שבוע טוב
איזה כיף לפתוח ולראות את כל הפידבקים אחרי שבת.
אני במצב רוח מרומם וקיטשי, עמכן הסליחה. אתן עוטפות אותי ברחמים (טוב, הזהרתי מראש שאני בקיטש. מרשה לכן לצחוק עליי).
נכון לשעות האחרונות אני בכזה מצב רוח ולא ברור לי ממה הוא נגרם
לא עשיתי שום דבר חריג. אני מתבוננת על הבית בעיניים כלות לאחר שכל בני הבית (בואו נדייק: כל מי שעושה כאן בלגן) נרדמו
ואני אמורה להיות בייאוש: איזה בלגן! שוב העבודה הסיזיפית הזו ובמיוחד אחרי שבת. אני מונה במהירות את כל מה שעליי לעשות
על מנת לתת תחושה של סדר: לאסוף בגדים מטיילים, צעצועים סוררים, גדמי פירות ומזון זרוקים, דרוכים ומעוכים,
איסוף כריות למקומן בספות, טושים פזורים, ניירות, דפים וקרטונים חלקם קרועים ומפוזרים בכל מקום, שלא לדבר על המטבח
שנשאר מיותם לאחר ארוחת הערב, על כמויות הכביסה האדירות והבלתי נגמרות, במיוחד לאחר שאי אילו ילדים חביבים החליפו את האסלה
כאופציה למתן שתן במיטה שלהם וכידוע, מצעי ושמיכות חורף מאתגרים יותר מבחינת כביסה.
לכאורה הייתי אמורה להיות מיואשת ולא להתיישב אל מול המחשב ולהכנס לבלוג הנטוש שלי, אלא להסתער על העבודה במלוא המרץ.
אבל לא. אני כאן ואני בהיי וכל מילים ומשפטים שבמצב הרגיל נשמעים לי כמו ממבו-ג'מבו כרגע רק מכניסים בי יותר אדרנלין ואהבה.
הנה קטע מטורף. בעודי כותבת על מילים ומשפטי ממבו-ג'מבו-ניו-אייג'יות שברגיל יכולים לאמלל אותי אני קוראת את המרגיעון:
"שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו".
זה יהיה מטורף אם אספר לכן שבניסיונותיי להבין מאיפה צץ לי מצב הרוח הזה בשעות האחרונות, בעודי מניקה לפני כשעה את שמעון הצדיק,
הרך, הענוג, התמים, החסוד והמנומנם, חשבתי לעצמי: אני חושבת שפשוט הפסקתי לפחד.