[u]מה שלי עזר היה ההבנה שהיא לוחצת לי על כפתורים[/u] גם לי וגם ההבנה והידיעה שהיא עברה כמעט בדיוק אותו הדבר.

זה הזמן לשבור את הדפוס המשפחתי.
אפשר להשתמש בחמה כמראה לשיפור המראה העצמי. כל משפט שאת אומרת עליה את יכולה להגיד על עצמך. (זה מה זה מעצבן - אבל נכון)
מה שבטוח שהתגובה השונה שלך תבלבל אותה. אולי לא תביא לשינוי המיוחל באופן מידי.

בכל אופן אם את רוצה שהכלה של הבן שלך לא תתנהג אלייך אותו הדבר - כדאי לך למצוא פתרון. (תמיד יותר קל לנו למצוא פתרון למען ילדינו (-:).

זה לא פשוט בכלל - זה דורש מאמץ מאוד גדול - אבל ההרעלה נפסקת.

[u]הכי מצחיק (או עצוב) זה שהיא מעבירה סדנאות לחמיות על היחסים שלהן עם הכלות[/u]
0-:

וגם (())

מדכא כמה אמהות פולניות הורסות לבנים שלהם את החיים ומי שצריך להתמודד עם זה זאת המשפחה שבדרך ((-))

והיא מכה שנית! (לא שנית אבל שוב הגיעו מים עד נפש!) בחיי, נדמה לי שאם היינו מודיעים על גירושין במקום על הריון נוסף אנחת הרווחה שלה היתה נשמעת עד פולניה עצמה. היא כל כך מנסה לסכסך בינינו שאני כבר לא יודעת עד מתי נעמוד במבחן. אתמול היא היתה אחרי תקופה של הברזות ונסיעה ארוכה לחו"ל. נכנסה הביתה ועמדה ליד הדלת, לא היתה מוכנה להכנס יותר מזה, גם לא הזמנתי אותה סך הכל היא כבר הרגיזה אותי יותר ממה שאני יכולה להכיל ויש גבול לכמה צבועה אני יכולה להיות. אם היא לא היתה אם אישי היקר הייתי מעיפה אותה מהבית שלי בבעיטה בתחת.
כשהוא סיפר לה שאנחנו מתכננים לידת בית היא אמרה לו "אני לא מאמינה שיתנו לכם ללדת בבית כי אין לכם תנאים סניטריים בסיסיים!" מיותר לציין שיש פה חשמל, מים, חימום בחורף, מיזוג בקיץ, אני עושה ספונג'ה לפחות פעם בשבוע ומטאטא את הרצפה כל בוקר אבל כן, אנחנו בלגאניסטים, זה עדיין לא נחשב לחוסר תנאים סניטרים. ואם כל כך מגעיל לה לבוא אלינו שתלך למקום אחר, גם ככה היא מבחינתי לא רצויה כלל.
אז היא עמדה שם ליד הדלת וחיכתה שאני אזמין אותה להכנס במקום זה עמדתי שם איתה ועם הילדה, הילדה היתה כבר מוכנה ליציאה כי הרי היא לא מוכנה להיות איתה בבית ה"מזוהם" שלנו.
כשסיימה עם הטיול הכניסה את הילדה עד למרפסת והלכה לחכות לאישי היקר על השביל כדי להגיד לו ששוב היא עוזבת עם דמעות בעיניים. שאני מרחיקה אותו ממנה. שכואב לה איך שהילדה גודלת. שלא התקשרתי להגיד לה מזל טוב ביום ההולדת שלה. שלא אמרתי לה תודה על הלואה שנתנה לנו לפני חמש שנים (כן אמרתי אבל מי זוכר עברו חמש שנים!). שאף אחד במשפחה שלו לא רוצה להתקרב אלינו בגללי. שאנחנו אנטיסוציאלים ושלאף אחד לא נעים בחברתנו. אין לי מושג מה היא עוד אמרה לו, גם את זה הוצאתי ממנו די בעינויים אחרי שהגיע הביתה גם מאוחר מאוד וגם עם פרצוף של "שוב דפקתי את האוטו או שקרה משהו ממש נוראי" ושתק כל יתרת הערב שנשארה לנו יחד. הצליחה עם השטויות שלה שוב להרוס לנו ערב נעים יחד ולילדה לקחת את השעות המעטות שגם ככה יש לה אבא.
היא יודעת בדיוק על איזה מיתרים לפרוט לו, כמו כל פולניה טובה. כבר אמרה לו שהיא לעולם לא תקבל אותו כמו שהוא. לדעתי משפט כזה לשמוע מאמא זה זוועה.
כשהכרנו האיש שלי ואני היא עשתה הכל כדי לשנות אותי למן מודל "גבירתי הנאווה" שהיה לה, כל כך רצתה להתגאות בפני החברות שלה באיך שהיא לקחה את החברה המופרעת של הבן שלה ועשתה ממנה בן אדם, אמנם עברו כמה שנים ודי התבגרנו מאז והמון שטויות שעשינו בימים האם אנחנו לא עושים אבל עדיין אני ממש לא מישהו שהיא היתה רוצה להתראות איתו בחברה. היא נכשלה. היא מעולם לא אמרה דבר באופן מפורש אבל ברור לי שהיא בטוחה שאני לא עושה כלום עם הילדה כל היום, שאני מושיבה אותה מול הטלויזיה ויושבת לי בחיבוק ידיים עד שהוא חוזר הביתה ואז מפילה עליו את כל עבודות הבית או משהו כזה (היו לה כמה רמיזות די ברורות ואולי לו היא גם אומרת את זה אבל הוא יודע מה יקרה אם אני אקבל מידע שכזה לידיים שלי...).
כשאישי היקר סיפר לה שיש לנו בן התגובה שלה היתה "זהו, מילאתם את המצוות פרו ורבו עכשיו אתם לא צריכים לעשות יותר ילדים". שהרי היא גם בטוחה שהילדה ממש מוזנחת ואומללה, מוחה הקטן סופג כל היום טלויזיה (כמה ערוץ אחד אפשר כבר לראות?) ואמא שלה אפילו לא מוכנה לחפוף לה את הראש עם שמפו ג'ונסון לתינוק! באמת, יש אנשים שאסור לתת להם ללדת ילדים!
נמאס לי ממנה. נמאס לי ממה שהיא עושה לו (לאישי היקר). נמאס לי שכל ביקור שלה נגמר בערב שכולו דמעות ואומללות. אם היא לא יכולה לקבל את האיש המקסים הזה כמו שהוא אני לא מבינה למה הוא בכלל מתאמץ? ההפסד האמיתי הוא שלה.
כל כך בא לי שהיא תעוף לנו מהחיים ותפסיק עם הסצנות האלו שלה.
נמאס לי ממנה!
אין לי יותר תשובות לתת לו. לא מוצאת בי יותר את הכוחות להתמודד מולה.
אני ממש לא סובלת את הפלצנית הזו.
אתמול אמרתי לו שהוא צריך להגיד לה שהיא מתנהגת כמו החמיות המסרטים, מהסוג הגרוע ביותר. אני לא חושבת שהיא בכלל רואה איך היא מתנהגת אבל נראה לי שאם מישהו פעם יעיר לה על כך אולי היא תתפוס את עצמה בידיים. הכי מצחיק (או עצוב) זה שהיא מעבירה סדנאות לחמיות על היחסים שלהן עם הכלות ותמיד יש לה סיפורי זוועה לספר, את סיפור הזוועה שלה היא בכלל לא רואה.

מיקה נא למחוק את ההסבר אחרי שראית אותו,
אני יכולה להמשיך בסיפורי זוועה אל תוך הלילה אבל לא זאת המטרה שלי
ולענ"ד גם לא של הדף הזה.

הרבה פעמים בסיפורי חמות יש ציפיה לאיזו הכרה בסבל,
מין הזמנה לתגובות "אוי איזה מסכנה את, איזו מכשפה היא", או לפחות איזה פורקן במניין העוולות שנגרמו לי. בעוד אפשר לראות בזה אמצעי מעולה לפריקת כעסים, אני מוצאת את זה הרסני, אקט עם אפקט תחיית המתים. בזה שמספרים את אותם מעללים שוב ושוב (ואני מכירה נשים רבות שזוכרות איזו מילה שהחמות זרקה להן לפני 12 שנה...) מחיים אותם, נותנים להם כוח ולחמות - שליטה מלאה.

אסקפיזם.

