של שיעורי בית/נזיפה, אלא סתם להגיד שקראת איזו כתבה שממש עניינה אותך ואם הם רוצים גם לקרוא. בגלל שזה בדיוק פורסם זה פחות ייראה כאילו הלכת לחפש משהו במיוחד בשבילם...
כמובן רק אם זה מתאים לסיטואציה ולא תהיה הרגשה שאת עושה את זה ממקום ביקורתי ומטיף.

אני באמת חושבת שענייני מנשא/מיטה/הנקה וכו' זה לא משהו שאפשר להתערב בו מבחוץ, לחלוטין החלטות של ההורים וכל אחד עושה מה שמתאים לו.
יצא לי לפגוש הורים שהתינוק ישן בחדר משלו מגיל אפס (חייבת להגיד שזה די יוצא דופן ממה שאני מכירה, והיה לי קצת קשה לראות, אבל כמובן שלא אמרתי כלום כי זה לחלוטין לא ענייני), וכאלה שישן איתם באותו החדר עד גיל חצי שנה +- ואז עבר (וגם שיתפו אותי בהתלבטויות בחלק מהמקרים ולחלוטין היה ברור שזאת החלטה מודעת שההורים עושים כל אחת סיבותיו הוא), וכאלה שישנו באותה מיטה עד גיל שנה או יותר, וגם כאלה שבשלב מסוים האבא ברח לישון בחדר האחר כי זאת הייתה החלטה של האמא והוא לא הרגיש איתה בנוח...
באף מקרה לא הרגשתי שזה מקומי להביע את דעתי, הילדים שלהם והחיים שלהם. אם שאלו אמרתי מה דעתי, אבל בלי להישמע ביקורתית כלפי ההחלטות שלהם.

אבל חוסר מגע זה נשמע לי משהו גדול יותר ומשמעותי יותר, ואם אלו היו חברים קרובים כן הייתי מנסה למצוא דרך להגיד בעדינות (האמת שלא נתקלתי במצבים כמו שאת מתארת, שממש אין מגע פרט לזמני אוכל/החתלה...). ואולי זה מגיע מחוסר ידע, חוסר ביטחון וכו'.
אז ממש לא להטיף או לבקר, אבל כן אפשר להציג את האופציה השנייה בעדינות.

אם את מספיק קרובה אליהם ומרגישה בנוח, אז אולי כאת שם אז קצת להתקרב אל התינוקת, להסתכל ולחייך אליה, לדגדג וללטף? (אם לא מתאים להם שתרימי אותה מהמשטח, אז לעשות את זה כשהיא שוכבת במקום שלה ואת לידה). ולהביע התפעלות מכמה היא חמודה ורגועה ונהנית מזה וכו'.
אולי זה יעשה להם חשק גם...

או אם נגיד אם במקרה היית עם ילדייך בקורס עיסוי תינוקות כשהיו קטנים (או סתם עושה להם עיסויים לבד בבית), אפשר לספר על זה בתור חוויה שזכורה לך לטובה - "הייתי עושה לה עיסויים והיא הייתה כל כך מתענגת על זה... איך אני מתגעגעת לזה" וכו'.

[po]תמרוש רוש[/po] הזכרת לי בתגובה שלך משהו מדהים שקרה לי לפני כמה ימים...אני וביתי עילעלנו לנו באיזה ספר ויש בו תמונה של ילדה צוחקת ואז היא הצביעה עליה אז עשיתי קול צוחק ואז גם היא עשתה קול צוחק. ואז הצביעה על תמונה של ילדה בוכה אז עשיתי קול בוכה ומה היא עושה?......מושיטה ידיים לחבק אותי! מדהימה או מה!? כמה אושר איזו הצלחה....טפו טפו טפו...רק לאהוב אותם ולתת להם להיות...כל השאר באמת שהרוב שטויות. ..לא ככה?

[u]אבל בלי לגעת כדי לא להפריע[/u]
הזדעזעתי עמוקות 0-:
יש מצב להגיד להם שתינוקות זקוקים למגע כדי לעודד את התפתחות המוח ובלי מספיק מגע המוח נפגע?

[u]המיומנות האמהית הכי חשובה זה לא כן/לא מנשא, אלא לזהות צרכים של בני אדם: את הצרכים של עצמך ואת הצרכים של הילדים שלך, ולהיענות ולתמרן בין שניהם[/u]

אהבתי...

