חולצה לקטית

שליחת תגובה

להודות על הקיים על פני להתגעגע אל החסר
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: חולצה לקטית

חולצה לקטית

על ידי צפרדע_ית » 19 יוני 2011, 15:38

מתגעגעת...

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 15 ינואר 2010, 20:37

אוי, זה כזה סרט ביטוח לאומי הזה.
תזכירי לי לספר לך כשנדבר את ההתפתחויות החדשות.
אני הולכת לתבוע אותם...

חולצה לקטית

על ידי פלוני_אלמונית* » 04 נובמבר 2009, 14:01

הי. כנראה יש לי ויטמין K - עדיין צריכה? איפה את בארץ?

חולצה לקטית

על ידי צפרדע_ית » 19 אפריל 2009, 17:23

או!!!
ץ

חולצה לקטית

על ידי צפרדע_ית » 19 אפריל 2009, 17:22

אוווווף
מסביב.... נחמד לראות מסביב... מי הגה את זה??
ץ

חולצה לקטית

על ידי צפרדע_ית » 19 אפריל 2009, 17:21

חולצה לקטית

על ידי צפרדע_ית » 19 אפריל 2009, 17:21

הייייי למה שלא תנסי את נחמד לראות סביב בשביל הסיפורים שאת צריכה???
אה???
ץ

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 19 אפריל 2009, 16:10

הי
השבוע נראה לי שאין סיכוי...
ננסה שוב לקבוע משהו? אולי בשבת?

חולצה לקטית

על ידי תלתל_בתוך_תלתל* » 25 מרץ 2009, 10:14

הי!
מה שלומך?
אני מבינה שלא נפגש במעגל של ימי חמישי יותר...
תבואי בשישי הקרוב להחלפת חפצים אצלי?
@}

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 27 יוני 2008, 15:47

ד"ר עדו יעבץ (מורה, מרצה בחסד ואיש מקסים) ענה פעם לשאלה של סטודנטית במשפט הבא: עם פטיש את יכולה לתקוע מסמר בקיר ואת גם יכולה לפצח ראש של מישהו. פטיש יכול להיות טוב או רע, תלוי מה עושים איתו.

אני נזכרת במשפט הזה המון (לא שמתי גרשיים, כי זה לא ציטוט מדויק), כשאני נתקלת בשימושים יומיומיים בחפצים, בידע וביכולות אנושיות. וזה לא שהקונטקסט אחראי באופן בלעדי על מהותו של כלי, או אפילו על הפיכתו של דבר מה מרעיון או חומר לכדי כלי; יש דברים שנוצרו להרע או התגלגלו להרע, לא משנה איך מסובבים את זה (אקדח הוא רע מיסודו, וגם אם במערכה האחרונה הוא מופיע בגלריה כחלק מיצירת אמנות, הוא עדיין מייצג סכנה). אבל הבעיה היא לא עם דברים רעים מיסודם, שחלק מהם אפשר לזהות בקלות (ולא אכנס כאן לדיון בסמים מקובלים, כגון: סיגריות, תרופות ורעלים אכילים), אלא עם כלים טובים, שמשתמשים בהם לרעה או כלים טובים שרק צריך ללמוד איך להשתמש בהם.

אני מתגברת פה על הפיתוי להוציא חוטר של דיון בנושא מהותו של האינטרנט, כדי לספר על שני מקרים מהתקופה האחרונה. לפני כשלושה חודשים עברה מיקה כמה בדיקות רפואיות, לאחר שגיליתי בצווארה בלוטת לימפה מוגדלת במיוחד. לאור ההיסטוריה הפרטית והמשפחתית שלי, פצחתי בסדרת בדיקות שכללה ספירת דם. בלילה שבו ראיתי את התשובה נכנסתי לרשת לחפש את משמעותה של חריגה מאוד גדולה. הטעות שלי היתה שבמקום להיכנס לפבמד גיגלתי בעברית תחילה. מצאתי את אותו טקסט, באתרים שונים, שאת הסיכום שלו אני זוכרת דרך עיניים דומעות: סרטן עצמות, לוקימיה ומרעין בישין אחרים. ניסיתי להעיר את אבא שלה, שאמר שהוא יבדוק את הנושא בבוקר. אחרי עוד קצת לופים היסטריים, התחלתי לנסות להירגע. הרי, אם משהו היה כל כך לא בסדר, גם שאר הבדיקות היו חריגות. חוצמזה, יש אנשים שהערכים הנורמליים שלהם חריגים, גם במצב בריא. המדידות האלה, שלוחצות אותנו לטווח של סקאלה קבועה, לא מתאימות לכולם. כשהתעוררתי בבוקר, אבא שלה כבר היה מול המחשב, מספר לי שערכים גבוהים מאוד הם נורמליים אצל ילדים בתקופה של צמיחה, ושאכן, יש אנשים שבאופן טבעי הערכים שלהם חורגים מהנורמה. ואני, סתם התהפכתי כל הלילה עם סרטי בית חולים רצים לי בראש. בדיקה שעשינו לאחר חודשיים התגלתה כתקינה, וגם נושא הבלוטה המוגדלת סוכם על ידי מומחה כתקין. גם כשיש לך פטיש ביד, אמרתי אז לעצמי, את צריכה לדעת איך משתמשים בו.

לפני שבוע שמעתי ברדיו שיר כייפי, שעשה לי שמייח בלב. היות שנהגתי, לא יכולתי לרשום את מה שאמרה השדרנית לאחר ההשמעה, ומה שזכרתי היה: ג`ייסון וקולדפליי. היום בבוקר גיגלתי את שתי המילים הללו יחד עם שורה אחת שזכרתי מן השיר: "I won`t hasitate". בקליק אחד מצאתי דף עם מילות השיר והקליפ, ושמעתי אותו בחיוך מטופש כל הבוקר עד שהגיע הזמן לקחת את מיקה מהגן.

"מה עשינו לפני האינטרנט"? הקלדתי לאבא שלה במסנג`ר". הלכנו לחברים שלנו והם השמיעו לנו מוסיקה בקסטות", הוא ענה והוסיף שאז זה היה יותר איטי ויותר נדיר, ולכן גם יותר עמוק. יש בזה משהו. כשמידע זורם יותר לאט, יש פחות ממנו, וההתייחסות שלנו לכל פריט מרגשת ומעמיקה יותר. מצחיק, לפני עשור, כשהתפרנסתי מחקר האינטרנט, הרגשתי מסוחררת לעתים מכמות המידע שמציפה את מוחי. חשתי כמו טייס שיכור בחלל, שנכנס בשער אחרי שער, מצבר כוכבים אחד למשנהו, בלי לעצור (זיכרונות קולקטיביים מסרטי חלל). היום אני בקושי מודעת למה שקורה ביקום הענקי הזה, ובטח שלא לנווט בו כפי שידעתי אז.