מיקה, את צריכה תיאור גרפי? ;-) פשוטו כמשמעו.
היתה תקופה כזו לפני כמה חודשים, היא עברה אבל היתה. היא מתמחה במעשי גועל שכאלה, אם לא מילוליים אז מעשיים.

החמות "שלי" (היא לא שלי, אבל כן) הפעילה לחץ על הורי להענות לבקשתה של דודה רווקה "להעביר" את אחותי הקטנה, תמורת עשרות אלפי דולרים, כי ממילא יש להם ילדים והם יכולים לעשות עוד.

לאחר הפגיעה בי מחמותי 10 שנים החלטתי לעשות לזה סוף היא כל הזמן אמרה לי כן בעלך יתגרש ממך בגללי הצבתי לבעלי עובדות או שאנו עוברים טיפול איך לצאת מהאישה הזאת או שאני מפרקת את החבילה. ולכן עברנו טיפול ואני כבר שנה לא מדברת איתה ולא רואה אותה ואין לי כל קשר איתה בעולם וזה הכיף הכי גדול שהיה לי במשך 10 השנים שהיא פשוט "התעלקה עלי" כשהוא רוצה לראות אותה הוא הולך לבד היא אפילו לא מכירה את התינוקת שלי היא אפילו לא שואלת עליה בכלל אבל זה הכי טוב וכרגע אני חייה סוף סוף את חיי הנורמליים בלי הפגיעות מצידה בלי להאשים אותי בכל מה שקורה בחייה וכמובן בלי להתעלק עלי שהחיינו......!!!!!!

[u]<החמות "שלי" עושה את צרכיה, בכוונה, על הבגדים שצריכים להכנס למכונת הכביסה וניסתה למכור - בכסף - את אחותי לאחותה חשוכת הילדים. אז אין סיפור שבעולם שיכול להדהים אותי - ואני דבקה בתגובתי אליך>[/u]
אתי,
זה מחייב הסבר..

אוי רק עכשיו ראיתי- אני בכלל חצי אשכנזיה וחצי תימניה... הברור היה בגלל שכל כך הזדהיתי עם הסיפור שרציתי להראות למדוכדכת שגם פרט זה בסיפורינו הוא זהה.
כלומר- ברור שגם פרט זה הוא זהה ולא:
ברור שהיא ספרדית ולכן...

פלונית,
ובעלך מה?

חמותך לא אחראית על שומדבר שאת מרשה לה לעשות לך.
תרפי ממעלליה, ותתמודדי עם בעלך הרופס שעושה כל מה שאמאשלו אומרת לו.

<החמות "שלי" עושה את צרכיה, בכוונה, על הבגדים שצריכים להכנס למכונת הכביסה וניסתה למכור - בכסף - את אחותי לאחותה חשוכת הילדים. אז אין סיפור שבעולם שיכול להדהים אותי - ואני דבקה בתגובתי אליך>

@}
מכל הלב

חמותי היא השטן בהתגלמותו, אני יכולה לכתוב על מעללותיה ספר שלם 10 שנים היא פגעה בי, השפילה אותי, כשהייתי בהיריון נפגעתי מאיזו מילה שבעלי אמר לי ואז בכיתי והיינו אצלה בבית. היא אמרה לבעלי אני לא רוצה שהיא תכנס אלי הביתה עד שהיא תתנצל על שבכיתי בביתה. היא פשוט המרידה את בעלי נגדי ואכן כך זה היה הייתי טיפשה אז הוא דרש ממני להתנצל בפניה בשבילו עשיתי זאת, התקשרתי והתנצלתי אך היא לא קיבלה את ההתנצלות היא רצתה שאני התנצל בפני אחותו ובפני בעלי פנים מול פנים. וזהו פרור ממה שהאשה הזאת עשתה לי.... ועל מעלליה אכתוב רבות.

אני נשואה 13 שנה ומסתדרת סביר + עם החמות (בהתחלה היו חריקות כיום פחות).
יש לי זוג חברים (ומכאן האנונימיות) שנישאו לאחרונה. היא לא מסתדרת עם אמא שלו.
כחברה טובה שלה אני זוכה לשמוע כל יום ובעיקר בימי ראשון (לאחר הסופ"ש כמובן) את השתלשלות ה-איך היא אמרה ואיך היא הסתכלה ואיך ואיך.
אני מכירה (ממעט היכרות ומסיפורים) את החמות- אשה מעצבנת מידי פעם, חסרת טקט לעיתים, נוקשה, אבל- יש גרועות ממנה.
המשותף לכל הסיפורים של חברתי (שלעיתים הם די מייגעים אני חייבת לציין...) הוא שבעצם לא קורה לה- לכלה שום דבר. תמיד זה ניתוח של מבט של אמירה של כוונה נסתרת מאחורי הדברים.

וגם- אני חייבת להוסיף- נראה לי שכאילו הזוג הצעיר בונה את הקשר שלו סביב הטינה המשותפת נגד האם-החמות.
(הם כשנתיים יחד).
כל הזמן אמרתי לחברה שלי שכשיהיו לה ילדים לה יהיה לה זמן להתעסקות הזו.
וזה אכן מה שקרה- נולדו לה בשעה טובה תאומים. והחמות המשיכה לעצבן. אבל פתאום היא גם עזרה, וכל הקשר פתאום קיבל תוכן אחר והן יצאו מעט ממעגל הטינה ששתיהן היו בו.
כמובן שברור לי שיש נשים רבות שלילדת ילדים רק החמירה את הקשר עם החמות. אבל לפחות במקרה הזה זה השתנה במעט.

בנוסף היה גם פער עצום- איזו ציפיה לאהבה מהאם-חמות, לקבלה, לנתינה לרוך- דברים שפשוט אין לאישה הזו. והם כל הזמן המשיכו לקוות לקבל ממנה אישור והתאכזבו כשלא קיבלו.

זורקת לאויר- אולי משהו מהנ"ל יעזור לך או למישהי אחרת.

[u]זה כנראה לא סתם האגדות על החמות... לפעמים אני מרגישה שהמציאות עולה על כל דמיון..[/u] מש לא אגדה לצערי, למרות שגם אני הייתי מסתכלת מהצד במבט המום למדי, אם מישהו היה מספר לי שכך הדברים ייראו.

היום היינו שם בארוחה משפחתית, כל המשפחה המורחבת. נכנסנו, נשיקות קלות ומחוייבות המציאות. וזהו, התעלמות מוחלטת, גורפת והדדית כל הערב.
FINE BY ME....

אני אשכנזיה חילונית חמותי גמכן
ואני מזדהה לפחות עם 90% מהמצוקות שהועלו פה!

זה כנראה לא סתם האגדות על החמות... לפעמים אני מרגישה שהמציאות עולה על כל דמיון..

[u]מזה נובע ש"ברור" ש"אינדיאנית" היא אשכנזייה חילונית (ברירת המחדל?), ושהפער הוא תמיד בכיוון אחד.[/u] עכשיו קראתי שוב. אני מבינה למה את מתכוונת. אני לא כותבת במקומה של האינדיאנית, אבל אני באמת לא חושבת שזו הייתה הכוונה.
במקרה שלנו, זה באמת המצב (אני אשכנזיה וחילונית, חמותי ממש לא), לא חושבת שזה המצב הגורף ושזה תמיד ככה, ולצערי יצא לי בזמן האחרון לשמוע על כמה וכמה מקרים הפוכים (החברות שלי שופכות את ליבן ומנסות להראות לי שיש תקווה:-)).

_ברור שגם חמותי מעדות המזרח
?! קומ"ג, לא הייתה פה כל כוונה גזענית. ההערה הזאת נאמרה בהקשר למשהו אחר שכתבתי על פערי התרבויות בין התרבות ממנה אני מגיעה, והתרבות ממנה מגיעה חמותי_
ייתכנו בהחלט פערי תרבויות. מה שהפריע לי בהערה הזו היא המילה "ברור". מזה נובע ש"ברור" ש"אינדיאנית" היא אשכנזייה חילונית (ברירת המחדל?), ושהפער הוא תמיד בכיוון אחד.

הפלונית היא אני, ממחשב אחר..

_ברור שגם חמותי מעדות המזרח
?!_ קומ"ג, לא הייתה פה כל כוונה גזענית. ההערה הזאת נאמרה בהקשר למשהו אחר שכתבתי על פערי התרבויות בין התרבות ממנה אני מגיעה, והתרבות ממנה מגיעה חמותי, והנושא כולו הועלה על ידי חמותי, שבאחד הויכוחים צעקה עליי, שעם כל כמה שהיא אישה מודרנית, במנטאליות (ואני מצטטת...) "אני עדיין מזרחית, והכבוד זה הדבר הכי חשוב"...

