_אולי הילדים שלך לא.
אבל יש ילדים שכן.
ותתפלאי לשמוע, לפעמים אלה ילדים רגילים, נורמליים, מבתים אהובים ומכבדים,
שאמא שלהם ואבא שלהם לא מזניחים אותם ולא מתעלמים מהם.
לפעמים אלה ילדים שעובר עליהם יום רע, או תקופה רעה,
לפעמים אלה ילדים בעלי מזג סוער
וכו' וכו' וכו'.
ההנחה הסמויה העולה מדבריכן היא שילד שנוהג ככה משהו לא בסדר איתו, או עם אמא שלו.
לפעמים זה פשוט לא נכון_

האם קראת מה שכתבה בשמת בהודעה האחרונה? כי התגובה לא נראית כך. את מייחסת לה דברים שלא כתבה ושלא עולים מדבריה. לדעתי, מה שעולה הוא בדיוק ההפך ממה שהבנת.

יש לי הרגשה שכל אחד/ת כאן מדברים על גילאים מאד שונים, ואולי מכאן הבדלי הגישות. למי שיש לה ילדים גדולים יותר, הגיוני שאינה צריכה להצמד לילדים וכן לצפות שיהיו מסוגלים לפתור קונפליקטים ברמה זו או אחרת ללא אלימות, ולבקש עזרה כשצריך (אפילו ברמת ה"אמא היא אמרה לי/עשתה לי..." המעצבן עד מאד, שהוא בעצם לא רק נסיון 'הלשנה' אלא בעיניי בקשת עזרה ותווך). ואילו אמהות לבני 3-4 ואפילו 5 צריכות להיות יותר צמודות ולשים יותר לב מה קורה, כי הקטנים עדיין לא למדו חלק מהמוסכמות והמקובלות החברתיות, ובגילאים האלה יש יותר נטייה לפיזיות ו/או לתגובות קיצוניות.

אני לא חושבת שחינוך ביתי הוא מפלט מאלימות, אבל אני כן שמה לב להבדלים בין הילדים שבחינוך ביתי ובין אלו שבבית הספר, בעיקר בגילאי בית ספר אצל הילדים הגדולים יותר. יצא לי לראות לא מעט ילדי בית ספר (כתות יסודי גבוהות, למשל, או תחילת חט"ב) הולכים מכות, מתכתשים, הולכים בחבורות ולועגים לאחד מהם כולם ביחד... עדיין לשמחתי לא יצא לי לראות יחסים כאלו והתנהגויות כאלו בין ילדים בחינוך ביתי בגילאים מקבילים. בהחלט כן יצא לי להיות נוכחת במצבים של אלימות פיזית או מילולית אצל ילדים יותר קטנים, אבל אני לא חושבת שזה קשור לאופן החינוך כל כך (כן ברמה מסויימת אבל לא רק) כי כאמור, יש גם השפעה על גיל הילד והשלב ההתפתחותי שלו.

עוד נקודה חשובה שאולי לא הובנה:
[u]וחוץ מזה, מה עם: "אתה לא יכול לעלות למגלשה עכשיו", "את לא יכולה לשחק כאן עכשיו", סתם לחסום (כמבלי משים) את הירידה של ילד אחר ממתקן ועוד אינספור כאלה?[/u]

כשיש בכי והיעלבות והעניינים מסלימים, זה כבר אחרי כל מיני מקרים כאלה, של "אנחנו לא משחקים איתך עכשיו", או קריאה בשמות, או לצחוק על ילד מסוים.
ואז בד"כ הילד המכה הוא הילד שהעליבו/צחקו/אסרו עליו, והוא אמור להינזף למרות שהוא יגיד "אבל הם אמרו..." (שלזה התשובה הסטנדרטית היא "אז תתעלם מהם", קל להגיד אבל מכאיב לעשות).

גם אני במפגשים ראיתי לפעמים, שדיבור תוקפני ולעיתים מעליב זוכה להתעלמות. למשל, אם ילד א' רוצה לשחק עם ילד ב', ילד ב' יצעק עליו: "לא!! לא רוצה לשחק איתך!!" ממש ליד האימהות, בלי שום תגובה מצידן. אז כמובן שלגיטימי שהוא לא ירצה לשחק איתו, אבל למה לא להגיד לילד לדבר במקום לצעוק? להסביר במקום להגיד לא גורף?

בשמת, הדברים שלך מאד ריגשו אותי (())

[u]תיווך חייב לבוא ממקום של אהבה וכבוד לשני הילדים,[/u]
כן, גם בעיני זה המפתח.

אני חושבת שגם בשמת וגם [po]פלוני אלמוני[/po] העלו נקודה חשובה והיא שתיווך חייב לבוא ממקום של אהבה וכבוד לשני הילדים, ניסיון לעזור להם לגשר על חילוקי דיעות, מתוך הבנה שלפעמים הצד הפיזי של לדחוף וכו' בא לילדים יותר בקלות מאשר דיבורים(בגיל קטן) ושאנחנו עוזרים להקנות להם כלים טובים יותר.
זה לדעתי גם ההבדל בין תיווך והתערבות שהרבה פעמים באה ממקום שופט ומלווה בגערות או נזיפות.
וגם מסכימה מאוד שכשילד נמצא בתקופה שקשה לו להביע את עצמו מילולית מכל מיני סיבות, חשוב מאוד להיות קרובים אליו, גם בשביל עצמו וגם בשביל אחרים. אני חושבת שלטווח ארוך זה גם משתלם כי אם נמצאים לידו כשהוא קטן יותר וזקוק ליותר הכוונה אח"כ הוא מצויד בכלים מתאימים להסתדר לבד (ואז תוכלי באמת לשבת לקשקש).

[u]הילדים שלי אף פעם לא מקללים או מכים "ילדה מסכנה בגינה" או אף ילד אחר. למה להם?[/u]
אולי הילדים שלך לא.
אבל יש ילדים שכן.
ותתפלאי לשמוע, לפעמים אלה ילדים רגילים, נורמליים, מבתים אהובים ומכבדים,
שאמא שלהם ואבא שלהם לא מזניחים אותם ולא מתעלמים מהם.
לפעמים אלה ילדים שעובר עליהם יום רע, או תקופה רעה,
לפעמים אלה ילדים בעלי מזג סוער
וכו' וכו' וכו'.
ההנחה הסמויה העולה מדבריכן היא שילד שנוהג ככה משהו לא בסדר איתו, או עם אמא שלו.
לפעמים זה פשוט לא נכון

אז האמת שסלעית לגמרי ענתה בשבילי.

אבל יש לי כמה מלים להוסיף.

הילדים שלי תופסים מרחק גדול כשהם נתקלים בילד שמתנהג באלימות. לא חייבים לשחק דווקא עם ילד תוקפני.
הילדים במפגשים שלנו פשוט לא מתנהגים ככה.
הילדים שלי [b]אף פעם[/b] לא מקללים או מכים "ילדה מסכנה בגינה" או אף ילד אחר. למה להם?

בכל הקונפליקטים שנכחתי בהם עד היום (וזה כולל
[u]שהבן של החברה הטובה שלה מרביץ לבן שלה[/u]
נקודת המוצא שלי היא תמיד איכפתיות ואהבה לשני הצדדים.
אם זה הבן של החברה הטובה שלי, אז אני אוהבת אותו כמו דודה. אם זה בן אחותי, אז אני באמת דודה שלו. מה כל כך מפליא בזה שארצה לתווך בין הצדדים?
כשיש סתם מפגש חברתי בין ילדים שמשחקים יפה, אין שום סיבה להיות צמודים.
אבל אם שומעים צעקות ובכי, אז אנחנו מגיעות לזירה.

לדעתי, אם יש כבר צעקות ובכי - סימן שהילדים לא יודעים איך לפתור את זה וצריכים עזרה.

עובדה שזה מאוד שכיח בגילאים הצעירים, והגדולים כבר למדו כמה דרכים לפתור את הקונפליקט ולא צריכים אותי.

אולי זה נשמע לך "מחנך" רק מפני שאת לא רגילה.
אולי סביבך, אף אחד לא מתנהג ככה.
סביבי - כולם מתנהגים ככה. אחותי, בנות דודי, החברות הטובות שלי, וגם השכנות.
מה זה בסך הכל?
יש שני ילדים או שלושה או ארבעה, שמכולם איכפת לי ואני מכירה ואפילו אוהבת, צועקים ובוכים כולם בבת אחת?
למה שאני לא ארצה לעזור להם? למה?
מהכתיבה שלך נוטפת כל כך הרבה תוקפנות - כלפי, כלפי ילדים אחרים. לא ברור לי למה.
אין לי תוקפנות כלפי ילדים אחרים כשיש ריב, כי אני מכירה ואוהבת באופן אישי את כל הילדים שהם משחקים איתם. אלה חברים, שכנים וקרובי משפחה.

