מקפיצה ל"מה חדש"

בואו נחיה דפים מעלי אבק?
מרגיש לי שפעם היה כאן שיח ודמויות. היום שמות בדויים והרבה מזדמנים. למרות שאני נראית מזדמנת אני מרגישה חלק מכם ורוצה עוד. בבקשה?

מגיל 4-5 רציתי להיות שחקנית. וגם עניין המוסיקאית ישב אי שם מאחורי הראש.
אהבתי עד מאד לעלות על הבמה.
מכיוון שלא התאמנתי בנגינה בפסנתר (גיל 6.5), הורי הפסיקו את השיעורים.
הצטערתי אבל לא הצלחתי להכריח את עצמי להתאמן.
מאז אני לא מצליחה להכריח את עצמי להתאמן.
שרתי במקהלת ילדים וגיליתי שבעצם דרך שירה אני יכולה לממש את שני הרצונות שלי - להיות מוסיקאית שמשחקת.
שרתי עד גיל 18 במקהלת הילדים, ואז כשרציתי מסגרת המשכית וזו הקיימת היתה עם אנשים שממוצע גילם היה כ35 שנה מבוגר יותר מכפי גילי, הקמתי מקהלת צעירים (שהיום נחשבת לאחת הטובות בארץ).
התחלתי ללמוד באקדמיה בירושלים.
המשכתי לא להתאמן.
אמרו לי שהכשרון שלי מבטיח, שיש לי את כל הנתונים להיות זמרת מעולה. שנוכחות בימתית כמו שלי יש למעט מאד זמרות.
המשכתי לא להתאמן.
דרשתי/ בקשתי/ התחננתי שיאפשרו לי להתמחות במוסיקה מוקדמת (מאה 16 -17) ויפסיקו לחייב אותי לשיר אופרה. הצלחתי לקבל את מבוקשי, סללתי דרך לזמרים אחרים שרצו להתמחות בכיוון הנ"ל.
התחלתי ללמוד נגינה בוויולה דה -גמבה, התחלתי להתאמן קצת יותר בשירה.
המורה שלי לוויולה דה גמבה נסעה, הפסקתי לנגן. לא האמנתי שאני מצליחה להתאמן בשירה, הפסקתי להתאמן.
סיימתי את התואר הראשון. אמנם הטכניקה שלי לא היתה מושלמת, אבל העמדתי רסיטל סיום נפלא, עליו קבלתי ציון גבוה מאד מכל הנוכחים (מפתיע לאור העובדה שנחשבתי לעוף מוזר מדי בקרב מורי המחלקה- זמרת עם קול גדול - "יהולה היות זמרת אופרה מה שרה מוסיקה עתיקה זה ציוצים").
נסעתי להבחן בבית ספר מהטובים בעולם בתחום המוסיקה העתיקה, אבל מה, שוויצרי.
הייתי דרמטית מדי עבורם. אקספרסיבית מדי. לא יכלו להכיל את הדרמה שלי בתוך החדר הקטן הנ"ל.
ישבו מולי מאחורי שולחן במרחק של פחות ממטר, ולא הצלחתי לרסן את עצמי מספיק כדי להתאים לטעם המעודן/צנוני שלהם.
נו, אני באה ללמוד, לא?
לא קבלו אותי. את כל חברי ומכרי שנבחנו לבית הספר המסויים הזה כן קבלו.
וכל כך רציתי ללמוד שם אצל מורה מסויימת, שלעומתה הדרמטיות שלי אנמית.
המשכתי לא להתאמן.
המשכתי לתואר שני באקדמיה, אך לקראת השנה השניה נסעתי להמשך לימודים בהולנד.
האיש שלי נשאר בארץ (כבר היינו נשואים).
שנאתי את הולנד. שנאתי את בית הספר, את מזג האוויר, את השכונה המוסלמית בה גרתי ופחדתי להסתובב בה (אני דווקא יכולה להראות כמעט הולנדית אלמלא התלתלים), את העובדה שאין לי אפשרות לעבוד, ואת העובדה שהייתי לבד. אמנם עם הרבה חברים ישראלים, אבל בלי האיש שלי.
התחלתי להתאמן, אבל שוב הפסקתי להאמין שאני מצליחה לעשות שינוי, והפסקתי.
חליתי שוב ושוב והחלטתי לחזור לארץ. לא רוצה לעשות מוסיקה, לא רוצה לשמוע על מוסיקה.