לפעמים, גם כשמוצאים פטיש ויודעים איך להשתמש בו, קורה שבונים באמצעותו דברים אחרים ממה שתכננו. כשהלכתי לחפש אתונות במחלקה למחקר התרבות, קיוויתי למצוא מלוכה. חשבתי שאשאר באקדמיה או במכון מחקר אחר. השתלשלות העניינים הוכיחה לי שאני לא ממש מתאימה לשם ("אז לא תהיי חוקרת", ניחם אותי פרופ` גדעון טורי, "אבל תמיד יהיה מעניין לשבת איתך על כוס קפה"). מכל התואר השני שלי, שכבר ארבע שנים אני כמעט-מסיימת (חסרים לי רפרט, שני סמינרים ובחינה) קיבלתי בעיקר דברים שלא תכננתי. השניים הכי חשובים הם הקריירה שלי, כי הגעתי לכתיבה כאשר חיפשתי עבודה חלקית שתסתדר עם הלימודים, ואור, חבר קרוב ואהוב על שלושתינו, שפגשתי בקורס ההיסטוריה של הטכנולוגיה בתרבות המערב שהעביר ד"ר יעבץ. אותו יעבץ, שאין לו בכלל מושג שהפטיש שלו (יחד עם הבורג של לאונרדו וחפצים אחרים) מלווה אותי עד היום.

חולצה לקטית

על ידי מי_מה* » 03 יוני 2008, 00:03

אני כזאת מחוקה, אפילו הייתי צריכה לבדוק על איזו תודה את מודה לי..., נו מילא. אז יצא בסדר שלקח לך זמן להגיב. בהצלחה בחיפושים, או שמא לאמר, במציאות.
@}

חולצה לקטית

על ידי מי_מה* » 31 מאי 2008, 22:20

ותודה לך חולצה לקטית על הפוסט האחרון. הפיל לי מבול של אסימונים (אלו לפחות לא משאירים סיד על הרצפה).

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 31 מאי 2008, 15:36

דניאלה,
החבר שלי האו באמת כמו פטיש לראש, לטוב ולרע :-)
זה עוזר להכניס מסמר למקומו המדויק, אבל גם משאיר הרבה סיד על הרצפה.

מקווה שאני לא פולשת פה לטריטוריה פרטית
מה פרטי באינטרנט?

מעטות האמהות שעוסקות כל כך לעומק בתהליכים השגרתיים שעוברים על ילדיהן
אולי מעטות האמהות שכותבות על זה, אבל אני משוכנעת שהשאלות שאני שואלת נמצאות בראשיהן של הרבה מאחיותי לאמהות. אבל תודה בכל אופן על העידוד...

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 26 מאי 2008, 19:07

אני נאלצת לשפשף בסינטבון עוד מכנסיים מרוחים.
לא צריך לשפשף בסינטבון. שוטפים מתחת לזרם חזק. משרים קצת. משפשפים במברשת בלי כלום (רק אם יש חתיכות דבוקות). זורקים למכונה עם כל הבגדים ומיבשים בשמש.

וגם (())

חולצה לקטית

על ידי דניאלה* » 26 מאי 2008, 09:34

כשלון לא מעיד על חוסר יכולת! את מבלבלת בין השניים כל הזמן, בגלל זה את נתקעת המון פעמים
וואו, כמו פטיש לראש הבנזוג שלך.
תובנה מדהימה. תודה.

ועוד דבר (מקווה שאני לא פולשת פה לטריטוריה פרטית. אם כן - הרגישי חופשי למחוק):

אני לא יכולה להיות אם, מה חשבתי לעצמי
כמה עצוב ולא נכון.
מעטות האמהות שעוסקות כל כך לעומק בתהליכים השגרתיים שעוברים על ילדיהן,
שמשתמשות בחיים כדי לחשוב, באמת לחשוב, ולהתפתח.

נשיקות לנגמלת המקסימה שלך

@}

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 26 מאי 2008, 02:45

הלנה, שיר בעייתי / צבי עצמון

כשאני מביט, מתמסמס אין מילים, בפנייך
אינני חושב אלא על מכחול רך, שפופרת צבע עדין,
ליטוף, ממרחק נגיעה, באוויר המשיק כליל-צוואר,
מוסיקה שמימית, רחוקה, מבלי נגנים,
והטקסט היחיד שעולה על כרחי על הדעת (פרימיטיבי, נדוש וכולי) -
"בת אלים",
בשום אופן לא שאת מפליצה, מחרבנת, משתינה,
מזדיינת, מדממת, כמו חיה מוציאה מרחמך ילדים,
ואפילו אוכלת, שותה
מקיאה לעתים, משהקת, מזדקנת
קמטים וורידים.


בשבועות האחרונים, כששואלים אותי מה שלומי אני חושבת חרא.
לא בגלל שהמצב רע, להיפך, אפילו הרוחות הסובייקטיביות פה משחקות באמרתו של דגל לבן על פני מים שקטים.
אלא שקקי ופיפי ממלאים את ימינו, מחשבותינו והדיאלוגים שלנו. אני לא מצליחה לחשוב על שיחה שבה לא העליתי את נושא הגמילה של מיקה מחיתולים ועל מה שזה עושה לנו.

חרא צף, נהוג לומר, והקקי של מיקה הצליח להעיד על כמה סתימות באינסטלציה שלי דווקא. אומרים, הרי, שלטוב ולרע, דרך הילדים שלנו אנחנו מתקנים את עצמנו.
אני, שהתענגתי על ריח הדבש של הפרשות התינוקות שלה, רוטנת מתחת לשפם שאין לי כשאני נאלצת לשפשף בסינטבון עוד מכנסיים מרוחים. נלחצת כשהילדה מסמנת בחוּם ריחני את רצפת הסופרפארם ונושמת לרווחה כשאנחנו שבות מטיול רגלי בלי הפגזות פומביות. כן, אני יודעת שחשוב שאהיה רגועה, שאקבל את הפספוסים שלה באהבה, שאעביר לה מסר חיובי לגבי הגוף שלה. אבל האם אני יכולה ללמד אותה מצד אחד שצרכים עושים במקומות מגודרים ואחר כך שוטפים ידיים, ומצד שני לקבל את תוצרי המטבוליזם שלה באהבה? אז מסתבר שזה לא כל כך פשוט. כמובן, שעד שאבא שלה לא העמיד לי מראה מול הפרצוף ודרש ניתוח קומסטי, לא ממש שמתי לב. "אז מה הבעיה שלך עם קקי"? הוא שאל ללא כחל ושרק. לא היה טעם להכחיש. ניסיתי לומר שאין לי מושג, אבל כהרגלו, הוא לא הרפה. תחשבי. אז חשבתי.