דבר ראשון מרגיעים אותם.
דבר שני מקשיבים להם אחד אחד.
מה כל כך מסובך או קשה בזה?
להקשיב לילדים ובאמת לשמוע מה כואב להם נשמע לך מורתי?
דבר שלישי מבינים ממה שהם אומרים (לוקח קצת זמן ומאמץ, שלא תחשבי, אבל אנחנו אוהבות אותם, למה שלא נרצה להבין?) על מה הריב.
ואת זה מתארים להם בצורה מפורשת.
פשוט מנסחים במלים את מה שהם אמרו. פשוט להגיד "א' לא רוצה שישחקו לו היום במכוניות", "אז שלושה רוצים לשחק חתחתול ואתה הרביעי לא רוצה?"
זה לא כל כך קשה.
רק צריך את ההרגל לחשוב על זה.

צמודים צריך להיות רק לילדים ממש קטנים, כשיודעים כבר שאחד מהם כרגע בתקופה אלימה. לבן שלי כשהיה תינוק היתה תקופה שהוא היה פתאום מכה בצעצוע על ילד. אז כן, נצמדתי אליו ומנעתי ככל האפשר, או הפסקתי ברגע שהתחיל, והגנתי על הילדים האחרים בלי כעס עליו, פשוט מנעתי והבהרתי שמלטפים, לא חזק, בעדינות. והתקופה עברה.
אבל כשזה היה - אז מצטערת, זה לא הרגע ללכת לתפוס לי שעת שלווה. אם הילד שלי בתקופה תוקפנית, ואנחנו נמצאים שעתיים במפגש חברתי, אז אני אהיה צמודה אליו כל השעתיים ואקפיד שהוא לא יפגע בילד אחר. זה לא הזמן לצפצף על אחרים.
ואם קשה לי להיות צמודה ובתשומת לב למנוע או לעצור אלימות של הילד שלי? אז לא אלך למפגשים חברתיים כשהילד בתקופה קשה. כמו שאני לא אבוא לחברים עם ילד בתקופת הגמילה מחיתולים שכל חצי שעה בורח לו פיפי, ואושיב אותו על הספה שלהם. יש גבול לחוצפה לדעתי.

[u]יש הורים שלא הרימו ידיים ושלא חושבים שזה ש"כולם מרביצים ומקללים" אומר שזה אחלה או רע הכרחי.[/u]
אני לא יודעת אם זה רע הכרחי או לא, אני פשוט רואה את זה קורה. כן, כן, גם בחינוך הביתי. בכל המפגשים שהייתי בהם.

[u]אם את שם, תתווכי בכל מצב שאת רואה התנהגות לא תקינה.[/u]
זהו, שלא תמיד אני שם. אני חייבת להודות, שגם אני לפעמים רוצה כמה רגעים לעצמי, לילד הקטן, סתם לדבר קצת עם חברה כי נעימה לי חברת מבוגרים, וגם שיש בי צד שרוצה לתת לילדים את המרחב שלהם. אני חושבת שקשה להתנהג בטבעיות אם כל הזמן צופים בך. אפשר לטעון שלא צריך להתנהג בטבעיות. אבל בצפייה מתמדת יש משהו מלחיץ.

מירה שלו, אמנם אני לא בשמת אבל אני יכולה לענות בשם עצמי.

[u]מציאת המכנה המשותף?[/u]
בוודאי, עם תיווך של מבוגר זה אפשרי. גם אם המסקנה תהיה תורות או שכנראה עכשיו אי אפשר לשחק יחד.

[u]בסוף צועקים מקללים, מביאים מכות, או שזה לא קורה בחינוך הבייתי?[/u]
לא מדברת בשם כל החינוך הביתי, מדברת בשם עצמי. הילדים שלי לא מקללים ילדים אחרים. בוודאי שהם לא מרביצים להם (ותתפלאי לשמוע, הם גם לא מקבלים מכות או סופגים קללות). אם יש ילד ש [u]בחיאת, עשי טובה_ _סתם אני לא סובל אותך_ _וגם תחטוף כפה[/u], הילדים שלי יודעים לזהות אותו מקילומטר ולהתרחק ממנו.
וכשאנחנו עוברים דרך חצר ביה"ס בדרכנו לחוג אכן אנחנו רואים ושומעים את כל נורמות ההתנהגות שאת מתארת כאן, אבל הן לא קשורות אלינו.

[u]אמא שאכן נאלצת להתמודד כעת עם זה שהבן של החברה הטובה שלה מרביץ לבן שלה או שהבן שלה עצמה סתם ככה מקלל ילדה מסכנה בגינה.[/u] חברים של הילדים שלי לא מרביצים להם, ובפעם שילדים איימו על הבן שלי זה הגיע מהר מאוד להורים שלהם והם מעולם לא חזרו על ההתנהגות הזאת. וכפי שכבר אמרתי, אולי נורא מוזר לך לשמוע, אבל יש הרבה ילדים שללכת ולקלל ילדים בגינה זה לא חלק מהרפרטואר שלהם.
מתנשא או לא מתנשא, יש הורים שלא הרימו ידיים ושלא חושבים שזה ש"כולם מרביצים ומקללים" אומר שזה אחלה או רע הכרחי.

ורציתי להוסיף, לשאלתך תפוח אדמה, שלדעתי הסיבה שפחות מתערבים בדברים פוגעים שילדים אומרים הוא שקו הגבול בין מה שמותר, אסור וסתם לא רצוי בדיבור הוא הרבה יותר מעומעם מאשר במגע פיזי (שכל מגע פיזי כפוי אסור) ולכן מן הסתם אמהות פחות מתערבות וגם הסיכוי של הילדים לפתור את זה ביניהם יותר גבוה.

בשמת, בחיאת, עשי טובה. מציאת המכנה המשותף? אתה תיתן לי את הכדור שלך, וגם תחטוף כפה. או, סתם אני לא סובל אותך, או סתם עכשיו אני עצבני, במצב רוח רע, ועוד אלף ואחד סיבות שבגללן בסוף צועקים מקללים, מביאים מכות, או שזה לא קורה בחינוך הבייתי?
(יכול להיות שאת שולחת אותם לחדר רחוק יותר ששם לא תראי איך בסוף פותרים את הקונפליקט, ושהמסקנה העיקרית מהמצב תהיה- לא מקללים והולכים מכות ליד בשמת, אבל שלא לידה...)
אני יודעת שאת אמא, אבל התשובות שלך מנוסחת כאשת חינוך, ונשמעות יותר כמו של "מורה" מאשר כמו של אמא שאכן נאלצת להתמודד כעת עם זה שהבן של החברה הטובה שלה מרביץ לבן שלה או שהבן שלה עצמה סתם ככה מקלל ילדה מסכנה בגינה. מניחה שהסגנון לא מקובל עליך אבל גם הסגנון שלך כל כך שיפוטי ומתנשא שאי אפשר בכלל להתחבר. בקשר ללהתערב רק כשרואים דם, כן זה נכון, לא כל רגע צריך להתערב, אנחנו נותנים להם כל כך הרבה פעמים לנסות ולפול ולטעות ולהבין, ללכלך ולנקות אחריהם, חלק מזה זה גם האינטרקציות החברתיות, גם שם אפשר להשאיר להם קצת מרחב מחייה ולמידה, ולנסות להגן במידה הנחוצה ואולי להבין לבד דבר או שניים שעקב דרך הלימוד יהפכו באמת לחלק מהם.

אני חושבת שכאשר מתווכים זה צריך באמת להיעשות מתוך כבוד אמיתי, ורגישות לכל הילדים המעורבים (לא במטרה לחזק רק את שלך או לעזור רק לו להעביר את הנקודה שלו) וראוי לעשות את זה הרבה לפני שהמצב מסלים והופך לדחיפות הדדיות וכו', אם יש לך ילד שאת יודעת שנמצא בתקופה שצריך יותר תיווך, או בסיטואציה שאת ודעת שתהיה לו קשה, כדאי לךהיות יותר קרובה אליו. עם זאת, צריך גם לדעת מתי לזוז צעד אחורה ולתת לילדים לפתור בעצמם דברים שעולים (ולא נראה לי שיש לזה נוסחא מדויקת).
בכל מקרה נראה לי לא ריאלי לצפות שכל האימהות יסכימו ביניהן מתי להתערב ואיך, וגם זה משהו שנראה לי בסדר שהילדים ילמדו. "אנחנו לא עושים כך וכך" (גם אם אמא של משה לא אומרת כלום)

[u]ברור שלא. אבל האינסטינקטים ההוריים של "התיווך" שכל כך מרבים לדבר בו מתעוררים רק כשהם רואים דם.[/u]
זו הנחה שלך.
לדעתי היא שגויה.
אם את שם, תתווכי בכל מצב שאת רואה התנהגות לא תקינה.
כשאני במפגש, אני מתווכת בכל מצב, לא שופטת!
יש כאלה מפגשים שבהם האמהות פשוט מתעלמות ומזניחות והילדים מתנהגים באלימות. לרוב זה מחוסר אונים של האמהות, ובחלק מהמקרים, כי גם אותן אמהות מבטאות אלימות דרך הילדים שלהן. קחי את זה בחשבון. יש גם אמהות אלימות, שבלבן פנימה מרוצות כשהילד שלהן תוקף ילד אחר.