חזרתי לארץ. עשיתי הפסקה משירה, ואז הקמנו את ההרכב שלנו - הגולדולינס.
פעם ראשונה בחיי שעשיתי מוסיקה מסוג אחר.
התחלנו להופיע, להקליט, נסענו לאנגליה.
היתה הרגשה של משהו שמתחיל לקרות. שהנה, העשיה המוסיקלית מתקדמת, ואפילו לא נורא שאני לא מתאמנת, אני מספיק מיומנת בשביל מה שנדרש ממני.
הופענו בכל ההארץ, עשרות על עשרות של הופעות, הקלטנו 3 תקליטים.
חזרתי ללמוד מוסיקה עתיקה אצל מורה נפלאה, התחלתי שוב להתאמן קצת. התחלתי ללמוד לנגן על נבל.
נכנסתי להריון. הפסקתי לנגן. הפסקתי להתאמן.
נולד הבוציק.
ההרכב שבת שביתה ללא הגבלת זמן - האיש שלי שהיה הרוח החיה מאחורי ההרכב חטף דיכאון מתסכול של חוסר ה"הצלחה/ יחס" של ההרכב שזכה לשבחים נפלאים בחו"ל ולהתעלמות רבתי בארץ.
נשארתי עם בוציק בבית, לא מכונה להפקיר אותו בידי מטפלות/ גננות וכולי.
עכשיו גם אם אני רוצה מאד אני לא מצליחה להתאמן.
לא שרתי כמעט בשנתיים האחרונות (מלבד ב6 של מאהלר עם הפילהרמונית בתוך המקהלה, ועוד 3-4 הופעות גולדוליניות).
אני מתגעגעת לשיר. לא יודעת איך לחזור לשירה כשבוציק איתי, לא רוצה להכניס אותו למסגרת.
לא יכולה להרשות לעצמי לחזור ללימודי שירה - ואני כה זקוקה להם אחרי שנתיים מחוסרות כל/ קול.
חולמת עדיין לחזור לבמה. זה המקום היחיד בו הצלחתי לבטא את עצמי, להיות מחוברת אל עצמי בערוץ ישיר. ליצור.
תמיד אמרו לי שמה שארצה לעשות, אצליח בו. מסתבר שמנת משכל וכישרון אינם ערובה לכלום.
חצויה.
בעצם, מחולקת להרבה יותר מאשר חצאים.
מפורקת לחלקיקים.

דף יפה
מקפיצה למה חדש
בזמן שחושבת מה הייתי כותבת כאן לו הייתי כותבת כאן

כל חיי היו סביבי בעלי חיים. אבל האהבה הגדולה שלי היא לחתולים. כשהתחלתי את מסלול העצמאות שלי אספתי לדירת החדר שלי חתולה אחת שניסו להרעיל בקיבוץ, היא היתה כל כך חולה ורזה ואז פתאום המליטה, בכלל לא היה שום סימן לזה שהיתה בהריון! היא בקושי היתה קיימת בעצמה! אחד הגורים נשאר אצלי. אחר כך אימצתי עוד שני חתולים וככה מפה לשם עם תחלופה כזו או אחרת מסיבות אלו ואחרות הגענו לכך שכיום יש לנו 11 חתולים, כלבה שלנו (מחפשת עדיין בית אמיתי ולא אומן כמונו) והכלבה של הדייר שלנו שאני זו שמטפלת בה רוב הזמן, שני דגים, עד לא מזמן היה גם תיקה התוכי המיסטי (עכשיו הוא על הברוש ועדיין מסרב לחזור הביתה), אני חולמת על לול תרנגולות בחצר ואז גם ארנבת כדי שהקטנה תהיה ממש מאושרת.
הייתי עוזרת וטרינר, ניהלתי בית מחסה לחתולים של אחת העמותות וכן, אני משמשת סוג של וטרינרית ללא הכשרה בכל מה שקשור לבריאות חתולים, קראתי המון חומר ולמדתי בשטח המון המון המון. לא אני לא רוצה להיות וטרינרית יותר. אחרי השנתיים בבית המחסה לא נשאר לי מקום להכיל את הכאב הזה יותר (אה, המרגיעון שלי הוא "כשאת לא יכולה יותר-אל תכילי" בול...).

ומה עם
רציתי להיות ווטרינרית ?

יש לזה איכשהו ביטוי בחייך כיום? עוד יש לך צד שנמשך לתחום?

