על ידי חולצה_לקטית* » 26 מאי 2008, 02:45
הלנה, שיר בעייתי / צבי עצמון
כשאני מביט, מתמסמס אין מילים, בפנייך
אינני חושב אלא על מכחול רך, שפופרת צבע עדין,
ליטוף, ממרחק נגיעה, באוויר המשיק כליל-צוואר,
מוסיקה שמימית, רחוקה, מבלי נגנים,
והטקסט היחיד שעולה על כרחי על הדעת (פרימיטיבי, נדוש וכולי) -
"בת אלים",
בשום אופן לא שאת מפליצה, מחרבנת, משתינה,
מזדיינת, מדממת, כמו חיה מוציאה מרחמך ילדים,
ואפילו אוכלת, שותה
מקיאה לעתים, משהקת, מזדקנת
קמטים וורידים.
בשבועות האחרונים, כששואלים אותי מה שלומי אני חושבת חרא.
לא בגלל שהמצב רע, להיפך, אפילו הרוחות הסובייקטיביות פה משחקות באמרתו של דגל לבן על פני מים שקטים.
אלא שקקי ופיפי ממלאים את ימינו, מחשבותינו והדיאלוגים שלנו. אני לא מצליחה לחשוב על שיחה שבה לא העליתי את נושא הגמילה של מיקה מחיתולים ועל מה שזה עושה לנו.
חרא צף, נהוג לומר, והקקי של מיקה הצליח להעיד על כמה סתימות באינסטלציה שלי דווקא. אומרים, הרי, שלטוב ולרע, דרך הילדים שלנו אנחנו מתקנים את עצמנו.
אני, שהתענגתי על ריח הדבש של הפרשות התינוקות שלה, רוטנת מתחת לשפם שאין לי כשאני נאלצת לשפשף בסינטבון עוד מכנסיים מרוחים. נלחצת כשהילדה מסמנת בחוּם ריחני את רצפת הסופרפארם ונושמת לרווחה כשאנחנו שבות מטיול רגלי בלי הפגזות פומביות. כן, אני יודעת שחשוב שאהיה רגועה, שאקבל את הפספוסים שלה באהבה, שאעביר לה מסר חיובי לגבי הגוף שלה. אבל האם אני יכולה ללמד אותה מצד אחד שצרכים עושים במקומות מגודרים ואחר כך שוטפים ידיים, ומצד שני לקבל את תוצרי המטבוליזם שלה באהבה? אז מסתבר שזה לא כל כך פשוט. כמובן, שעד שאבא שלה לא העמיד לי מראה מול הפרצוף ודרש ניתוח קומסטי, לא ממש שמתי לב. "אז מה הבעיה שלך עם קקי"? הוא שאל ללא כחל ושרק. לא היה טעם להכחיש. ניסיתי לומר שאין לי מושג, אבל כהרגלו, הוא לא הרפה. תחשבי. אז חשבתי.
והמחשבה הראשונה שעלתה בי היתה העצירות שממנה סבלתי אי-אז בילדותי, כשסירבתי לעשות קקי. הסיבה הרשמית היתה שזה הגעיל אותי. ההסבר לתחושה הזאת היה חוסר יכולתי לחבר בין האני החושב לאני המחרבן. לקח לי עוד הרבה שנים להצליח לקבל בהכנעה את עובדת היותי בעל חיים.
המחשבה השניה שלי היתה יותר קשה לעיכול. היא מפספסת, עניתי לו, היא נכשלת. זה מאכזב אותי, כי זה מוכיח שהיא לא באמת מסוגלת. הוא התרומם בכסאו ורשף לעברי משפט צולף: "כשלון לא מעיד על חוסר יכולת! את מבלבלת בין השניים כל הזמן, בגלל זה את נתקעת המון פעמים. את לא מנסה, כדי לא להיכשל. זה עצוב כשאת עושה את זה לעצמך, אבל אל תעבירי את זה לה"! בום. טראח. אפילו הדמעות שהציפו אותי לא הצליחו לעמעם את הצריבה. האבחנה שלו היכתה בי פעמיים; באישה שנאבקת עם שד פרטי ובאם שמנחילה קומפלקסים לבתה. תמונות מחיי לפניה ומחיי שתינו צפו ועלו במוחי. שוב רציתי לצעוק קאט, אני לא יכולה להיות אם, מה חשבתי לעצמי.