והמחשבה הראשונה שעלתה בי היתה העצירות שממנה סבלתי אי-אז בילדותי, כשסירבתי לעשות קקי. הסיבה הרשמית היתה שזה הגעיל אותי. ההסבר לתחושה הזאת היה חוסר יכולתי לחבר בין האני החושב לאני המחרבן. לקח לי עוד הרבה שנים להצליח לקבל בהכנעה את עובדת היותי בעל חיים.

המחשבה השניה שלי היתה יותר קשה לעיכול. היא מפספסת, עניתי לו, היא נכשלת. זה מאכזב אותי, כי זה מוכיח שהיא לא באמת מסוגלת. הוא התרומם בכסאו ורשף לעברי משפט צולף: "כשלון לא מעיד על חוסר יכולת! את מבלבלת בין השניים כל הזמן, בגלל זה את נתקעת המון פעמים. את לא מנסה, כדי לא להיכשל. זה עצוב כשאת עושה את זה לעצמך, אבל אל תעבירי את זה לה"! בום. טראח. אפילו הדמעות שהציפו אותי לא הצליחו לעמעם את הצריבה. האבחנה שלו היכתה בי פעמיים; באישה שנאבקת עם שד פרטי ובאם שמנחילה קומפלקסים לבתה. תמונות מחיי לפניה ומחיי שתינו צפו ועלו במוחי. שוב רציתי לצעוק קאט, אני לא יכולה להיות אם, מה חשבתי לעצמי.

אבל אם יש משהו שלמדתי מהחיים עם ילדה זה שאין לאן לברוח. לא מעצמי ולא מהאחריות כלפיה. ובאופן משונה - אולי בגלל זה אנשים הולכים לאנליזה פסיכולוגית - הרגשתי פתאום הקלה. כאילו שהידיעה הזו רבצה בתוכי ורק חיכתה לאלדין שישפשף את המנורה.

האכזבה שלי ממנה. האם הפספוסים שלה גורמים לי לחוות את הפספוסים שלי עצמי? האם היא מרגישה שאני אוהבת אותה כשהיא מצליחה יותר מאשר כשהיא לא? איך אוהבים ילד גם כשהוא צועק, בועט ומשתין על הרצפה כי לא בא לו לשבת על הסיר? לא בסיסמאות, אלא באמת. איך מעודדים ילד להשיג מה שנראה לי חשוב, בלי שיבין שאם הוא לא מצליח, הוא לא זוכה לאותו נתח אהבה? איך אני מלמדת את עצמי לאהוב אותה בגלל מה שהיא - הבת שלי, ולא בגלל חכמתה, חוש ההומור שלה והחיבה שלה לליטופים? איך בכלל אפשר להפריד בין אהבת היישות לאהבת התכונות שלה?

שוחחנו על זה השבוע. אמרתי לה שגם כשהיא מתנהגת לא יפה אני אוהבת אותה. ושמותר לה לכעוס עלי כשאני מעצבנת אותה. היא הקשיבה. היא נראתה רגועה יותר אחר כך. אולי היא מחזירה לי בכך שהיא מחתלת אותי בטיטולים הזנוחים שלה.

בינתיים, לא נראה שהיא יושבת על הסיר כדי לרצות אותי. בבית, כשבא לה היא יושבת וכשיש לה משהו מעניין יותר, היא לא. לא ברור לי איך מתפתח המנגנון של השליטה. מודעות כבר יש לה מזמן. "אמא, בואי תראי, זה נראה כמו גזר", היא קראה לי אתמול בערב. "גזר"? אני תוהה מה היא ציירה ובאה לראות. הילדה מצביעה בגאווה אל תוך הסיר. הצדק עמה, זה מאורך וכתמתם כמו גזר. היום היא התיישבה על הסיר כשהיא ממלמלת משהו על לעשות בו עגבניה. רק שלא תתחיל לפסל בקקי. או שאולי כן - זה יוכיח שהיא שלווה עם הנושא ומתחברת אל הקישקעס שלה. בלי עכבות.

הגאווה שלה. או שמא זו פרשנות שלי. האם היא באמת גאה כשזה מצליח לה או שהיא מרוצה שהצליחה לשמח אותי? האם בגיל הזה אפשר להפריד? בהתחלה שיבחנו אותה מאוד, אחר כך הורדנו את הווליום, כדי לא לעשות מזה עניין. ועדיין. עוד תפקיד שהכנסתי לרשימת המטלות ההוריות שלנו: ללמד אותה לשמוח בגללה, לא בגללנו.

לפני שנים התפרסם ראיון עם פול אוסטר בעיתון הארץ. הוא סיפר שם על רגע שבו חש גאווה עצומה על שסיים לכתוב משהו. פתאום בא בנו ומלא גאווה הזמין אותו לצפות ביצירתו שלו - קקי. זה מה שנקרא שיעור בפרספקטיבה.

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 19 מאי 2008, 21:50

אקפוץ אליכם ביום רביעי. נדבר מחר ונקבע.
את הספרים אשאיר אצלי עד שתספיקו לחטט :-)

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 10 מאי 2008, 10:09

תשאלי את שאקטי
שאקטי היא חברה טובה. היא מיד התקשרה להציע את הבית הקסום שלה, אבל הוא לא בתקציב שלנו.
תודה.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 10 מאי 2008, 10:08

הרסתותי
תראי, ההנחה שלנו היא שמה שאחרים לא רוצים יעלה פחות.
זה עבד לנו עד עכשיו. גרנו בבתים מקסימים ומעוררי השראה במחירים שפויים, בגלל שלקחנו מקומות שאחרים פסלו.
או שזה היה ביפו (כשיפו נחשבה למסוכנת), או בתים מתפוררים בתל אביב, תמיד בלי מזגן (אנחנו ממילא לא אוהבים).

שיהיה בהצלחה במציאת בית חלומותיך
הבעיה היא שבשנתיים הקרובות אנחנו חייבים להישאר ברחובות בגלל מכון ויצמן, ובשל שביתת הסטודנטים, הפינוי הגדול יחל השנה מאוחר יותר, כלומר באוגוסט.
בעלת הבית המקסימה שלנו לא מוכנה להאריך לנו אפילו שלושה שבועות עד סוף יולי, כי היא ממש חייבת לשפץ. אמרנו לה שאנחנו עם ילדה, וזה לא הזיז לה.
מה שאומר, שאנחנו לא מכוונים לבית חלומות, אלא למשהו נעים, שיתפנה בזמן.

חולצה לקטית

על ידי פלוני_אלמונית* » 07 מאי 2008, 08:55

תשאלי את שאקטי, הם עוזבים לבוסטון עוד מעט ומחפשים להשכיר את ביתם ברחוב בינימין

חולצה לקטית

על ידי קט_קטית* » 07 מאי 2008, 08:46

רצוי ישן (עד שנות החמישים), אפשרי מתפורר

הרסתותי...
שיהיה בהצלחה במציאת בית חלומותיך
(())

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 01 מאי 2008, 01:12

אתחיל מהסוף - את מוזמנת ליריד בשישי מכל מקום בארץ.
צריך להיות כיף, גם לילדים, שיוכלו לשחק בחצרות עם בתי העץ, בפינות היצירה ועם ילדים אחרים.
אם את באה, חפשי את טלי של מיקה.