מוסיפה : ולאהובבבבב

תקשיבי יכול להיות שהיא באמת לא מקבלת מספיק מגע וזה עצוב מאוד אין לי מושג כי לא מכירה את המקרה אבל אני אספר לך משהו אולי יעודד: זוג מקסים שאני מכירה - שני סטודנטים ועל כן התינוקת שלהם בויצו מגיל 3 חודשים.לא יונקת, אני לא יודעת אם ינקה ועד איזה גיל כי אני לא מכירה אותם כל כך טוב אז לא הרגשתי שזה מקומי לשאול. נסעו איתה לשבוע לחו"ל אז מיהרו לעשות לה את החיסון חצבת של השנה (היא בת 10 חודשים אמרתי?) כדי שחלילה לא תידבק באירופה...בקיצור פעם ראשונה ששמעתי את כל זה נחנקתי אבל לא אמרתי כלום...

כי מה...הפלא ופלא...

התינוקת מתוקה בריאה חיונית חייכנית תקשורתית ואהובה מאוד מאוד על ידי הורייה...

כמו שאמרתי מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר..אין אמת אחת...

הדבר היחיד שאני אולי אשים בו את הגבול זה לתת לפעוטות פלאפון (!) ולמזלי אין לי חברים כאלה אבל לצערי רואה לא מעט אנשים ברחוב (מזעזעת וסותמת ) הצילוווו חחח

אין שם מנשא בכלל, אפילו לא בייבי ביורן. כשהתינוקת לא אוכלת/מתחתלת היא פשוט שוכבת על הגב באחד המתקנים, עריסה/עגלה. העיקר שיש סטריליזטור חשמלי לבקבוקים. וסבון כלים רגיל. אאאאההההה
ובכל זאת הם אוהבים אותה, מתרגשים ממנה, מסתכלים עליה ארוכות, אבל בלי לגעת כדי לא להפריע. ההרגשה שהם עוד לא קולטים שהיא שלהם לאהוב.

לי ממש היה חשוב מנשא וקניתי ישר אחרי הלידה אחד ממש טוב (הסיני). אבל כל הכמה חודשים הראשונים היה לי מ-מ-ש קשה איתו, הגב שלי היה חלש ויותר היה לי נוח להחזיק על הידיים ופשוט למדתי לעשות דברים ביד אחת (שזה גם כישרוןמגניב).
סתם כנקודה למחשבה...
בעיני תמיד עדיף להימנע משיפוטיות ובביקורתיות. .מה שטוב לאחד לא בהכרח יתאים לאחר..

אני כן אומרת דברים כמו "איזה כיף זה לשאת אותם במנשא. הם רגועים והידיים פנויות," או "איך הם אוהבים להיות צמודים אלינו, נכון? הכי חשוב, נכון?"

[u]להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק[/u]
וגם, לשמוע ממנה מה הצרכים שלה, מה מסתדר טוב עם תחושת הבטן שלה, מה סגנון ההורות שמתאים לה ושהיא זקוקהלו, מעבר להרגלים ולהנחות יסוד ש"ככה צריך" ו"ככה אומרים".
אם המחשבה על הנקה גורמת לה רתיעה - זהו, ככה זה וזהו זה.
אבל אם היא אומרת "הבת שלי כך-וכך" ואת שואלת אותה "מה היה קורה אם...? איך היית מרגישה עם...?" והיא אומרת.... טוב, נו, היא יכולה להגיד מיליון דברים שונים, אז את יכולה ללכת עם מה שהיא אומרת ולחזק את התצפיות האמהיות שלה על התינוקת הספציפית שלה.
בתכלס, המיומנות האמהית הכי חשובה זה לא כן/לא מנשא, אלא לזהות צרכים של בני אדם: את הצרכים של עצמך ואת הצרכים של הילדים שלך, ולהיענות ולתמרן בין שניהם.

קארי,

_יש בי הרבה צבעים והרבה קולות והמון המון יצירתיות ואהבה.
אני אאוטסיידרית בכל חברה, לא מצליחה להיות שייכת ומשוייכת. בודדה._
לי דווקא נשמע שאת יכולה לקחת חלק בכל חברה, גם אם במבט מהצד, לנוע בין העולמות השונים ולחבר אותם זה לזה.
(())
(וברוכה הבאה!)

[u]להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק[/u]

[u]כל אחד ודרכו...כולנו אוהבים את הילדים שלנו וזה מה שחשוב....[/u]

תודה. אשתדל.

מעניין מאוד, אני מאוד טבעית אך מבחוץ נראית ונשמעת לפעמים מייסנטרימית, יש בי הרבה צבעים והרבה קולות והמון המון יצירתיות ואהבה. זו גם פעם ראשונה שאני בכלל כותבת פה, בדרכ רק קוראת אתכם..
אני אאוטסיידרית בכל חברה במילא, לא מצליחה להיות שייכת ומשוייכת. בודדה.