כשהייתי ממש, ממש קטנה, רציתי להיות ווטרינרית. זוכרת שבגיל 3 אספתי את הכלב הראשון שלי הביתה. עד כיתה ט' באמת הייתי תלמידה מאוד טובה בתחום הביולוגיה (בשאר היה קטסטרופה מאוחר יותר התגלו קשיי הלמידה שלי והפרעות הקשב והריכוז אבל עד אז טענו שאני עצלנית) אחר כך גם בזה לא הצלחתי לתרכז כל כך למרות שזה עדיין היה תחום אהוב יחסית. רקדתי בלט מגיל 6 בת דור רבו עלי עם אמא שלי שכבר ראתה שהם לא ממש דואגים לבריאות הילדות, אחות אחת שלי כבר היתה אנורקטית בשלב הזה אחרי שנים של ריקוד בסטודיו שלהם וכפסע לפני ניתוח הגב שנגרם לה אחרי שהגוף שלה לא יכל לשאת יותר את המעמסה. הם טענו שאני כישרון מיוחד. המשכתי לרקוד במתנ"ס. בכיתה ה' רציתי ללמוד לנגן על חליל צד, בבחינות ההתאמה בקונסרבטוריון טענו שיש לי שמיעה אבסולוטית והמנהל בכבודו ובעצמו שכנע את אמא שלי שאני חייבת לנגן כינור, ניגנתי שנתיים, הייתי טובה, שנאתי את זה מאוד, אחרי שנתיים החזרתי את הכינור ולקחתי חליל צד במקום. ניגנתי ביטלס. לא יודעת לקרוא תוים עד היום. זוכרת את כל המנגינות ולפעמים מנגנת לבת שלי מרדיו שירים או מהזיכרון על החלילית המזייפת שלה. היא מתה על זה.
בתיכון התחלתי במגמת תאטרון אבל עיצבנה אותי הפוזה של התלמידים אז עברתי למגמת מחול עד שזרקו אותי מבית הספר. כשעברתי לבית הספר הרגיל הקמתי מגמת אומנות, בסופו של דבר עשיתי בגרות בקולנוע מורחב ואומנות פלסטית 9 יחידות לימוד. עד אמצע יב' עדיין רקדתי וגם הייתי בחוג לדרמה. קיבלתי תעודת הצטיינות באומנות בסוף התיכון. רציתי להיות אומנית גדולה ולהציג במוזאונים.
אחרי הצבא, אחרי ההתאוששות מההתמוטטות עצבים, נרשמתי ללימודי אומנות במכללת תל חי. היה מעולה. עשיתי שמח. עשיתי צרות ירקתי רעל לכל הכיוונים ואהבו את זה. קיבלתי ביקורות מעולות. יכולתי להגיש בד ריק, לבן ולקבל ציון מעולה על זה. מעולם לא ידעתי להסביר על העבודות שלי. לא ידעתי לדבר. רוב הרעיונות שלי באו כשהייתי עפופה עננים ירוקים. לכו תסבירו את זה... קיבלתי מילגת מצטיינים.
בסוף הלימודים מצאתי עבודה כמורה לאומנות במצפה רמון-הלכתי. כבר הייתי עיפה משטויות וצרות. חשבתי להמשיך ללמוד בחו"ל. התאהבתי ונשארתי. במקום הלכתי ללמוד צורפות. לא הצלחתי לתרגם את האומנות שלי לעסקים, זהב וכסף הם חומרים יקרים...
המרגיעון שלי "הכל חוזר עליך" מאוד מתחשק לי להמשיך אותו כמיטב המסורת אבל אני אניח לו להיות כפי שהוא.
לא, אני לא מרגישה החמצה. בשלב מסויים הסכמתי עם זה שאני לא באמת רציתי להיות בשום מקום מהחלומות שלי, שהריקנות היתה גדולה מדי בכל אחד ואחד מהם. כשנעלמתי שהציע לי אחד המורים שלי להציג איתו בתל אביב אמנם עשיתי את זה בלי לאמר מילה ובלי לחשוב יותר מדי אבל ברור שזה היה הודאה בכך שזה לא המקום שלי, לא מה שיסב לי אושר. לא מעניין אותי שיראו עבודות שלי במוזאונים. לא אכפת לי אם לא יכתבו עלי בספרי האומנות. לא מעניין אותי לעצב לפדני. לא מושך אותי לעמוד באור הזרקורים. לא. לא. לא.
כן טוב לי לעדור בגינה שלנו לגדל חסה. כן טוב לי לחבק את הילדה שלי ולטייל איתה בשדות. כן טוב לי לשבת מול הקמין עם האיש המדהים שלי. כן טוב לי השקט והרוגע. נחמד לי להזכר. חושבת שעוד מעט כשהקטנה קצת תגדל אני אוכל אולי ליצור קצת, לעשות תכשיטים מחומרים טבעיים, ככה בשביל הכייף ואולי למכור קצת פה ושם. בשביל החוויה. בשביל ההנאה. בשביל היצירה עצמה. ואולי היא תוכל לעזור לי וליצור איתי יחד.
מעולם לא חלמתי בית, ילדה, איש אהוב. טוב לי עכשיו.

איזה דף מקסים.

מצרפת פה קישור ל דרך האמן מפני שהוא עוזר להיזכר ולהגשים חלומות קבורים... (אם לא מתאים פה אפשר למחוק)

חלמתי להיות מעצבת פנים.
מגיל צעיר אספתי חוברות ותמונות וכל חומר כתוב ומצולם בכל השפות.
בילדותי עברתי דירה המון פעמים, ודווקא בבתקופת התיכון כשנשארנו לגור באותו בית - הייתי משנה את החדר כל שבוע מחדש, הייתי בונה ספריות מארגזים וקרשים, מחליפה את התמונות, מצעים וכיסויי מיטה.
את כל הכסף מהביביסיטר שעשיתי חסכתי כדי לקנות לי דירה (זה היה חלום גדול של נערה). במשכורת הצבאית הראשונה שלי, חברות באו איתי ל"טקס קניית שטיח"!
התחתנתי בגיל 23, ובאמת חצי שנה אחרי החתונה שלי התחלנו לבנות בית ביישוב קהילתי.
עד היום אני צובעת קירות, מחליפה רהיטים, תמונות ווילונות בקצב היסטרי.
בכל פעם שאני רוצה ללכת ללמוד את התחום אני מקבלת רגליים קרות.... ומוותרת....