[u]ואז אנחנו שופטים ומתייגים[/u]
מי זה "אנחנו"? אולי עדיף שתדברי בשם עצמך.
ה"אנחנו" שלי, שכולל אותי ואת האמהות שאני נמצאת איתן בקשרים, ממש לא פועל כך. וזה לא רק אמהות בחינוך ביתי, אלא גם קרובות משפחה (לא בחנ"ב בכלל), שכנות ועוד.
יש קונפליקט כלשהו?
קודם כל עוצרים.
אחר כך מבררים אצל כל הילדים ושומעים את הרשומון.
אחר כך מתווכים: על מה הקונפליקט, מה לא מקובל עלינו (מכות, קללות, חסימות), מה כן מקובל עלינו (משא ומתן, הסכמה, קבלה הדדית, מציאת המכנה המשותף), ושולחות אותם לפתור את הקונפליקט אחרי שהוגדר ואחרי שהוזכרו נוהלי ההתנהגות בחברה.

וחוץ מזה, מה עם: "אתה לא יכול לעלות למגלשה עכשיו", "את לא יכולה לשחק כאן עכשיו", סתם לחסום (כמבלי משים) את הירידה של ילד אחר ממתקן ועוד אינספור כאלה?
מה שאני מנסה להגיד, (ואין לי פתרון לזה) זה שאנחנו לא רואים את מלוא המורכבות של הסיטואציות החברתיות. למעשה, רובנו אפילו לא טורחים להסתכל עד שהמצב מסלים. ואז אנחנו שופטים ומתייגים, וזה באמת מתכון בטוח לצרות. כי הילדים לומדים: את השיפוטיות, את התיוג, מפנימים אותו, גם על עצמם וגם על אחרים. שופטים גם מהמקום הפגיע שלנו כילדים, מהמקום הפגיע של הילדים שלנו, ומאיך שאנחנו חושבים שהעולם צריך להיראות.

ובהערת אגב, כך החינוך הביתי אינו מפלט מאלימות, וגם לא יהיה. 

[u]אני רוצה ללמוד איך להפוך את הקונפליקטים למצבים שבהם כל הזמן מחפשים דרכים לשמוע את האמת הפנימית , לבטא את העצמי יותר טוב , וגם לשפר את ההקשבה לזולת.[/u]
גם אני רוצה. הבעייה היא שלא כל הסביבה מעוניינת בזה, וגם אם כן, יש פער גדול בין הרצון הזה למה שקורה בפועל (גם אצלי, מודה).

[u]בספר שלי גם לא דוחפים וגם לא מקללים. בשלך כן?[/u]
ברור שלא. אבל האינסטינקטים ההוריים של "התיווך" שכל כך מרבים לדבר בו מתעוררים רק כשהם רואים דם. (מטאפורי, כמובן).

[u]אם זה מה שעושה לילדים טוב, למה לא.[/u]
ברוב המקרים זה לא עושה טוב לחפחות לאחד הצדדים. יש הבדל מאוד ברור בין משחק (שבו בסוף מישהו בטעות עלול להיפגע) לבין ללכת מכות כי לאחד הצדדים מתחשק.

[u]למה מותר לדחוף אבל לא לנשוך, למה מותר לקלל אבל לא להרביץ?[/u]
בספר שלי גם לא דוחפים וגם לא מקללים. בשלך כן?

[u]אנחנו באים ושופטים: אתה בסדר, ואילו אתה מופרע. אולי אם היינו עומדים שם דקה או שתיים קודם ומסתכלים היינו מבינים את הסיטואציה אחרת, למשל, אתה לא בסדר ואתה הלכת רחוק מדי עם התגובה שלך. יכול להיות שבזה אנחנו דווקא מלמדים את הצד שהתחיל באלימות שהיא משתלמת, שמותר להוציא את האגרסיות שלך על אנשים אחרים בתנאי זה נמצא בגבולות הנורמה החברתית. אבל הנורמה החברתית הזו היא לפעמים סתמית: למה מותר לדחוף אבל לא לנשוך, למה מותר לקלל אבל לא להרביץ?[/u]
כל מילה

חשבתי לעצמי שאני כותבת באויר , כשכתבתי את זה.
כלומר מאיפה אני יכולה להניח שמישהו רק רוצה לחבק כל היום?!
אולי כי כולנו התחלנו בתור יצורים עדינים ,עם צורך עז במגע ובאהבה .
מה קורה לנו בדרך?

ילד שזה עתה חש שכל ילדי הגן שונאים אותו ומלגלגים עליו,כולו כמה מילים שנאמרו בטון מגעיל- ועל כך בשמת כותבת בדף על מילים הורגות. וכמה שהוא חשוב.
ויש גם 'הורים מרעילים' והטרדות ומעשים שלא יעשו מכל שעל וצעד.


ונכון, אנחנו לא היינו כאן אילו לא היו מתפתחות אצלנו התגובות המידיות של הFFF.
מיליוני שנים של אבולוציה ,,
יש לנו ברפלקסים תגובה של הגנה עצמית עוצמתית ותוקפנית.
האם כולנו יודעים לרסן את עצמנו?
האם כולנו דואגים לכך שנהיה בכושר גופני טוב ונהיה מסוגלים להכות תוקף ?

וגם צריך להבין את הקונטקסט התרבותי : מי שלא הולך מכות 'סיסי', וכ'
מי שכן הוא 'גבר גבר'.
אפשר להגיד מאה פעם ולהשתגע מאחים שרבים.אתה זוכר שאמא שלכם הציעה לכם חלופות?
אולי פעם אחת אפשר להסתכל על אחים שהולכים מכות ולראות שזו בסה"כ האבקות שיש בה גבולות סבירים ואחריות אחד כלפי השני , ואם זה מה שעושה לילדים טוב, למה לא.



[u]כשאנחנו עסוקים בללמד את הגבולות של הנורמה החברתית הזו, וכשאנחנו עסוקים בלשפוט מי אשם ומי מופרע אז אנחנו מפספסים את ההזדמנות ללמד את השיעור החשוב יותר (אולי החשוב ביותר) שנאה מולידה שנאה, אהבה מולידה אהבה.[/u]

אני מסכימה איתך לגבי זה.
כי העינין הוא לא ללמד שום דבר.העינין הוא ללמוד. ללמוד את המקרה לגופו.
לא ללמד משהו שאין לי בו שום מושג.
והאמת היא שגם לא ממש מענינות אותי הנורמות החברתיות של החברה שלנו.
בעיני, על פי רוב היא חולנית ומדכאת .

הדבר היחיד שנשאר זה האנשים.
אני לא רוצה שכל מי שמסתובב סביבי יחשוב שזה בסדר לקלל ולדחוף .זה בכלל לא בסדר.
אני רוצה ללמוד איך להפוך את הקונפליקטים למצבים שבהם כל הזמן מחפשים דרכים לשמוע את האמת הפנימית , לבטא את העצמי יותר טוב , וגם לשפר את ההקשבה לזולת.

לי אישית ישנה איזו אמונה שאין שום סתירה בין להקשיב לעצמי ולדאוג לעצמי ובין הדאגה של הזולת לאינטרסים של עצמו.לעצמו ולעצמי, לא לניפוח האגואים של עצמנו.