[u]להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק[/u]

אהבתי..

כל אחד ודרכו...כולנו אוהבים את הילדים שלנו וזה מה שחשוב....

להתמקד בטוב , להציע עזרה, לשטוף כלים, להביא אוכל טעים ולהקשיב , לחבק

צריכה לבקר חברה ותיקה ויקרה שילדה בגיל מבוגר יחסית בקיסרי 'אלקטיבי', מבקבקים, יש עגלה, ונדנדה חשמלית (לתינוקת בת שבוע) אבל מנשא אין. עצות לאי הטפה יתקבלו בברכה.

[u]את יודעת מי אני בפייסבוק נכון?)[/u]
לא! D-:
(אני איומה בדברים האלה, לא מקשרת בכלל... גם כשרואה שם באותיות לטיניות של מישהי שאני מכירה, אני לא מחברת כי זה ויזואלית שונה... P-: ).

[u]ולגבי הצד המערבי ...את לא מתכוונת לדרום מערבי במקרה אם אני זוכרת נכון?? הצד המערבי מייצג שמחה, ילדים, יצירה...[/u]
קיר מערבי בסלון, מערבי לגמרי. מעל לספה.
הקיר הדרומי - חלון ענק.
הקיר המזרחי, כולו ארון ספרים.
צמוד לארון הספרים ולפינת האוכל קיר צפון-מזרחי קצר שעליו תמונת הרימונים.

מעניין שדווקא התמונות על הקיר [b]הצפוני[/b] של הסלון כולן "שמחה, ילדים, יצירה"! = תמונות מהממות שבתי ציירה, ואני הדפסתי ומיסגרתי; צילום של בתי ובן אחותי, מקסים ושמח מטיול משותף כשהיו קטנים; ציור שבדי מקסים של ילדה בחג הנרות השבדי. הכל אומר: שמחה, ילדים, יצירה!

זה מעניין מה שאת אומרת,
דוקא אהבתי את התמונות האלה הזורמות. האמת שאת הבתים באמת קצת פחות, אני יותר אוהבת תמונות של נוף טבע.

[u]יש לי תמונות אבסטרקטיות של משיכות מכחול של תנועות זורמות, מעוגלות, מעגליות.[/u]
ממממ את זה בוודאות הייתי מורידה עכשו. מוציאה מהבית. תמונות אבסטרקט מזמנות מצבים עמומים, לא ברורים, לא מוגדרים ולפי מה שאת כותבת את צריכה בהירות!
_יש לי תמונה של בתים, בתי קרקע חד קומתיים לרוב, כפר של פעם, אנשים מרחוק הולכים בכביש לא סלול. ברקע נוף הררי. שמיים תכולים,ענני נוצה.
מה יש בתמונות?בעיניי הרבה שקט. תנועה,אבל קלילה לא מהירה._
לא בטוח שכרגע הייתי משאירה את התמונה הזאת אבל אולי אותה לא מוציאה מהבית אלא מניחה בצד בינתיים כי יש בה משהו לא אישי
את מכניסה את הרחוב הביתה וכרגע נראה לי שמה שאת הכי צריכה זה איזושהי אינטימיות עם עצמך כדי להבין מי את באמת.

[u]מחכה שאני אגלה מה מתאים לשם.[/u]
מקסים בשמת!!!! איזה כייף!!! (את יודעת מי אני בפייסבוק נכון?)
ולגבי הצד המערבי ...את לא מתכוונת לדרום מערבי במקרה אם אני זוכרת נכון?? הצד המערבי מייצג שמחה, ילדים, יצירה...

נכון (-:

כן, האמת שקצת חששתי שזו תהיה התשובה. פשוט לקח לי המון זמן עד שהתחלתי להבין מה אני באמת רוצה, ואז מסתבר שצריך לעבוד גם על להבין מה אני באמת לא רוצה (-:

(-: עובדים על זה בכל מיני שיטות שעוזרות ללמוד להקשיב לעצמך, להרגיש את הרגשות שלך, לקרוא מה הלב שלך אומר לך (-:

הממ, אז איך אפשר להבחין בין מה שבאמת מאמלל אותנו לבין מה שאנחנו סתם זורקים עליו אומללות אחרת?

[u]אני לא מרגישה את זה שמותר לי[/u]
המממ.
הרבה אנשים אומרים את זה, שהם לא אוהבים את העבודה/מקום העבודה שלהם (כשקראתי את זה מנותק מהקשר לא זיהיתי שאני כתבתי: "בתור אשה" היה בניגוד ל"בתור נערה", כלומר בתור אדם בוגר, כי הרבה אנשים בוגרים לא מרוצים מהעבודה שלהם. לא "בתור אשה" כאילו בניגוד ל"בתור גבר").

