בטח, לא הצגתי את עצמי שם בניק.
שלחי לי אימייל (מופיע בדף ביתישי שלי), ואזכיר לך בשמחה.

אה וואו איך שמחתי! זו הפעם הראשונה שאני נתתי למישו לנגן לי בכינור (אני חושבת שכנרים יוכלו להבין למה...) וממש נהניתי מהנגינה שלו ושל כל מי שניגן ושר היה ערב מעולה !!! מה שהכי שימח אותי בערב הזה היה שגם בעלי נהנה... (כל כך רציתי שהוא יהנה במפגש ).

ותגידי אולי את מוכנה (תבשיל קדרה) להזכיר לי מי את... סליחה שאני לא זוכרת.

עלכינור

מה לי?!?[-: על מה ולמה?
(ואם לא אז... פדיחה!!!)

מה אתך!
(רקכשיו ראיתי שכתבת)
מגיעה לך תודה ענקית.

אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגענו בו (מקווה שלא...) אנחנו "אלה שכל הזמן העבירו את האוהל ובסוף הלכו..." אנחנו פשוט באנו לא מאורגנים לצרכים החומריים ואז לא יכולנו להנות אחרי רצף של דברים מבאסים שקרו לנו... אז סליחה אם עשינו למישהו פרצוף, או אם פגענו במישהו שעזר לנו מכל הלב לעבור ובסופו של דבר הלכנו, ואם עשינו עוד משהו לא יפה אז קודם כל סליחה!!! ואני אשמח שתאירו את צומת לבי.

איזה כיף לקרוא.
נשמע כמו הפעם הראשונה שלי...

(התשובה הכי טובה לדליה...)

פעם ראשונה שהייתי במפגש כל שהו שקשור ל"באופן".
לא מכירה אף אחד יותר מקריאה פה בדפים. ומכיוון שאני בישנית. סגורה. חששנית... ידעתי שיתכן שגם כשאחזור מהמפגש קיימת האפשרות שלא אכיר אף אחד יותר מאשר מעל דפים האלו.
שמתי את מבטחי במאיר שלי. ובשיר (ביתו ) לקחתי את העניין בצורה ש"מקסימום יהיה לנו קמפינג משלנו" הייתי סקרנית להכיר אך לא בניתי על אפשרות זו את הנאתי מעצם העניין.
בדקה שבה הנחנו את חפצינו על הדשא תרים אחרי שטח ישר להקים עליו את בתינו החדש הגיע שכנה ראשונה. הציגה את עצמה. שאלה על שמותינו מיקומינו וכו... ופצחה איתנו בשיחה ידידותית.
כשהיא הלכה היינו בערך חצי שעה לבד ואז טרחה ובאה לקראתינו שכנה שניה. שאלה על ההריון שלי. סיפרה לי על שלה (שהיה לפני שנים)
בהמשך פנו אלינו רבים כמו: "את יכולה להחזיק לי אותו לרגע?" "באיזה חודש את?" "איך את מתכוננת ללדת בבית או בבית החולים?? ואיפה?? ולמה??"
ילד פנה אלי באחד משיטוטי בשטח: "הבטן שלך שמנה כי את צריכה ללדת?" וילד אחר עצר את מאיר בדרכו "תראה את ההליקופטר שלי. רוצה לראות איך הוא טס גבוה??" בחורה צעירה פתחה איתי בשיחה ליד הכיור לשטיפת הכלים והשיחה התפתחה לה וזרמה לשעות ארוכות ונעימות של שיחת נפש נעימה.
ישבתי לי במעגל (על הורים) לא הכרתי אף אחת מהיושבות שם (למעט את חדווה ואורנה שראיתי בטלוויזיה) ובלי להכיר. ועוד לפני שבכלל נפתחה השיחה- ידעתי שפה יבינו אותי. ידעתי שפה לא אהיה חריגה כשאספר על רצוני להשאיר את בני שבדרך שלם כפי שברא אותו אלוהים. ידעתי שכל אותם דברים שרצים לי בראש ההריוני שלי על "איך אגדל את ילדי" לא יהיו משהו חריג. אף אחד לא יגיד לי במעגל שכזה משפט כמו: "את עוד תעשי לו נזק עם הדעות שלך" "למה את חייבת להיות שונה" "את תפגעי ברגשות של ההורים (הדתיים ) שלך. " ועוד כהנה וכהנה שהתרגלתי לשמוע.
במעגל שבו ישבתי . לפני שהשיחה התחילה. לפני שפציתי בכלל את פי - ידעתי שמבינים אותי. ידעתי שמסכימים איתי. ידעתי שפה אני כן "כמו כולם". מצאת לי את ה"כולם" הנכונים שכמוהם גם אני מרגישה. ידעתי גם בלי לדבר ובלי שידברו איתי- שאני שייכת.
לא יצאנו מפארק הירדן עם חברים (היינו רק שישי שבת) אבל יצאנו בהרגשה שנחזור.
באנו במחשבה שיתכן שנהיה לנו לגמרי לבד (מה שמן הסתם היה גם כן טוב בענינו) ופגשנו מבטים חיכניים. ועיניים טובות בכל פינה.
נסענו משם תוך רצון לחזור שוב. ובשנה הבאה לעשות את זה ארוך ככל האפשר.
אז.. תודה לכל אלו שפנו. שאלו. שיתפו. חייכו.. תודה גם לאלו שממש לא עשו כלום אבל היו שם. לנו זה היה נעים.