טוב, אני עונה לעצמי, גם כי הדיון לא התרומם וגם כי עבר זמן ויש לי תשובה. אני אקדים ואומר שכל הנאמר חל גם עלי, אז להירגע עם העגבניות.
התיוג הזה של כל הילדים כמופרעים, ההתמקדות דווקא במה שרע אצל כולם (חלילה לא אצלנו), ואפשר לומר אפילו החיפוש של החולשות האנושיות, לא ממש מחמיא. זה ממש לא טבע רך ומכיל. לא אוהב ולא חומל. וכולנו נורא רגישים ומבינים את הילד שלנו, ומאד באופניים ומכילים את כל סיבלות העולם, אבל הילד ההוא? שלא יעז להתקרב לילד שלי, כי הוא מופרע! ואלים! רחמנא ליצלן, הוא זורק חול על ילדים תמימים! אז מה אם הוא רעב/ עצבני/ כועס או במחזור :-), זה בטח לא מתפקידי לחמול עליו, או להכיל אותו. בשביל זה יש לו אמא. (וחבל שהיא לא מצליחה להשתלט על הילד שלה. המופרע.)

אלימות היא משהו שצריך לגנות ,אבל צריך לזכור להסתכל על התמונה השלמה. אלימות זה לא רק המכות שהילד מכה את האחר, אלימות זו גם ההתגרות שקדמה לה מהצד השני, ואנחנו כצופים מהצד לא רואים את התמונה המלאה.
אנחנו באים ושופטים: אתה בסדר, ואילו אתה מופרע. אולי אם היינו עומדים שם דקה או שתיים קודם ומסתכלים היינו מבינים את הסיטואציה אחרת, למשל, אתה לא בסדר ואתה הלכת רחוק מדי עם התגובה שלך. יכול להיות שבזה אנחנו דווקא מלמדים את הצד שהתחיל באלימות שהיא משתלמת, שמותר להוציא את האגרסיות שלך על אנשים אחרים בתנאי זה נמצא בגבולות הנורמה החברתית. אבל הנורמה החברתית הזו היא לפעמים סתמית: למה מותר לדחוף אבל לא לנשוך, למה מותר לקלל אבל לא להרביץ?
וכשאנחנו עסוקים בללמד את הגבולות של הנורמה החברתית הזו, וכשאנחנו עסוקים בלשפוט מי אשם ומי מופרע אז אנחנו מפספסים את ההזדמנות ללמד את השיעור החשוב יותר (אולי החשוב ביותר) שנאה מולידה שנאה, אהבה מולידה אהבה.

והמרגיעון אומר "כולנו זקוקים לחסד"

אני רוצה גם להוסיף בהקשר של
[u]בטבע שעימו אותו בן אדם נולד יש רק רצון לחבק ברכות..[/u]
והדיון שנהיה בעקבותיו, שאני שמעתי אנשים אומרים על כל הילדים הבנים בני השלוש עד ארבע בסביבתי שהם מופרעים.
מה זה אומר על ההורים שמתייגים ועל הילדים המתוייגים אני משאירה לכל אחד לחשוב בעצמו.

[u]זה ממש לא רלוונטי.[/u]
אני לא מסכימה. שימי לב שזה מתייחס למשפט הזה:

[u]למרות שבטבע שעימו אותו בן אדם נולד יש רק רצון לחבק ברכות..[/u]
שאיתו גם אני לא מסכימה. אני לא מבינה למה יש פה מחשבה שהכרה בכך שיש אגרסיות ודחפים אלימים לעיתים היא דבר רע. הכרה במשהו לא אומרת שצריך לקבל אותו או להשלים איתו. אין עוררין שצריך לחנך לסובלנות ולפתרון של סכסוכים בדרכי שלום, אבל מצד שני, יש צורך גם להכיר את מה שיש, בלי להתכחש למציאות.
אני רוצה בהקשר הזה לציין תובנה שעלתה בעקבות שיחה עם חברה על הדף הזה: הבן שלי, נוטה לעיתים להתנהג בדרכים לא חיוביות, כמו לזרוק חול על ילדים אחרים, או להרוס להם את ארמונות החול שלהם. (אני קוראת לזה לא חיוביות, כי ככה אני מתייחסת כלפיו, אני מסבירה לו איך להתנהג בצורה שהיא תורמת וחיובית, למשל לעזור להם לבנות). אבל שמתי לב, שההתנהגויות האלו קורות כמעט תמיד כתוצאה של דחייה מצד ילדים אחרים, בסגנון "אנחנו לא רוצים לשחק איתך, תלך מפה". משום מה יש תחושה, שזו אינה אלימות, אבל זו אלימות מילולית. היא יכולה לבוא מצד הילדים הכי מקסימים ומתוקים שלעולם אינם מרביצים.
יש לי תחושה שיש קונצנזוס בחברה, שכל מה שמילולי הוא לא אלים, אבל תראו סיפור כמו בדף שהיה פה לא מזמן, על ילד שגרם לילד אחר בגן לנידוי. וכולם נזעקים ובצדק, שזוהי בריונות. ואם זכור לי נכון, זה נעשה אך ורק בדיבורים.
לא יודעת איך לסכם, אז נשאיר את זה כך.

[u]אני מאוד לא מסכים עם המשפט הזה[/u]
זה ממש לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה שאנחנו (אני מקווה) רוצים לחיות בחברה שבה אתה יכול ללכת ברחוב בלי לפחד שכל עובר אורח אחר הוא אויב פוטנציאלי, ושהוא ירצה לקחת משהו שיש לך או את חייך.
אנחנו מתחילים בחינוך של הילדים בתקווה שהם ידעו להתנהג בצורה נעימה אחד לשני.
באופן אישי, ממש לא הייתי רוצה לחיות בשבט המתואר שם. זו אחת הסיבות שאני גרה בעיר ולא באמזונס או באי ליד אוסטרליה.
[u]ילדים ובכלל כל מני טיפוסים אוהבים לבחון את הכוח שלהם מול יריב[/u]
זה מאוד נחמד, כל עוד הם עושים את זה מול מישהו ששותף לאהבה הזאת. כל עוד לא הוזמנת לבחון את כוחך מול מישהו, צא מנקודת הנחה שהוא ממש לא מעוניין בזה, כבד אותו, ואל תעשה את זה. אם אתה ואחיך מסכימים זה ביניכם ובין ההורים שלכם. הבעיה היא שהרבה ילדים לא יודעים איפה לשים את הגבול ובדרך פוגעים באחרים.

וזה מזכיר לי פסקה בספר של ג'ארד דיאמונד, רובים חיידקים ופלדה. הוא מדבר על היתרונות של חברה עם ממשל ריכוזי על פני שבט. בין היתר הוא מתייחס לנושא האלימות:

"לפנים תיארו האנתרופולוגים בגוונים אידיאלים את החבורה והשבט ותיארו אותם כחברות רכות מזג ולא אלימו, מפני שאנתרופולוגים אורחים לא ראו כל רצח בחבורה של 25 בני אדם במחקר שנערך 3 שנים. מובן שלא ראו: חישוב מהיר מראה שחבורה של תריסר מבוגרים ותריסר ילדים, שפוקדות אותה המיתות הבלתי נמנעות הקורות ממילא מהסיבות הרגילות שאינן רצח, לא היתה יכולה להתקיים אילו מלבד זה היה אחד מתריסר המבוגרים רוצח מבוגר אחר כל שלוש שנים. מידע נרחב וארוך טווח יותר על החבורה והשבט מגלה שהרצח הוא אחד מסיבות המוות הראשיות. למשל, נקלעתי לישובם של בני איאו בניו גיני בזמן שאנתרופולוגית אחת ריאיינה את נשות איאו על תולדות חייהן. כשהתבקשו הנשים לנקוב בשמות בעליהן, נקבו אישה אחר אישה בשמות בעלים שמתו מוות אלים. וזו התשובה האופיינית שנתנו: "בעלי הראשון פושטים בני אלופי הרגו אותו. בעלי השני, גבר שרצה בי רצח אותו ונעשה בעלי השלישי. הבעל הזה נרצח ע"י אחיו של בעלי השני, שרצה לנקום את מותו". הסתבר שביוגרפיות כאלה הן עניין שבשגרה בקרב בני השבטים רכי המזג כביכול, והן הקלו את קבלת הסמכות הריכוזית ככל שהלכו וגדלו החברות השבטיות".

המחבר של הספר, ג'ארד דיאמונד, הוא מדען שבילה שנים רבות בניו גיני והתחבר עם אנשים רבים שם.

[u]אני מודעת לזה שילדים ובכלל כל מני טיפוסים אוהבים לבחון את הכוח שלהם מול יריב .זה שזה בטבע של מישהו, או הרגל שהשתרש ,למרות שבטבע שעימו אותו בן אדם נולד יש רק רצון לחבק ברכות..[/u]

אני מאוד לא מסכים עם המשפט הזה, זהו אולי רצון שלנו לראות את בני האדם באור חיובי כזה , ואולי זה המקום שאליו אנחנו כאנשים שואפים, אבל כשמסתכלים על שורשינו ועל המנגנון הפיזילוגי שלנו הכולל את תגובת ה fight or flight הטבוע בנו, או כשאני מתבונן בעצמי, אני מכיר את המקום הזה בי. הוא קיים ולא כי זה הרגל שהשתרש, נהפוך הוא, מה שהשתרש בי אחרי שנים של נסיון וחינוך הוא הדרך שלי לפתור סכסוכים ע"י שיתוף וע"י אמפתיה, אבל ביצר הבסיסי שלי, באינסטיקנט, אני תוקף.