[u]המשמעות של "חוסר תרבות" זה שלא היה שם מישהו בזמן שגדלת שלימד אותך כל מיני דברים בסיסיים שאתה חייב לדעת.וכשאתה כבר גדול ויוצא לבד החוצה אל העולם, אז כבר נהיה מאוחר מדי.[/u] מה שמפתיע הוא, שילדיה (לבעלי שלושה אחים, שניים גדולים ממנו, ואח קטן יותר) הם אנשים שונים בתכלית. מתורבתים, קשובים, מאד פשרניים באופיים. נורא מוזר.

ככל שאני חושבת על זה אני משוכנעת יותר ויותר שלא בפער שבין תרבויות מדובר אלא פשוט במה שמקובל לכנות בשפת הרחוב "חוסר תרבות". זה גם מסביר מדוע אנשים יכולים לבוא ממה שלכאורה נראה כאותה תרבות ועם זאת לא להיות מסוגלים למצוא שום מכנה משותף ולעומתם שני אנשים אחרים יכולים לבוא ממה שנראה כתרבויות שונות לגמרי ובכל זאת למצוא המון מכנים משותפים.
המשמעות של "חוסר תרבות" זה שלא היה שם מישהו בזמן שגדלת שלימד אותך כל מיני דברים בסיסיים שאתה חייב לדעת.וכשאתה כבר גדול ויוצא לבד החוצה אל העולם, אז כבר נהיה מאוחר מדי.

[u]ברור שגם חמותי מעדות המזרח[/u]
?!

[po]כלה מדוכדכת[/po], ברור שהצעקות של חמותך הן בלתי נסבלות, אבל נראה לי שהיית סובלת סבל רב גם אם אי שביעות הרצון שלה היתה משודרת באמצעים אחרים.
הבעיה היא שהיא לא מקבלת אותך, לפחות להרגשתך.
יש לה המון ביקורת, היא צדקנית, היא מעמידה תנאים ומחשבנת חשבונות לאנשים הכי קרובים לה, לא רק לך, אפילו לבן שלה.
לך קשה להסתדר עם ההתנהלות הזו, גם אם תגררי לויכוח וגם אם לא.
לכן לדעתי כאן המפתח לעבודה הפנימית. להצליח לשנות את ההרגשה שלך מול סוג כזה של התנהלות. (())

[u]היא יכולה לטעון!!![/u] היי [po]לי אורה[/po]:-). והיא אכן טוענת. אני חושבת שחלק מהבעיה היא, שהדברים תמיד נטענים בצעקות, ומתוך חוסר נכונות לראות שום דבר פרט לעמדות שלה, ולכן אני מרגישה שאני נגררת למקום של צורך להגן על עצמי. זה משהו שאני צריכה לעבוד עליו. לדעת לא להרר לויכוח הזה איתה, ולהפנות אותה לכתובת האמיתית לדיונים על מהות היחסים עם בנה - אל בנה...

[u]עדיין קוראת- המסקנות שלך נהדרות והכי נכונות שיש.[/u] תודה. רק מה, יש פער בין מסקנות ליישום. צריך לעבוד על זה. ערב החג הבא עלינו לטובה יהיה כנראה הזדמנות ראויה....

_שזה שהיא אומרת לי משהו שגורם לי למתח זה לא אשמתה- אני זאת שנכנסת למתח. יכולתי גם להגיב בצורה אחרת- [b]אין לה כוח עלי[/b]!!!! רק לי יש כוח על עצמי. רק אני אבחר למה להקשיב באמת, מה לעשות באמת.
היא חושבת שאני צריכה לקרב בינה לבין בעלי? [b]שתחשוב כמה שהיא רוצה. אם אני לא מאמינה בזה בעצמי אין למילים שלה שום השפעה עלי[/b].
היא חושבת שצריך להפסיק להניק? [b]שתחשוב. אני אעשה מה שאני רוצה[/b]. כי אני יודעת מי אני, ואני בוחרת איך לחיות את חיי. היא לא יודעת יותר טוב ממני._

אינדיאנית, איזו תובנות חשובות, עמוקות ונכונות!!! ומסכימה גם לדברים שכתבת בהודעות אחרות.

עדיין קוראת- המסקנות שלך נהדרות והכי נכונות שיש.
ברור שגם חמותי מעדות המזרח. אוף רוצה לכתוב עוד דברים שיעזרו ולא יודעת מה. אז רק שוב בהצלחה.

מסכימה לחלק מהרעיונות שהובעו בדף זה:
[list]
[*] לנסות ככל האפשר לא להיות תלויים בה מבחינה כלכלית או אחרת
[*] להבהיר לה שהתנהגות כזו לא מקובלת עליך
[/list]
[b] היחסים בינה לבין בנה = העסק\האחריות [/b]שלהם*, ולא שלך

ואני מוסיפה: באשר לדברייך [u]מציבה לו סוג של אולטימטום בסגנון "או אני או אמא שלך".[/u] - מסכימה איתך שלא כדאי להציב לו אולטימטום. זו אימא שלו ויש לו איתה יחסים מסוג כזה או אחר כבר המון שנים. אז את לא צריכה לדעתי לנסות לגרום לקרע בינו לבין אימו. בסופו של דבר, גם אם יבחר בך, הוא יכעס...

ורוצה להדגיש רעיון מסוים שקשור לאחריות:
א) את [b]לא אחראית לה[/b], לרגשותיה, למעשיה, למילים שהיא אומרת וכו'
ב) את [b]לא אחראית לבן זוגך[/b], לרגשותיו, למעשיו, למילים שהוא אומר, ליחסו עם אימו וכו'
ולא רק שאת לא אחראית, את בעצם לא באמת יכולה לשנות מה שלא באחריותך. למשל: כתבו לך [u]מפני שהיחסים של בעלך עם אמו - הם עניינם שלהם, ולא עניינך._ ותגובתך: _אני מסכימה. אבל [b]היא טוענת שאני אחראית[/b], שאני הייתי צריכה לדחוף אותו ליותר קשר איתם[/u] היא יכולה לטעון!!! עצם הטענה לא הופך זאת לאמת! אל תקחי אחריות על טענות שהיא טוענת! מה אכפת מה שהיא אומרת? אם היא אומרת עליך שאת לא מכבדת אותה, שאת ככה וככה - כל המילים הללו משקפות אך ורק [b]אותה[/b] . זה לא אומר שאת חייבת להתייחס לזה, להגן על עצמך, להשיב לה וכו'. זה ממילא לא ישנה את דעתה ואת הדרך שהיא מדברת.

אז מה באחריותך?
[b]רק את, רגשותיך, מעשייך, המילים שאת אומרת וכו'[/b]

בן זוגך יכול לנהל את היחסים עם אימו לפי צרכיו והבנתו וכו', ואת יכולה לנהל את היחסים עם אימו לפי צרכייך והבנתך. כלומר, לדעתי, הוא יכול לבקר את אימא שלו כאוות נפשו. זה לא אומר שגם [b]את[/b] חייבת
[list]
[*] לבוא לבקר אותה כשאת לא רוצה
[*] להתקשר אליה כשאת לא רוצה
[*] להזמין אותה לביתך כשאת לא רוצה
[/list]
ואם בן זוגך מזמין את אימו לביתו - זכותו. אבל אם הביקור לא נראה לך, את יכולה לבקר את הורייך, חברה, לצאת לטייל, להסתגר בחדר השינה שלכם, או כל דרך להתחמק משהות במחיצת אישה שמתנהגת כפי שתיארת.

את הודעתי אני כותבת תוך כדי קריאת הדף (עוד לא סיימתי). והנה ראיתי קטע שכתבת שמאוד משמח אותי:
[u]ואמרתי לו שאני לא מרגישה שאני צריכה לשלם את מחיר הקשר שלו עם אמא שלו. [b]אלה הבחירות שלו והחיים שלו[/b], והיא תצטרך ללמוד לקבל את זה - בצורה טובה וחיובית (שכרוכה בהתנצלות בפני) או בצורה פחות טובה וחיובית (שכרוכה בזה [b]שאני לא אקח חלק במפגשים משפחתיים[/b] שלהם, לפחות לאיזה תקופה). הבהרתי שאני מוכנה לשאת הרבה כדי לשמר את המשפחתיות והקשר, אבל [b]לא מוכנה לשאת הכל[/b][/u]
ובהודעה יותר מאוחרת: [u]מה שהיא עושה הוא הבחירה שלה, מה שאנחנו עושים - בחירה שלנו.[/u]

אחלה!!!