עוד דבר ששכחתי
[u]ובתור אשה, "מותר לך" להגיד שאת לא אוהבת את העבודה שלך,[/u]
אני לא מרגישה את זה שמותר לי. את זה דוקא אני שומרת בסוד מרוב העולם. משתדלת פשוט לא לדבר על זה. זה לא לגיטימי לא לאהוב את העבודה שלי ובכל זאת לעבוד בה. אישה צריכה לממש את עצמה. אישה צריכה קריירה. אישה צריכה משמעות. אישה צריכה לחזור לעבודה אחרי חופשת לידה כי ישעמם לה בבית עם התינוק ולא רק בגלל שנגמר הכסף. למרות שאת זה אני לא מתביישת לומר-שהלוואי שיכולתי להשאר הרבה יותר זמן עם התינוקות שלי.

_להיות אהובה פשוט מפני שאת - את.
כמו שאת.
בלי שאת צריכה "להוכיח" משהו, או להיות "מישהו", או לענות על הדרישות של מישהו_
:-(
עוד לפני כן,אני מסתירה את מי שאני כדי שלא יתגלה ה [u]אני לא אוהבת את עצמי ולא יודעת מי אני בכלל[/u]
ואחת ההקלות הגדולות זה כשאני יכולה פתאום כן לגלות ולחשוף משהו שאני יודעת שיתקבל. היו חברות מאוד מסויימות ומעטות כאלה בחיי. למה לא שמרתי את הקשר איתן,אני אפילו לא יודעת לומר.

[u]כדאי לך להסתובב בבית שלך ולראות אילו תמונות תלויות לך בבית[/u]
תודה על ההצעה. כמה אני גרועה בתמונות. כל כך בררנית שלקח לי המון זמן לקנות,וגם כשקניתי זה היה התפשרות כי כבר נמאס לי שהקירות שלנו ריקים. אבל מלא זמן הם היו ריקים.
יש לי תמונות אבסטרקטיות של משיכות מכחול של תנועות זורמות, מעוגלות, מעגליות.
יש לי תמונה של קטיף כלשהו, עצים-יער,אנשים, סולמות אל העצים. ברקע נוף של בתים ושל הרים. כפרי. שמיים תכולים.
יש לי תמונה של בתים, בתי קרקע חד קומתיים לרוב, כפר של פעם, אנשים מרחוק הולכים בכביש לא סלול. ברקע נוף הררי. שמיים תכולים,ענני נוצה.
מה יש בתמונות?בעיניי הרבה שקט. תנועה,אבל קלילה לא מהירה.

או, יופי שבאת קוסמת! בזכותך יש לי על הקירות רק תמונות משמחות ומתאימות (למשל, [url=http://www.shimoni-m.com/site/he/pages/inPage.asp?catID=10&subID=65&docID=284]רימונים 5[/url] היפהפיה של מיכל שמעוני), בזכותך מיסגרתי ותליתי על הקיר את הגובלן שעשיתי בנעורי (וכמה זה משמח אותי לראות את מעשה ידי תלוי על הקיר), ובזכותך כל הקיר המערבי של הסלון עדיין ריק מתמונות (-:

מחכה שאני אגלה מה מתאים לשם.

א יקרה
רק היום גיליתי את הדף הזה...קראתי לעומק את מה שכתבת ואת הדברים החכמים שבשמת האלופה כתבה לך...
רציתי להגיד שכדי ליצור קשר עם הבפנים שלך,עם הרצונות והצרכים מבפנים, כדאי לך להסתובב בבית שלך ולראות אילו תמונות תלויות לך בבית.
התמונות משקפות את המישאלות הכמוסות שלנו (האמיתיות, לא מה שנמצא במודע)...האם התמונות שמחות? האם יש שם יצירה? תנועה? עשייה? חיים? קשר?
אם תירצי ספרי לי מה תלוי לך על הקיר ונמשיך משם...@)

[u]רק אם ארזה אז הכל יהיה בסדר[/u]
כל חוסר ההערכה העצמית, חוסר האהבה העצמית, חוסר הקבלה העצמית וחוסר שביעות הרצון מעצמנו מתועלים לתחום אחד, מקום אחד, נושא אחד - שבאותו רגע נחשב בתרבות שלנו לנושא שלגיטימי ומותר להרגיש אי שביעות רצון ממנו.

