על ידי בשמת_א* » 28 ינואר 2010, 22:20
אז האמת שסלעית לגמרי ענתה בשבילי.
אבל יש לי כמה מלים להוסיף.
הילדים שלי תופסים מרחק גדול כשהם נתקלים בילד שמתנהג באלימות. לא חייבים לשחק דווקא עם ילד תוקפני.
הילדים במפגשים שלנו פשוט לא מתנהגים ככה.
הילדים שלי אף פעם לא מקללים או מכים "ילדה מסכנה בגינה" או אף ילד אחר. למה להם?
בכל הקונפליקטים שנכחתי בהם עד היום (וזה כולל
שהבן של החברה הטובה שלה מרביץ לבן שלה
נקודת המוצא שלי היא תמיד איכפתיות ואהבה לשני הצדדים.
אם זה הבן של החברה הטובה שלי, אז אני אוהבת אותו כמו דודה. אם זה בן אחותי, אז אני באמת דודה שלו. מה כל כך מפליא בזה שארצה לתווך בין הצדדים?
כשיש סתם מפגש חברתי בין ילדים שמשחקים יפה, אין שום סיבה להיות צמודים.
אבל אם שומעים צעקות ובכי, אז אנחנו מגיעות לזירה.
לדעתי, אם יש כבר צעקות ובכי - סימן שהילדים לא יודעים איך לפתור את זה וצריכים עזרה.
עובדה שזה מאוד שכיח בגילאים הצעירים, והגדולים כבר למדו כמה דרכים לפתור את הקונפליקט ולא צריכים אותי.
אולי זה נשמע לך "מחנך" רק מפני שאת לא רגילה.
אולי סביבך, אף אחד לא מתנהג ככה.
סביבי - כולם מתנהגים ככה. אחותי, בנות דודי, החברות הטובות שלי, וגם השכנות.
מה זה בסך הכל?
יש שני ילדים או שלושה או ארבעה, שמכולם איכפת לי ואני מכירה ואפילו אוהבת, צועקים ובוכים כולם בבת אחת?
למה שאני לא ארצה לעזור להם? למה?
מהכתיבה שלך נוטפת כל כך הרבה תוקפנות - כלפי, כלפי ילדים אחרים. לא ברור לי למה.
אין לי תוקפנות כלפי ילדים אחרים כשיש ריב, כי אני מכירה ואוהבת באופן אישי את כל הילדים שהם משחקים איתם. אלה חברים, שכנים וקרובי משפחה.
דבר ראשון מרגיעים אותם.
דבר שני מקשיבים להם אחד אחד.
מה כל כך מסובך או קשה בזה?
להקשיב לילדים ובאמת לשמוע מה כואב להם נשמע לך מורתי?
דבר שלישי מבינים ממה שהם אומרים (לוקח קצת זמן ומאמץ, שלא תחשבי, אבל אנחנו אוהבות אותם, למה שלא נרצה להבין?) על מה הריב.
ואת זה מתארים להם בצורה מפורשת.
פשוט מנסחים במלים את מה שהם אמרו. פשוט להגיד "א' לא רוצה שישחקו לו היום במכוניות", "אז שלושה רוצים לשחק חתחתול ואתה הרביעי לא רוצה?"
זה לא כל כך קשה.
רק צריך את ההרגל לחשוב על זה.
צמודים צריך להיות רק לילדים ממש קטנים, כשיודעים כבר שאחד מהם כרגע בתקופה אלימה. לבן שלי כשהיה תינוק היתה תקופה שהוא היה פתאום מכה בצעצוע על ילד. אז כן, נצמדתי אליו ומנעתי ככל האפשר, או הפסקתי ברגע שהתחיל, והגנתי על הילדים האחרים בלי כעס עליו, פשוט מנעתי והבהרתי שמלטפים, לא חזק, בעדינות. והתקופה עברה.
אבל כשזה היה - אז מצטערת, זה לא הרגע ללכת לתפוס לי שעת שלווה. אם הילד שלי בתקופה תוקפנית, ואנחנו נמצאים שעתיים במפגש חברתי, אז אני אהיה צמודה אליו כל השעתיים ואקפיד שהוא לא יפגע בילד אחר. זה לא הזמן לצפצף על אחרים.
ואם קשה לי להיות צמודה ובתשומת לב למנוע או לעצור אלימות של הילד שלי? אז לא אלך למפגשים חברתיים כשהילד בתקופה קשה. כמו שאני לא אבוא לחברים עם ילד בתקופת הגמילה מחיתולים שכל חצי שעה בורח לו פיפי, ואושיב אותו על הספה שלהם. יש גבול לחוצפה לדעתי.