[u]קשה לי שהיא לא מקבלת אותי בתור מי שאני[/u]
זה באמת מה שיושב בשורש העניין. זה הדבר הכי קשה... ובנקודה הזו צריך לקרות הריפוי.
באתי לתת (()) ובדיוק המרגיעון אומר לי [u]כולנו זקוקים לחיבוק[/u] :-)

[u]בדרך, אפשר לכעוס ואפשר להשתגע ואפשר לפעמים לדוש את הנושא עד קצה הלילה, ואפשר גם לדמם... כמה אני דיממתי עד שהפצעים התנקו? די הרבה.... ויש התקדמויות ויש נסיגות, ויש ירידה-לצורך-עלייה.[/u] זה לא שלא עשינו את זה... יום כיפור שלנו השנה היה יום של תענית אמיתית. אני מרגישה שעוד קצת חפירה, ונגיע לסין....פתחתי את המורסות שכאבו הכי, אמרתי המון דברים נורא קשים - גם לו, וגם עליה, והוא קיבל אותם, וגם ידע מה לענות. וזה בסדר. לא כיף לי להיות ככה בכעס, ובכאב הזה כל הזמן. אני מרגישה שהחיים שלי נעלמים בין הכעסים האלה, והדברים שחשובים לי באמת הולכים לאיבוד מרוב שצריך כל הזמן לחפור. אז די לחפור, וקצת להניח. איכשהו, מההכרות שלי איתה, היא עוד תיתן לנו המון מה לחפור בו...

[u]התנגשות תרבויות[/u] האמא והאבא של התנגשות התרבויות. אני אשכנזיה, אקדמאית, בלי שום קשר לדת. היא מעדות המזרח (וגם מודה שמגיעה ממנטאליות כזאת), צווארון כחול, בנתה את עצמה, מגיעה מרקע מאד חזק של דת ומסורת. אני לא מתאימה למה שהיא ציפתה לו. לא כועסת על זה, קשה לי שהיא לא מקבלת אותי בתור מי שאני, אבל אני מבינה שהיא ציפתה (קיוותה?) למשהו אחר, וקיבלה אותי במקום.

[u]שמפנים לי במשפחה שלו מקום מסוים, מדויק מאוד וגזור על-המילימטר, שפשוט לא מכיל את כל מי שאני. מה לעשות שיש לי שני ראשים? איפה אני אכניס עכשיו את הראש השני שלי?[/u] מצפים ממני לכבד ולשתוק. מצפים ממני לבנות שתי נורמות - אחת לי ואחת ה, מצפים ממני לזכור שהיא תמיד "החמות" ואני תמיד "הכלה". קשה לי. אני בן אדם עצמאי, יש לי פה גדול, יש לי דעות, יש לי הסתייגויות. קשה.

אבל את אומרת [po]ש זה[/po] משתלם_ ובנתיים אני צריכה לסמוך על המילה שלך, ושל שאר הא/נשים המקסימים שכתבו בדף הזה. אני מקווה שזה באמת יהיה ככה. אני יודעת שחלק ניכר מהענין כולו תלוי ברצון שלי, במוכנות שלי.

:-)

_החלטנו שנינו שצריך ללמוד לא לתת לה ללחוץ לנו על הכפתורים האלה, של הכעס, של הכאב. מה שהיא עושה הוא הבחירה שלה, מה שאנחנו עושים - בחירה שלנו.
לא ננתק קשרים, לא נחתוך בבשר החי, השאיפה שלנו היא לתקן, לחיות טוב, לחיות ביחד - עד כמה שאפשר.
כל זה, אבל בלי לאבד את עצמנו בדרך, בלי לדוש בנושא עד שהוא מדמם, בלי לכעוס על כל אמירה שלה, בלי לשפוט כל גחמה שלה.
לקבל את העובדה שהיא מגיעה ממקום שונה מאיתנו._

כל זה נשמע נהדר, ואני מזכירה לך שוב: אלה מטרות לטווח הארוך, לשלוש-ארבע שנים הקרובות.
בדרך, אפשר לכעוס ואפשר להשתגע ואפשר לפעמים לדוש את הנושא עד קצה הלילה, ואפשר גם לדמם... כמה אני דיממתי עד שהפצעים התנקו? די הרבה.... ויש התקדמויות ויש נסיגות, ויש ירידה-לצורך-עלייה.

מאחלת לך המון הצלחה במסע הזה שלך. זה משתלם.

[u]הוא מגיע מרקע משפחתי מאד שונה משלי.[/u]
את רואה, הייתי צריכה לחזור לתחילת הדף (זה המשפט השני שכתבת), כי גם זו נקודת מפתח.
דיברו אתך כבר על הרמה האישית - איך חמותך נוגעת לך בפצעים הפתוחים. ודיברו אתך על הפן הזוגי. בינך לבין בעלך. ועכשיו מגיע הפן של [b]התנגשות תרבויות[/b].

זה משהו שאני אישית נורא מזדהה אתו, כי זה היה ועדיין הסיפור המרכזי של היחסים ביני לבין משפחת בעלי.

מבחוץ, היית יכולה לחשוב שלא תהיה שם התנגשות ושום נעליים. אם תסתכלי בשטחיות על המשפחה שלי ושלו, תראי שתי משפחות שנראות די דומות זו לזו. מעמד בינוני, אשכנזים, מחשיבים השכלה על-תיכונית, אוהבים, איכפתיים וכל שאר הבלה-בלה.

בפועל - שני עולמות שונים.
שתי שפות שונות.

טוב, בעלי צווח לי מהחדר השני (בצדק), אז אני לא יכולה להמשיך. רציתי לספר קצת. בכל אופן, תחשבי על המשפחה שלך ושלו, על הדפוסים השונים שמאפיינים את שתי המשפחות, את הצורות השונות של חלוקת תפקידים ושל תקשורת, על הציפיות שיש מכל אחד שנמצא במערכת הזאת.
ואז תחשבי איך זה בשביל משפחה אחת לקבל פתאום מישהו שמצד אחד נכנס לרבדים הכי עמוקים ואינטימיים של המשפחה (דרך נישואין) ומצד שני מדבר ומתנהג בחייזרית גמורה - בניגוד לכל הדפוסים והמבנים שהמשפחה ייצרה בעשר-עשרים שנה האחרונות.
התנגשות תרבויות.

לפעמים המשפחה דווקא שמחה לקבל קצת רענון, משהו שונה, משהו אחר.
ולפעמים, למרות שבמידה מסוימת המשפחה מאוד רוצה להיפתח קצת לצורות חשיבה והתנהגות אחרות, היא גם מאוד חשדנית לגבי שינוי אפשרי כזה. ויש המון התנגדות.
כמו שאת באת עם המון ציפיות מהמשפחה הזאת, שייקבלו אותך כפי שהיית רוצה, כך גם הם באו עם המון ציפיות, שתשתלבי בדרך מסוימת במערך הקיים.

לי, זה הרגיש בתקופות מסוימות כאילו מצפים ממני להצמיח איבר שאין לי. או שמפנים לי במשפחה שלו מקום מסוים, מדויק מאוד וגזור על-המילימטר, שפשוט לא מכיל את כל מי שאני. מה לעשות שיש לי שני ראשים? איפה אני אכניס עכשיו את הראש השני שלי? מה, אתם מצפים שאחתוך אותו ודי?

התנגשות תרבויות.