ואנחנו ספרנו אוהלים כל בוקר, לקבל הערכה כמה אנשים הגיעו. והרי התוצאות:

ארני
קראתי את שכתבת וליבי מיד התחמם! תודה לך ולליאת
ובכלל.
אני שמה לב לדברים שנכתבו כאן אלי. תודה.

בפארק היה נפלא וגם היתה בכל זאת שגרה של אוכל וילדים .אבל כשחזרנו הגיע השוק הגדול כזו נפילה אסף נשאב ליום ישיבות מטורף ,הילדים היו מבולבלים ואני מצאתי את עצמי מתגעגעת בכאב גדול עד כדי דמעות להשאר עוד קצת יותר פתוח ועם הרבה פחות מסכות ושיפוטיות.
טוב שחופש עכשיו .
תודה לכל האנשים שעזרו לנו לראות מחדש את היופי שלנו ושל ילדינו .
הילדה המתוקה שהסתובבה והזמינה את כולם לקבלת שבת (נראית קצת כמו מוגלי) היא שלנו וקוראים לה מאיה.
שנה טובה לכולכם .

דליה הי,
עודד כתב ממש יפה, ואני מוסיפה שבתור אחת שמתחילה לדבר ואפילו מתחברת די בקלות, כשאני מגיעה למקום בו לא מכירים אותי, קורה לי שאני מביאה איתי איזה חוסר בטחון ואפילו פחד, שלא יקבלו אותי. לרוב, התחושה הזו מושלחת אלי בחזרה בפרשנות שלי, של חוסר נחמדות בצורת קבלת הפנים שאני מקבלת.
את יודעת מה - לפעמים זה אפילו קורה במקומות בהם אני דמות מוכרת ואהודה.
מאידך, כשאני ברגוע, או כשאני מגיעה עם עוד אנשים "מהקליקה" שלי, נראה לי שמה שאני מקרינה (בטחון / נועם / שלווה ??? ), גם חוזר אלי בדמות אנשים נעימים ומלבבים.
שלא תביני לא נכון - אני לא מאשימה אותך בשום דבר. רק מספרת על איך זה אצלי.
ועל מנת להקל בפעם הבאה, מצטרפת להזמנה הדומה לזו של ארני - דברי אתי לפני, או אפילו כשאת מגיעה - שאלי עלי, ומבטיחה להסביר לך פנים, להכיר לך אחרים אם תרצי, ולהיות לך לקליקה

דליה , אני מזמינה אותך ואת משפחתך אישית לחבור אלינו במפגש הבא , כך שאפשר לתאם מראש וכבר מהתחלה תדעי שאת לא באה לבד אלא ' חלק מקליקה' .
לפני המפגש הבא (שבטח יהיה הטיול למדבר בחורף) תוכלי לתאם אתי דרך דף הבית שלי , כי לך כמו שאני רואה אין דף בית .נדבר בטלפון לפני , נבשל ונאכל יחד , אם יש לך ילדים הן בטח ישמחו להצטרף לילדינו .
שנה טובה

עודד, תודה על התגובה המפורטת. אני שמחה להבין את הדברים מנקודת מבטך.
ואגב, עוד לא נואשתי... אבוא גם למפגשים הבאים...

שנה טובה!