אבל אם יש משהו שלמדתי מהחיים עם ילדה זה שאין לאן לברוח. לא מעצמי ולא מהאחריות כלפיה. ובאופן משונה - אולי בגלל זה אנשים הולכים לאנליזה פסיכולוגית - הרגשתי פתאום הקלה. כאילו שהידיעה הזו רבצה בתוכי ורק חיכתה לאלדין שישפשף את המנורה.
האכזבה שלי ממנה. האם הפספוסים שלה גורמים לי לחוות את הפספוסים שלי עצמי? האם היא מרגישה שאני אוהבת אותה כשהיא מצליחה יותר מאשר כשהיא לא? איך אוהבים ילד גם כשהוא צועק, בועט ומשתין על הרצפה כי לא בא לו לשבת על הסיר? לא בסיסמאות, אלא באמת. איך מעודדים ילד להשיג מה שנראה לי חשוב, בלי שיבין שאם הוא לא מצליח, הוא לא זוכה לאותו נתח אהבה? איך אני מלמדת את עצמי לאהוב אותה בגלל מה שהיא - הבת שלי, ולא בגלל חכמתה, חוש ההומור שלה והחיבה שלה לליטופים? איך בכלל אפשר להפריד בין אהבת היישות לאהבת התכונות שלה?
שוחחנו על זה השבוע. אמרתי לה שגם כשהיא מתנהגת לא יפה אני אוהבת אותה. ושמותר לה לכעוס עלי כשאני מעצבנת אותה. היא הקשיבה. היא נראתה רגועה יותר אחר כך. אולי היא מחזירה לי בכך שהיא מחתלת אותי בטיטולים הזנוחים שלה.
בינתיים, לא נראה שהיא יושבת על הסיר כדי לרצות אותי. בבית, כשבא לה היא יושבת וכשיש לה משהו מעניין יותר, היא לא. לא ברור לי איך מתפתח המנגנון של השליטה. מודעות כבר יש לה מזמן. "אמא, בואי תראי, זה נראה כמו גזר", היא קראה לי אתמול בערב. "גזר"? אני תוהה מה היא ציירה ובאה לראות. הילדה מצביעה בגאווה אל תוך הסיר. הצדק עמה, זה מאורך וכתמתם כמו גזר. היום היא התיישבה על הסיר כשהיא ממלמלת משהו על לעשות בו עגבניה. רק שלא תתחיל לפסל בקקי. או שאולי כן - זה יוכיח שהיא שלווה עם הנושא ומתחברת אל הקישקעס שלה. בלי עכבות.
הגאווה שלה. או שמא זו פרשנות שלי. האם היא באמת גאה כשזה מצליח לה או שהיא מרוצה שהצליחה לשמח אותי? האם בגיל הזה אפשר להפריד? בהתחלה שיבחנו אותה מאוד, אחר כך הורדנו את הווליום, כדי לא לעשות מזה עניין. ועדיין. עוד תפקיד שהכנסתי לרשימת המטלות ההוריות שלנו: ללמד אותה לשמוח בגללה, לא בגללנו.
לפני שנים התפרסם ראיון עם פול אוסטר בעיתון הארץ. הוא סיפר שם על רגע שבו חש גאווה עצומה על שסיים לכתוב משהו. פתאום בא בנו ומלא גאווה הזמין אותו לצפות ביצירתו שלו - קקי. זה מה שנקרא שיעור בפרספקטיבה.