חלמתי להיות סנטה קלאוס.
(עד היום אני משתדלת למלא משאלות של אנשים).
כשהייתי ילדה היה לי ברור שאני לא יכולה להגיד שאני רוצה להיות סנטה קלאוס כשאהייה גדולה,
(כי יחשבו שאני טיפשה)
אז כששאלו אותי, אמרתי שאני רוצה להיות ארכאולוגית.
לא, זה לא המקצוע של אבא שלי. הוא גאולוג.
ארכאולוגים וגאולוגים מתעסקים עם אבנים, אדמה...
(ואם יש אנשים, הם מהעבר הרחוק-רחוק-רחוק, והם שותקים לתמיד).

אני לא זוכרת מה חלמתי..
אהבתי לעשות תאטרון בובות,
אהבתי לקבל הערכה על מה שאני עושה,
אהבתי מרחבים,אבל התעייפתי מהר.
אהבתי חיות, ביחוד קטנות (אורי כדורי,מרבה רגלים)
אהבתי להשתולל בחוץ על הדשא,
אהבתי לקרוא.
אהבתי לחלום,
אהבתי לצור בפימו תקופה מסוימת,
אהבתי מים והרבה (משחקי מים, לשטוף כלים, להתרחץ.)
אהבתי לשמוע מוסיקה ולנגן שטויות,
אהבתי להרגיש שווה,
אהבתי לדבר (יותר נהיה אחרי טיפול פסיכולוגי)
שנאתי שמכריחים אותי לעשות דברים,
אהבתי לרקוד

המרדף אחרי החלום.
זה כל כך מעייף. לעיתים כואב. לרוב מלווה בתחושת החמצה.
כי כמו שכבר אמרו (כולם אמנם נשים אבל גם אצל 'בני הזוג' זה ככה) אנחנו מאומנים היטב למרדף הזה. מתוגמלים על כל מדרגה שבדרך וגם כשסופסוף מגיעים זה נראה ריק, מרופט, לא החלום שחלמנו ולא התקוות שבנינו. האי עם עץ הקוקוס והחול הזהוב לא ממש שליו בלי כל ההמולה שהורגלנו אליה ובלי הכמיהה אל החלום, אין לו הצדקה. לא מימוש אנחנו (כנראה) מחפשים אלא משהו לשאוף אליו. לנהות אחריו.
ואנחנו כל הזמן משתנים ומתפתחים אז איך זה שהחלום הוא הדבר היחיד שנשאר יציב מאז שאנחנו ילדים. איך יכול להיות שאנחנו לא מחליפים את החלום שלנו כל יום, שבוע, אחרי כל ספר שקראנו, כל שיר ששמענו.
כי 'חלום לא מחליפים' כי 'ייעוד זה משהו נשגב' ומי אתה שתצא נגד הייעוד שלך.
ולא מתוך מירמור אני. מה פתאום. פותר חלומות מיומן הפכתי להיות. מתיר את קשריו הסבוכים.
רוקם חלומות על מפיות חד פעמיות.
טישיו.

גם אני הגשמתי חלום ילדות , מאז שהייתי ילדה קטנה בשכונת נוה צדק חלמתי להופיע על במות, ורק לאחר יציאה לפנסיה, הגשמתי את חלומי, והיום אני מופיעה בפני קהלים רבים ומגוונים בארץ ובחו"ל. ובגיל ששים ושש כמתנת יום הולדת נרשמתי לאמי, והיום אני מרגישה אומנית מין השורה.

אכן האוניברסיטה יכולה לחנוק חלומות רבים.
אני מחשיבה את עצמי כניצולת אוניברסיטה, כי למדתי שש שנים ואין לי תואר! (טוב, זה כנראה דפוס אצלי. גם השתחחרתי מהצבא טוראית, אחרי שירות מלא).
כי כשהייתי הולכת לספריה אף פעם לא הייתי מוצאת את הספרים שהייתי אמורה לקרוא, ובמקום זה הייתי מוצאת המון ספרים נהדרים אחרים. זה היה סוג של לחיות את החלום.