אני לא יודע אם זה דבר של גבר\אישה או יינג\יאנג או איך שלא תקראי לזה, אבל אלפי שנות היסטוריה ומילוני שנות אבולוציה מראות לי שזה שם. עכשיו בקשר לאיך מחנכים , אני מסכים ,צריך ללמד לפתור סכוסוכים דרך הבנה ,דרך דיבור לא אלים ,דרך אמפתיה. אבל לפעמים זה פשוט כיף ללכת מכות. אני ואחי אוהבים אחד את השני עד אין קץ, וכך היה תמיד. אבל כשהיינו קטנים (בכל זאת גדלנו) אחד מתענוגותינו המשותפים היה פשוט ללכת מכות (דבר שהטריף את אמי על דעתה, כמובן).
"אתה לא מכיר אדם עד שנלחמת איתו או שעשית איתו אהבה" גם באומניות לחימה אני מעדיף את אלה עם מגע גוף לגוף ,בעיניי זו הדרך. עבורי אמנות לחימה שבה רק אני נמצא מול עצמי, או מול הקיר או השק שזה בעצם רק מול עצמי, אמנות כזו משעממת אותי, אני צריך את המגע. וגם באמנויות אלה ,מגלים בסוף שהדרך הטובה ביותר לנצח יריב היא להיות הוא עצמו כי אז כבר אין צורך לנצח. אבל זה הסוף ,לא ההתחלה.

העינין הוא שההתגוששות יכולה להתחיל מרצון למשחק ,
או,
מריב וחילוקי דעות וכעס(על אותו ילד או על משהו אחר לגמרי)וכן, גם יש עינין של שיעמום.

רובנו לא יודעים לאן לנתב את הכעס. 'יאללה שיריבו'- זה לא חינוך.
לא חינוך לפיתרון בעיות ולא חינוך גופני .
בעיני, זו הזנחה.
אם לא עומד שם מישהו אחראי שישרוק ושיפריד כשהעסק מסלים-אי אפשר לדעת איפה זה יגמר.

[hr]
אני מודעת לזה שילדים ובכלל כל מני טיפוסים אוהבים לבחון את הכוח שלהם מול יריב .זה שזה בטבע של מישהו, או הרגל שהשתרש ,למרות שבטבע שעימו אותו בן אדם נולד יש רק רצון לחבק ברכות..

לא משנה מה הסיבות-
אני חושבת שהורים יכולים לבחון את הרצון שלהם להסתכן בעוד אלימות בעולם רווי האלימות שבו אנו חיים,
או ,
להשתמש בסמכות שלהם וביצירתיות שלהם או של הילדים שלהם להגיע למקום טוב יותר.

[u]אנחנו לא רוצים לבחון את הכוח שלנו על אנשים![/u]
מבחינתי חלק עיקרי בעניין של אומנויות לחימה הוא ההזדמנות לבדוק את הכח ואת הגבולות של הגוף מול אנשים, ולא מול עצמים דוממים.
אני חושבת שילדים אוהבים להתגושש בדיוק מהסיבה הזו.

[u]אני מתערבת אם יש צורך, בוודאי.[/u]
מסכימה.

גם אני לוקחת בחשבון מצב שאם אני אצטרך להיות 'השוטרת'/'הגננת' שוב ושוב -אני לא אטרח להגיע למפגש עם האנשים המסוימים האלה: כי זה גוזל יותר מדי אנרגיה.
העבודה במקרה של אלימות צריכה להעשות בשכבות העמוקות(הביתיות) ואם שם אין תנועה ,אז המצב רק יחמיר.
[hr]
כתבתי על אומניות לחימה , כי זה נהיה דרך בחיים שלי.
אני רק 3,5 שנים בעסק ,זה עושה לי טוב וגם הרבה דברים שלא העזתי להתמודד איתם -בקיצור, שיעור נהדר.

[u]האם את נוזפת גם בילדים של אחרים?[/u]
לא חושבת שהמילה נוזפת היא המילה המתאימה כאן. אני מתערבת אם יש צורך, בוודאי.
הורה שילדיו לא יודעים להתנהג בצורה שאינה פוגעת באחרים יכול או להיות נוכח ולהתערב בעצמו, או להיות נוכח ולא להתערב ולראות איך אני מתערבת, או לא להיות נוכח ולקחת בחשבון שיעירו לילדיו.

וחוץ מזה, האם התאמנת בעצמך באומנות לחימה?

אילה, האם את נוזפת גם בילדים של אחרים?

לא תמיד אני יודעת איך להגיב בזמן אמת.

גם אני לא תמיד יודעת.
בהרבה פעמים קורה שאני מבינה את המורכבות של המצב הרבה אחרי.
לפעמים קורה שאנחנו בקושי מכירים את המשפחה ואת הילד ומה הנורמות שם ומה בכלל ההתנהלות.

מצד שני ,אני יכולה לומר שבמקום שבו אני נמצאת עכשיו אני משננת לעצמי: כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה בשלום!
זה הדבר הכי חשוב ובסיסי.


[u]קשה לנקוט פעולה תקיפה כי היא נראית לא קשורה,[/u] -בטח שקשה. הרי באנו לכאן להנות!
המפגשים אמורים להיות כייף לכולם.
מה פתאום שאחריש את אוזניו העדינות של מי מהנוכחים עם צעקות רמות.
רק צלילי צחוק אנחנו אמורים לשמוע.

בולשיט!

כל אחד מאיתנו אחראי.
לי לא מתאים לשבת במושב לצים וגם לא רוצה שהילדים שלי ילמדו להתכסח,אני לא רוצה שיכנסו להם רעיונות לראש.
לי זה לא מתאים.
רוצים להפגש בלעדי- אין בעיה!
אני מחריבת שמחות וקוטעת מסיבות.צנון ולפת גם יחד.

[hr]
אומניות לחימה:
אני מאוד בעד שילדים ילמדו אומניות אלו ויתרגלו וכ'.
חשוב לשים לב מה הגישה של המדריך.

אין שום בעיה מצידי עם קרב תחת עינו הפקוחה של המדריך.
זה מקטין את הסיכון לחבלות וגם אם הן קורות הן יהיו פחות קשות.(שוב, תלוי בכמה המדריך לוקח שם אחריות וסמכות ואם הוא מספיק עירני)
סתם ככה בגינה הציבורית אין מי שיעיר ושתי אמהות מניקות שבקושי ישנו לילה הן לא בדיוק שופט סביר.

אחד הדברים שילדים צריכים להבין (וגם מבוגרים), זה הכוח שלהם עצמם.
אפשר להבין את הכוח הזה ואת הזרימה של האנרגיות ע"י שבירת לוחות עץ/ בלטות .שקי איגרוף זה דבר נחמד ומתנה נהדרת ליום הולדת.(אפשר לתפור שק של כמה שכבות בד חזק ולמלא אותו בחול וסמרטוטים ולתלות מהתיקרה עם חבל)
אנחנו לא רוצים לבחון את הכוח שלנו על אנשים!
אין לכך שום הצדקה.

דרך אגב, זה ממש משכר לראות שהגוף שלך זז ושיש לך עוצמה. זה מסביר עינין ההנאה.
הרעיון הוא להנות מהחיים , אך לא לההפך לביריונים,אלא לאנשים עם רגישות לזולת.
אנשים עם יצירתיות וגמישות מחשבתית.