דליה,

במעגלים השונים בהם השתתפתי ובקבלת השבת, למשל, הרגשתי משהו מלאכותי באוויר, כאילו נורא רוצים שיהיה כיף, אבל לא כל כך כיף. הילדים היו עייפים - רבו, בכו, הכלבים (שחשבתי שלא מביאים) הפריעו.
גם אני לא נהניתי במיוחד מקבלת השבת. אכן היה קצת בלאגן ולחץ.
לגבי המעגלים: לא השתתפתי ברבים מהם השנה, אבל אני חושב שזה די ברור שיש בהם משהו מלאכותי באוויר. לכן עושים אותם. אני אסביר: הסיבה שעושים מעגל בצורה מסויימת (למשל מעגלי הקשבה אבל גם מעגלים אחרים) היא כדי להגיע לשיח שאינו מתקיים באופן רגיל בתרבות שלנו (או אולי בכל תרבות). מחליטים על שיחה במעגל "מלאכותי" כדי להגיע למשהו שלא יתקיים בשיחה רגילה. יש לזה צדדים חיוביים ושליליים, כמו לכל דבר. לכן אני מסכים איתך שיש בזה משהו מלאכותי.

אני לא מחפש במעגלים משהו טבעי, אלא את ההשראה וההעשרה מדברי האחרים והאנרגיה של הקבוצה. לעומת זאת, השיחות הפרטיות שלי עם אנשים היו טבעיות וזורמות (בדרך כלל) והן שמביאות לי את ההנאה האמיתית מהמפגשים האלה.

הרגשתי שהפתיחות לאחר פחות קיימת בעולם הממשי, הרגשתי מבטים שיפוטיים.
שוב, אני חושב שאפשר להבין את זה. קל יותר להיות פתוח כשאתה יושב מול המסך ויש לך אפשרות לדחוק את תגובתך הראשונית ולהעלות דברים אחרים. אני משוכנע שרבים עושים את זה (גם אני). כשנפגשים פנים אל פנים זה הרבה יותר אמיתי וישיר, ואז כל התכונות שלנו, כולל אלו שאנחנו מנסים למגר, עולות ומשתתפות. למשל שיפוטיות. בכולנו יש שיפוטיות. השאלה היא רק מה אנחנו עושים איתה.

כשניסיתי להתקרב ולהכיר (כי אני כמעט לא מכירה מישהו מהקהילה, אני לא באף קליקה) חשתי שמקשים עלי.
לזה קצת יותר קשה לי להתחבר, כי אני לא זוכר שחשתי כך בפעם הראשונה שבאתי למפגש. נכון, יש אנשים פחות חברותיים ופחות פתוחים (כמו בכל חברה), וגם היום כשאני נפגש עם כאלה שלא פגשתי קודם, לא כולם מתחברים אלי. גם את זה אפשר להבין. אבל בסך הכל הכללי דווקא יש לי הרגשה של קהילה שמקבלת אנשים חדשים. יכול להיות שבמקרה נפלת על אנשים שפחות קשה להם לקבל, או שאת פשוט רואה את הדברים אחרת ממני.
בכל אופן, אם במקרה אני אחד מאלה ש"דחו" אותך, אני מתנצל.
--
בנוגע לחוויה האישית שלי, קשה לי לתאר אותה במילים. אז אני לא אנסה אפילו...

תודה על התגובות

כל מי שמכיר אותי יכול להעיד שאני אדם זורם, חיובי, חברותי.
האמירות שלכם על לבדוק אצלי מה לא בסדר, או איפה אני בוחרת להרגיש כך, הן חשובות.
כשאני בודקת עם עצמי המסקנה היא שזה לא משהו שאני מביאה איתי.
יכול להיות שבגלל שאני קצת "מבחוץ" אז אני רואה את הדברים הלא נעימים שאתם, כחלק מהחבורה, לא רואים אותם.

אני רוצה להציע לכם לא לקחת באופן אישי את זה שמישהו לא כל כך נהנה בפארק, אלא לתת גם לזה מקום.

מאוד נהנתי.
לפגוש חברים. להיות במיים. לנוח. (לפעמים)
מהירח המלא והמדהים. מהמעגלים .
מהאנשים מהילדים

ממש כייף
תודה

<מחקתי את ההתחלה שאמרתי מראש שהיא לא מועילה אז העדפתי שגם לא תהיה>

יכול להיות שאת צריכה לבדוק עם עצמך מה את משדרת, למה יש לך את התחושות האלה ולמה מסובבים לך את הגב.
יכול להיות שמפריעים לך יותר מידי דברים ואת לא זורמת.