נפלאות דרכי הבורא... רוב יומני הילדות שלי מלאים במין משחק כזה - בדדף אחד כתובות בקשות של אנשים, למשל ילדה קטנה רוצה כלב שחור... ובדף הבא כתובים דברים כמו למסירה כלב שחור, רצוי לילדה קטנה...
לא חשבתי על מקצוע, וגם כיום אני לא עוסקת בתיווך, לא במישור הגלוי... אבל הרבה פעמים אני חושבת שזה מה שאני עושה, מסייעת לאנשים למצוא את מבוקשם.
נראה לי שהדברים שחיים בתוכנו כילדים, במיוחד החל מגיל 9, אבל גם לפני זה, מבשרים למה נועדנו, בדרך כלל בדרך מאד מלאת חיים, חוויתית מרתקת וגם ילדותית וראשונית מאד.
אחר כך מגיע שלב שצריך להפוך את כל זה למקצוע וכל כך הרבה פעמים ככל שהידע נצבר נעלמת ההתלהבות. זה מעין חוק כזה - מודעות דוחקת חיים. וגם, כל כך קשה בשנות השערים לעמוד מול מרוץ החיים ולשמור על קול פנימי, על נאמנות פנימית. ברי המזל ימצאו את עצמם בגלל כל מיני נסיבות חורגים מהמרוץ ונאלצים לשאול שאלות קיומיות יותר. אבל רוב בני האדם יגיעו לכך מאוחר הרבה יותר, בשנות הארבעים שלהם.
ויש עוד נקודה, אני חושבת שהיא נוגעת לעניין האימהות. אני לפחות חווה את האימהות כהקרבה של כוחות האני שלי. זו הקרבה שאני שמחה לעשותה, הקרבה שמביאה איתה דברים נפלאים, עולם ומלואו, אבל עדיין הקרבה. כדי באמת להיותשם עבור הילדים, צריך לשם בצד, לזנוח בלי לדעת מתי ואם באמת אוכל לשוב לעצמי - למה שחי בתוכי ורק בי. זאת היתה בשבילי הקרבה אמיתית ואני עוד דוגמא של מי שכל השנים גם דאגה לעצמה. האמת שכל ילד קידם אותי עוד דרגה בסולם של ההתפתחות המקצועית (האישית) שלי.
עשיתי בחיי כל כך הרבה דברים - טיפלתי בילדים, הייתי מורה לאמנות (עם תעודה), הייתי ריברת'רית, הייתי מורה לעברית, אימא במשרה מלאה, תלמידה בית ספר לאחיות (קצת), מורה מחליפה, עיתונאית (עדיין), סופרת ועכשיו אני בדרך להיות יועצת ביוגרפית. דבר הוביל לדבר ומתוך כל אלו למדתי שאני גם אף אחד מהמקצועות האלו. אבל כל עוד אני בקו אחד, עם מה שחי בי, אני מגשימה את חלומות ילדותי.

אני מעוררת כאן דיון ישן אבל לא נורא.
כשהתחלתי ללמוד לתואר ידעתי שאני לא לומדת את התחום שאני רוצה לעסוק בו. קצת תמוה, נכון? כשאהיה גדולה אני רוצה להיות מרפאה באומנות או ביבליותרפיסטית. התחתנו בשנה א' של תואר ראשון. ולכן הלכתי ללמוד ספרות ויעוץ חינוכי+תעודה הוראה מתוך מחשבה שעד התואר השני באחד מהתחומים בהם אני מעוניינת אוכל לעבוד בעבודה נוחה.
עכשיו אני בתחילת שנה ג', ואני לא כ"כ נהנית מלימודי היעוץ אבל אני יודעת שאני זקוקה לכך בהמשך.
חשבתי בתמימותי כי אוכל להגיש עבודות ,לגשת למבחנים וכו וגם לטפל בתינוק רך. הרבה יגידו שאם רוצים אז יכולים , אבל איזו ברירה היתה לי? לשבת שעות בספריה, לשבת שעות אפילו בבית על עבודות שיש להגיש, כאשר את כל זה את עושה כשאת צמודה לתינוקך שזה אך נולד וזו רק את ללא כל עזרה, שום כלום.
אני חושבת שבאמת אם רוצים אפשר. בשביל זה לכל ילד יש גם אבא שמטפל בו, קשה לי אבל אני אסיים. אולי לא בהצטיינות אבל תואר יהיה כדי להמשיך לתחום בו אני רוצה לעסוק.

לפני יומיים אמה שלי שאלה אתי:"תסבירי לי בבקשה למה למה למדת כל כך גרוע בבית הספר?"
עניתי לה "אולי בגלל שהכרחתם אותי ללמוד."
היא אמרה :"אם לא הינו מכריחים אותך,לא הית עולה לתיכון. ומה אז הית עושה?"
פתאום התחלתי לצחוק.כל השנים של סבל. בה"ס, תיכון, אוניברסיטה. כל הקריאת התחת בשביל להיות עקרת בית
מדופלמת...
ובילדות חלמתי לכתוב ספרים על הרפתקאות או להיות שחקנית בתאטרון,אבל זה מה שציפו ממני שאחלום.
בעצם גם היום אני לא יודעת מה בא לי להיות שאגדל.
או שכבר גדלתי וזה מה שאני?