אפשר לבדוק את מהירות התגובה וטכניקה .במקרה הזה אפשר לשחק תופסת וכ'

[u]ואני יכולה להעיד שראיתי את הזה גם בחינוך הביתי... יש מי שמבחינתו התגובה לאלימות היא פושרת.[/u]
אפשר לקרוא בדף [po]אלימות בין ילדים[/po] ולהתרשם מהדיעות

_אני רואה גם בחינוך הביתי תגובה פושרת לאלימות, וילדים שזו התקשורת העיקרית שלהם כשהם רעבים/ עצבנים/ כועסים או במחזור
והמשפט הזה שמכות, גידופים, דחיפות,זריקת דברים מברזל על ילד אחר, קללות, איחולי מוות שונים ומשונים הוא שלב טבעי בין ילדים- מביא לי את הסעיף, אבל הבנתי שאני במיעוט קטנטן,
זה נראה לאנשים עד כדי כך טבעי שלפי התגובה של האמא לאלימות הילד לא ממש יכול להבין שמה שהוא עשה הוא לא יעשה, כי זו בדיוק אותה התגובה ל"לא זורקים אוכל על הרצפה"._
אני מאד מסכימה איתך, למרות שלי נראה מהצד שהתגובה שלי היא גם לא מספקת. לא תמיד אני יודעת איך להגיב בזמן אמת.
בכל אופן, בחלק מהפעמים, קשה לנקוט פעולה תקיפה כי היא נראית לא קשורה, למשל אם הילדים האחרים ממשיכים בשלהם. או אם כל הצדדים טוענים שהם נהנים. ואז כשזה מגיע לילדים שפחות נהנים נוצרת בעייה.

תבשיל, זה נכון, אבל מפריעים לי שני דברים:
אחד, שמשרד החינוך / ביה"ס לא היה מסוגל להתאמץ ולעשות את זה לבד לפני שהעניין הגיע לבית המשפט, פשוט כי נורא חשוב לו שילדים שהולכים לבי"ס ע"פ חוק זכאים לשהות במקום שלא פוגע בגופם (ובנפשם).
והשני, שהדבר לא מוזכר בפסק הדין. כלומר, אם מחר לא יהיה תקציב לסייעת, אז אין להורים כל עילה לפנות לערכאות כי העניין כבר נידון. לא מוזכר שם תנאי, נגיד: הילד יוכל להמשיך ללמוד בתנאי שבמשך כל שעות שהותו בבי"הס תהיה לו סייעת צמודה.
למרות שהילדים שלי לא צריכים ללכת לבי"ס, מאוד אכפת לי מה קורה בבתי"ס, כי שם מתעצבות נורמות ההתנהגות של החברה הבוגרת העתידית שלנו.

בעיניי זועקת לשמיים קריאת הקוזק הנגזל כפי שמובעת מפי השופט בפסק הדין - זכותי ללמוד! זו זכותי ואין בלתה. וזה שאני ממרר את החיים להרבה תלמידים (ומורים) בדרך, זו הבעיה שלהם ולהם אין שום זכות.

(בכוונה הפרדתי בין מורים לבין תלמידים, מאחר שאע"פ שאני חושבת שתלמידים רבים חוצים את גבול ההתנהלות הסבירה בביה"ס מול מוריהם, למורה עומדת היכולת לבחור להתפטר או לעבור ללמד בבי"ס אחר. לא שזה טוב שזה המצב ושאי אפשר להעיף תלמיד שמציק לבי"ס שלם, אבל המורה הוא לא שבוי שם.)
התלמידים האחרים לעומת זאת הם חסרי אונים לחלוטין. הם נמצאים שם ללא כל יכולת שינוי במצבם, נאלצים להיפגש עם הבריון הזה מדי יום ולספוג ממנו קללות, איומים, מכות וחפצים חדים על בשרם. הם מפחדים ללכת לבי"ס ובצדק. ולנו כחברה ששולחת ילדים לבי"ס יש מחויבות כלפיהם, מחויבות שהשופט מתנער ממנה.

אני משוכנעת שאף מבוגר שפוי לא יסכים מרצונו לעבוד במקום כזה, שכך מתנהגים אליו הקולגות. זה דבר שקורה בבתי סוהר (אופס...), לא במקום עבודה. ועבור הילדים האלה בי"ס הוא מקום העבודה.

משום מה, מבוגרים רבים נוטים לחשוב שכל מיני דברים שהם בחיים לא היו מוכנים לקבל, הם ממש בסדר עבור ילדים.
למשל מכות. גם מצד מבוגרים וגם מצד בני גילם.
אז זהו, שזה לא.

פסק הדין הזה הוא פרס לבריונים. אף אחד אחר לא מרוויח ממנו. הבריון לומד ממנו את מה שהוא כבר ממילא יודע - שלא משנה מה הוא יעשה, אין מה לעשות לו, מקסימום השעיה ליום.

השופט נטפל למשהו שבכלל לא רלוונטי. ההורים לא ביקשו להוציא את הילד מביה"ס בגלל צבע עיניים, מוצא או מצב כלכלי. לא בגלל אפליה. אלא כדי לשמור על ילדיהם.
אני מתביישת שהמדינה מפקירה ביודעין את התלמידים האלה. אני שמחה מאוד שלי אין את הצרות האלה.

סלעית, בסוף הכתבה כתוב שברגע שהדברים הגיעו לבית משפט, בית הספר פתאום מצא יותר שעות של ליווי לילד.
כלומר - ההליך המשפטי השיג את מטרתו (לחץ על המערכת לטפל בבעיה כמו שצריך).

_וחוץ מזה , מה שלא עוזר במקרה של אלימות(ואני יכולה להעיד שראיתי את הזה גם בחינוך הביתי, כך שזה לא ממש מעמיד את הרעיון הזה כמפלט )-
זו העובדה שיש מי שמבחינתו התגובה לאלימות היא פושרת.
זה הנגע הרע העיקרי._
מסכימה מסכימה מסכימה
אני רואה גם בחינוך הביתי תגובה פושרת לאלימות, וילדים שזו התקשורת העיקרית שלהם כשהם רעבים/ עצבנים/ כועסים או במחזור
והמשפט הזה שמכות, גידופים, דחיפות,זריקת דברים מברזל על ילד אחר, קללות, איחולי מוות שונים ומשונים הוא שלב טבעי בין ילדים- מביא לי את הסעיף, אבל הבנתי שאני במיעוט קטנטן,
זה נראה לאנשים עד כדי כך טבעי שלפי התגובה של האמא לאלימות הילד לא ממש יכול להבין שמה שהוא עשה הוא לא יעשה, כי זו בדיוק אותה התגובה ל"לא זורקים אוכל על הרצפה".

אני חושבת שהבעיה של ההורים שבמקרה הזה שהם כבולים.
מצד אחד , הילדים שלהם לא בטוחים פיזית בבית הספר הזה.
הילדים חוו אלימות קשה מצד הילד וגם היו כאלה שכעדים גם כן סבלו .

מצד שני המערכת לא מספקת שום מענה ריאלי למניעת האלימות-עינין של תקציבים..כרגיל

מצד שלישי-הם מתיחסים עדין לבי"ס כאל ביביסיטר .הם עצמם צריכים לרוץ לעבודה.

וחוץ מזה , מה שלא עוזר במקרה של אלימות(ואני יכולה להעיד שראיתי את הזה גם בחינוך הביתי, כך שזה לא ממש מעמיד את הרעיון הזה כמפלט )-
[list]
[*] זו העובדה שיש מי שמבחינתו התגובה לאלימות היא פושרת.
[/list]

זה הנגע הרע העיקרי.*

זה בדיוק מה שכולם עושים: 'אני חושב על זה ואחר כך שוכח',,
עד שיש איזה מקרה של רצח וכולם לא יודעים איפה לשים את עצמם.

[hr]
אלימות היא תופעה עם גורמים וסימנים מקדימים.
מתעלמים מהם ואז היא מתרחשת כמו תאונת פתאום.


[b]התשובה לאלימות היא בתגובה חד משמעית , בלתי מתפשרת ובטח שלא פושרת.[/b]

אם הייתי יכולה להמליץ להורים בבי"ס ההוא פשוט לקחת את הילדים שלהם הביתה עד שיושג פיתרון הולם,זה מה שלדעתי צריך לעשות.לעשות כמו גנדי-מרד שקט ולא אלים.

כתוב בכתבה:"בפסק הדין כתב מודריק שהמקרה מעלה "תופעה של 'התנגשות' בין זכותם של התלמידים לחינוך וזכותו של התלמיד לחינוך."
אין כאן שום עינין בזכות לחינוך.
הצורך של הילדים הוא לחזור הביתה בשלום!
ביטחון פיזי ונפשי.

הצורך של הילד שנהג באלימות הוא לא לשבת וללמוד אלגברה -אלא לקבל טיפול לבעיות הרגשיות שלו ובעיקר גבולות.

מה דעתכם על פסיקת השופט?
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1142844.html

אם לא חסר מידע בכתבה, וכל שהוא כתב בפסיקה זה שהילד צריך להישאר בבי"ס, בלי סייגים, זה פשוט פרס לאלימות ולבריונות.

