על ידי סלעית* » 04 מאי 2005, 22:26
לא ממש מגובש אבל אנסה. גם אצלנו בתחילה בכל פעם שהיה מפגש עם אבא שלי, הגדולה קיבלה מתנה. אני חושבת שזה רק חידד את הנקודה שהמתנה ניתנת לא רק כי הוא חשב עליה או התגעגע אליה, אלא מתוך איזשהו צורך שלו להצטייר או להיראות או אפילו להרגיש כחשוב, כנותן, כאוהב.
ניסיתי להגיד לו שאין צורך (אני בכלל לא נכנסת לדיון על סוג הספרים שבד"כ לא נראה לי בכלל, ובחיי שחלק מהם החזרתי לו בביקור שלאחר מכן, אבל לא על זה מדברים עכשיו) וזה לא עזר. היא כבר התחילה לצפות לזה, והשאלה הראשונה כשהוא היה בא הייתה : "מה הבאת לי?" והיא ממש לא כזאת, כ"כ לא חומרנית, שזה היה מדהים לראות שגם היא "יכולה" להיות כזאת. (ובסוגריים אוסיף שכמובן שאז היא מצטיירת כלא בסדר, חמדנית וכו', וזה גרר הערות כלפיה... ארררר!) אני חושבת שאז התחיל ליפול לו האסימון שממש אין צורך בזה.
ובאמת בחודש האחרון הוא לא הביא לה שום דבר, והיא לא שואלת, ופשוט כיף להם ביחד.
יש תחושה לחלק מהאנשים שהם חייבים להביא משהו כדי להוכיח לעצמם ולאחרים, כדי להיזכר טוב יותר אח"כ. בדיוק בשבוע שעבר דודה שלי באה לבקר וביקשה את רשותי לתת לילדים במבה. לא הסכמתי. היא ניסתה ללחוץ (זה בלי סוכר בלה בלה בלה, גם הבן שלי נותן לילדים וכו') עדיין לא הסכמתי. אמרתי לה שהיא ממש לא צריכה לתת להם כלום, ואין חובה בכל מפגש עם מישהו שהוא לא ההורים שהילדים יקבלו מזון לא בריא או צעצוע או ספר. אפשר פשוט להיות איתם וליהנות מהם ואיתם. נראה לי שהיא קיבלה את זה בסדר.
ובקשר לחינוך מחדש של הסבים -זה די נידון לכישלון. לנו היה מאוד עקרוני הקטע של הסוכר והשוקולד, וכשראינו שלא מקשיבים לנו, הבהרנו שהילדים לא יהיו אצלם לבד אם אי אפשר לסמוך עליהם שלא יציפו אותם בכל מיני שטויות. אחרי 2 התעצבנויות רציניות זה פחות או יותר נקלט, אבל ממש כמו ילדים הם מנסים כל הזמן את הגבול. דוחפים עוד מיץ תפוזים למרות שאמרנו שזה גורם לה לשלשול, מציעים שוקו (כי סבתא שתתה ולא היה לה נעים להגיד לא) ומיצים מלאי צבע מאכל (כי היה נורא חם), פה דייסה מתוקה, שם עוד מעדן חלב (אע"פ שהיא אומרת להם שהיא כבר אכלה, הם מרגיעים אותה- לא נורא, אבל היום חם, אז תאכלי ותתקררי). אנחנו מתנחמים בכך שאם הם היו עושים מה שהם באמת רוצים, הילדים היו חיים שם על דברי מתיקה ותו לא.
הדבר היחיד שהם באמת מכבדים זו הבקשה שלנו שהטלביזיה לא תפעל כשהנכדים שם. אצלם היא מין שומר מסך כזה, יכולה להיות דלוקה 24 שעות ביממה. במקרה הזה, חד משמעית הם מכבדים את הבקשה שלנו, גם כשהנכדים שם בלעדינו.
וצדק מי שכתב כאן שהם לא יכולים להתמודד עם הבכי שלהם, ולא יודעים להציב להם גבולות.
דוגמה: סבתא מציעה לנכדה ללכת לגן שעשועים. הנכדה אומרת שהיא לא רוצה, היא מעדיפה להמשיך לצייר. סבתא מנסה לשדל. הנכדה לא משודלת. סבתא מנסה שוב. ושוב. הנכדה מתחילה לבכות. סבתא אומרת: "מה את בוכה? אצלנו לא חייבים שום דבר". (אהה, רק חייבים לבכות כדי שיתייחסו ברצינות למה שאתה אומר)
ועוד דוגמה: סבא נשאר לשמור על בת שנתיים בערב למשך חצי שעה, עם בקשה לתת לה עוגייה או מקסימום שתיים אחרי האוכל. כשחזרנו הוא כולו קורן מאושר: "היא דפקה את המערכת!".
"???"
"היא אכלה המון עוגיות."
"למה???"
"כי היא ביקשה אז נתתי לה."
ולא חלילה שהיא הייתה בוכה אם הוא היה מסביר לה שהיא כבר אכלה שתיים, פשוט לא התחשק לו לנסות להתעמת איתה, ומה אכפת לו, לדעתו אין כל פסול בזה, אז יאללה. (ובינינו, אני די משוכנעת שזו לא הייתה יוזמה שלה)
ואגב, סבתא גם בקטע של רמיזות פולניות יותר ופחות כתלות במצב רוח בקשר ללהגיד שלום ולתת נשיקה וחיבוק. וזה חוזר אליה כבומרנג. כשהיא לא מציקה היא מקבלת אותות חיבה, וכשהיא דורשת אותם, הנכדה אומרת שהיא לא רוצה.