הסיבה היא, שחוסר שביעות הרצון הטוטאלי הוא בלתי נתפס, וגם לא מקובל חברתית. את לא יכולה ללכת ולהגיד לאנשים "אני לא אוהבת את עצמי ולא יודעת מי אני בכלל". יחשבו שאת משוגעת.
אז במקום זה כשאת נערה, "מותר לך" להגיד שאת צריכה לרזות. זה מותר חברתית. יש לזה לגיטימציה.
ובתור אשה, "מותר לך" להגיד שאת לא אוהבת את העבודה שלך, ואם רק זה יסתדר - החיים שלך יאירו לך פנים.

ככה למשל את יכולה להמנע מלדבר בקול רם על קונפליקטים שהם פחות פוטוגניים בעינייך, פחות מקובלים חברתית בעינייך, ויש להם מחיר יותר גבוה בחוג המשפחה והחברים הקרוב.

_אף אחד לא נותן שום לגיטימציה לרצונות ולצרכים הכי הכי בסיסיים שלך, כולל את בעצמך
איך הבנת את זה בעצם? מאיזה מילים שלי? ומה נחשב צרכים בסיסיים בכלל?_
צורך בסיסי:

להיות אהובה פשוט מפני שאת - את.
כמו שאת.
בלי שאת צריכה "להוכיח" משהו, או להיות "מישהו", או לענות על הדרישות של מישהו, בשביל לזכות בפירורי אהבה. ואם את לא ממלאת את רשימת הדרישות, אז עושים לך פרצוף חמוץ ולא מרוצים ממך.

[u]אף אחד לא נותן שום לגיטימציה לרצונות ולצרכים הכי הכי בסיסיים שלך, כולל את בעצמך[/u]
איך הבנת את זה בעצם? מאיזה מילים שלי? ומה נחשב צרכים בסיסיים בכלל?
למרות שברור לי שאני לא נותנת לגיטימציה לצרכים שלי, רק לא כל כך מבינה מהם הצרכים האלה שלי.
אולי זה השקפות מאוד שונות על החיים שיש לי ולבעלי (שינק ממשפחתו)?

[u]אני ממש ממליצה לקרוא שוב את הקטע על ההוא שחזר לגור עם היקואנה ולא רצה גינה אז עיבדו בשבילו את הגינה שלו[/u]
אין לי את הספר אבל אנסה להשיג ולקרוא. מעניין.

[u]אני מרגישה שגם אצלי יש תמיד משהו שרק אם הוא לא היה או כן היה אז בטח היה יותר טוב. תמיד.[/u]
נעמה. זה מזכיר לי את התקופה שבה נורא רציתי לרזות בתור נערה. והייתי בטוחה שאם ארזה-רק אם ארזה אז הכל יהיה בסדר. כמובן שכשרזיתי סוף סוף שום דבר לא היה בסדר, והיה צריך לעבוד על דברים אחרים.
זה מן הסתם המצב גם עכשו,ובכל זאת,לא מצליחה להוציא את זה מדעתי.

[u]אבל גם הצעה לשיפור קטנה, אני לקחתי את ההצעה הקטנה הזו כאילו הפכו את כל מה שאמרו עד עכשו על פניו[/u]
אהה. אהה. זה בדיוק "פחד מביקורת". זה כל כך גדול, שזה מעיב על הכל )-:

[u]התשובה האינסטנקטיבית שלי היא:'כלום' לא אוהבת כלום לא רוצה כלום, רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, ובעיקר רוצה לא להיות חייבת לעשות שום דבר עבור אף אחד[/u]
נראה לי שהאנשים שמקיפים אותך, מדכאים אותך.
אף אחד לא נותן שום לגיטימציה לרצונות ולצרכים הכי הכי בסיסיים שלך, כולל את בעצמך )-:

קראת את "עקרון הרצף"?
אני ממש ממליצה לקרוא שוב את הקטע על ההוא שחזר לגור עם היקואנה ולא רצה גינה אז עיבדו בשבילו את הגינה שלו.
עד שיום אחד הוא רצה לגדל גינה משלו!
עמוד 25.