"ההורים התלוננו על גידופים קשים מצד התלמיד, שאף הרביץ, השליך חפצים במטרה לגרום פגיעה גופנית ותקף ילדים ומורים בחפצים חדים. לדברי ההורים, התנהגות זו החלה כבר בכיתה א'. במהלך השנים, כמה פעמים הגיעה האלימות לשיאים, במקרים שבהם חתך התלמיד פני תלמיד אחר בחפץ חד והחל לחנוק אחד מחבריו לכיתה"

אמור מעכשיו - דם ילדי מערכת החינוך הוא הפקר בחסות החוק.
נורא עצוב.

לפני שאתחרט. אני מקווה שזה בסדר לכתוב בדף כ"כ ישן.
אז אני אמא ל-2 קטנים, עוד לא במסגרות. מלמדת בבי"ס יסודי ונדהמת כל יום מחדש מכמות האלימות הפיזית והמילולית שהילדים חווים שם. מכמות הפעמים ש א נ י צועקת על ילדים. ועצוב לי מאוד. כל הזמן מתלבטת אם מקומי שם, ומה יהיה עם ילדי. אני לא באה מהמקום של החינוך הביתי כמו שהרבה כותבים כאן. אבל אחרי כל יום כזה אני מהרהרת ברצינות באפשרות של חינוך ביתי.

תודה דגנית. אני לוקחת לתשומת ליבי ובכלל {@

[u]אני יודעת שיש יריבות בין אחים בהרבה משפחות וכו' וכו' אבל מרגישה, שכמו הרבה דברים אחרים, דווקא החינוך הביתי יכול לאפשר לי עבודה משמעותית יותר בתחום הזה.[/u]
נכון בעיני.
נוכחתי ביחסי אלימות בין אחים במשפחות אחרות ופעמים ראיתי איך ההורים מגיבים בצורה אוטומטית והרבה פעמים פוגעת, תוקפנית, ללא אמפטיה. (תעשה... תפסיקי... תרדו ממני... שקט כברררר!)
אני חושבת שלפעמים כי אין להם כבר כוח בסוף היום לשמוע את כל ה"אכלו לי, שתו לי" ומה שבינהם.
(דו שיח מאד אופייני אצל ילדי בגילאי שמונה ועשר).

[b]בבית יש לנו זמן, הזדמנות ומרחב בטוח להתבונן, להקשיב,לנסות וללמוד[/b]
לפעמים הם מחקים אותנו, ההורים, או עצבניים כי גם אני...
לפעמים שהם משועממים
לפעמים יש חילוקי דעות עמוקים שצריך ליישב, בלי אנאליזה או הסחת דעת.

לאחרונה, כשכלו כל הקיצים היא נוהמת, צווחת, נובחת או מעיפה (נגיד את הקלפים של הטאקי).
הבן יודע מצד אחד לדבר ולהטיף אבל הרבה אצלו מתחיל ב"את צריכה... את עשית.... בגללך... את לא מקשיבה..."

אלו גם דפוסי התגובה שלנו, ההורים שלהם - האשמה והתנערות מאחריות על עצמי; ציפיה שידעו מה אני רוצה בלי להגיד ובעקבותיה - דרמה; נאומים ארוכים ונרגשים על מה שצודק; תחרותיות וגם, חילוקי דעות מהסוג הישן והטוב.

אני נכנסת לעין הסערה ומציעה להם להגיד [b]מה כל אחד רוצה עכשיו, בלי להתייחס לשני, בלי להאשים[/b].
אחר כך כולם צריכים להציע הצעות לפתרון (אם יש בכלל חילוקי דעות), בסוף בוחרים משהו או משלבים רעיונות או סתם משתעממים מהדיון והולכים החוצה...

אני בטוחה שאם לא היינו בחינוך ביתי, השיעור הזה ביחסי אנוש ובלהגיד "אני רוצה" הייה שיעור חופשי!

באחת מקבוצות הדיון שהשתתפתי בהן, כתבה מישהי: "כשילדינו מתנהגים בצורה הנוראה ביותר, זו העת בה הם זקוקים לאהבתנו יותר מכל!"
אז כשילד מציק (או עושה משהו הרסני אחר) אפשר לנסות לגשת אליו ולראות מה הוא צריך. אולי תשומת לב? אולי עזרה להגן על הדברים שלו מפני אחיו? אולי הוא מנסה ליצור קשר עם אחיו דרך הצקות?
זה לא שתוכלי ליצור אידיליה משפחתית, אבל אם ההצקות מעידות על צורך שלו, תוכלי לעזור לו לענות עליו.

ומה עם האלימות בין הילדים בתוך הבית, בחינוך הביתי ??

הבנים שלי עוברים לא מעט הקנטות, כשבשלב זה מדובר בעיקר בהצקות של אחד מהם (גדול יותר בגיל ובכלל) לשני (איך מנסחים את זה בלי לקבע תפקידים ולהגיד, הגדול לקטן, הבכור לצעיר ???).

אני יודעת שיש יריבות בין אחים בהרבה משפחות וכו' וכו' אבל מרגישה, שכמו הרבה דברים אחרים, דווקא החינוך הביתי יכול לאפשר לי עבודה משמעותית יותר בתחום הזה.

הצילו !!!!

אולי תקחי יום חופש ותגיעי בתחפושת...

גלית, יש סיכוי שהיא תסכים ללמוד קרטה/ג'ודו, או להשתתף בחוג פיזי אחר כלשהו - כדורסל, שחייה? זה נותן הרבה ביטחון בגוף שלך, ומקרין כמובן החוצה.

תודה על התגובות
היום הוא שוב נטפל אליה , חצי דקה לפני שהמורה התורנית הגיעה למקום הוא ניגש ותפס לה בחולצה, היא אמרה לו שיעזוב אותה אז הוא דחף אותה ואז ראה את המורה מגיעה וברח, אחותה הגיעה למקום כמה דקות אח"כ וניגשה איתה להתלונן אצל המורה, עדיין היא לא ממש מזהה את הילד, אני חושבת שזה איזשהו מנגנון הדחקה שפועל אצלה, את הסיפור של היום שמעתי מאחותה ולא ממנה וביקשתי שוב מאחותה שתנסה להגן עליה.
לגבי פיתוח אסרטיביות זה די קשה אצלה היא קטנטונת כזו ועדינה ויש לה בעיה גופנית מסוימת שבגללה היא די חסרת בטחון מול ילדים תוקפניים, אפילו קטנים ממנה, ועל אחת כמה וכמה בריונים וגדולים.
בינתיים אני מנסה לפעול בתוך ביה"ס, מחכה בעיקר שבעלי יחזור מחו"ל ונוכל לדבר על זה בצורה יותר מעמיקה מאשר בשיחות טלפון קטועות, אני משערת שלא יהיה קל להתחיל לשכנע אותו בכיוון הזה מה גם שנראה לי שצפויה התנגדות מצד הילדה.

[u]לילדה יש כבר חברות בבי"ס והיא מאוד מאוד חיכתה לתחילת כתה א' ועדיין היא אומרת שוב ושוב שהיא אוהבת להיות בכתה א',[/u]
אפשר לחשוב שאת מוציאה אותה מחברת בני האדם. בסך הכל מבית הספר. זוהי טעות לחשוב שהיא לא תפגש איתן בשעות שאחרי בית הספר.
ביתי בת השש וחצי בחינוך ביתי ומתראה כמעט בכל יום עם חברה אחת לפחות (מהשכונה, מהחינוך הביתי, מהעבר)

אחד הילדים בגן עמד מול אחת הבנות והודיע לה שאבא שלו יותר חזק ושוהא יפרק אותה.
מהכרות עם הנפשות הפועלות -הוא כנראה צודק... )-:

אתמול חיכיתי על הדשא ליד בית ספר (לשמחתי לא של הילד שלי), ויכולתי לראות את מה שקורה שם בזמן ההפסקה.
ההפסקה נקראת "הפסקה פעילה",שמטרתה להפעיל את הילדים כדי שלא ילכו מכות. רעיון טוב, הביצוע פחות.
היו ריקודי שורות. מי מגיע לשם? בנות ואולי בנים בודדים.הבנים שילכו מכות בכלל לא הולכים לרקוד, ככה שזה לא הפתרון.
אף מורה לא היתה בסביבה, פרט לאלו שרקדו עם הבנות. למה לא מארגנים ליגת כדורגל/כדורסל וכו'?
כמה ילדים הלכו מכות על הדשא. מכות רציניות כאלו, האבקויות שלא היו מביישות תחרות האבקות מקצועית. אז אולי בנים זקוקים להאבקות, אבל אני שואלת את עצמי האם יחסי הכוחות שווים, האם זה לא במקרה איזה ילד בכיתה ו' שמתנפל על פספוס בכיתה ב'?
הזדעזעתי עמוקות.