אני לא ילידת רחובות אלא ראשון לציון, ואם כבר מזכירים מספרים, אחותך קטנה ממני בשנה.
אני מתגוררת ברחוב המלכים, ממש קרוב לקניון, עוד יותר קרוב למקווה. אז אני מסתובבת הרבה ברחובות ילדותך :-)
אנחנו באחד הבתים הישנים שעוד נשארו כאן בין בנייני הענק שממלאים את העיר.

לגבי התואר, אולי תנסי לעשות חישוב מדויק של כמה יעלה לך (פיסית, נפשית, כלכלית, משפחתית וכולי) להמשיך. כלומר, מה יהיה המחיר הריאלי. מול זה תעמידי את השכר, כלומר, מה באמת תרוויחי מזה. אופציה נוספת היא להמשיך לגרור את זה עד שזה לא יהיה רלוונטי, ואז לא תהיה לך התלבטות.

חולצה לקטית

על ידי אומניקי_בבית* » 30 אפריל 2008, 22:30

גם אצלי זה עוד לא נגמר.. למען הדיוק זה כנראה גם לא ייגמר בקרוב.
רק בשביל לפרט קצת יותר (מתבקש, לא?) אני כבר בשנה החמישית לתואר השני שלי, ובאבסורדיות גמורה גם משלמת על כל השנים האלה.
אחרי שלפנהי שלושה חודשים הבנתי שתזה כבר לא תצא פה, ביקשתי לעזוב ולהיפרד יפה.
מזכירת התכנית (שכנראה עשתה איזו השתלמות עם זו שלך) שיכנעה אותי לא לוותר, וגרוע מכך - שיווקה לי איזה מסלול חדש בתכנית,
משהו מעשי בשטח שלא צריך לכתוב תזה, "רק" (?) לקחת כמה קורסים ואולי להתנדב קצת איפשהו, ו... הופ! יש לך תואר שני ביד..
למה אני צריכה את זה? אני לא. זה לא יעזור לי בכלום. אבל איזה משפט מהילדות שמהדהד לי כל הזמן בראש: "רק לחמור מראים חצי עבודה" לא נותן לי לפרוש בשקט לקונכייתי החמימה והמוגנת...
ואז כבר רקמתי לי תוכניות איך בשנה הבאה אני חוזרת לספסל הלימודים, חדורת מוטיבציה ואולי גם קצת זמן פנוי לזה,
וזה אפילו מסתדר עם העבודה החדשה והכל, רק ש...
זה לא מסתדר עם ילד נוסף! אופס... אז מה, לחכות? לדחות את השעון הביולוגי או מה שזה לא יהיה שמתקתק לי שם בבטן? (זה לא עניין של גיל, אלא מוכנות ורצון עז). להשלות את עצמי שאחרי ילד שני, וכמובן תשופה משמעותית איתו בבית, אז אני אהיה מוכנה ללימודים האלה...
למה? איזה לימודים? מי בכלל יזכור את זה...
טוב, כמו שאת רואה התפרצתי, השארתי דלת פתוחה, ועוד הבאתי המון ארגזים יחד איתי.
ולסיום, לפחות בינתיים, אני אספר שנולדתי וגדלתי ברחובות עד גיל 9. אז הוריי ואני ושאר המשפוחה עברנו ליבנה, שם הם עד היום.
גרנו בהתחלה ברחוב ש. בן ציון ליד הבית ספר הדתי, אני חושבת, ואחרי זה בקליבנר, ליד בית-ספר ויצמן והקניון של רחובות, שלא היה אז.
אני ילידת 1978, ואם זה צעיר לך מדי, אחותי ילידת 1975.
ואת כל זה אני מספרת בתמורה לתשובה לשאלה הבאה: היריד ביום שישי הזה, אפשר לבוא גם מרחוק? ז"א סתם בגלל הסקרנות?
מקווה שתשמרי לי טוב על הארגזים...
ענבר.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 30 אפריל 2008, 12:07

מה סליחה - תתפרצי!
(יש מישהו שבאמת כותב דף אינטרנט למגירה?)

איך זה נגמר?
כרגיל במקרים כאלה, זה עוד לא נגמר.
מדי פעם אני משגרת מייל לראש התכנית, שואלת אם אפשר לסיים את התואר. הוא ענה בחיוב, אני מבטיחה להשלים את הרפרט ושני הסמינרים שנשארו לי לפני הבחינה, ונעלמת.
זה עדיין עצוב לי, אני בטוחה שיבוא יום שבו אצטער על כך, אבל כרגע אני לא מסוגלת. זמן ועת לכל דבר, לא?
מאידך, הצלחתי למקד את עיסוקי ולהיות יעילה יותר במה שאני כן בוחרת לעשות.

היכן ברחובות?

חולצה לקטית

על ידי אומניקי_בבית* » 29 אפריל 2008, 22:02

הפעם, זו היתה החלטה להשלים עם העובדה שלא אסיים את התואר השני.
מתוך סקרנות אישית ונהזדהות עמוקה, אשמח לדעת איך זה נגמר?
סליחה על ההתפרצות, אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי לפה,
אבל התחברתי אלייך בהקשר של רחובות, פעם גדלתי שם... :-)

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 28 אפריל 2008, 00:00

תודה לשתיכן.
נעים לדעת שאני לא כותבת רק לעצמי ;-)

חולצה לקטית

על ידי הגבירה_בחום* » 27 אפריל 2008, 11:52

את כותבת משו משו. (לא מבינה איך רק עכשיו גיליתי).
לגמרי...!
מסכימה עם כל מילה שכתבת כאן למעלה.
נעים מאוד (-:

חולצה לקטית

על ידי מי_מה* » 14 אפריל 2008, 22:41

את כותבת משו משו. (לא מבינה איך רק עכשיו גיליתי).

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 14 אפריל 2008, 01:36

"הלטאה פשוט עסקה בענייניה הלטאיים בדרכה הלטאית הפשוטה והישירה".

כך כותב דגלס אדמס בספרו הנפלא, החכם והחומל "הזדמנות אחרונה לראות".
הוא מספר שם על לטאת דרקון ענקית מקומודו, שרוצחת במלתעותיה החזקות בדם קר ובלי התנצלות תרנגולת. "היהירות הקרה, שאינה נרתעת, היא שהטרידה אותנו כל כך. אולם יהיו אשר יהיו הרגשות הזדוניים שניסינו להדביק ללטאה, ידענו שאין אלה כלל רגשותיה אלא רגשותינו שלנו... היא לא ידעה דבר על האימה, האשמה, הבושה והגועל שאנחנו, בעלי החיים היחידים החשים אשמה ובושה, ניסינו לייחס לה".