סליחה שאני מתפרצת לשיחה לא לי. אבל קראתי ואני מזדהית עם חלק מהדברים. הדליק אותי המשפט שאמרת [u]ואם היה לי יותר טוב בעבודה כל החיים שלי היו יותר טוב.[/u]
אני מרגישה שגם אצלי יש תמיד משהו שרק אם הוא לא היה או כן היה אז בטח היה יותר טוב. תמיד.
ואני מנסה לעבוד על עצמי חזק לא להיתלות בהתניות האלה, כי זה תמיד, כמעט תמיד, משהו בפנים שמציק ותולים את זה במשהו חיצוני. כך נדמה לי.
רק בריאות ושיהיה היריון קל. אני בעצמי מייחלת בכל נימי נשמתי וגופי להיכנס להיריון כבר הרבה הרבה זמן ולא מצליחה, ואם רק הייתי...הכל בוודאי היה יותר טוב (-:

[u]"למצוא חן" = פחד מביקורת מצד אחד (מה קורה כשאת לא מוצאת חן, הפחד הגדול)[/u]
כן, אבל זה באמת בעיקר חזק בעבודה, בגלל העניין של הפרנסה ששם. זה קצת ירד במקומות אחרים בחיי, מקומות חברתיים- נהיה לי פחות חשוב, ומסוגלת לומר לעצמי: 'לא אכפת לי'. אבל בעבודה זה קריטי מה חושבים. ושחס וחלילה לא יגלו שאני לא אוהבת את העבודה ולא נהנית ממנה, זה יכול להיות הרסני להרגשתי. בעבודה כמו שלי,וזה עוד יותר חזק בעבודה הנוכחית, יש ציפיה לעבוד מהלב, לרצות לעשות את העבודה באמת מתוך אכפתיות.
האמת יש עוד מקום שאכפת לי מה חושבים-במשפחה של בעלי. כי שם זה גם קריטי לי למצוא חן, כי אני מחוברת אליהם לכל החיים.

איכשהו זה מוזר לי להגדיר את זה בפחד מביקורת, למרות שזה נשמע בדיוק זה. לא יודעת למה זה לא מתקבל אצלי בתור הגדרה. (מה שמחזק את זה מאוד אצלי זה שלאחרונה עשו לי משוב בעבודה וקיבלתי משוב מאוד נלהב וחיובי,אבל גם הצעה לשיפור קטנה, אני לקחתי את ההצעה הקטנה הזו כאילו הפכו את כל מה שאמרו עד עכשו על פניו,ומאז לא נעים לי לעמוד מול האחראית שלי בגלל זה. למרות שהגיוני זה לא)

יונת את ממש לא מפריעה,ותודה שאת משתתפת.
[u]למה את עובדת? האם זה בשביל הכסף? או שהאחריות/מעמד זה מה שחשוב בה?[/u]
באמת עניתי על זה גם קודם, שבעיקר בשביל הכסף. אבל אין ספק שנעים לי להציג את עמי בפני אחרים כאישה עובדת, ולכן אני "שווה" יותר, בעלת מקצוע (לבעלי במיוחד זה חשוב גם לגבי עצמו,אבל גם לגביי-ואולי אני מושפעת גם ממנו. אבל גם נעלבתי ממנו הרבה על העניין הזה. הנה משהו שהוא היה רוצה שאהיה ואני לא). ואני עובדת במשרה חלקית, ולפעמים מתביישת בזה (למרות שזו בחירה מליאה שלי,ולמרות שאני שמחה שזה כך) כי כולם סביבי עובדים מלא (כן, גם במשפחה של בעלי).

[u]את יכולה לעשות רשימה של דברים שאת ממש אוהבת לעשות?[/u]
[u]האם יש דבר אחד לפחות שאת עושה כי את רוצה לעשות?[/u]

קראתי עוד הבוקר לפני שיצאתי את השאלה שלך, וחשבתי על זה הרבה בינתים. נכון שזו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה אבל כל פעם זה מהמם אותי מחדש, עד כמה כל היום שלי מלא בדברים שאני לא רוצה לעשות וריק מדברים שאני רוצה לעשות.
מה אני אוהבת לעשות?
התשובה האינסטנקטיבית שלי היא:'כלום' לא אוהבת כלום לא רוצה כלום, רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט,ובעיקר רוצה לא להיות חייבת לעשות שום דבר עבור אף אחד.
ואחרי עוד מחשבה, מגרדת מההסטוריה דברים שפעם מאוד אהבתי ומנסה לחשוב אם עודני אוהבת אותם היום.
אהבתי לקרוא,מאוד. (לא עושה את זה כמעט בכלל כיום,אבל כשאני כן קוראת אני לרוב נהנית,אם הספר טוב כמובן. )
אהבתי לנגן מאוד. אבל אין לי פסנתר נגיש בשום מקום קרוב,ובטח לא מקום בבית לזה. ועד שאני מגיעה להורים שלי(גרים רחוק) בקושי מספיקה לגעת בו.
אהבתי לטייל מאוד,
כיום אני נהנית לקרוא בספרים או באינטרנט על כל מיני שיטות ריפוי אלטרנטיביות וגם על תזונה בכלל. (נראה לי שמכל מה שלמעלה זה הדבר היחיד שאני עושה בפועל).

