על ידי אורי_ה* » 01 פברואר 2007, 17:33
חשש ענק שאולי אני עוצרת לו את ההתפתחות
התפתחות זה עניין אישי לגמרי. לכל ילד, וגם מבוגר, יש הקצב שלו בעולם.
אם אין עניין רפואי, חלילה, או מגבלה, אז מה המשמעות אם הוא ידבר בגיל 10 חודשים או שלוש? ילך בגיל 6 חודשים או שנה וחצי?
נדמה לי שבשורש הקונספציה התומכת בחינוך ביתי מונחת ההנחה שאני לא מעוניינת לשים את הבן שלי בחוד החנית של המירוץ להתאמה סביבתית.
אני מבקשת לגדל אותו באהבה וסבלנות ולתת מענה לכל צרכיו על פי המקצב והאופן להם הוא זקוק.
זה לא מסיר את האחריות מעל כתפנו להעניק לו את האפשרות לפגוש עוד ילדים ולפתח מיומנויות חברתיות, באותה מידה שבאחריותנו לאפשר לו חשיפה לכל דבר אחר שיש לו צורך בו.
אם יש לו צורך חברתי שלא מקבל מענה, העניקי לו את האפשרות.
יש אלף דרכים מלבד גן לתת את זה.
יש לי בן בגיל הזה בדיוק, שהתחיל לגלות צורך ורצון במפגש עם עוד ילדים, ואני מקפידה להעניק לו את זה.
זה חלק מסדר היום שלנו כמו אוכל ושינה.
אם אין לו ממש צורך מובהק, הניחי לזה.
כמו שלא היית מתעקשת להאכיל אותו במאכל שהוא לא אוהב, גם אם העולם כולו היה גורס שזה מאוד בריא, וכל הילדים של השכנים מלקקים את האצבעות.
אולי אם הוא היה בגן, הוא היה רץ יותר מהר, מדבר בשטף ויודע לשחק בשלישיה. אולי. אפילו סביר שכך.
יש לי יסוד להניח שהוא היה מתאים את עצמו לסביבה בעוד פרמטרים. השאלה אם זה מה שאת רוצה.
גם יש סיכוי שהוא יהיה בודד חלק מהזמן, צריך להתחרות על תשומת הלב של המבוגרים סביבו, וזקוק לאמא, ורק לאמא, כשהוא נופל מנדנדה, או חוטף איזו צ'אפחה.
ויש גם דברים נפלאים בגן, אני בטוחה.
ויש גננות אוהבות ויצירתיות, ויש ילדים חמודים להפליא וקבוצת השתייכות, ובטחון באנשים אחרים, וסקרנות לאפיקים חדשים.
ואני באמת באמת מאמינה שאין מישהו בעולם שיכול להעניק לו מה שאת מעניקה לו בהיותך אמא שלו, אם את בוחרת בלב שלם במקום הזה.
אם היית חולקת אתנו קושי מהותי, אומרת שאת זקוקה לזמן משל עצמך, שעייפת או מאסת במודל הקיים, הייתי חושבת איתך ברצינות על האפשרות של גן, או מסגרת מתאימה.
אתם נשמעים מאוד מאושרים יחד.
אני מאמינה שכל זמן שנראה שהחברים במשוואה המשפחתית מאושרים, והבחירה מתאימה לכל הצדדים, אין סיבה לשנות אותה.
ברגע שמי מהצדדים נראה לא מאושר או חסר באופן מהותי, הייתי בודקת מה השלב הבא.
האם מדובר בצורך קונקרטי פתיר, או שצריך לשנות קונספציה.
נראה לי שהילד שלך, המיוחד שלך, זכה באמא רגישה ומלאת אהבה, שנותנת לו את כל המרחב להפתח לאט, קשוב, קרוב ללב ולגדול להיות מי שהוא.
זו זכות גדולה.
[u]חשש ענק שאולי אני עוצרת לו את ההתפתחות[/u]
התפתחות זה עניין אישי לגמרי. לכל ילד, וגם מבוגר, יש הקצב שלו בעולם.
אם אין עניין רפואי, חלילה, או מגבלה, אז מה המשמעות אם הוא ידבר בגיל 10 חודשים או שלוש? ילך בגיל 6 חודשים או שנה וחצי?
נדמה לי שבשורש הקונספציה התומכת בחינוך ביתי מונחת ההנחה שאני לא מעוניינת לשים את הבן שלי בחוד החנית של המירוץ להתאמה סביבתית.
אני מבקשת לגדל אותו באהבה וסבלנות ולתת מענה לכל צרכיו על פי המקצב והאופן להם הוא זקוק.
זה לא מסיר את האחריות מעל כתפנו להעניק לו את האפשרות לפגוש עוד ילדים ולפתח מיומנויות חברתיות, באותה מידה שבאחריותנו לאפשר לו חשיפה לכל דבר אחר שיש לו צורך בו.
אם יש לו צורך חברתי שלא מקבל מענה, העניקי לו את האפשרות.
יש אלף דרכים מלבד גן לתת את זה.
יש לי בן בגיל הזה בדיוק, שהתחיל לגלות צורך ורצון במפגש עם עוד ילדים, ואני מקפידה להעניק לו את זה.
זה חלק מסדר היום שלנו כמו אוכל ושינה.
אם אין לו ממש צורך מובהק, הניחי לזה.
כמו שלא היית מתעקשת להאכיל אותו במאכל שהוא לא אוהב, גם אם העולם כולו היה גורס שזה מאוד בריא, וכל הילדים של השכנים מלקקים את האצבעות.
אולי אם הוא היה בגן, הוא היה רץ יותר מהר, מדבר בשטף ויודע לשחק בשלישיה. אולי. אפילו סביר שכך.
יש לי יסוד להניח שהוא היה מתאים את עצמו לסביבה בעוד פרמטרים. השאלה אם זה מה שאת רוצה.
גם יש סיכוי שהוא יהיה בודד חלק מהזמן, צריך להתחרות על תשומת הלב של המבוגרים סביבו, וזקוק לאמא, ורק לאמא, כשהוא נופל מנדנדה, או חוטף איזו צ'אפחה.
ויש גם דברים נפלאים בגן, אני בטוחה.
ויש גננות אוהבות ויצירתיות, ויש ילדים חמודים להפליא וקבוצת השתייכות, ובטחון באנשים אחרים, וסקרנות לאפיקים חדשים.
ואני באמת באמת מאמינה שאין מישהו בעולם שיכול להעניק לו מה שאת מעניקה לו בהיותך אמא שלו, אם את בוחרת בלב שלם במקום הזה.
אם היית חולקת אתנו קושי מהותי, אומרת שאת זקוקה לזמן משל עצמך, שעייפת או מאסת במודל הקיים, הייתי חושבת איתך ברצינות על האפשרות של גן, או מסגרת מתאימה.
אתם נשמעים מאוד מאושרים יחד.
אני מאמינה שכל זמן שנראה שהחברים במשוואה המשפחתית מאושרים, והבחירה מתאימה לכל הצדדים, אין סיבה לשנות אותה.
ברגע שמי מהצדדים נראה לא מאושר או חסר באופן מהותי, הייתי בודקת מה השלב הבא.
האם מדובר בצורך קונקרטי פתיר, או שצריך לשנות קונספציה.
נראה לי שהילד שלך, המיוחד שלך, זכה באמא רגישה ומלאת אהבה, שנותנת לו את כל המרחב להפתח לאט, קשוב, קרוב ללב ולגדול להיות מי שהוא.
זו זכות גדולה.