על ידי נטע_ש* » 28 פברואר 2010, 14:04
אתמול בלילה התחילו כיווצים של הרחם. יצאה חתיכה אחת גדולה ודמית שנראית כמו כבד עוף, כמו שתיארו פה לפני. שמחתי מאד והרגשתי שהנה זה קורה. הכיווצים הלכו וגברו, ותוך פחות משעה אלו היו כאבים בלתי נסבלים, ובמקביל הזרם של הדם נעצר לגמרי. כאב בלתי אנושי, אין לאן לברוח, תנוחות, מקלחת, לא יכולתי לדבר, אפילו לא יכולתי לשתות, פשוט הייתי מעולפת, סמרטוט, כאב בלתי נסבל שלא עובר, עם הפסקות קצרות בין הצירים האלו, שגם בהפסקות יש כאב, אבל לא חותך ככה. אין לי מילים לתאר, סבל בלתי ניתן לשיעור, ככה זה בלידה?
זה היה נורא נורא. נסענו לבית חולים, אני סובלת כל הזמן, הגענו, הם עשו א"ס ואמרו ששאריות של העובר עדיין בפנים, והוא מנסה לצאת החוצה בגלל זה הכאב. בינתים אני נשכבת בבת אחת על הרצפה, ממש ככה, בכל מצב, מתרסקת, לא אכפת לי למות, רק שיפסיק לכאוב, במיוחד ששום דבר לא מתקדם. נותנים לי זריקה בישבן נגד הכאב, זה לא משפיע. אני רצה לבעלי, בוכה בוכה, אני לא יכולה לשאת את זה עוד
אומרים שיאשפזו אותי, ויחכו לראות אם השאריות יוצאות, ואם לא אז מחר (שזה היום) יעשו גרידת ניקוי. אני אומרת, טוב, אבל מעדיפה עכשיו. אי אפשר אפילו לדבר איתי למילוי טופס בסיסי של תרופות, היסטוריה רפואית. מזל שהיה איתנו חבר הונגרי שעזר בתרגום, כי האנגלית שלהם הייתה בסיסית ביותר.
בסוף יוצרים קשר עם רופאה מרדימה בבית חולים, היא פנויה, מציעים לי ניתוח עכשיו, יום שבת 11 בלילה, אני אומרת, כן עכשיו! מאשפזים אותי למחלקה, והולכים לחדר ניתוח. הרופאה המרדימה מדברת אנגלית ומסבירה לי לאט ובסבלנות מה עומד לקרות. הרופאה הגניקולוגית שתישאלה אותי בכניסה תעשה את הגרידה. אנשים סביבי מאד נעימים, רגועים, אני מוכנה למות, תרדימו אותי, אני לא מסוגלת לספוג את הכאב הזה יותר. כניראה שאז הורדמתי, והתעוררתי, בעלי אמר שעברה רק חצי שעה וזה נגמר. אני במיטה, רגועה, תחושת הקלה שלא תיאמן, עדיין לא מאמינה שאין את הכאב הזה בבטן, בודקת שוב ושוב. אומרת תודה לרופאה, ותודה לחבר המתרגם, כי הייתי מאד מאד ישירה ולא עדינה איתו בזמן הכאב, ונשיקה לבעלי.
קומה מעל זו מחלקת יולדות. אני לא ממש ישנה, מדי פעם מתעוררת לשמע תינוק בוכה.
הרבה שאלות, מה יהיה, איך אני אוכל ללדת, זה כאב שאני לפחות לא יכולתי להכיל, ואני מכירה תנוחות ונשימות
אולי בגלל שלא חיכה תינוק בסוף התהליך, אולי בגלל שזה כאב נוראי, אין לאן לברוח, אין שום שליטה, אתן בטח יודעות למה אני מתכוונת
בכל מקרה החוויה הרפואית הייתה מאד טובה. העולם שלי התהפך במידה רבה, העקרונות, הרצונות, ואני מרגישה שיש לי מלא מה לעבד ולעכל מהחוויה הזו. לשנינו, בעלי ואני.
מאד שמחה להיות אחרי, הרחם שלי חזרה למצבה המקורי, וזה מרגיש טוב. הייתי צריכה לעשות את זה קודם, בפנים, ידעתי, אבל היה לי קשה לקבל את ההחלטה.