אני מנסה לחשוב מה המשמעות של זה בשבילי. בהרגשה שלי:"לא ישנה כלום אם אעשה גם דברים שאני אוהבת, כל עוד אני צריכה ללכת לעבודה" נשמע חשיבה אידיוטית,אבל זה מוטמע כל כך שזה נראה לי הגיוני.

את לא מפריעה. את משלימה ומאזנת.

אני חושבת שאורי מסבירה, שהיא עובדת
[u]כדי להתפרנס[/u]
ושכל מה שקשור בעבודה עצמה - מכביד עליה. אין לה עניין בעבודה עצמה, והכי חשוב לה
[u]למצוא חן, כי שום דבר אחר לא מחזיק לי שם, ואני חייבת למצוא חן כדי להמשיך לעבוד שם,כדי להתפרנס, בעצם זה משהו השרדותי בשבילי.[/u]

עכשיו, אורי - "למצוא חן" = פחד מביקורת מצד אחד (מה קורה כשאת לא מוצאת חן, הפחד הגדול). כמו כן, הצד השני של אותו דבר: ריצוי. חשוב לך לרצות (כדי למצוא חן את משקיעה מאמצים לרצות, לקלוע למה שימצא חן בעיני אחרים ולהתאים את עצמך למה שנדמה לך שרוצים ממך ומצפים ממך).

קצת חבל לי להפריע לשאלות המצוינות של בשמת עם השאלות הטריביאליות שלי, אבל התכוונתי לשאלה למה את עובדת? האם זה בשביל הכסף? או שהאחריות/מעמד זה מה שחשוב בה?

_זה עניין של כסף או של אחריות?
לא כל כך הבנתי על מה מוסבת השאלה_
על הסיבה לכך שהעבודה היא סבל בשבילך.

[u]של 'מה אחרים יחשבו' בלי שום דבר עצמי שלי. עשיתי דברים בכדי להיות אהובה על אחרים, ולא הכרתי סיבות אחרות לעשות דברים[/u]
מה משמח אותך? בלי קשר לעבודה.
את יכולה לעשות רשימה של דברים שאת ממש אוהבת לעשות? את לא חייבת לשתף אותנו ברשימה או בחלקה, אבל האם את יכולה להכין למען עצמך רשימה כזאת?

[u]הצלחתי להשאיר בצד את הרגשות האלה קצת[/u]
כלומר, דיכאת אותם ולא נתת להם לגיטימציה וזכות קיום?
כי לא צריך לשים אותם בצד.
באמת מה שכדאי לעשות זה להתחיל לבנות את "הדבר העצמי שלך". את הסיבות [b]שלך[/b] לעשות דברים. בלי קשר לאחרים.

האם יש דבר אחד לפחות שאת עושה [b]כי את רוצה[/b] לעשות? משהו שכולו בחירה שלך, רצון שלך, ומשמח אותך? שכיף לך?
שוב, את לא צריכה לשתף אותנו, השאלה היא רק אם יש דבר כזה.

[u]תודה אורי, תודה בשמת ויונת. אני קוראת אתכן בשקט, ומרוויחה המון[/u]
אני שמחה שזה עוזר לעוד מישהו (ומרגישה הקלה שאני לא המוזרה היחידה עלי אדמות עם הבעיות האלה..)

[u]זה עניין של כסף או של אחריות?[/u]
לא כל כך הבנתי על מה מוסבת השאלה

[u]היית אומרת על עצמך שאת איטית, יסודית, פרפקציוניסטית, חרדה, ובמיוחד חרדה מביקורת?[/u]
לא יודעת להגיב בכן או לא אבל יש משהו בכיוון של זה,