אז האמת שסלעית לגמרי ענתה בשבילי.
אבל יש לי כמה מלים להוסיף.
הילדים שלי תופסים מרחק גדול כשהם נתקלים בילד שמתנהג באלימות. לא חייבים לשחק דווקא עם ילד תוקפני.
הילדים במפגשים שלנו פשוט לא מתנהגים ככה.
הילדים שלי [b]אף פעם[/b] לא מקללים או מכים "ילדה מסכנה בגינה" או אף ילד אחר. למה להם?
בכל הקונפליקטים שנכחתי בהם עד היום (וזה כולל
[u]שהבן של החברה הטובה שלה מרביץ לבן שלה[/u]
נקודת המוצא שלי היא תמיד איכפתיות ואהבה לשני הצדדים.
אם זה הבן של החברה הטובה שלי, אז אני אוהבת אותו כמו דודה. אם זה בן אחותי, אז אני באמת דודה שלו. מה כל כך מפליא בזה שארצה לתווך בין הצדדים?
כשיש סתם מפגש חברתי בין ילדים שמשחקים יפה, אין שום סיבה להיות צמודים.
אבל אם שומעים צעקות ובכי, אז אנחנו מגיעות לזירה.
לדעתי, אם יש כבר צעקות ובכי - סימן שהילדים לא יודעים איך לפתור את זה וצריכים עזרה.
עובדה שזה מאוד שכיח בגילאים הצעירים, והגדולים כבר למדו כמה דרכים לפתור את הקונפליקט ולא צריכים אותי.
אולי זה נשמע לך "מחנך" רק מפני שאת לא רגילה.
אולי סביבך, אף אחד לא מתנהג ככה.
סביבי - כולם מתנהגים ככה. אחותי, בנות דודי, החברות הטובות שלי, וגם השכנות.
מה זה בסך הכל?
יש שני ילדים או שלושה או ארבעה, שמכולם איכפת לי ואני מכירה ואפילו אוהבת, צועקים ובוכים כולם בבת אחת?
למה שאני לא ארצה לעזור להם? למה?
מהכתיבה שלך נוטפת כל כך הרבה תוקפנות - כלפי, כלפי ילדים אחרים. לא ברור לי למה.
אין לי תוקפנות כלפי ילדים אחרים כשיש ריב, כי אני מכירה ואוהבת באופן אישי את כל הילדים שהם משחקים איתם. אלה חברים, שכנים וקרובי משפחה.
דבר ראשון מרגיעים אותם.
דבר שני מקשיבים להם אחד אחד.
מה כל כך מסובך או קשה בזה?
להקשיב לילדים ובאמת לשמוע מה כואב להם נשמע לך מורתי?
דבר שלישי מבינים ממה שהם אומרים (לוקח קצת זמן ומאמץ, שלא תחשבי, אבל אנחנו אוהבות אותם, למה שלא נרצה להבין?) על מה הריב.
ואת זה מתארים להם בצורה מפורשת.
פשוט מנסחים במלים את מה שהם אמרו. פשוט להגיד "א' לא רוצה שישחקו לו היום במכוניות", "אז שלושה רוצים לשחק חתחתול ואתה הרביעי לא רוצה?"
זה לא כל כך קשה.
רק צריך את ההרגל לחשוב על זה.
צמודים צריך להיות רק לילדים ממש קטנים, כשיודעים כבר שאחד מהם כרגע בתקופה אלימה. לבן שלי כשהיה תינוק היתה תקופה שהוא היה פתאום מכה בצעצוע על ילד. אז כן, נצמדתי אליו ומנעתי ככל האפשר, או הפסקתי ברגע שהתחיל, והגנתי על הילדים האחרים בלי כעס עליו, פשוט מנעתי והבהרתי שמלטפים, לא חזק, בעדינות. והתקופה עברה.
אבל כשזה היה - אז מצטערת, זה לא הרגע ללכת לתפוס לי שעת שלווה. אם הילד שלי בתקופה תוקפנית, ואנחנו נמצאים שעתיים במפגש חברתי, אז אני אהיה צמודה אליו כל השעתיים ואקפיד שהוא לא יפגע בילד אחר. זה לא הזמן לצפצף על אחרים.
ואם קשה לי להיות צמודה ובתשומת לב למנוע או לעצור אלימות של הילד שלי? אז לא אלך למפגשים חברתיים כשהילד בתקופה קשה. כמו שאני לא אבוא לחברים עם ילד בתקופת הגמילה מחיתולים שכל חצי שעה בורח לו פיפי, ואושיב אותו על הספה שלהם. יש גבול לחוצפה לדעתי.