אתמול בלילה התחילו כיווצים של הרחם. יצאה חתיכה אחת גדולה ודמית שנראית כמו כבד עוף, כמו שתיארו פה לפני. שמחתי מאד והרגשתי שהנה זה קורה. הכיווצים הלכו וגברו, ותוך פחות משעה אלו היו כאבים בלתי נסבלים, ובמקביל הזרם של הדם נעצר לגמרי. כאב בלתי אנושי, אין לאן לברוח, תנוחות, מקלחת, לא יכולתי לדבר, אפילו לא יכולתי לשתות, פשוט הייתי מעולפת, סמרטוט, כאב בלתי נסבל שלא עובר, עם הפסקות קצרות בין הצירים האלו, שגם בהפסקות יש כאב, אבל לא חותך ככה. אין לי מילים לתאר, סבל בלתי ניתן לשיעור, ככה זה בלידה?
זה היה נורא נורא. נסענו לבית חולים, אני סובלת כל הזמן, הגענו, הם עשו א"ס ואמרו ששאריות של העובר עדיין בפנים, והוא מנסה לצאת החוצה בגלל זה הכאב. בינתים אני נשכבת בבת אחת על הרצפה, ממש ככה, בכל מצב, מתרסקת, לא אכפת לי למות, רק שיפסיק לכאוב, במיוחד ששום דבר לא מתקדם. נותנים לי זריקה בישבן נגד הכאב, זה לא משפיע. אני רצה לבעלי, בוכה בוכה, אני לא יכולה לשאת את זה עוד
אומרים שיאשפזו אותי, ויחכו לראות אם השאריות יוצאות, ואם לא אז מחר (שזה היום) יעשו גרידת ניקוי. אני אומרת, טוב, אבל מעדיפה עכשיו. אי אפשר אפילו לדבר איתי למילוי טופס בסיסי של תרופות, היסטוריה רפואית. מזל שהיה איתנו חבר הונגרי שעזר בתרגום, כי האנגלית שלהם הייתה בסיסית ביותר.
בסוף יוצרים קשר עם רופאה מרדימה בבית חולים, היא פנויה, מציעים לי ניתוח עכשיו, יום שבת 11 בלילה, אני אומרת, כן עכשיו! מאשפזים אותי למחלקה, והולכים לחדר ניתוח. הרופאה המרדימה מדברת אנגלית ומסבירה לי לאט ובסבלנות מה עומד לקרות. הרופאה הגניקולוגית שתישאלה אותי בכניסה תעשה את הגרידה. אנשים סביבי מאד נעימים, רגועים, אני מוכנה למות, תרדימו אותי, אני לא מסוגלת לספוג את הכאב הזה יותר. כניראה שאז הורדמתי, והתעוררתי, בעלי אמר שעברה רק חצי שעה וזה נגמר. אני במיטה, רגועה, תחושת הקלה שלא תיאמן, עדיין לא מאמינה שאין את הכאב הזה בבטן, בודקת שוב ושוב. אומרת תודה לרופאה, ותודה לחבר המתרגם, כי הייתי מאד מאד ישירה ולא עדינה איתו בזמן הכאב, ונשיקה לבעלי.
קומה מעל זו מחלקת יולדות. אני לא ממש ישנה, מדי פעם מתעוררת לשמע תינוק בוכה.
הרבה שאלות, מה יהיה, איך אני אוכל ללדת, זה כאב שאני לפחות לא יכולתי להכיל, ואני מכירה תנוחות ונשימות
אולי בגלל שלא חיכה תינוק בסוף התהליך, אולי בגלל שזה כאב נוראי, אין לאן לברוח, אין שום שליטה, אתן בטח יודעות למה אני מתכוונת
בכל מקרה החוויה הרפואית הייתה מאד טובה. העולם שלי התהפך במידה רבה, העקרונות, הרצונות, ואני מרגישה שיש לי מלא מה לעבד ולעכל מהחוויה הזו. לשנינו, בעלי ואני.
מאד שמחה להיות אחרי, הרחם שלי חזרה למצבה המקורי, וזה מרגיש טוב. הייתי צריכה לעשות את זה קודם, בפנים, ידעתי, אבל היה לי קשה לקבל את ההחלטה.