[u]החלטנו שנינו שצריך ללמוד לא לתת לה ללחוץ לנו על הכפתורים האלה, של הכעס, של הכאב. מה שהיא עושה הוא הבחירה שלה, מה שאנחנו עושים - בחירה שלנו.[/u]
נסי לדמיין אות עצמיך אדם שלם, ששום דבר שלא נמצא בצורה שלך כלומר בגוף, הילה וכו' לא שייך אלייך. כשאת רואה אותה תנסי לדמיין את המילים שלה או האנרגיה שלה לא נוגעות בך ואם חלק נכנס -וזה ממש טבעי שזה קורה נסי לדמיין את האנרגיה הזו יוצאת ממך. לפעמים טוב להשתעל החוצה את זה. ככה אני עושה.
אני שלמה ושום דבר שלא שייך אלי לא יגע בי. טוב מתאמנת את יודעת :-)

_חג חסד ואמת שמח.
חתימה טובה._

תודה רבה. עבר ונגמר (לא צמים, אבל לאור המצב, היה יום של חשבון נפש...)
דיברנו, אני והבעל, המון. הבהרנו עמדות, הסכמנו על כמה דברים, יש דברים שעוד נותרו פתוחים. החלטנו שנינו שצריך ללמוד לא לתת לה ללחוץ לנו על הכפתורים האלה, של הכעס, של הכאב. מה שהיא עושה הוא הבחירה שלה, מה שאנחנו עושים - בחירה שלנו.
לא ננתק קשרים, לא נחתוך בבשר החי, השאיפה שלנו היא לתקן, לחיות טוב, לחיות ביחד - עד כמה שאפשר.
כל זה, אבל בלי לאבד את עצמנו בדרך, בלי לדוש בנושא עד שהוא מדמם, בלי לכעוס על כל אמירה שלה, בלי לשפוט כל גחמה שלה.
לקבל את העובדה שהיא מגיעה ממקום שונה מאיתנו, ממקום של כעס, והרבה פחד, וצורך לשלוט. ואנחנו, אני רוצה לקוות, נצליח לא לבוא מהמקום הזה.
עדיין שמחה לשמוע דעות, וסיפורים טובים מניסיונכם, ושוב תודה על כל התמיכה שקיבלתי פה.

(())
חג חסד ואמת שמח.
חתימה טובה.

[u]אין לה כוח עלי!!!! רק לי יש כוח על עצמי. רק אני אבחר למה להקשיב באמת, מה לעשות באמת ובכלל מה אני חושבת על עצמי ועל בעלי.[/u] אני הולכת להדפיס את המשפט הזה על חולצה, נשבעת לך...

[u]האם את מרגישה אשמה?[/u] לחלוטין לא. הייתה לנו הזדמנות לעבור לגור בדירה מקסימה במחיר מגוחך במקום שמתאים לשנינו מבחינת עבודה, ואין לי שום סיבה להרגיש אשמה, אני יודעת שלא רק שלא עשיתי שום דבר במטרה לפגוע בה או בהם, אפילו ניסיתי לקרב את בעלי אליהם ודחפתי אותו לא פעם להתקשר או להיפגש איתם.

רק לי יש כוח על עצמי, רק לי יש כוח על עצמי, רק לי יש כוח על עצמי, רק לי יש כוח על עצמי.. בסוף זה ייכנס...|@|

שוב אני- מקווה שלא נדחפת לך עם הסיפור שלי זה פשוט כאילו אנחנו ביקום מקביל. גם אני כל הזמן שאלתי את עצמי- למה זה מפריע לי כל כך? למה אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה? הייתי מריצה התנצחויות שלמות בראש שלי בהן אני כל הזמן מצליחה לענות ולהראות לה שאני צודקת ולא היא. ברור שזה לא עזר לי ולא עשה לי טוב. כל הזמן הייתי במתח. היום הגעתי למסקנה שהרבה מזה שהיא כל הזמן רבה איתי נבע מזה שאני כל הזמן כעסתי עליה ולא סלחתי לה, כי היא הרגישה את השנאה שלי, למרות שניסיתי להחביא. לסלוח לה מבחינתי היה להבין, שזה שהיא אומרת לי משהו שגורם לי למתח זה לא אשמתה- אני זאת שנכנסת למתח. יכולתי גם להגיב בצורה אחרת- [b]אין לה כוח עלי!!!![/b] רק לי יש כוח על עצמי. רק אני אבחר למה להקשיב באמת, מה לעשות באמת ובכלל מה אני חושבת על עצמי ועל בעלי.
היא חושבת שאני צריכה לקרב בינה לבין בעלי? שתחשוב כמה שהיא רוצה. אם אני לא מאמינה בזה בעצמי אין למילים שלה שום השפעה עלי.
היא חושבת שצריך להפסיק להניק? שתחשוב. אני אעשה מה שאני רוצה. כי אני יודעת מי אני, ואני בוחרת איך לחיות את חיי. היא לא יודעת יותר טוב ממני.
(האמת שלפעמים יש דברים שהיא כן יודעת וזה הכי מעצבן;-) )
האם את מרגישה אשמה על כך שעברתם לעיר אחרת והם רחוקים מבנם עכשיו? האם את מאמינה שזאת אחריות שלך והיית צריכה לעשות אחרת? האם את צריכה לדאוג להם או לעצמך? (אני מניחה שכשעברתם לעיר אחרת זה היה לטובתכם ולא כדי לפגוע בהם).
לי הסיפור איתה עזר למצוא שלוות נפש כי היום אני יותר בטוחה בעצמי ויותר מבינה שחיי בידיי.
בכל מקרה חיבוק גדול כי זה מקום מאוד לא קל.

לרגע חשבתי שאת מדברת על חמותי...:-D
אין ליעצות וגם נראה לי שקיבלת מספיק אבל רציתי להגיד לך שזה אכן אפשרי אני ממש בזמן הזה עובדת על ללמוד איך עושים את זה בדיוק כמוך. אני כתבתי קצת על זה אתמול בלילה בדף שלי אם בא לך לקרוא.
אני גם חשבתי שזה לא ישתנה אף פעם אבל אני רואה שזה יכול להשתנות פשוט מצריך עבודה עצמית וגם אומץ לדעתי. אומץ שלא בטוח שהיא תואהב אותך או בעלך אם כל מה שיש לו לגביהם יביע דעה פתאום ויגן על אמא שלו (אצלי זה קרה בכל אופן) ואז קבעתי נחרצות שאני קובעת את זמני הביקור למשל. היא הייתה מנחיתה את עצמה אצלינו בלי התראה של יותר מיום אז לאחר ריב ענק עם בעלי וגם ניתוק מסויים ממנה התחילו לשאול אותי אם מתאים לי שתבוא ומתי...אכן התחלה. אני עוד צריכה לעבוד על מה קורה בתוכן של הפגישה אבל יש איזה כיבוד של הרצונות והצרכים שלי.
מפליא איך כשהתחלתי לעשות שריר וממש להתנגד התגובה הייתה פיצוץ וכעס ואחר כך פתאום קיבלו את זה. אני כבר חשבתיח שזה אולי כיוון לא נכון והנה שינוי בהתייחסות אלי. זה הדבר היחיד שאפשר לשנות- היחס אלייך והיחלס שלך למצב.
בהצלחה.(גם לי:-))@}

[u]עוד פרטים על ביירון קיטי אפשר לחפש דרך גוגל, פשוט תרשמי העבודה של ביירון קיטי או משהו כזה[/u] מצאתי כמה דברים, והתחלתי לקרוא. מעניין אותי, קשה לי להתמודד עם התכנים לפעמים.

[u]הסיפור שלך כל כך דומה לשלי,[/u] זה טוב. זה נותן לי תקווה. אני קוראת אותך ומאמינה שיכול להיות בסדר גם אצלנו, פעם, איכשהו. תודה לך.

_ואצלי בראש הריב היה נמשך עוד ועוד שזה דבר שממש לא אהבתי בעצמי (נטירת טינה קושי לעבור הלאה וכו').
בכל אופן זאת אמנם קלישאה אבל לשנות אפשר רק את עצמנו, וכמו שאמרו לך פה קודם- הדברים שהיא אומרת יכלו לחלוף לך ליד האוזן אבל הם לא והסיבה לכך היא אצלך._ לחלוטין כמו אצלי. בסוף המריבה האחרונה, היא רצתה לחבק אותי, ואני כל כך נרתעתי מהמגע שלה וסירבתי. מבחינתה, היא גמרה את הויכוח ההוא באותו הרגע, ואני לא... זה קשה לי, אני לא אוהבת להיות מרירה, אני לא אוהבת לנטור טינה, אני לא אוהבת להרגיש שלא אוהבים אותי. קשה לי לקבל את העובדה שאנשים שאוהבים אנשים אחרים שאני אוהבת - לא אוהבים אותי. אבל למה אני לא יכולה לשחרר אותה? לשחרר את הכעס עליה? לא לאגור ולצבור ולשמור? אולי בגלל שבעצם, גם היא אוגרת וצוברת ושומרת, ולא מרפה באמת, כי במריבה הבאה, היא יודעת לשלוף את כל הארס הזה החוצה?