אני חושבת על העיסוק בעניינים לטאיים די הרבה.
אני חושבת על זה כשגדוד נמלים פורץ עוד חור בקיר המטבח, ואני בתמורה לנחישותו יורקת סיליקון נוזלי מאקדח טעון, מקנחת בניגוב פגרים קטנים (כמו סימני פיסוק על הקרמיקה המצויירת) ומשאירה אחרי כמה יתומות מחוסרות בית.
אני חושבת על זה כשאני אוכלת משהו שהיתה לו פעם אמא, תוך שאני מנסה לשכנע את עצמי שהכבוד שאני רוחשת לאותם רגעים משנה משהו.
אני חושבת על זה כשהבת שלי מקלקלת משהו, מנתקת לי בכוונה שיחת טלפון, בורחת כשאני מנסה להחליף לה חיתול מלא בקקי או דוחפת לי בכוח ידיים לחולצה כדי לשלוף משם ציצי ולינוק.
אני חושבת על זה כשלקוחות שלי לוחצים עלי לעבוד יותר מהר, בידיעה שאין להם כוונה לשלם בזמן.
אני חושבת על זה כשעובד הסתדרות מניח על הרצפה ערימות של מגזינים וניירת, חמישים מטרים ליד הפח שממחזר נייר.
אני חושבת על זה כשיתושה מעירה אותי בלילה כדי לסעוד על עורי ולא בדיסקרטיות.

זה לא שהשלמתי עם כך שעולם כמנהגו נוהג, עדיין יש דברים שמעצבנים אותי ומעציבים אותי. אבל אז אני מזכירה לעצמי שכל חלק בעולם הזה בנוי כדי להתאים לחלק אחר בו, ואיכשהו, דברים מסתדרים כך ולא אחרת.

אני חושבת על זה, קצת יותר בבלבול, כשאני חורגת ממנהגי וקוראת עיתון.
מותר האדם, עאלק. לא מעט בעלי חיים אוכלים את צאצאיהם, לפעמים זה מה שמציל צאצאים אחרים ומשמר את הגזע. אנחנו, שמצליחים להמציא דרכים יעילות יותר לשמר חיים, נחרדים מזה מאוד. אבל חלקנו מענים את ילדינו עינויים שהורגים בהם רקמות, שמותירים אותם גופים פגועים, נפשות מעונות, שאחר כך יולידו צאצאים משלהם עם סיכוי רב להיות מעונים בעצמם. כי מה ילד שרמסו את כבודו ואת גופו יכול לתת אחר כך? אולי יותר ממה שאני חושבת. אולי לא. זה בטח מאוד שונה מאחד לשני, ובכל זאת. בעלי חיים (מה שכולל אותנו) לומדים להיות הורים מצפיה בהורים. (רק אחרי שהפכתי לאם גיליתי כמה מודעות עלי להפעיל כדי לא לשכפל מה שנתפס בעיני כטעויות של הורי, של תרבותי). בשם חופש הבשר והנפש אנחנו מאפשרים לסוטים שבינינו להמשיך להוליד ילדים נוספים שבהם יתעללו, עד שמישהו יתערב ויתחיל להעביר אותם ממקום למקום, תלושים וכואבים לעולם. אנחנו חיות. ואנחנו עושים את מה שחיות מסוגנו עושות.

לפעמים אני שואלת את עצמי איך אפשר לגדול בלי חיבוקים ונשיקות ומלים רכות ועידוד מתמיד. אני מודדת מלים בסולם של עוצמות, כאילו היתה נפשה של בתי עשויה זכוכית עדינה, שנרעדת להדים שמחזיר לה סונאר רגשי כלשהו. זיכרונותי לימדו אותי לחשוש מכל מה שאני עלולה לשדר לה, וכשאני מאבדת סבלנות או נוהגת שלא בתבונה, אני תוהה איך זה ישתקף בה.

יש מי שיגיד שדווקא יד קשה ולשון צובא יהפכו אותה לאדם חזק וחיוני. אולי. מה אני יודעת. לטאה שכמוני, לא מבינה לטאות אחרות. אוכלת, מחליפה חומרים, מתה בכל יום עוד קצת. מתבסמת בריח ההדרים והבוהיניה. רואה בעצמי בת מזל.

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 25 מרץ 2008, 15:08

תודה יקירתי. אני יכולה להסביר לו בעצמי... אבל הצרידות כבר השתפרה. הלכתי לדיקור אתמול, זה משפיע יותר טוב מכל תרופות הסבתא.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 25 מרץ 2008, 14:32

קטקטית,
איזה קטע, בדיוק קראתי על פסטיבל אוכל קלטי מסורתי בסקוטלנד, ותהיתי איך הם יודעים מה בישלו הקלטים, שנדמה לי שלא השאירו אחריהם מסמכים כתובים (רק מונומנטים). היה כתוב שם שהם מתבססים על ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת הברזל וזרעים. העיקרון הוא שילוב של אוכל אורגני ובישול איטי.

יער,
תודה! גם שלך (שמתוייק אצלי על המדף שמאחד כמה שפות, כי אין לי מספיק ספרים מהשפות הללו למדפים נפרדים :-)

תזמורת,
רוצה שאסביר לזוגך איך מכינים סירופ בצל?
(בפעם האחרונה שהייתי צרודה וסירבתי להקריא למיקה סיפור, היא נישקה אותי בגרון ושאלה אם עכשיו כבר לא כואב ואני יכולה להקריא לה...)

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 24 מרץ 2008, 10:33

יום ששי הכי נראה לי. עכשיו אני בכלל חולה ומעוכה ואל תתקשרי אלי כי אין לי קול.
ב 4 לחודש יש לי יריד ואין לי מחליפה, אז לא אוכל להגיע לטיול...
נדבר.

חולצה לקטית

על ידי יער_נורווגי* » 24 מרץ 2008, 10:16

לא יודעת מי את אבל באתי להגיד שהניק שלך מגניב ביותר!

חולצה לקטית

על ידי קט_קטית* » 24 מרץ 2008, 08:52

"לקטית" דומה ל"קלטית" :-)

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 24 מרץ 2008, 08:35

:-) משעשע, בעיקר משום שמעולם לא השתמשתי בחולצות הנקה.
למה סקוטלנד?