_האם העבודה האידיאלית שלך היא כזאת, שאין בה מחוייבות לשום "הספק" כי מה שאת עושה הוא תמיד מספיק טוב ומספיק בזמן?
שאין בה שיפוט כי תמיד מודים לך על כל דבר שביצעת, ומרוצים מהביצוע על כל צדדיו?_
ולגבי העבודה אני ממש לא יודעת להגיד, כי אין עבודה אידיאלית בעיניי. העבודה האידיאלית שאני מתארת לעצמי היא כזו שאני נהנית ממנה, שמחה לבוא אליה והיא מסקרנת אותי (ואין דבר כזה בעולם. הסקרנות שלי כבויה, אני עושה רק בגלל שצריך, ולכן יש משקל כל כך רב על איך אחרים רואים אותי, כי אין שום דבר אחר שיחזיק בשבילי)
פתאום עולה לי משהו, זכרון. פעם כל חיי היו כאלה. של 'מה אחרים יחשבו' בלי שום דבר עצמי שלי. עשיתי דברים בכדי להיות אהובה על אחרים, ולא הכרתי סיבות אחרות לעשות דברים (ברור לי שיש שם גם עניין של נערות שזו תקופה כזו בחיים,אבל אצלי זה נמשך לאורך יותר מדי זמן). היה לי רע מאוד עם חיים כאלה, ואחרי משבר רציני (וטיפול פסיכולוגי) הצלחתי להשאיר בצד את הרגשות האלה קצת. אבל או שלא הצלחתי לבנות לי משהו חדש מעצמי, או שעם כל הקושי שיש לי בעבודה זה הדבר היחיד שאני יכולה לצפות מעצמי בעבודה-למצוא חן, כי שום דבר אחר לא מחזיק לי שם, ואני חייבת למצוא חן כדי להמשיך לעבוד שם,כדי להתפרנס, בעצם זה משהו השרדותי בשבילי.

תודה , תודה בשמת ויונת. אני קוראת אתכן בשקט, ומרוויחה המון. אורי, את מתארת מאוד בדייקנות הרבה מהקשיים שלי. תודה שאת מעלה את זה כאן.

[u]בסטנדרטים אחרים לגמרי ממה שאני הייתי עושה או רוצה שיהיה[/u]
הממממ.
היית אומרת על עצמך שאת איטית, יסודית, פרפקציוניסטית, חרדה, ובמיוחד חרדה מביקורת?
כלומר, האם ה"אחריות" בעבודה קשורה לשאלה "איך ישפטו אותי, כמה לא יעריכו את מאמצי ואיך אני תמיד בסטרס לצאת 'לא מספיק טובה'"?

האם העבודה האידיאלית שלך היא כזאת, שאין בה מחוייבות לשום "הספק" כי מה שאת עושה הוא תמיד מספיק טוב ומספיק בזמן?
שאין בה שיפוט כי תמיד מודים לך על כל דבר שביצעת, ומרוצים מהביצוע על כל צדדיו?
שכל סיבה שלך לעיכוב, איחור או ביצוע לא מושלם מתקבלת בהבנה גמורה ובפירגון, כי חברייך לעבודה שותפים לערכים שלך (נגיד, שהצרכים של הילדים והמשפחה והבריאות באים קודם)?

זה עניין של כסף או של אחריות?

[u]אז למה הוא לא לוקח על עצמו יותר משימות בבית ממך? אם הוא לא איטי, כן מספיק, כן זריז ויש לו כוחות?[/u]
הוא בהחלט לוקח על עצמו יותר משימות. כרגע,במצבי,הוא לוקח על עצמו את כ-ל המשימות וכבר די מותש מזה בעצמו.
באופן קבוע הוא עושה המון, לא רק בהריון. זה חלק ממה שקשה לי בעצמי שאני לא מסוגלת לעשות יותר ולא עומדת בקצב של הכל. והוא עושה המון, וכל מה שאני לא מספיקה הוא יכנס לרווח ויעשה בסוף (כולל טיפול בילדים) אמנם בסטנדרטים אחרים לגמרי ממה שאני הייתי עושה או רוצה שיהיה (ניקיון,סדר,כביסה לדוג') אבל הוא עושה ומהר, וזה לחלוטין מספיק טוב ועדיף מהכלום שאני מגיעה אליו.
בעל זהב,לא?
כן, בטח שכן. לפחות יש אחד כזה זריז בבית (אגב,אצל אותם קרובי משפחה זה הפוך, האיש הוא קצת חסר אונים בכל מה שקשור לבית והאישה עושה הרוב). אבל נורא קשה להיות זו שצריך לחפות עליה כל הזמן, ולעשות כל מה שהיא לא מצליחה להספיק.

לגבי העבודה- אין לי מושג. זו אחת הבעיות הגדולות שלי. שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות,מה אני אוהבת לעשות,ומה אני מוכנה לעשות לאורך שעות וימים על מנת להתפרנס. אין דבר כזה כרגע. אין אצלי מוטיבציה ושאיפה פנימית לשום דבר כזה. הכל נכבה אצלי משלב מסויים עבודה=סבל, לא משנה מה היא כוללת.
כבר התחלתי לחשוב שעצם האחריות הזו שיש עליי בעבודה ותהיה בכל עבודה,מכניסה אותי לפחדים שאני לא מסוגלת להתמודד איתה ולכן אני לא יכולה לחשוב על שום עבודה אופציונלית.