[u]לא יקרה לעולם" זה משפט שגדול עלייך_ את כמובן צודקת:-). זה משפט קצת ילדותי, אבל זו הייתה התחושה המאד קשה שליוותה אותי בימים האחרונים. קשה לי _לתת כבוד לתהליך[/u], אני בן אדם של כאן ועכשיו... אבל כן, יש בזה כנראה לא מעט אמת, והרבה נעלמים שאני עוד צריכה לגלות ולהתמודד איתם. אני אחפש את הספר.

[u]זה משהו שכדאי שבעלך יפתור עם עצמו. אז (אולי) יהיה לך פתרון ליחסים בינך לבינה._ יסמין, את צודקת. הבעיה פה היא כפולה. בעלי הוא איש מאד מאד שקט ורגוע, אחד כזה שמתבשל במיץ של עצמו לא פעם. אני חושבת שאחת הסיבות שהוא התרחק מהוריו היא בגלל שהיה ברור שהם לא ממש מתים עלי... אבל, במקום לדבר על הנושא, הוא לקח צעד אחורה, הם נפגעו, ובאיזה שהוא מקום, ציפו שאני אדחף אותו בחזרה, וכשזה לא קרה (בעלי אדם מבוגר, אני לא חושבת שזה מתפקידי לאלץ אותו לעשות דברים שלא באים ממנו באופן טבעי) - הואשמתי בשני דברים; קודם כל, בכך שהרחקתי אותו מהם ולו מעצם הסיבה שהתחתנתי איתו ועברנו לעיר אחרת, ובמקביל - לא דחפתי אותו לקשר, ולמעשה לכאורה זלזלתי בהם. בעלי מתמודד היום עם סיטואציה חדשה ומאד לא פשוטה - אם עד היום הנורמה הייתה להוריד את הראש ולחכות שה"קריזה" תחלוף, היום הוא נאלץ להתמודד עם מצב שבו אני, בשונה מבני משפחה אחרים, לא מוכנה להוריד את הראש, לא מוכנה לקבל יחס כזה, ולא מוכנה לדחוק את הכל מתחת לשטיח (מה שכמובן גורם לי להראות בעיני אימו כמי שלא מוכנה להרפות מויכוחים, כמי ששומרת טינה...). זה לא פשוט לו, הוא תומך בי, אבל יש לו את המאבקים הפנימיים שלו להתמודד איתם. הוא מתמודד, אבל זה תהליך, והוא לא פשוט וכרוך בלא מעט כאב לב (בסופו של דבר, כולנו אוהבים את אמא....). גם פה, כנראה שצריך _לכבד את התהליך[/u] ולקחת את הזמן. אני כן שמחה לראות שמאז המריבה האחרונה, הוא מתקשר אליהם יותר, הוא מתכנן להיפגש איתם יותר (מה שלא קרה בעבר, למרות - וזה בניגוד למה שאמא שלו חושבת - שמאד דחפתי ועודדתי אותו להתקשר, להיפגש).

[u]ההתנצלות שלו באה בדרך של מעשים, בכך ששוב דברים לא יחזרו על עצמם או יחזרו בצורה הרבה פחות משמעותית עד שיעלמו לגמרי. אל תתעקשי והיי קשובה לסביבה[/u] גם זה מקובל עלי לחלוטין. אני לא צריכה ממנה את ההתנצלות הורבאלית, אני צריכה להגיע למצב שבו לא אחשוש שכל מפגש שלנו עלול להתפוצץ למריבה מלאת צעקות וקללות, אני צריכה להרגיש תחושה של ביטחון איתה. גם אם לא תהיה "התנצלות", אלא רק שינוי התנהגותי, זה בהחלט בהחלט יספק אותי.

אני מתחילה להרגיש כמו תקליט שבור, כל הזמן אומרת "תודה", אבל באמת - הדברים החכמים והרגישים שנכתבו פה, כל כך עוזרים לי לאפס את עצמי, להבין מה טוב, מה לא, מה אני יכולה לעשות.

אז שוב, תודה.

(()) סבלנות. קיבלת המון טיפים. כולם טובים אבל לא בטוח שהם מתאימים לך, לבעלך, לחמותך ולמשפחה. לא כל אחד יודע להתנצל ולפעמים ההתנצלות שלו באה בדרך של מעשים, בכך ששוב דברים לא יחזרו על עצמם או יחזרו בצורה הרבה פחות משמעותית עד שיעלמו לגמרי. אל תתעקשי והיי קשובה לסביבה. תקבלי הרבה עצות לא פורמליות שתוכלנה לעזור לך. בררי בדיוק מה מתאים לך והזמן יעשה את שלו. ושוב (())

[u]אולי היא תשתנה. אני רוצה שהיא תשתנה,[/u]
את יודעת, חמותי רוצה ש [b]אני[/b] אעשה דיאטה לבן שלה (בעלי).

גם דיאטה וגם שינויים עושה הבנאדם עצמו..
אי אפשר "לעשות לו".
מי שצריך כאן עזרה זה בעלך ואת.
מה שמזין את היחסים הלא נעימים (לך) זה היחסים בין בעלך לאימו.
זה משהו שכדאי שבעלך יפתור עם עצמו. אז (אולי) יהיה לך פתרון ליחסים בינך לבינה.

[u]היא פוגעת במה שרציתי שיהיה לי - משפחה מפרגנת, חמות אוהבת... קשה לי לוותר על השלמות המשפחתית הזאת שכל כך קיויתי לזכות לה מהמשפחה שאליה הצטרפתי. המשפחה שלי קיבלה את בעלי בכל כך הרבה חום ואהבה, וכל כך רציתי גם אני... וזה כנראה לא יקרה לעולם, ולי קשה להשלים עם זה.[/u]
היי, לאט לאט :-)
גם אני רציתי נורא קשר משפחתי חם ואוהב עם משפחת בעלי. וגם לי היה נורא קשה עם זה שהם זרקו אותי דרך החלון.
לאט. קשה למשפחות שגורם זר, חדש, נכנס אליהן. לפעמים זה הולך חלק יחסית, ולפעמים זה דורש תקופת הסתגלות ארוכה, של שנים. תני כבוד לתהליך שנדרש, מכל המשתתפים בעסק.
"לא יקרה לעולם" זה משפט שגדול עלייך. את לא יודעת מה יקרה עוד שנה, עוד שנתיים. עוד עשר שנים. כרגע המצב קשה - בסדר! אולי כרגע כולם בתהליך התבגרות. או התבגרות שניה.
והמתח הרבה שיש ביניכן כרגע, ביחד עם הדימיון ביניכן, הוא גם סימן לפוטנציאל גדול של קרבה.
אבל אולי תצטרכי להתרחק קצת, באופן פנימי ולא רק חיצוני, כדי שהקרבה בינך לבין חמותך תוכל להתממש.

התחלתי לחשוב על המון דברים שיכולתי לכתוב לך בתגובה, אבל הזמן קצר, אז אני אתפוס את המכנה המשותף של כל מה שכתבת, שמופיע לעיני: אתם נורא מעורבים ומעורבבים אחד בתוך השני.
כולכם.
את ובעלך, בעלך ואמא שלו, את ואמא שלו, אולי גם את ואמא שלך שעלולה להתקשר לאמא שלו...
וזה קשה.
צריך סדר בבלגן. צריך, לפעמים, הפרדת כוחות. צריך מרחב נשימה.

מאוד מזדהה עם מה שכתבת על העומס הבלתי רצוי של טיפול זוגי.
[b]בינתיים, ממליצה לך בחום על הספר "משפחה במבחן" מאת קארל ויטאקר ואוגוסטוס נפייר.[/b]
ספר על משפחות, על הדינמיקות של משפחות, איך הן צומחות ואיך הן מתפקדות, על איך ולמה אנחנו בוחרים בני זוג, על ההתנהלות שבין קרבה גדולה ואינטימיות לבין עצמאות ואינדיבידואליות ומרחב אישי, ועל עוד נושאים. וגם על טיפול משפחתי.
זה לא ספר הדרכה. זה סיפור על משפחה אחת, עם הסברים. אבל אני, אישית, חייבת לספר הזה המון תמיכה רגשית ועזרה מעשית בשנים שבהן הסתבכתי עם המשפחה של בעלי.
במידה מסוימת, בזכות הספר הזה אנחנו נשואים היום - הוא נתן לי תקווה לשיפור וכיוונים ללכת בהם כדי שהשיפור יתרחש.