היו לי המון חלומות ויכולתי לממש את עצמי בלימודים במגוון תחומים. קצת קשה אחרי שיש תואר שני (במיוחד להוריי) להבין איך אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אנו מתכננים ילד והחלום ללמוד לתואר שלישי הולך ומתרחק, או לפחות נעשה קשה למימוש - כי אנו גרים בפרובינציה.
המשפחה (במיוחד שלו) רואה את זה כטבעי שהוא ימשיך לתואר שלישי - אולם אני? אשה? לשם מה בדיוק? נראה להם כנראה שזה למעלה מבינתי.
חשבתי לעבור הסבה לייעוץ, אבל למרבה הצער, נדרשת תעודת הוראה. כך, גם תהיי סיכולוגית מצטיינת, אך אין לך תעודת הוראה - לא תוכלי להיות יועצת. לעומת מורה, שהיא כן יכולה. די אידיוטי בעיניי אבל קטונתי מלשנות את מערכת החינוך החולה במדינתנו.
יש בי מן ריקנות וצמא לחזור וללמוד - אבל אני לא עומדת בגונגל האקדמי, בתחרות, בשפיטה בחנפנות.
די מחפשת את עצמי, אני עובדת בעבודה שנחשבת אבל לא מממש מענינת או ממצה את כישוריי. בן זוגי הבטיח לי שאנסה למצוא מימוש (באומנות למשל) אחה"צ. הבעייה שאני מסיימת בחמש לעבוד, חושך, מגיעה הביתה גמורה - למי יש כח לצייר או לשייף רהיטים ולצבוע אותם (תחביב נוסף שלי)? וכל זה עוד בלי ילדים.
הזמן כמו חולף, ואני רצה אחריו ולא מספיקה לתפוס. עצוב לי שבגיל כזה אני צריכה להוריד ראש ולהיות מה שהבוס שלי רוצה: שפוטה, עם ראש לא גדול מדי. אבל המצב בשוק כל כך קשה שאין ברירה.
אני מנסה לא להילחץ ולהאמין שאמצא את עצמי, אבל זה די קשה

אגב, חלום הילדות שלי הוא למלא וואן בילדים... אני בדרך

אני עושה את הדוקטורט בהיסטוריה בימים אלה ואני גם עובדת באוניברסיטה, כך שבעצם מעבר לבית ולילדים - זהו כל עולמי - אני גם לומדת כאן, גם מלמדת וגם עובדת בתפקיד אדמיניסטרטיבי. הרבה זמן אני חשה שאת המחקר אני אוהבת אבל כל המסביב כל כך שוחק. בשמת כתבה על זה בדף זה ואני מסכימה עם כל מילה. אני מרגישה שהאקדמיה מעודדת תכונות אגואיסטיות. אנשים כאן עסוקים אך ורק בעצמם ובקידום עצמם והאינטרסים שלהם. יש פה אנשים עם אגו בגודל של הקמפוס כולו. האמביציה של חלק מעמיתי היא כל כך גדולה ומאיימת שאני מרגישה לידם קטנה ומטופשת. בקיץ האחרון הייתה לנו ישיבה במסגרת מכון המחקר שבו אני עובדת. בדקות שלפני הישיבה, כשאנשים החלו להכנס לחדר,התנהלה, כמו בכל מקום, שיחת חולין - ישבתי מן הצד ולא לקחתי חלק בשיחה. רק הקשבתי על מה האנשים מדברים. זה אמר שסיפרו עומד להתפרסם וזה אמר שהוא שקיבל מלגת מחקר גדולה וזו סיפרה על מחקרה החשוב והמתקדם. קיבלתי בחילה!!! באיזה עוד מקום אנשים מדברים אך ורק על עצמם?!?! (בעלי אומר שאני תמימה ואפילו רופאים או עובדים סוציאלים שפועלים לטובת האנושות, עוסקים בסופו של דבר בעצמם...) באותו רגע החלטתי שאני עושה שינוי. אני עוזבת את האקדמיה ועושה משהו אחר. משהו שיש בו תרומה אמיתית. משהו שלא יעסוק רק בי. החלטתי להיות גננת. הצעד היה נועז מאוד. אני חיה בחברה ובמשפחה מאוד תחרותיים. לספר להורי ולחברי שאני מוותרת על הדוקטורט כדי להיות גננת הביא לתגובות חריפות מאוד- כולן שליליות!! (זה לימד אותי לצערי, איזה דימוי יש לגננות בחברתנו). אף אחד לא עמד לצידי. למעט בעלי שאמר שהוא תומך בי אך לדעתו אני אמצה את העניין תוך מספר חודשים. כשהודעתי באוניברסיטה - גם למנחים שלי וגם למכון בו אני מועסקת - אמרו לי שאני - ואני מצטטת - פאטתית!!!! ובכל זאת, התחלתי במהלך. בחודש אוגוסט ניגשתי לראיונות עבודה בגנים לתפקיד של עוזרת גננת. גיליתי שהשכר כה נמוך שאצטרך במקביל להמשיך ללמד באוניברסיטה כדי להביא כסף הביתה. גיליתי גם שבניגוד לחששותי אף אחד לא ביקש ניסיון או תעודה - כולם נורא התלהבו ממשהי עם השכלה גבוהה שתעבוד עם הילדים. הייתי בהמון גנים - כי רציתי למצוא גן שילמד אותי, שיהיה בעל תפיסת עולם וגישה שמתאימים לי (עכשיו תפסתי למי אני כותבת את זה...לכאלה שמגדלים את ילדיהם בבית!!!) התכנית הייתה שאעבוד שם שנה ואם ימצא חן בעיני הכיוון, אלך ללמוד שנה בסמינר 'אורנים' גננות (יש מסלול קצר לאקדמאים) ואז אפתח גן משל עצמי. בסוף מצאתי גן מדהים עם גננות נפלאות בעלות אידיאולוגיה ותפיסת עולם מגובשת שיצרו גן אחר,יצירתי, זורם, רגיש, נפלא. הייתי ביום נסיון שהיה יום מדהים מבחינתי. יצאתי בהיי מוחלט. התקבלתי וחיכיתי לספטמבר. א - ב - ל - אז הגיעו טלפונים מהאוניברסיטה ומהמנחים שלי שהציעו לי מלגה מאוד גדולה כדי להמשיך בכל זאת בלימודים אבל יותר חשוב, המצפון התחיל להציק לי. "אולי אפספס את הדוקטורט? גננת אני יכולה להיות תמיד, לימודים לתואר השלישי הם משהו שלא אחזור אליו!!" שלושה שבועות לא ישנתי ולא אכלתי ורק התלבטתי. שאלתי את עצמי מה מושך אותי בגן הילדים . האם אני לא בורחת מהתחרות של האקדמיה? האם אני לא נכנעת לחוסר אמביציה זמנית שנובעת מלידת הילדים לא מזמן (בני הקטן היה בן פחות משנה)? האם אני לא עושה טעות שאצטער עליה כל חיי? היה לי ברור שלאוניברסיטה, למלגה, למנחים המסוימים שהיו לי, ולמעמד בו אני נמצאת היום - לא אוכל לחזור אם אבחר בצעד זה. אני בטח אאכזב אתכם, אך אספר שאת השינוי הגדול של חיי לא עשיתי בסוף. חזרתי לאוניברסיטה. אך אני עדיין מתלבטת. אני מנסה לעסוק במחקר נטו ולהמנע מלהכנס לתחרויות המטופשות שיש כאן. לקחת מהאוניברסיטה רק את מה שמתאים לי וטוב לי. אני מנסה למצוא בתוכי את אותה אמביציה שהייתה לי פעם. אני לא כל כך מצליחה. אך ממשיכה מתוך הפחד שיום אחד אתחרט. שזו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. שיש דברים בחיים שאי אפשר לתקן או לחזור עליהם. אני מרגיעה את עצמי שלאחר שיהיה לי את התואר אוכל באמת לבחור !!! האמנם?!??! אגב, הדבר הטוב שיצא מהסיפור הוא שרשמתי את בתי לשנה הבאה לגן בו הייתי אמורה לעבוד. לפחות שהיא תהנה.