עוד דליה,
לבקשתך קצת פירוט...

הרגשתי שהפתיחות לאחר פחות קיימת בעולם הממשי, הרגשתי מבטים שיפוטיים.
כשניסיתי להתקרב ולהכיר (כי אני כמעט לא מכירה מישהו מהקהילה, אני לא באף קליקה) חשתי שמקשים עלי.
במגרש השעשועים אמהות שוחחו כשהילדים שיחקו (ממש כמו בכפר שבו אני גרה), שמחתי והתקרבתי אבל פיזית סובבו כלפי את הגב.
במעגלים השונים בהם השתתפתי ובקבלת השבת, למשל, הרגשתי משהו מלאכותי באוויר, כאילו נורא רוצים שיהיה כיף, אבל לא כל כך כיף. הילדים היו עייפים - רבו, בכו, הכלבים (שחשבתי שלא מביאים) הפריעו.

כשאני משוטטת באתר אני חווה את הקהילה כהרבה יותר מקבלת.
באופן מפתיע אני דווקא שמחה לגלות שרוב המשתתפים לא חשים כמוני ומאד נהנו. זה משמח אותי באמת.

השהיה בטבע, באוהל, במים היתה נעימה מאד ונשארה בסה"כ חוויה טובה.

היתה הרגשה שהותיקים בפארק הלכו ובאו חדשים לסופש
אנחנו מה חדשים_ שבאו _לסופש
הרגשתי <נו> נינוחות שכזו
אהבתי את המעגלים והכוכבים.
הרגשה חגיגית לכבוד השנה החדשה.

הוא מתקשר בצורה ברורה מאוד באמצעות מבטים
בסגנון של "ישמעאל"?

שוני.
אגב, הוא באמת לא הוציא מילה מהפה, הוא לא צריך. הוא מתקשר בצורה ברורה מאוד באמצעות מבטים

תמרית,
עם כל הכבוד לסיפורים קוסמים וכו',
כשמסתובבים, עובדים וחיים במעגלי בועת באופן, קשה היה לצפות שיערתך (הנהדרת עד מאד) וישי (המקסים בזכות עצמו, ובזכות מגע ידיו הבוטחות והמשחררות, ובזכות נשותיו המתוקות - במיוחד שחר (סליחה חגית)), לא יפגשו

מאד נהניתי להיות עם חברתי יערת הדבש ולהכיר את העולם האמיתי שמאחורי הסיפורים שלה.
אין ספק שיערתי מיוחדת מכל הנפשות בחיי ועל כך אני אוהבת אותך יערתי.
כמו כן, קיבלתי עיסוי/ טיפול מישי בית הלחמי-וכ"כ רציתי להודות לו (ועשיתי זאת) אז הוא פשוט נקרא אתמול בדרכה של יערה , סתם כך ברחוב.
ואני שואלת אתכם: מה הסיכוי שהשניים שהתראו לראשונה בפארק הירדן-יתראו בשנית כעבור שלושה ימים ??
ואני עונה: אנרגיה . אויש, נהייתי כזו באופנית, שזה אי אפשר לתאר..

D-:

מישהו (שאני מכירה) כל הזמן ראה אותו,
נכון - הנה, אל דנטה ראה.

ולא התקבל דיווח כזה.
הנה, התקבל

מקרה 2 נשמע כמו אגם של רקפת (-:

ד. אולי בכל זאת זה היה שוני. איך נדע?
אל דנטה הראה לי מי זה היה. זה היה שוני

גם לי זה נשמע שוני, אבל
א. הוא לא יודע להגיד "אני". רק אתמול התחיל.
ב. "נרדם בערסל" - קשה לי להאמין. הוא לא נרדם בערסל בכל אחת מהפעמים בהן הייתי איתו.
ג. בכל זאת, עם כל החופש והמרחב שהוא לוקח, מישהו (שאני מכירה) כל הזמן ראה אותו, ולא התקבל דיווח כזה.
ד. אולי בכל זאת זה היה שוני. איך נדע?

יערה - זה היה גם הניחושלי.

על פי הרישומים שלנו הגיעו לפארק כמאה משפחות במשך כל הימים. כמעט ארבע מאות נפשות. נראה לי שזה יותר משנה שעברה.

מקרה 1. נשמע כמו שוני?!

2 מפגשים נחרטו במיוחד אצלי.