עוד פרטים על ביירון קיטי אפשר לחפש דרך גוגל, פשוט תרשמי העבודה של ביירון קיטי או משהו כזה.
הסיפור שלך כל כך דומה לשלי, והחמות כלכך דומה לחמותי, שאני ממש מרגישה שאני יודעת איך היא תגיב- אישה שאומרת שבגלל שאת כלתה לעולם לא תהיו חברות בטוח לא תסכים להתנצל. אני כל הזמן לא רציתי לנתק יחסים כי המשפחה שלי אלופה בניתוק וכלכך לא רציתי להיות דומה לאמא שלי. ידעתי בתוכי שלא יכול להיות שזאת הדרך היחידה. אני גם מאמינה שהחיים יזמנו לי דווקא את האנשים שיש לי מה ללמוד מהמפגש איתם, ובמקרה של חמותי הרגשתי שהיא מייצגת בשבילי הזדמנות להתמודדות שהייתי אולי צריכה בחיים. אני גם לא מאמינה בהחלקות של ריבים אבל גם במשפחה שלהם ככה הם נוהגים- רבים.. מתפוצצים..עובר קצת זמן ומשלימים. זאת גם כן דרך לריב שאני פשוט לא הכרתי, ואצלי בראש הריב היה נמשך עוד ועוד שזה דבר שממש לא אהבתי בעצמי (נטירת טינה קושי לעבור הלאה וכו').
בכל אופן זאת אמנם קלישאה אבל לשנות אפשר רק את עצמנו, וכמו שאמרו לך פה קודם- הדברים שהיא אומרת יכלו לחלוף לך ליד האוזן אבל הם לא והסיבה לכך היא אצלך. שוב בהצלחה, אם לא תמצאי את החומר אשמח לספר לך עוד.

[u]בנתיים הוספת דברים תוך כדי שאני כתבתי. קחי בחשבון שהיא לעולם לא תתנצל והמפסידה העיקרית היא את שתפספסי הזדמנות לגדילה.. (לקרוא לא כביקורת אלא כהבנה שהיתה לי עם עצמי)[/u] תודה אינדיאנית, זו ממש לא ביקורת, וזה בסדר גמור.
אני.. לא יודעת, רוצה להאמין שאולי אם הדברים יועמדו מולה בפרופרוציות האלה (רוצה לומר, לא יחליקו לה את זה הפעם אלא באמת יבהירו לה שיש מחיר להתנהגות הזאת) אולי היא תשתנה. אני רוצה שהיא תשתנה, אני יודעת שזה לא כל כך ריאלי, אבל אני מרגישה בעצמי, ואלה גם הסימנים שאני מקבלת מהסביבה (בעל, הורים, חברות) שצריך לתת עוד צ'אנס בשביל שלום הבית, בשביל שאני אהיה שלמה עם עצמי, כשאחליט על הניתוק הזה, שהוא כנראה מהרבה בחינות בלתי נמנע בעליל...


[u]"העבודה" של ביירון קיטי[/u] איפה אני יכולה למצוא עוד פרטים?

בנתיים הוספת דברים תוך כדי שאני כתבתי. קחי בחשבון שהיא לעולם לא תתנצל והמפסידה העיקרית היא את שתפספסי הזדמנות לגדילה.. (לקרוא לא כביקורת אלא כהבנה שהיתה לי עם עצמי)

כשקראתי חשבתי שאולי פתחתי פה דף ושכחתי.. את מתארת אחד לאחד אותי ואת חמותי לפני חודשיים ובמהלך כל השנתיים וחצי שבהן אני מכירה את בעלי. ההתחשבנות האין סופית של מה שהיא עושה בשבילנו ואיך אנחנו לא מחזירים לה, האחריות שלך (לדעתה)לקשר בניהם, הצעקות... פשוט אחד לאחד. מה שלי עזר היה ההבנה שהיא לוחצת לי על כפתורים. הבנתי שהביקורת שלה עלי מפריעה לי כי אני מאמינה בה (בביקורת),, יחסתי המון חשיבות לכל דבר שהיא אמרה לי לעשות כי האמנתי שאם היא אומרת אז אני חייבת לעשות.היום למדתי לתת פחות חשיבות לדברים שהיא אומרת לי-מותר להגיד לה כן, ואת צודקת ולא לבצע באמת. "העבודה" של ביירון קיטי עזרה לי להשתחרר מהמון מהכעס שלי כלפיה ואני ממליצה מאוד. קצת קשה לי לפרט את התהליך והוא עדיין בהתרחשות אבל בגדול זה לשים לב שרוב הבעיות נובעות מהחשיבה שלנו על הדברים ולא מהדברים עצמם.. בהצלחה ורק שתדעי שלפני התחלת התהליך הייתי בעצמי על סף יאוש ועכשיו יש אור בקצה המנהרה

בנתיים התבטלה לה ארוחת יום שישי (לא בגללנו, קשיים טכניים), ויש שבוע שלם עד הפעם הבאה שצריך להתמודד...
דיברתי איתו ארוכות. לקחתי מכל הדברים שנאמרו פה, ואמרתי לו שאני לא מרגישה שאני צריכה לשלם את מחיר הקשר שלו עם אמא שלו. אלה הבחירות שלו והחיים שלו, והיא תצטרך ללמוד לקבל את זה - בצורה טובה וחיובית (שכרוכה בהתנצלות בפני) או בצורה פחות טובה וחיובית (שכרוכה בזה שאני לא אקח חלק במפגשים משפחתיים שלהם, לפחות לאיזה תקופה). הבהרתי שאני מוכנה לשאת הרבה כדי לשמר את המשפחתיות והקשר, אבל לא מוכנה לשאת הכל, ומבחינתי הגענו לנקודת קצה, שממנה הדרך חזרה קשה מאד ומחייבת הרבה מודעות. קיבלתי החלטה לא "לחפש אותה", זאת אומרת, לא למצוא סיבות להתנתק בכוח, אלא לחכות למהלכים שלה, ומתוך זה הבהרתי גם שאמירות וטון דיבור כזה יגררו ניתוק מיידי שלי מכל העסק. בקיצור - פתחתי חזית טנטיבית:-)
שונאת את זה לחלוטין, הוא מבין לחלוטין ומסכים איתי, אבל קשה לו מאד להעמיד את עצמו במצבי.

וואו, כמה תגובות. התחלתי לקרוא, והתחלתי לבכות (נו, כמובן שהכל גם נפל עלי באמצע הוסת, מה שעושה כל הרבה יותר רגיש...)
המרגיעון שלי (כמה הם קולעים בזמן האחרון...) אומר "גם בצד השני יושב בנאדם".....
אוקיי, מנסה לענות על הכל:
[u]על איזה נזק את מדברת? כמובן, אם את יכולה לפרט.[/u]
המשפחה מאד מורכבת. בעבר היה נתק גדול בין האמא והאחים שלה, ראיתי מה היו התוצאות (בעלי שלא הכיר למעשה את בני הדודים שלו עד גיל מאוחר יחסית), ואני לא מצליחה לדמיין סיטואציה שבה אני מציבה לו סוג של אולטימטום בסגנון "או אני או אמא שלך". ברור לי שהוא יבחר בי, וזה אומר שיהיה נתק, ואני יודעת שבעוד שלמשפחה שלה היא יכלה לסלוח ולבנות קשר מחודש, ניתוק כזה מהצד שלי הוא משהו שהיא לא מסוגלת ולא תהיה מסוגלת להתגבר עליו, ולעולם לא תסלח לי.

[u]אני ממליצה בחום על ייעוץ זוגי - את ובעלך .[/u] בעייתי מאד כרגע, בעיקר מבחינה כלכלית, ומבחינת העול הנפשי. אני יודעת שזה נשמע מצחיק, כי ברור שהעול הנפשי הוא כבד מנשוא גם ככה, אבל אני מודה שיש בי מקום שמפחד לנענע את הסירה עוד יותר...

[u]אולי תתני לו לקראו מה את כתבת פה?[/u] הוא יודע הכל. הוא יודע איך אני מרגישה, הוא יודע שכואב לי, הוא יודע מה אני חושבת. אני מעדיפה שלא יקרא (הוא לא יעריך את החשיפה של ההפלה ברבים, ואת שאר הפרטים שציינתי פה).

[u]אבל אני לא מבינה מה בדיוק גורם לה להתפרץ, איך את מגיבה, למה את לוקחת ללב את ההתנהגויות שלה, שסך הכל נשמעות ממש תינוקיות[/u] - היא אישה מאד כוחנית, ורגילה להשיג את מה שהיא רוצה. אני גם כוחנית, אבל יש לי נטיה להתקפל בפני כוחנות של אנשם אחרים. אולי גרועה מזה היא העובדה, שכעס מוציא ממני תמיד דמעות, וכשאני בוכה קשה מאד לעמוד איתנה מול מישהו.

