על ידי יעל_זלאיט* » 12 מאי 2003, 11:34
רציתי להוסיף לדיון:
סמכות, גבולות - שבתוכם מתקיים חופש או מרחב - כגורמים שמאפשרים לילד לחוש בטחון .
הזרימה הטבעית של הילד, שלנו, צריכה שתהיה לה קרקע יציבה מתחת למים.
זה מקום להתבונות שדרכה אפשר לדעת או לנחש איזה סוג של הגנה (גבול, סמכות) אותו ילד זקוק.
יש לי בן שמתארגן טוב מול גבול "חזק" ויציב ויש לי ילדה שזה מפרק אותה, איתה אני צריכה להמציא החצנה אחרת.
אני רואה את הבית ואת תהליך החינוך כמעבדה. יש אבחנה בין פנים לחוץ - תלוי בגיל הילדים לגבי אופן ההעברת ההבדל. ההבדל בין פנים לחוץ הוא גבול או תיחום ששומר על פרטיות, על הזכות שלנו על גופינו ועוד
אם אצלנו אוכלים במיטה, על הראש ובידים, ומנגבים בכותונת המשי של אמא ואנחנו מבסוטים אז למה לא (?!), אבל איך ארגיש אם הילדים יעשו את זה אצל חבר שנגיד לאמא שלו אין כותנות משי ואבא שלו לא אוהב לשון עם פרורים?
אם הילד שלי אוכל בנימוס, מסדר את המיטה ועוזר להגיש, לפנות ולרחוץ כלים - כל זה אצל סבא וסבתא ,
ובבית משאיר בלגן אומר לי - לא - כאוצר מילים יחידאי , זה נראה לי תקין, אם זה הפוך סימן שהמעבדה לא מתפקדת. אנחנו כהורים מחויבים לקבל את הילד ולהכיל הכל , ה"חוץ " לא מחוייב ,
הכללים הם נגזרת גמישה של הגבול, שנבנה מתוך הערכים הטבעיים שלנו ומהפער בין אמא לאבא .
מה שמתאים לילד בן שנה משתנה כשגדל וההתנהלות היא שונה בין הילד לאבא או לאמא.
מה שמתרחש במעבדה - הוא התהליך המחנך - המעצב, כל מה שבא מבחוץ כמו- מבוגרים דומיננטים עבור הילד, אינפורמציה מהתקשורת, ערכים של וולט דיסני עובר תהליך במעבדה, גם השגיאות שלנו.
בעיני עקרון הרצף הוא ב"רגשי", קודם כל , זה הבסיס שנוכחותו תאפשר צמיחה ישרה ופניות לתהליכי לימוד קוגניטיביים, וחברתיים רחבים. התפקיד שלי הוא להיות נוכחת בלי סימני שאלה, קיימת, יציבה, קשובה וגם בן אדם עם מכלול פתוח וגלוי לילדים שלי, המורכבות שלנו והקבלה שלנו את עצמינו את בן הזוג ואת הילדים כ"א על יחודו וחד פעמיותו הם שבונים את המעבדה ואת יחודיותה.
קיים תמיד פער בין ההבנות שלנו, ליישום , פער שגם הילדים מושפעים ממנו ולומדים שם את מה שלא "בשליטתינו"
הפער משאיר אולי את סימני השאלה, את הגמישות והערנות ישלקבלו באהבה ככלי חשוב לצמיחה.
רציתי להוסיף לדיון:
סמכות, גבולות - שבתוכם מתקיים חופש או מרחב - כגורמים שמאפשרים לילד לחוש בטחון .
הזרימה הטבעית של הילד, שלנו, צריכה שתהיה לה קרקע יציבה מתחת למים.
זה מקום להתבונות שדרכה אפשר לדעת או לנחש איזה סוג של הגנה (גבול, סמכות) אותו ילד זקוק.
יש לי בן שמתארגן טוב מול גבול "חזק" ויציב ויש לי ילדה שזה מפרק אותה, איתה אני צריכה להמציא החצנה אחרת.
אני רואה את הבית ואת תהליך החינוך כמעבדה. יש אבחנה בין פנים לחוץ - תלוי בגיל הילדים לגבי אופן ההעברת ההבדל. ההבדל בין פנים לחוץ הוא גבול או תיחום ששומר על פרטיות, על הזכות שלנו על גופינו ועוד
אם אצלנו אוכלים במיטה, על הראש ובידים, ומנגבים בכותונת המשי של אמא ואנחנו מבסוטים אז למה לא (?!), אבל איך ארגיש אם הילדים יעשו את זה אצל חבר שנגיד לאמא שלו אין כותנות משי ואבא שלו לא אוהב לשון עם פרורים?
אם הילד שלי אוכל בנימוס, מסדר את המיטה ועוזר להגיש, לפנות ולרחוץ כלים - כל זה אצל סבא וסבתא ,
ובבית משאיר בלגן אומר לי - לא - כאוצר מילים יחידאי , זה נראה לי תקין, אם זה הפוך סימן שהמעבדה לא מתפקדת. אנחנו כהורים מחויבים לקבל את הילד ולהכיל הכל , ה"חוץ " לא מחוייב ,
הכללים הם נגזרת גמישה של הגבול, שנבנה מתוך הערכים הטבעיים שלנו ומהפער בין אמא לאבא .
מה שמתאים לילד בן שנה משתנה כשגדל וההתנהלות היא שונה בין הילד לאבא או לאמא.
מה שמתרחש במעבדה - הוא התהליך המחנך - המעצב, כל מה שבא מבחוץ כמו- מבוגרים דומיננטים עבור הילד, אינפורמציה מהתקשורת, ערכים של וולט דיסני עובר תהליך במעבדה, גם השגיאות שלנו.
בעיני עקרון הרצף הוא ב"רגשי", קודם כל , זה הבסיס שנוכחותו תאפשר צמיחה ישרה ופניות לתהליכי לימוד קוגניטיביים, וחברתיים רחבים. התפקיד שלי הוא להיות [b]נוכחת[/b] בלי סימני שאלה, קיימת, יציבה, קשובה וגם בן אדם עם מכלול פתוח וגלוי לילדים שלי, המורכבות שלנו והקבלה שלנו את עצמינו את בן הזוג ואת הילדים כ"א על יחודו וחד פעמיותו הם שבונים את המעבדה ואת יחודיותה.
קיים תמיד פער בין ההבנות שלנו, ליישום , פער שגם הילדים מושפעים ממנו ולומדים שם את מה שלא "בשליטתינו"
הפער משאיר אולי את סימני השאלה, את הגמישות והערנות ישלקבלו באהבה ככלי חשוב לצמיחה.