1. הפעוט שלי נגש לערסל ואני בעקבותיו כדי להושיט עזרה. לפתע, במהירות שיא, מאמצע הדשא של הרחבה המרכזית מגיח פעוט אחר, עם הבעה עניינית שכולה אסרטיביות שברור מראש שמול אחד כזה אין טעם לרצות משהו אחר ממנו, טוני סופרנו של התינוקות אשכרה, ניגש לערסל ובמבט ענייני מודיע לי "אני". אז אני מרים אותו (והוא הקטן גם שוקל כמו טוני סופרנו) שם אותו בערסל, מנדנד טיפה (בזמן שהפעוט שלי מצביע אל פנים הערסל ורבע צועק "מה זה?!?") וההוא, החמוד - נרדם! (רק כדי לקום כמה דקות לאחר מכן, לרדת ובאותה אסרטיביות לחצות את כל הדשא לבד לתוך המחנה ולהעלם)
2. יושבים באמת המים העליונה עם הרגלים במים, אמא אחת נחמדה מטפסת ומגיעה, אומרת שלום, מניחה את הילד והופ! הילד מחליק במהירות לכיוון המפל הקטן (אמאל'ה!!!!). הסופר אימא לא מאבדת מאית שניה ובקפיצת קמיקזה, נינג'ה מהמסדר הגבוה ביותר, קופצת ראש ותופסת את הילד.

(אפשר להוסיף שגם טרה רוסה לא איבדה הרבה זמן ובשלמות ביצועית, א-לה אסתר וויליאמס פוגשת את אומה טורמן, קפצה גם היא באוויר לתפוס את הילד).
וואו!

כרגיל, היה כיף ומיוחד כל כך. תודה.

בסופהשבוע, כבר בשישי, התמעט מאד במחנה.
היתה הרגשה שהותיקים בפארק הלכו ובאו חדשים לסופש, אבל היה ממש דל, ביחוד בשבת. לא יודעת מה עם ראשון.

אנחנו ליווינו אתכם מרחוק, ומאחלים לעצמנו: לשנה הבאה- בפארק הירדן (נחגוג יומולדת לאדם)

לדעתי היו השנה פחות אנשים משנה שעבר, לא? או שזה רק היה יותר מפוזר על פני כל השבוע.

ואנחנו ספרנו אוהלים כל בוקר, לקבל הערכה כמה אנשים הגיעו. והרי התוצאות:

---

מחנה הקמה
יום ה': 9
יום ו': 20
שבת: 42
יום א': 48

---

המפגש הרשמי
יום ב': 79
יום ג': 88
יום ד': 91
יום ה': 98

---

בסוף השבוע כבר לא פיקחנו יותר. למישהו יש הערכה?

הרגשתי שהקהילה הזאת הרבה יותר מוצאת חן בעיני באופן וירטואלי
דליה , תוכלי להרחיב?
<שואל מתוך הסכמה. לא כהתקפה>

לשבת בצל ההרדוף בשיא הצהרים, ליהנות מהזרימה והצל באמת המים, לשבת להניק על הספסל עם רגליים במים, מלטפות חלוקי בזלת קרירים, להשליך עלים ופרחים למים מהגשר ולראות אותם זורמים לצד השני, לטבול בבריכה העמוקה המוקפת קנים, לשכב בערסל ולהסתכל באוושת העצים, להתנדנד בו עם הילדים והם רגועים, מתמסטלים מהאוויר והנדנוד.
ןגם... לבשל עם חברים, לאכול איתם, לרחוץ יחד כלים ולכבס, לשמוע זה את ילדיו של זה מתעוררים בלילה, לשלוף רסקיו לעקיצה של ילד לא-שלי, לקבל רסקיו (גם במובן המילולי) כשאני צריכה, תחזיקי לי אותה רגע, את צריכה עוד יד? נשאר המון אוכל, קחו, שלום אני ענת מי אתה? בת כמה התינוקת? ראיתי אותך פעם, תזכירי לי...
לקרוא לילדים סיפורים, ועוד ילד שאני לא מכירה מצטרף, הילד שלי רץ בדשא עם הגדולים שמשחקים, חבורת ילדים רצים במעגלים על המחצלת...
ולשוחח עם אנשים, קרובים יותר ורחוקים יותר, על לידות, על אוכל, על המשפחה,, על החיים, על אלוהים.
תודה על מעגלי ההקשבה והפעילויות לכל מי שיזם. אני דווקא לא בעד שיהיו יותר, כי אז אחמיץ יותר...