חולצה לקטית

על ידי קט_קטית* » 24 מרץ 2008, 00:28

ישבתי מול המסך עם חולצה נוטפת חלב, ומה שיצא זה משחק מלים על חומצה לקטית
פוגשת את הדף שלך כל פעם שמחפשת את דף הבית שלי (נפלאות החיפוש) וטעיתי לחשוב כי זהו דף שמוקדש לחולצות הנקה מסורתיות, שמקורן ככל הנראה בסקוטלנד.
לא ברור איך הגעתי לזה, כל אחד והאסוציאציות שלו...
לפחות הייתי יותר קרובה מאורי יורמן D-:

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 23 מרץ 2008, 22:59

מצחיק, אורי, לא חשבתי על האפשרות לקרוא את הכינוי שלי בהקשר למשמעות של ליקוט. אני מתגברת על הפיתוי להתפייט כאן על כך שבמובן מסויים כולנו כאלה, ואולי כל הדפים האישיים הם תת קטגוריה של מדור לקטים, ועוברת לשאלתך - המשמעות המקורית. התחלתי לכתוב במרחב הווירטואלי קצת לאחר לידת בתי. ישבתי מול המסך עם חולצה נוטפת חלב, ומה שיצא זה משחק מלים על חומצה לקטית. באותם ימים, עולם האסוציאציות שלי ניזון בעיקר מנושאים כאלה.

תמי, בשמחה!

תזמורת, ברביעי בוקר מיקה בגן. אפשר שלישי בוקר או חמישי אחה"צ, או שישי. מה דעתך?
אני יודעת שחיפשת אותי היום, היינו בעיצומה של חלוקת משלוחי מנות לשכנים של הגן, ואת הסלולרי השתקתי בתיק.
בואי ננסה לדבר מחר, גם כדי להחליט על מקום לטיול.

סוסת, תודה על המחמאות. יש לי בלוג בתפוז, בין הארץ לשמים, אני משתמשת שם באותו כינוי. את מוזמנת.
פתחתי אותו כדי לשמור זיכרונות שקשורים באמהות שלי, אחרת אשכח הכל, וקשה לי מדי למצוא זמן לעדכן שני בלוגים.

חולצה לקטית

על ידי סוסת_פרא* » 23 מרץ 2008, 16:25

רק עכשיו גיליתי ת'דף שלך, ואת כותבת מ-ק-ס-י-ם.
יש לך גם דף בלוג אחר?

בכל אופן, בא לי עוד מזה !
אז אשמח אם תכתבי עוד...

מאוד הזדהיתי גם עם הבלבולים והקושי להחליט, והחיפוש אחר הקול הפנימי.

גריינתי את המשפט שכתבת על בתך המנסה לפתוח קופסא. זה מדהים. אהבתי מאוד.

חוצמזה, מצטרפת לשאלתו של אורי:
מה פשר הכינוי שלך?

(את יכולה לענות כאן, ואז זו תהיה תשובה לשנינו. בעצם, אני בטוחה שיש עוד אנשים שתהו :-))

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 23 מרץ 2008, 12:34

הי
מבטיחה להתקשר בקרוב, אחכה שירדם בצהריים.
נשמח להפגש, אולי ברביעי בבוקר?
שומרת לך את הכריות כמובן :-)

חולצה לקטית

על ידי אורי_יורמן* » 28 פברואר 2008, 00:09

כשראיתי את שם הדף מיד רציתי לבדוק ואז הבנתי שזה בכלל דףבית אישי :-)
אז סתם ככה, אני שואל - מה פשר הכינוי שלך?
{@

חולצה לקטית

על ידי תמי_ורדי* » 27 פברואר 2008, 23:50

אהלן!תודה על ההמלצה! אבדוק את זה...:-)
תמי

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 29 יוני 2007, 00:28

הי
יש לנו מאווררים, תודה. מחר גם מתקינים לנו מאוורר תקרה במרפסת :-)
את תבואי???
גם יום שני יהיה טוב. תוכלי לחטט במה שישאר (מוכנה להשאיר את זה בשבילך עוד יום).

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 29 יוני 2007, 00:03

גם אותך!
ההורים הדליקו לי נר על עוגת המשמשים המסורתית. מיקה כיבתה ניסתה לכבות אותו ובאופן כללי חשה שהכל לכבודה (-:
אחרי ההפתעה שלכן, היא שרה לי באוטו היום יומולדת לטלי וגם היום יומולדת לחברים. יש גרסה ג'נרית כזו עם החברים והיא כנראה שמעה אותה פעם.

בינתיים, אני במרוץ נגד הזמן שאוזל, כדי להספיק לסיים עבודה לפני הטיסה.

חולצה לקטית

על ידי שרון* » 27 יוני 2007, 13:15

נעים לפגוש אותך גם פה (-:
המשכת לחגוג אתמול?

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 27 יוני 2007, 00:11

טוב, אז אני מכבה את הכובע שהבערתי על ראשי.

חולצה לקטית

על ידי עודד_המחפש* » 26 יוני 2007, 23:51

מצחיק.
לא זכרתי שכתבתי, אז בטח שלא חשבתי שאת לא מנומסת. אם כבר אז עכשיו אני חושב כך :-)

עודד

חולצה לקטית

על ידי עודד_המחפש* » 26 נובמבר 2006, 08:49

חולצה, נכנסתי לפה כי שם הדף סיקרן אותי, ומצאתי פה המון דברים כתובים יפה מאוד, ומעוררי הזדהות.
ואז ראיתי שארני היקרה כותבת לך באופן אישי, אז בכלל הסתקרנתי.

אחרי שקראתי את הדברים, רציתי להמליץ לך על שני ספרים, בסגנון "לשכנע את המשוכנעים", אבל הרבה פעמים זה עוזר לעשות סדר בראש (או קצת יותר בלגאן):
  1. סדרת ישמעאל בנוגע לשאלה למי יש זכות להחליט על מי (הסיפור עם העכבר והיבלית)
  2. פינוקיו יורד מהפסים של דני לסרי, בנוגע לבחירת מסלולים בחיים.
ומכיוון שהדף יחסית חדש (טוב, שלושה חודשים זה לא מעט, אבל בשבילי הוא עוד קצת חדש), אני עוד מרשה לעצמי להגיד: ברוכה הבאה @}

חולצה לקטית

על ידי ארני_ש* » 26 נובמבר 2006, 07:12

הי . מתגעגעת . איפה את ?

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 26 אוקטובר 2006, 18:42

אמש שאלה אותי אשה שמנסה לעזור לי עם כמה תקיעויות, "היכן את מרגישה את הקול הפנימי שלך, כשאת מקשיבה לו?". לא רק שלא יכולתי להשיב, אלא שמיד הרגשתי את קמט ה-אויש שבין הגבות מעמיק. מאז אני אמורה לחקור את הקול הפנימי שלי, ולנסות להבין מתי אני מקשיבה לו ומתי שולחת אנטנות להתרכז בנתונים חיצוניים. לכן פתחתי את הדף היכן נמצא הקול הפנימי?. מקווה שיהיה מעניין.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 26 אוקטובר 2006, 11:17

אומרים שכאשר אדם מתבונן במראה ורואה בה את אביו, סימן שהוא מזדקן.
אני מתבוננת באבי ורואה בו את עצמי הקטנה.
זו שמתנצלת כל הזמן, זו שפוחדת מכל דבר, זו שלא סומכת על איש. זו שהודפת כל סיכוי לשיפור.
אבא, אני רוצה להגיד לו, זה לא ככה. יהיה הרבה יותר קל אם רק תרפה.
אבל הוא לא מבין למה בכלל צריך לדבר על דברים, אז אני שותקת. מנסה להתרכז בחלקים היפים שלקחתי ממנו.
מוזר, עד שילדתי לא ראיתי את כל זה. לא הייתי במגע צפוף מספיק עם ההורים.
"לא היית במגע צפוף מספיק עם עצמך", מתקן הבנזוג, שבניגוד אלי יודע לאתר תבניות בעולם.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 26 אוקטובר 2006, 11:05

ארני, תודה. אכן, אמרתי לא. לקח לי קצת זמן להשלים עם ההחלטה, אבל זה עבר.
אורית, את צודקת. צריך רק להקשיב.