(())
איזה סיוט.
בינתיים - לנסות לעבוד איתה על הרתעת תוקפנים. עמידה בידיים על המותניים ובעיניים מזרות אש: "לא מרביצים לי!"
ללמד אותה להסתכל על הילד כדי שתוכל לזהות אותו במסדר זיהוי... בלי צחוק: אם יש תלבושת אחידה - להסתכל על שיער, נעליים, מכנסיים, מה שאפשר. (מזעזע, שצריך להנחות ככה ילדים קטנים!) וכשמזהים, לדבר גם עם ההורים שלו.
אני יודעת שגם המליצו פה באתר על ספר טוב להתמודדות עם בריונות.
תעדכני...

היום נתקלנו שוב באלימות בבי"ס, בת הפחות מ-6 שזה עתה התחליה כתה א' חזרה עם תלונה שלישית תוך שבועיים על בריונים מכתה ב' שמציקים, כשהפעם זה הגיע ממש לאלימות פיזית, המורה התורנית לא היתה בסביבה, הילדה לא ממש מכירה את הילד שהכה אותה ולא יודעת מי המורה שלו, בקיצור האפרוחית שלי חטפה מכות ולא ידעה איך לבקש עזרה.
אני כמובן הרמתי מייד קול צעקה, פניתי למחנכת, ודרשתי שיפעלו מייד כדי שהאלימות לא תחזור על עצמה אבל במקביל אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר ויותר לרעיון החינוך הביתי, או לפחות כפשרה עם הבעל חינוך דמוקרטי.
הבעיה העיקרית היא שהביצוע הוא קשה, לילדה יש כבר חברות בבי"ס והיא מאוד מאוד חיכתה לתחילת כתה א' ועדיין היא אומרת שוב ושוב שהיא אוהבת להיות בכתה א', מצד שני עוד כמה גילויי אלימות כאלה בחצר ואני לא ממש בטוחה שהיא תמשיך לאהוב את כתה א' ואני גם לא רוצה שהיא תפגע, לא פיזית ולא רגשית.
כרגע אני בסערת רגשות מנסה לחשוב מה לעשות, ברור שזה לא יהיה מיידי, ואני מנסה לחשוב מה יהיה הטוב ביותר עבורה, ומה לגבי אחותה הגדולה שמאוד מצליחה בביה"ס? ויש גם את המשפט המרגיז שאמרה לי ידידה שהתיעצתי איתה "לא נורא, היא תתחשל מזה, את לא יכולה להחזיר אותה לרחם"
לפחות עכשיו ברור לי שצדקתי בזה שהשארתי את עמרי איתי בבית עוד שנה, לפחות הוא נשמר עוד קצת בחממה.

צפריר- הסבר בבקשה.
איני מבינה מדוע מסגרת חינוך אלטרנטיבית היא פחות טובה מאשר נבחרה כאפשרות ראשונה (האם לא לכך התכוונת?)
למדתי חודשים בכיתה ז' והחלטתי לעבור לבית ספר אחר. גם שם, אם זכור לי נכונה, קצת נעלבו שלא בחרתי אותם כאפשרות ראשונה אלא כאלטרנטיבה אבל קיבלו אותי בכ"ז.
המסגרות הקיימות- כמו בית הספר פשוטות יותר מעצם היותן קיימות. אבל הן יותר מזה. הן מושכות, לעיתים. אולי משום ריבוי הילדים, אולי משום מתקני בית הספר (והגנים) אולי משום שחינוך אחר דורש הכנסה כספית גבוהה יותר. אולם משנמצאה המסגרת הקיימת מאכזבת רצוי ואפשר לבחור במסגרת אחרת. חינוך ביתי הוא אלטרנטיבה כזו.
אבחר דוגמא אחרת: האם מצביע מערך מסורתי הוא טוב יותר מזה שבוחר מערך משום שהתאכזב מהליכוד?
ביהדות קיים רעיון, שאיני זוכרת אותו במדויק שגם אם יחטא אדם כל חייו ולפני מותו יחזור בתשובה יתקבלו למעלה ימיו האחרונים, הטובים.
ייתכן ואני מפספסת את כוונתך.

ענת,
[u]אני מכירה מישהי בת"א שהוציאה ילדה מבי"ס מאד נחשב בגלל שנפגעה מאלימות של ילדים יותר גדולים בתוך בית הספר.[/u]

המרחק בין הוצאת ילד מביה"ס בגלל סיבה זו או אחרת הקשורה בתפקודו של ביה"ס רחוקה למדי ממעשה החינוך הביתי הריבוני. זו יכולה להיות התחלה לכוון החינוך הביתי אבל, דרך שלילת ביה"ס לא מובילה לחינוך ביתי כלל ועיקר.

כלומר, מי שנכנס לדרך החינוך הביתי מתוך אכזבה מהקיים, מהר מאוד ימצא מסגרת פחות מאכזבת לחינוך ילדיו או שיהיה חצוי בתוך עצמו לגבי החינוך הביתי.
חינוך ביתי ראוי להתרחש בלב שלם וללא כל ספקות. עדיין עולים קשיים וימים "נוראיים", אבל עצם ההחלטה הנובעת מתוך החיובי - טובת הילד במסגרת המשפחה ללא כל קשר לאלטרנטיבות, איננה מותירה מקום לספקות ואילו טמטומה של מערכת כזו או אחרת או אוזלת היד של מערכות התיעוש, בהכרח תעלה ספקות עצמיים בעתיד.

על פני פעולה מתוך שלילת המצוי, ראוי לפעול מתוך האדרת הרצוי ולהפוך את הרצוי למצוי.

בעניין החינוך הביתי בארה"ב, אני אתחקר שוב את ה"מקור" שלי.
אגב, למה ללכת רחוק, אני מכירה מישהי בת"א שהוציאה ילדה מבי"ס מאד נחשב בגלל שנפגעה מאלימות של ילדים יותר גדולים בתוך בית הספר.

ענת, כתבת: [u]טוב, אולי החינוך הביתי התחיל מהקבוצות הדתיות, אבל הוא קיבל תאוצה גדולה מאד מאלו שפוחדים לשלוח את הילדים לבי"הס.[/u]

לשם הדיוק ההסטורי:
החינוך הביתי בארה"ב לא התחיל מהקבוצות הדתיות. הקבוצות הדתיות הקיצוניות התחילו עם העניין רק בשנות השמונים, ובכך גם הגדילו בהרבה את כמות משפחות החינוך הביתי, וגם העלו את הפרופיל של הנושא. אם כי חשוב לזכור שגם כמות המשפחות ה"רגילות" בחינוך ביתי גדלה במקביל. ועלי לציין שבכל שיטוטי בפורומים אמריקאים על חינוך ביתי לא ראיתי אף אחד שכתב שהוא הוציא את הילדים מבי"ס בגלל פחד מאלימות. הנה, למשל, תוצאות של משאל בנושא: http://www.nhen.org/nhen/pov/newhser/[po]reasons hmschool[/po].html.

לגבי "ערכות לימוד ביתיות חילוניות" - ברוב התחומים לא תוכלי למצוא את ההבדלים בין חומרי הלימוד של הדתיים הקיצוניים בארה"ב לבין אלה שאחרים משתמשים בהם. הדתיים הקיצוניים שם לא לובשים קפוטות ושטריימלים ולא מדברים יידיש.

טוב, אולי החינוך הביתי התחיל מהקבוצות הדתיות, אבל הוא קיבל תאוצה גדולה מאד מאלו שפוחדים לשלוח את הילדים לבי"הס.
ידוע לי על ענף מסחרי משגשג בארה"ב שמספק ערכות לימוד ביתיות חילוניות לחינוך ביתי.

להפך, בארה"ב התנועות הגדולות של חינוך ביתי הן תנועות דתיות שמחזיקות אידאולוגיות בדיוק כמו שצפריר מחנך מתוך אידיאולוגיה, כלומר, אנשים שמאמינים שהאחריות לחינוך ילדיהם מוטלת עליהם מסיבות דתיות בעיקר. יונת אולי יכולה להפנות אותך למקורות מתאימים ברשת לקרוא על ההתפתחות של החינוך הביתי שם.

למה בכלל החינוך הביתי פורח בארה"ב ?
לא בגלל אידיאולוגיות כמו של צפריר, אלא בגלל שאנשים פוחדים לשלוח את הילדים לבי"ס!
ולא פוחדים רק מבריונים מבוגרים אלא מילדים אלימים ביותר, ששום חוק ואכיפתו אינם יכולים לרסן אותם.

(קטע מתוך הדף [po]מה היא אנרכיה באמת 2[/po])

ראו גם: [po]חינוך ביתי[/po].