>סבתא פעם נעלבה נורא כשהנכדה אמרה לה שהעוגה מתוקה מדי<
לא ממש מגובש אבל אנסה. גם אצלנו בתחילה בכל פעם שהיה מפגש עם אבא שלי, הגדולה קיבלה מתנה. אני חושבת שזה רק חידד את הנקודה שהמתנה ניתנת לא רק כי הוא חשב עליה או התגעגע אליה, אלא מתוך איזשהו צורך שלו להצטייר או להיראות או אפילו להרגיש כחשוב, כנותן, כאוהב.
ניסיתי להגיד לו שאין צורך (אני בכלל לא נכנסת לדיון על סוג הספרים שבד"כ לא נראה לי בכלל, ובחיי שחלק מהם החזרתי לו בביקור שלאחר מכן, אבל לא על זה מדברים עכשיו) וזה לא עזר. היא כבר התחילה לצפות לזה, והשאלה הראשונה כשהוא היה בא הייתה : "מה הבאת לי?" והיא ממש לא כזאת, כ"כ לא חומרנית, שזה היה מדהים לראות שגם היא "יכולה" להיות כזאת. (ובסוגריים אוסיף שכמובן שאז היא מצטיירת כלא בסדר, חמדנית וכו', וזה גרר הערות כלפיה... ארררר!) אני חושבת שאז התחיל ליפול לו האסימון שממש אין צורך בזה.
ובאמת בחודש האחרון הוא לא הביא לה שום דבר, והיא לא שואלת, ופשוט כיף להם ביחד.
יש תחושה לחלק מהאנשים שהם חייבים להביא משהו כדי להוכיח לעצמם ולאחרים, כדי להיזכר טוב יותר אח"כ. בדיוק בשבוע שעבר דודה שלי באה לבקר וביקשה את רשותי לתת לילדים במבה. לא הסכמתי. היא ניסתה ללחוץ (זה בלי סוכר בלה בלה בלה, גם הבן שלי נותן לילדים וכו') עדיין לא הסכמתי. אמרתי לה שהיא ממש לא צריכה לתת להם כלום, ואין חובה בכל מפגש עם מישהו שהוא לא ההורים שהילדים יקבלו מזון לא בריא או צעצוע או ספר. אפשר פשוט להיות איתם וליהנות מהם ואיתם. נראה לי שהיא קיבלה את זה בסדר.
ובקשר לחינוך מחדש של הסבים -זה די נידון לכישלון. לנו היה מאוד עקרוני הקטע של הסוכר והשוקולד, וכשראינו שלא מקשיבים לנו, הבהרנו שהילדים לא יהיו אצלם לבד אם אי אפשר לסמוך עליהם שלא יציפו אותם בכל מיני שטויות. אחרי 2 התעצבנויות רציניות זה פחות או יותר נקלט, אבל ממש כמו ילדים הם מנסים כל הזמן את הגבול. דוחפים עוד מיץ תפוזים למרות שאמרנו שזה גורם לה לשלשול, מציעים שוקו (כי סבתא שתתה ולא היה לה נעים להגיד לא) ומיצים מלאי צבע מאכל (כי היה נורא חם), פה דייסה מתוקה, שם עוד מעדן חלב (אע"פ שהיא אומרת להם שהיא כבר אכלה, הם מרגיעים אותה- לא נורא, אבל היום חם, אז תאכלי ותתקררי). אנחנו מתנחמים בכך שאם הם היו עושים מה שהם באמת רוצים, הילדים היו חיים שם על דברי מתיקה ותו לא.
הדבר היחיד שהם באמת מכבדים זו הבקשה שלנו שהטלביזיה לא תפעל כשהנכדים שם. אצלם היא מין שומר מסך כזה, יכולה להיות דלוקה 24 שעות ביממה. במקרה הזה, חד משמעית הם מכבדים את הבקשה שלנו, גם כשהנכדים שם בלעדינו.
וצדק מי שכתב כאן שהם לא יכולים להתמודד עם הבכי שלהם, ולא יודעים להציב להם גבולות.
דוגמה: סבתא מציעה לנכדה ללכת לגן שעשועים. הנכדה אומרת שהיא לא רוצה, היא מעדיפה להמשיך לצייר. סבתא מנסה לשדל. הנכדה לא משודלת. סבתא מנסה שוב. ושוב. הנכדה מתחילה לבכות. סבתא אומרת: "מה את בוכה? אצלנו לא חייבים שום דבר". (אהה, רק חייבים לבכות כדי שיתייחסו ברצינות למה שאתה אומר)
ועוד דוגמה: סבא נשאר לשמור על בת שנתיים בערב למשך חצי שעה, עם בקשה לתת לה עוגייה או מקסימום שתיים אחרי האוכל. כשחזרנו הוא כולו קורן מאושר: "היא דפקה את המערכת!".
"???"
"היא אכלה המון עוגיות."
"למה???"
"כי היא ביקשה אז נתתי לה."
ולא חלילה שהיא הייתה בוכה אם הוא היה מסביר לה שהיא כבר אכלה שתיים, פשוט לא התחשק לו לנסות להתעמת איתה, ומה אכפת לו, לדעתו אין כל פסול בזה, אז יאללה. (ובינינו, אני די משוכנעת שזו לא הייתה יוזמה שלה)
ואגב, סבתא גם בקטע של רמיזות פולניות יותר ופחות כתלות במצב רוח בקשר ללהגיד שלום ולתת נשיקה וחיבוק. וזה חוזר אליה כבומרנג. כשהיא לא מציקה היא מקבלת אותות חיבה, וכשהיא דורשת אותם, הנכדה אומרת שהיא לא רוצה.
>סבתא פעם נעלבה נורא כשהנכדה אמרה לה שהעוגה מתוקה מדי<