הודינו לפארק הירדן, שמאציל בטובו את האור והמים ומניח לנו את השנה הקרבה עלינו לטובה.

פתיחה מופלאה לשנה החדשה.
פעם ראשונה שלנו
איך לא עשינו את זה קודם ?
להתראות בשנה הבאה ואולי לפני זה ???
אולי אפשר יותר מפעם בשנה?
באביב , לדוגמא.

קצת לפני שנפרדנו מפארק הירדן, הלכתי לסיבוב, לכל אותם מקומות בהם חוויתי את חוויותי הפרטיות ואת אלה המשותפות.
לכל פינה כזו, בה חוויתי אירוע שנצרב בתודעתי כזכרון של עונג, בקשתי לומר תודה.
תודה זו שעולה מהלב נדמה כי היתה גדולה מלהכיל,

הנה אני, איש ושמו צפריר, זוכה לאור הזה, למים האלה, לאדמה הזו ולעצים המדהימים האלה,
שיהיו רקע מואר ובהיר לחווית החסד המלא, של גן העדן האבוד
בכפר פארק הירדן, שמעולם לא חדל מלהתקיים במשך ימות השנה,
אם בכיסופים אליו ואם בעצם החוויה עצמה- כל שנה, לקראת השינוי המתברך מעצם השנה החדשה.

עמדנו כולנו, בני משפחת שפרון, ביום ראשון אחה"צ, מול האור והמים, בצל העצים, והודינו לפארק הירדן, שמאציל בטובו את האור והמים ומניח לנו את השנה הקרבה עלינו לטובה.

שנה טובה.

מעתיקה את רשמי מפארקָירדן שנה שעברה:

• אהבה זורמת בנהר,

במחצלות ובדשא.
אנשים עם אור אחר,
וילדים בחופש גדול.
שקט טבעי
שדיים מוגשים
בריאות!*

עדיין רלוונטי.

למה לא להשאיר לאלה שיבואו אח"כ?
ליד האוהל שלנו היה עץ שלא הורידו ממנו את החבל שאליו קשרו פעם ערסל/רשת צל/חוט כביסה/וכו' והעץ גדל כשהחבל בתוכו. זה נראה לא משהו - כמו חתך רוחבי בעץ וכבר אי אפשר להוציא את החבל...

והורדנו כמה שיותר חוטים וחבלים שנשארו קשורים לעצים.
למה לא להשאיר לאלה שיבואו אח"כ?

_תודה גדולה לכל המארגנים והעושים במלאכה.
תודה לכל חברי הקהילה על חברתכם המצוינת.
נעמתם לנו מאוד._
בעיקר למי שהתחלק איתנו באוכל

אומנם היינו רק יומיים (לא מלאים) אבל לי היתה מאוד חסרה פעילות מאורגנת (כמו ברמת- גן).
הייתי שמחה אם היו יותר מעגלים (לא אחד ביום). אני חושבת שככה גם יותר קל להכיר.
אבל אולי זה רק אני?

והורדנו כמה שיותר חוטים וחבלים שנשארו קשורים לעצים.


היה נפלא.
פשוט נפלא.

תודה גדולה לכל המארגנים והעושים במלאכה.
תודה לכל חברי הקהילה על חברתכם המצוינת.
נעמתם לנו מאוד. @}

משפ' אפרסקים.

גם אני פיספסתי השנה... אולי בשנה הבאה

גם השנה הגענו למעט מדי זמן, כך שהיה קשה לעזוב, וכבר בדרך הביתה הגעגועים הופיעו. העובדה שצריך להכנס לאוטו כדי להגיע לאיפשהו, לבשל לבד במטבח כדי שיהיה מה לאכול, שכל יציאה החוצה מהבית דורשת התארגנות (וירידה במדרגות), שבשביל להפגש עם חברים צריך קודם לתאם... כל הדברים הקטנים האלה מבאסים יותר כשהחוויה עוד טרייה בפה.

והעובדה שצריך לחכות עוד שנה שלמה...

פיספסנו השנה. אולי בשנה הבאה...

• גיליתי שהחיים שלי במהותם לא כלכך שונים מפארק הירדן.
• ראיתי שדווקא כשאנחנו נקראים לתנאי קמפינג, אנחנו מה זה לא חיים בפשטות מרצון.