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 25 אוקטובר 2006, 11:58

מדהים אותי לראות איך היא מצליחה למצוא איזון שכזה, כולה תשעה חודשים על פני האדמה הזו. היא נאבקת, אבל יודעת לוותר בכבוד. מנסה, אבל מקבלת את גבולותיה. בלי לחשוב על זה בכלל, היא נעה קדימה.
בשביל זה היא שם- שתלמדי ממנה :-) יש לכולנו הרבה מה ללמוד מהקטנים האלו.

חולצה לקטית

על ידי ארני_ש* » 25 אוקטובר 2006, 02:55

חבל שלא תגיעי מחר , אנחנו מזיזות מיקום אז תתעדכני בפעם הבאה .
בהזדמנות כשאני כבר בדף שלך קראתי אותו .
וואו . אםלא היית עיתונאית היית צריכה להיות את כותבת כל כך חי ומרגש וגם מאוד הזדהתי עם חלק גדול .
אני מבינה שאמרת לא גםלהצעת העבודה שדיברנו עליה בשבוע שעבר .

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 25 אוקטובר 2006, 00:22

ביקור באוניברסיטה גרם לי להבין משהו חשוב לגבי עצמי: אני כל הזמן מחפשת אחר כוחות חיצוניים שיסיטו אותי מהמסלול. כל כך קשה לי לקחת אחריות על החלטות, שמיד לאחר שאני מקבלת אותן, אני פותחת פיוניות לקלוט כל טיפת טל שתחלחל ותעשה את העבודה במקומי. הפעם, זו היתה החלטה להשלים עם העובדה שלא אסיים את התואר השני. אפילו הכנתי תשובות לשאלות שהבת שלי תשאל אותי כשתגיע לגיל שבו מנסים להתבונן בכשלונות של ההורים אבל עדיין לא מסוגלים להבין אותם.

חמש שנים שאני מתפרפרת בגילמן, נהנית מכל קורס וסובלת מכל עבודה. במהלך התואר נאלצתי לקבל את העובדה שלא נועדתי להיות חוקרת, ושעיתונות אכן מתאימה לי יותר. זה קשור למחוייבות ולהתמדה שקשה לי לגייס וכן לנטייתי לקפץ מפרח לפרח בהתלהבות שמתפרצת ושוככת תוך זמן קצר. המון נושאים מעניינים אותי, ואני נהנית מאוד מליקוט החומר, מעיבודו ומשיחות סביבו. אבל כשזה מגיע ליצרנות - אני נתקעת. כך הצלחתי להחליף שלושה נושאים לתזה, עד שהפנמתי את מה שאמר לי פעם פרופ' טורי הזכור לטוב: "אז את לא תהיי דוקטור. לא כל אחד צריך. אבל נורא מעניין לשבת איתך על כוס קפה".

אבל אז באה לאה, המזכירה, ושוב הצליחה לשכנע אותי לשבת מול המחשב ולארגן המון פתקים לטקסטים שיש להם התחלה, אמצע וסוף עם גונג. "את לא חייבת", היא אמרה בשקט המחוייך שלה, "אבל חבל". ותוך שהיא בודקת כמה חובות נשארו לי ומחשבת חישובים בקול, אני מעבירה עיניים מופתעות ממנה אל התינוקת שלי שניסתה בנחישות לפתוח מגירות נעולות, ולא מבינה איך היא שוב עשתה לי את זה. איך היא הצליחה במבט אחד להכניס בי מוטיבציה לעשות משהו שאני בכלל לא בטוחה שיש סיבה להתעקש עליו. "רק באתי לומר לך שלום", אני מתנשפת כשהיא עונה: "חשבי על זה. אפשר, אבל רק אם את רוצה באמת".

ומהו אותו דבר שאני רוצה באמת? כל כך אני פוחדת מלא להשיג אותו, שאני מעדיפה לא לרצות. וכשנעשה לי קשה, אני מחפשת דרכי מילוט ומשכנעת את עצמי שלא באמת רציתי, או שמה שחשבתי שרציתי לא היה נכון לי. או שהיה נכון, אבל לאותו רגע של התחלה, לא לעכשיו. איך שלא אסובב את זה, מדובר בכרוניקה של ויתור ידוע מראש.

הילדה שלי מנסה לפתוח קופסה. היא מעבירה אותה מיד ליד, בודקת תנוחות שונות, וכשהיא מבינה שאין לה סיכוי, היא מניחה אותה בצד ללא אכזבה ומחפשת משהו אחר לשחק בו. מדהים אותי לראות איך היא מצליחה למצוא איזון שכזה, כולה תשעה חודשים על פני האדמה הזו. היא נאבקת, אבל יודעת לוותר בכבוד. מנסה, אבל מקבלת את גבולותיה. בלי לחשוב על זה בכלל, היא נעה קדימה. יכולה ללמד אותי דבר או שניים על יעילות.

חולצה לקטית

על ידי פפריקה_הונגרית* » 24 אוקטובר 2006, 14:17

:-)
לא הייתי מאושרת יותר קודם, פשוט היתה לי אשליה של חופש.
כיף לך! זו תובנה ענקית לדעתי!

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 23 אוקטובר 2006, 22:48

חן, תודה. גם על שתי המחמאות וגם על שבזכותך קראתי את המשפט שלי שלוש פעמים, וחשבתי עליו. עדיין קשה לי לא לרקוע ברגליים ולרצות את החיים שלי בחזרה. לא הייתי מאושרת יותר קודם, פשוט היתה לי אשליה של חופש.

חולצה לקטית

על ידי פפריקה_הונגרית* » 20 אוקטובר 2006, 15:03

אה- אם את לא רוצה שאגריין- תגידי ואסיר את המשפט!