הלנה, שיר בעייתי / צבי עצמון
כשאני מביט, מתמסמס אין מילים, בפנייך
אינני חושב אלא על מכחול רך, שפופרת צבע עדין,
ליטוף, ממרחק נגיעה, באוויר המשיק כליל-צוואר,
מוסיקה שמימית, רחוקה, מבלי נגנים,
והטקסט היחיד שעולה על כרחי על הדעת (פרימיטיבי, נדוש וכולי) -
"בת אלים",
בשום אופן לא שאת מפליצה, מחרבנת, משתינה,
מזדיינת, מדממת, כמו חיה מוציאה מרחמך ילדים,
ואפילו אוכלת, שותה
מקיאה לעתים, משהקת, מזדקנת
קמטים וורידים.
בשבועות האחרונים, כששואלים אותי מה שלומי אני חושבת חרא.
לא בגלל שהמצב רע, להיפך, אפילו הרוחות הסובייקטיביות פה משחקות באמרתו של דגל לבן על פני מים שקטים.
אלא שקקי ופיפי ממלאים את ימינו, מחשבותינו והדיאלוגים שלנו. אני לא מצליחה לחשוב על שיחה שבה לא העליתי את נושא הגמילה של מיקה מחיתולים ועל מה שזה עושה לנו.
חרא צף, נהוג לומר, והקקי של מיקה הצליח להעיד על כמה סתימות באינסטלציה שלי דווקא. אומרים, הרי, שלטוב ולרע, דרך הילדים שלנו אנחנו מתקנים את עצמנו.
אני, שהתענגתי על ריח הדבש של הפרשות התינוקות שלה, רוטנת מתחת לשפם שאין לי כשאני נאלצת לשפשף בסינטבון עוד מכנסיים מרוחים. נלחצת כשהילדה מסמנת בחוּם ריחני את רצפת הסופרפארם ונושמת לרווחה כשאנחנו שבות מטיול רגלי בלי הפגזות פומביות. כן, אני יודעת שחשוב שאהיה רגועה, שאקבל את הפספוסים שלה באהבה, שאעביר לה מסר חיובי לגבי הגוף שלה. אבל האם אני יכולה ללמד אותה מצד אחד שצרכים עושים במקומות מגודרים ואחר כך שוטפים ידיים, ומצד שני לקבל את תוצרי המטבוליזם שלה באהבה? אז מסתבר שזה לא כל כך פשוט. כמובן, שעד שאבא שלה לא העמיד לי מראה מול הפרצוף ודרש ניתוח קומסטי, לא ממש שמתי לב. "אז מה הבעיה שלך עם קקי"? הוא שאל ללא כחל ושרק. לא היה טעם להכחיש. ניסיתי לומר שאין לי מושג, אבל כהרגלו, הוא לא הרפה. תחשבי. אז חשבתי.
והמחשבה הראשונה שעלתה בי היתה העצירות שממנה סבלתי אי-אז בילדותי, כשסירבתי לעשות קקי. הסיבה הרשמית היתה שזה הגעיל אותי. ההסבר לתחושה הזאת היה חוסר יכולתי לחבר בין האני החושב לאני המחרבן. לקח לי עוד הרבה שנים להצליח לקבל בהכנעה את עובדת היותי בעל חיים.
המחשבה השניה שלי היתה יותר קשה לעיכול. היא מפספסת, עניתי לו, היא נכשלת. זה מאכזב אותי, כי זה מוכיח שהיא לא באמת מסוגלת. הוא התרומם בכסאו ורשף לעברי משפט צולף: "כשלון לא מעיד על חוסר יכולת! את מבלבלת בין השניים כל הזמן, בגלל זה את נתקעת המון פעמים. את לא מנסה, כדי לא להיכשל. זה עצוב כשאת עושה את זה לעצמך, אבל אל תעבירי את זה לה"! בום. טראח. אפילו הדמעות שהציפו אותי לא הצליחו לעמעם את הצריבה. האבחנה שלו היכתה בי פעמיים; באישה שנאבקת עם שד פרטי ובאם שמנחילה קומפלקסים לבתה. תמונות מחיי לפניה ומחיי שתינו צפו ועלו במוחי. שוב רציתי לצעוק קאט, אני לא יכולה להיות אם, מה חשבתי לעצמי.