אני מלאה רעיונות למחקרים שאני רוצה לעשות ושמעניינים אותי, ואז משהו מכבה אותי ואין לי כוח.

למה אין לי כוח?

בגלל המאבק. צריך להרוויח כסף, ובשביל זה צריך לעשות המון דברים שמנקזים החוצה את כל האנרגיה שלי, ואז לא נשאר לי כוח למחקר. וגם, צריך לכתוב את הדברים בצורה שתשכנע מישהו לתת לך כסף למחקר או להרשות לך להקדיש זמן למחקר (על חשבון הזמן שלוקח לעשות את העבודה השוטפת), ועצם הצורך הזה - לעמוד שוב לבחינה, להיות שוב במוקד של שיפוט - כבר מדכא אותי מראש.

עכשיו שאני כבר ד"ר בעצם מה שאני באמת רוצה לעשות זה לנוח. אני רוצה להיות רק אמא ועקרת בית ורעיה, בחיי. זה מה שחשוב לי. אני יודעת שאם אעשה רק את זה כמה שנים יהיה לי חשק גדול לחזור למחקרים שלי וגם יהיה לי פנאי. כרגע כל הביורוקרטיה האקדמית וחלקים אחרים של המערכת מדכאים אותי לגמרי.

במשך תקופה ארוכה בחיי הייתי בטוחה שאהיה פיסיקאית. בלעתי כל טקסט מדעי שהגיע לקרבתי, היו לי כמה רעיונות מהפכניים על הדינמיקה של החומר והמציאות, אהבתי לדבר ולשמוע על הנושא. ואז התחלתי ללמוד פיסיקה באוניברסיטה. בהתחלה עם המון מרץ והתלהבות. אחר כך עם פחות התלהבות, אבל הבנה טובה יותר של הנושא, ומרץ לעבור את המשוכה של הלימודים הבסיסיים כדי להגיע לפיתוח הרעיונות שלי. ובסוף עם המון ידע, אבל חוסר רצון לעסוק בתחום, אפילו במה שקשור ישירות לשאלות שעניינו אותי פעם.