חולצה לקטית

על ידי פפריקה_הונגרית* » 20 אוקטובר 2006, 15:00

ברשותך- מגריינת את-
אולי לשם שינוי הגיע הזמן שאני אעמוד בצד - הרי עד שהיא באה לעולם הייתי במרכז. אולי אפשר להתאפק עוד קצת ולעשת דברים אחרים בינתיים

וגם רוצה לאמר-
איזה ניק מדליק!!! |Y|

@}

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 17 אוקטובר 2006, 20:19

אוי ואבוי!!! איזה מזל שלא קרה שום דבר יותר גרוע!!! אני מקווה ששתית הרבה רסקיו...
אם תשלחי לי מייל אשלח לך את המספר, המייל שלי בדף שלי. בכל מקרה אנחנו מתראות מחר, לא?
שיהיה לילה שקט ובטוח.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 16 אוקטובר 2006, 08:14

בוקר והילדה משחקת בחפצים יומיומיים.
צוחקת כשהיא מתבוננת בי עושה לה הופעת ספיישל באמבטיה, עם המיקרופון והכל.
היה גם הדרן.
יש לנו זמן.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 16 אוקטובר 2006, 00:22

סתיו חדש מנשיב ריחות של גשם לתוך חדר השינה שלנו. פוקחת עיניים, אני מביטה בתינוקת הנמה בשלווה, מעבירה מבט אל אביה ומבינה שלא הצלחתי להתכסות בקורי חלומות יחד איתם.ראיון העבודה מהצהריים מתרוצץ במוחי, וכמו במשחק צורות, אני מנסה להתאים את החלקים לחורים הנכונים; היכן יכולתי לענות נכון יותר, להבריק יותר, להרשים. אבל רוב החתיכות נשארות בחוץ, כי כל הרעיון של עבודה מחוץ לבית במשרה מלאה לא מצליח להתאים לעולם הנוכחי שלי.

יש לי ילדה בת תשעה חודשים בבית, ויש כאן בנזוג שצריך תמיכה ויחס, וכל זה לא מסתדר עם משרה מלאה-פלוס בעיר אחרת במסגרת תובענית. תמונות מהחיים הקודמים שלי צפות מולי, ואני יודעת כמה קל לי להישאב ולהתמכר להישגים הקטנים שמציעה העבודה. זוכרת את הערבים שבהם הוא היה מחכה לי עם ארוחת ערב ונרות שטפטפו על השולחן בציפיה שאגיע בזמן הנקוב. אבל תמיד היה ברגע האחרון עוד משהו דחוף לעשות, עוד שיחה חשובה, עוד מייל לשלוח.

את כל האנרגיה הזו אני מפנה כבר זמן מה כלפיה. שוב לא נשאר מספיק בשבילו, אבל לפחות היא נמצאת כאן לנחם. ואני, שחשבתי שסופסופ הצלחתי לא רק להבין מה באמת חשוב, אלא גם להתחיל ליישם, נדלקת מחדש. פנו אלי, התרשמו ממני ואולי אפילו עומדים להציע. ואני אצה בהתרגשות כמו פו הדב אל כד של דבש אחרי לילה של צום, מלאה רגשות אשם אבל שועטת. נכון שגם אני חושבת שעדיף לילדה אם תישאר בבית עד גיל שנה וחצי, אפילו שנתיים. נכון שאני לומדת ממנה המון, גדלה יחד איתה, זוכה בהמון זמן לפגוש אנשים מדהימים, אבל... מה עם החלק ההוא שבי שנשאר מורעב? מה עם החלק שזקוק לחיזוקים שרק עבודה (בתחום שלי) יכולה לתת?

ומתי כן? כשהיא תהיה בת חמש זה יהיה בסדר להגיע בערב הביתה? בת עשר? ואם יהיה עוד צאצא בעוד כמה שנים? הבנזוג מציע להפסיק לזמן-מה את הדוקטורט ולהישאר בבית במקומי, אבל השעון הביולוגי מתקתק בתחום שלו ברעש מחריש אזניים. ומה פתאום להתחיל לשאוב חלב עכשיו, אני מזכירה לעצמי. ומי ירדים אותה בידיים, כי היא לא יכולה אחרת. ומי ישמע אותה אומרת את המילים הראשונות. ולמה שהיא תעמוד בתור עם תינוקות אחרים לקבל מה שהיא צריכה. אולי לשם שינוי הגיע הזמן שאני אעמוד בצד - הרי עד שהיא באה לעולם הייתי במרכז. אולי אפשר להתאפק עוד קצת ולעשת דברים אחרים בינתיים. פחות זיקוקימִיִים, פחות ממכרים, אבל יותר הולמים.

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 26 אוגוסט 2006, 11:28

תודה לכן! |H|

שאקטי, אל תאיימי. נראה מי מאיתנו תצליח להתגבר על הסקלרוזה ולזכור...

אורית, אין לך מושג כמה אני מחכה לימי רביעי הללו (טוב, עכשיו אולי יש לך).

חולצה לקטית

על ידי תזמורת_הים* » 26 אוגוסט 2006, 10:00

איזה יופי! משמח מאד לראות אותך כאן. תתחדשי {@
<מחכה לכן ביום רביעי>

חולצה לקטית

על ידי שאק_טי* » 26 אוגוסט 2006, 01:35

אני חזקה יותר, ויכולה עליו


נדמה לך :-)

תזכירי לי לספר לך בהזדמנות על האילוף שקיבלתי מעכברי וחתולי דירת הקרקע שלי בתל אביב......

ותתחדשי

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 26 אוגוסט 2006, 01:32

יש לנו עכבר במטבח. הוא הציץ פעם אחת כשהפתענו אותו, והשאיר את תוצרי המטבוליזם שלו במגירות של הסכו"ם. התכנית כרגע היא לפתות אותו להיכנס למלכודת ולשחרר אותו בשדה. מצד שני, מה הוא מפריע לנו, אני שואלת את הבנזוג. הא מחרבן בין הסירים, עונה הבחור בשלווה. אה, נכון. וזה גם לא הבית שלו - הוא לא משלם שכר דירה ולא עושה קניות.

אז נכון, אני לא ממש מרגישה נוח שהוא כאן איתנו, מסתובב לי במטבח. אבל הוא שוב מעלה בי שאלות לגבי הזכות שלי להחליט לגביו. שוב, כי זה קרה בכל פעם שתלשתי יבליות בגינה - מי אני שאחליט מה נשאר ומה הולך. התשובה ברורה, אני חזקה יותר, ויכולה עליו. ואני מסוגלת לעצב את המרחב שלי, אפילו בניגוד לרצונו. מצד שני, זה הוא שמצליח בינתיים להתחמק מאיתנו, ואנחנו אלה שלא נעים להם. אז מי כאן חזק באמת?

חולצה לקטית

על ידי חולצה_לקטית* » 26 אוגוסט 2006, 01:16

אמצע הלילה, הילדה עוד מעט תתעורר לאכול, ובמקום לישון אני יושבת מול המסך על כדור כחול ופותחת דף בית אישי. למה? משום שהגיע הזמן.
אז הנה אני, אישה בת שלושים ושתיים. אם למיקה כבר שבעה חודשים ושבוע. בתזוג של בנזוגי כבר שש שנים וחצי. סופרת-ימים מצויה.

חזרה למעלה