אבל אם יש משהו שלמדתי מהחיים עם ילדה זה שאין לאן לברוח. לא מעצמי ולא מהאחריות כלפיה. ובאופן משונה - אולי בגלל זה אנשים הולכים לאנליזה פסיכולוגית - הרגשתי פתאום הקלה. כאילו שהידיעה הזו רבצה בתוכי ורק חיכתה לאלדין שישפשף את המנורה.
האכזבה שלי ממנה. האם הפספוסים שלה גורמים לי לחוות את הפספוסים שלי עצמי? האם היא מרגישה שאני אוהבת אותה כשהיא מצליחה יותר מאשר כשהיא לא? איך אוהבים ילד גם כשהוא צועק, בועט ומשתין על הרצפה כי לא בא לו לשבת על הסיר? לא בסיסמאות, אלא באמת. איך מעודדים ילד להשיג מה שנראה לי חשוב, בלי שיבין שאם הוא לא מצליח, הוא לא זוכה לאותו נתח אהבה? איך אני מלמדת את עצמי לאהוב אותה בגלל מה שהיא - הבת שלי, ולא בגלל חכמתה, חוש ההומור שלה והחיבה שלה לליטופים? איך בכלל אפשר להפריד בין אהבת היישות לאהבת התכונות שלה?
שוחחנו על זה השבוע. אמרתי לה שגם כשהיא מתנהגת לא יפה אני אוהבת אותה. ושמותר לה לכעוס עלי כשאני מעצבנת אותה. היא הקשיבה. היא נראתה רגועה יותר אחר כך. אולי היא מחזירה לי בכך שהיא מחתלת אותי בטיטולים הזנוחים שלה.
בינתיים, לא נראה שהיא יושבת על הסיר כדי לרצות אותי. בבית, כשבא לה היא יושבת וכשיש לה משהו מעניין יותר, היא לא. לא ברור לי איך מתפתח המנגנון של השליטה. מודעות כבר יש לה מזמן. "אמא, בואי תראי, זה נראה כמו גזר", היא קראה לי אתמול בערב. "גזר"? אני תוהה מה היא ציירה ובאה לראות. הילדה מצביעה בגאווה אל תוך הסיר. הצדק עמה, זה מאורך וכתמתם כמו גזר. היום היא התיישבה על הסיר כשהיא ממלמלת משהו על לעשות בו עגבניה. רק שלא תתחיל לפסל בקקי. או שאולי כן - זה יוכיח שהיא שלווה עם הנושא ומתחברת אל הקישקעס שלה. בלי עכבות.
הגאווה שלה. או שמא זו פרשנות שלי. האם היא באמת גאה כשזה מצליח לה או שהיא מרוצה שהצליחה לשמח אותי? האם בגיל הזה אפשר להפריד? בהתחלה שיבחנו אותה מאוד, אחר כך הורדנו את הווליום, כדי לא לעשות מזה עניין. ועדיין. עוד תפקיד שהכנסתי לרשימת המטלות ההוריות שלנו: ללמד אותה לשמוח בגללה, לא בגללנו.
לפני שנים התפרסם ראיון עם פול אוסטר בעיתון הארץ. הוא סיפר שם על רגע שבו חש גאווה עצומה על שסיים לכתוב משהו. פתאום בא בנו ומלא גאווה הזמין אותו לצפות ביצירתו שלו - קקי. זה מה שנקרא שיעור בפרספקטיבה.