מה קרה לי? אולי התעייפתי. אולי פשוט אין לי את זה. אבל אולי מה שעשיתי באוניברסיטה לא היה מה שחשבתי שאני עושה. חשבתי שאני מתקדמת באיזושהי דרך, והאוניברסיטה היא מעין מסדרון ארוך שרק דרכו אפשר להגיע לאזור שבו הדרך ממשיכה. היום אני חושבת שזה לא נכון. היום אני חושבת שהאוניברסיטה מובילה למקומות אחרים לגמרי - לבניינים קיימים, ולא לנוף הפרוע שחיפשתי. ומה הפלא שמי שרוצה לשוטט במרחבים מתעייף מהליכה במסדרונות בנויים?

נראה לי שמי שנמשך למחקר, לנוף הלא ידוע, צריך להשתמש באוניברסיטה בזהירות רבה. אפשר להכנס מדי פעם ולצעוד קצת במסדרונות, אבל צריך לזכור שהנוף הוא בחוץ, ואי אפשר להגיע אליו אם נשארים במסדרונות.

היום אני מתעסקת בתחומים אחרים. לא נשאר לי הרבה תיאבון לפיסיקה - אני מחכה שזה יחזור, ואז אולי אנסה שוב לפתח את הרעיונות שלי. ואם זה יקרה, אני חושבת שאצעד בחוץ, ואולי אדבר עם מי שבפנים מבעד לחלונות.

חלום הילדות שלי היה להיות חוקרת טבע. מגיל צעיר, סבתא שלי מספרת, שחקתי שאני חוקרת במעבדה. לסבתא שלי בבית היו המון בקבוקים, צנצנות, קופסאות, פיסות בדים ועוד כל מיני דברים שהיא שמרה בשביל המשחקים של הנכדים. בשבילי זה היווה מקום נפלא להפליג על כנפי הדמיון ולהמציא כל מיני משחקים, מעבדות וניסויים.

גדלתי בקיבוץ בתקופה שבה לבית הילדים היה עדיין תפקיד מרכזי בחיי היום-יום. כמעט הכל עשינו בבית הילדים: שינה (אולי בגלל זה היום אני ישנה עם ילדי באותה מיטה כדי לכפר על המרחק העצום שהיה בין הורי לביני כל לילה), אכילה, רחצה, משחקים וכל מיני פעילויות משותפות. בתקופת ביה"ס היסודי המחנך של הקבוצה שלי יזם מפגשי קבלת שבת. אני הייתי אחראית על פרח השבוע. פעם בשבוע נפגשתי עם אישה אחת מהקיבוץ שהייתה מורה לטבע וביחד חיפשנו פרח, הגדרנו אותו, וקראנו בספרות על הפרח הנבחר. בקבלת שבת אני הצגתי את הפרח והסברתי עליו.

במהלך שנות ביה"ס השתתפתי בקורסי זואולוגיה שונים ולמדתי במגמה הביולוגית. הכל התקדם לקראת הגשמת חלום חיי. כשנרשמתי לאוניברסיטה התלבטתי, אולי אני סתם תקועה באיזה חלום ילדות טיפשי ובעצם אני צריכה ללמוד משהו אחר, משהו יותר פרקטי (כולם שאלו אותי "מה תעשי עם ביולוגיה? למה לא ללמוד כלכלה או מחשבים?). אולי רפואה? החלום ניצח ולמדתי ביולוגיה. תואר ראשון, שני, שלישי.

עכשיו אני חוקרת. החלום התגשם. אבל בדרך הארוכה שעברתי הוא נשחק, דהה והתפורר. אני עדיין מוצאת יופי רב בטבע והאמת היא שככל שלמדתי יותר מצאתי יותר יופי. אני עדיין מלאת פליאה והשתאות לנוכח נפלאות הבריאה. אבל בעבודת המחקר שלי איבדתי את ההתלהבות. בשהות הארוכה באקדמיה למדתי גם על הצדדים הלא יפים. מאבקי כוחות, פוליטיקה, אנשים חסרי מעוף בעמדות מפתח, בירוקרטיה, אגו, חוסר פרגון, חוסר הקשבה ועוד.

במהלך הלימודים התחתנתי, נולדו לי שני ילדים מקסימים. סדר העדיפויות שלי השתנה. חשוב לי להיות עם ילדי. אני לא רוצה שמישהו אחר יגדל אותם. אני חושבת/מרגישה שחלק מהתפוגגות חלום הילדות שלי נובע מההתנגשות שלו עם החלום החדש. חלום/רצון שמפעם בי גדל ומתבשל והופך להכרה חדה וברורה. אני רוצה להיות עם ילדי בבית. לגדול, ללמוד, לחלום, לשחק, להיות.

אני עומדת לסיים את התואר השלישי בעוד מספר חודשים. אנחנו בונים בית בישוב קהילתי בגוש שגב ומתכננים את חיינו כך שהילדים יהיו איתנו בבית. אני שמחה שנפגשתי עם קהילת 'באופן טבעי' (דרך העיתון והאינטרנט). עזרתם לי להתגבש ולהתחזק. תודה.