"סגרנו" את המפגש אתמול (יום ראשון) אחר הצהריים, והצלחנו להיות אחרונים לגמרי.
שלחנו בעזרת יונת (שבאה לבדוק אם צריך עזרה בחיסול המפגש) את הבקבוקים למחזור בחד-נס, והורדנו כמה שיותר חוטים וחבלים שנשארו קשורים לעצים.
קצת לפני שהתקפלנו הגיעה קבוצה של תלמידי תיכון ממועצה אזורית גליל עליון והתמקמו על הדשא העליון. האחראי נתן שיחת הנחייה ארוכה, המורה אמרה בקול מורתי שאסור להכנס למים, והגענו למסקנה שמקל "פארק הירדן" מועבר לתלמידים בצורה סמלית ביותר. בכל זאת היתה נקודת מפגש טבעית - שתי בנות באו לקחת בהשאלה את השש-בש שלנו.

גם לנו החזרה היתה קשה. לי היתה נפילה אנרגטית שגרמה לי להיות חצי-חולה כל היום, ורק עכשיו אני מתאושש. עקיצת הצרעה שקיבלתי שלשום עדיין מגרדת, ונועם (בן השמונה) הצליח לקבל עקיצה מצרעה מקומית, מה שלא הצליח לקבל במפגש. עוד לא גמרנו לסדר, ובאמת קשה לחזור לחיים הנורמליים (?) כל-כך מהר. אני מניח שתוך יום-יומיים נחזור לשגרה ונתחיל להתגעגע באמת למפגש הבא.

קשה קצת לתאר בכתב חוויה כל-כך משמעותית של שבוע וחצי, אז אנסה לתמצת זאת במילים:
חם.
מים.
צרעות.
צל.
ספסל.
מים.

קהילה.
ילדים.
תינוקות.
חברים.
מים.

שלווה.
הרמוניה.
קהילה.

מים.

שמחתי לראות כל כך הרבה תינוקות פצפונים שההורים שלהם לא חוששים לצאת איתם מהבית. אני קראתי לכל הימים הללו 'מדינת התינוקות'. מסתבר שהרבה יותר קל לי להיות עם הקטנטונת בקמפינג בחוץ מאשר בבית, גם כי כיף להיות בחוץ אבל גם כי היינו מוקפים בשבט ואבא היה איתנו כל הזמן. החזרה הביתה היתה לא קלה כי נראה שהבת שלי כמוני רוצה כל הזמן להיות בחוץ. ביום שחזרנו היא רטנה די הרבה ובכל פעם שהסתכלנו מהחלון על העץ הגדול היא נרגעה, היא כל כך אוהבת עלים.
כשהגענו ביום שלישי היינו מוקפים בשכנים לאוהל אבל עד יום שישי כולם הלכו ונשארנו לבד בשכונה, הרגשנו קצת לבד למרות שהיו הרבה אנשים מסביב ואז הבנו שנוח לנו ככה. היה לנו מוזר שכל קבוצה אכלה את האוכל בעצמה ושלא היו התכנסויות של כל הקהילה (כדוגמת המעגל שיש בריינבו) אבל גם היה לנו מאוד נוח להכין את האוכל בעצמנו ולא להיות חייבים שום דבר לאף אחד.
עוד דבר מוזר הוא שבפארק הירדן לא הפריעו לי בכלל העקיצות של היתושים אבל כשהגענו הביתה התחלתי להתגרד כהוגן.
הכי אהבתי להניק אותה על הספסל בתוך המים.

כנראה שכולם עוד בהלם החזרה הביתה.

אני שקעתי בדיכאון של יומיים. כרגיל אצלינו הדיכאון שלי הקרין על הילדים, וגילעד נהיה חולה. רק היום התחלנו להרים ראש ולראות שבעצם המציאות שלנו סבירה פלוס.

אחרי הצהריים קפצנו לחנות ספרים וקנינו את "אלבי" והערב התחלנו לספר אותו שוב מההתחלה.

היה כל-כך כיף ונפלא שעוד לפני שזה נגמר כבר התחלנו להתגעגע. נתראה שוב בשנה הבאה.
המון תודה לכל מי שבא. הנוכחות של כולכם היא שעשתה בשבילי את העניין.

האמת, היתה חוויה אמביוולנטית
אולי עוד קצת מוקדם לסכם
הרגשתי שהקהילה הזאת הרבה יותר מוצאת חן בעיני באופן וירטואלי

מוזמנים לשתף.
@}