[u]היא צועקת? היא מאיימת? היא קוראת בשמות? אבל ממשיכה לתת לכם מתנות ולהזמין אתכם? כלומר, דואגת לכם כל הזמן, אבל כועסת נורא כי לדעתה היא לא מקבלת את היחס שהיא ראויה לו?[/u] בדיוק. היא צועקת, היא מאיימת (לפני החתונה אמרה לנו משהו בסגנון "אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, לא נבוא"... עד היום היא זוכרת שאמרתי לה "לא צריך, אל תבואו", אבל האמירה שלה לגיטימית לחלוטין בעיניה...). מצד שני, היא מפרגנת מאד על הקשר שלי עם הבעל ואומרת שהיא מעריכה את האינטרלגנציה שלי ואת הרגישות שלי...
_ברור שהיא אגוצנטרית ברמות מדהימות. רק היא קיימת, כל השאר שם בתור מישהו שצריך לתת לה יחס, כבוד והערכה - אני מסכימה עם מישהי שכתבה כאן לפני, שהיא פשוט נמצאת בחסך ענקי של תשומת לב והערכה, ולא יודעת מה לעשות כדי לקבל אותם.
כמה טיפוסי, שאישיות נוירוטית מצליחה לקלקל לעצמה בדיוק את מה שהיא חושבת שהיא רוצה. כלומר: היא רוצה יחס והערכה - ומה היא עושה? הכל כדי לקבל התרחקות ובוז! היא יורה לעצמה כדור ברגל. מה זה אם לא אישיות ילדותית ושרוטה קשות_ ושוב, קלעת בדיוק לנקודה. כולם מבינים את זה, אבל הנורמה במשפחה היא שמחכים שאמא תרגע, ואז ממשיכים כרגיל.. היא רגילה שהשיטה הזאת עובדת, וקשה לי לנהל את המלחמה הזאת לבד. לא כי בעלי לא מסכים איתי שאני צודקת, אלא כי קשה לי לדרוש ממנו להתייצב לידי במלחמה הזאת...

_ומה שאני חושבת עליו הוא, שגם את שרוטה.
אם לא היית שרוטה במקום שמתאים בדיוק לשריטה של בעלך ולשריטה של אמו, היא לא היתה יכולה לפגוע בך._ אין ספק שגם אני שרוטה. אני חושבת שבנקודות מסויימות אנחנו דומות, אבל הבחירות שאנחנו עושות שונות. גם אני עקשנית, גם לי יש פיוז קצר, גם אני כועסת, אבל יש לי את הגבולות שלי, והיא פורטת בדיוק על המיתרים האלה, שמקפיצים את הפיוז כל כך, ומקשים עלי לשמור על חזית רגועה, מה שכמובן מספק לה תחמושת. היא פוגעת בי כי היא פוגעת במה שרציתי שיהיה לי - משפחה מפרגנת, חמות אוהבת... קשה לי לוותר על השלמות המשפחתית הזאת שכל כך קיויתי לזכות לה מהמשפחה שאליה הצטרפתי. המשפחה שלי קיבלה את בעלי בכל כך הרבה חום ואהבה, וכל כך רציתי גם אני... וזה כנראה לא יקרה לעולם, ולי קשה להשלים עם זה.

[u]יש אפשרות שתפרטי סצינה אחת לדוגמא, שאת מוכנה לחשוף אפילו חלקית, כדי שאפשר יהיה לעזור לך קצת יותר עם הדינאמיקה שמתרחשת במציאות? תיאור כזה יכול לכוון, איפה נקודות התורפה שלך, ואיפה כדאי לך לעשות משהו (ומה לעשות) כדי לשפר את איכות החיים.[/u] היא מאד קשובה לרצונות שלנו. זאת אומרת, אם מישהו מציין שהוא רוצה/צריך/מחפש משהו, היא תעשה מאמצים מאד ניכרים כדי למצוא את מה שהוא מחפש, ולקנות לו אותו. למשל, לפני כמה חודשים הלך לנו המסך של המחשב, חיפשנו משהו מאד ספציפי, והיא יצאה מגידרה (כולל פניה לספק מקורב לה בחו"ל) כדי להשיג לנו את המסך הזה, שלא מיובא לארץ במחיר זול במיוחד, וכשרצינו להחזיר לה את הכסף, היא סירבה לקבל אותו. מצד שני, כמובן שבמריבה האחרונה היא טרחה להזכיר שוב ושוב כמה כספים היא מוציאה עלינו וכמה זמן היא משקיעה בנו.

[u]אבל האם לך זה עוד יותר קשה מאשר לאנשים אחרים שנמצאים אתה במגע? את יכולה לשאול את עצמך את השאלה הזאת (איפה היא נוגעת בך בדיוק במקום הכואב, הרגיש שלך) ולגלות לאן היא מובילה.[/u] כן בהחלט יותר קשה לי איתה מאשר לאנשים אחרים. אני חושבת שזה קשור לעובדה שבנקודות מסויימות אנחנו מאד דומות, וגם לעובדה שבעלי הוא בנה הנבחר. יש לו עוד אחים, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלה, גר קרוב, היו בקשר מאד הדוק ויומיומי, עד שאני הגעתי, והתרחקנו גיאוגרפית (לא מאד, אבל מספיק כדי שהקשר לא יהיה קבוע מבחינת פגישות). אני חושבת שהיא מאשימה אותי, ומתייחסת אלי כאחראית לעובדה שבנה מתרחק ממנה.

[u]מכל זה, נשמע שאת מאוד רוצה קשר, ומפחדת מניתוק. זו נקודה ששווה להשתהות עליה. למה את זקוקה לה? למה את זקוקה לקשר אתה, גם במחיר זה שהיא תשב ותצעק עלייך בתוך ביתך?[/u] אני לא זקוקה לקשר איתה, אני זקוקה לקשר עם בעלי, ואני זקוקה לקשר שלה עם בעלי. הקשר שלנו עם שאר המשפחה שלה תלוי בקשר הזה, ואני יודעת שניתוק מאחיו, מאביו, יכאב לבעלי ברמות כאלה, שקשה לי לדמיין את עצמי כטריגר לניתוק שכזה. אני מודה שהצורך הזה מגיע נטו 100% מתוך ההזדהות שלי עם התחושות של הבעל. אני שונאת את העובדה שיווצרו לו "חזיתות" משני הכיוונים - גם מכיוון אמו, וגם מכיווני והוא יישאר תקוע באמצע. אני יותר טובה מזה, אני יותר טובה ממנה. אני מרגישה שלפתוח חזית גם מכיווני, מוריד אותי בדיוק לרמה שלה.

[u]מפני שהיחסים של בעלך עם אמו - הם עניינם שלהם, ולא עניינך.[/u] אני מסכימה. אבל היא טוענת שאני אחראית, שאני הייתי צריכה לדחוף אותו ליותר קשר איתם, שאני הייתי צריכה להזמין אותם יותר. בקיצור, שאני הייתי צריכה לעשות יותר...

_עם בעלי, אפשר לדבר המון, אבל יש גבול כמה, ויש דברים שלא אגיד לו על אמו
עם הוריי - גם לא לענין_ בעלי - שוב, ענין החזית מהכיוון שלי. ההורים מעורבים, אני מדברת איתם המון, אבל קודם כל - הם לא קשורים לענין, ואין לי רצון לערב אותם ודבר שני, אני מרגישה שאמא שלי (שגם לה, מה לעשות, פיוז קצר), עלולה להוציא עוד עצבים מכיוון בלתי צפוי (או במילים אחרות, תתקשר לחמותי ותעשה לה טרור...)

[u]מכירה את הדף [po]חמותי ואני[/po]?[/u] מכירה, לפעמים אני קוראת אותו ומתנחמת שיש יותר גרוע ממה שאני עוברת עכשיו....

[u]< ואגב, את כנראה ממש נשמה טובה, ומגיע לך שהרוב יסתדר בקרוב. (אני כבר הייתי בועט מזמן.........) >[/u] תודה. זה לא שאני כזאת צדיקת הדור. יש לי מגרעות בשפע, ויש לי תכונות איומות, ועדיין - זה לא מגיע לי.

תודה לכולכם. חשוב לי כל כך לשמוע ולו כדי להרגיש שאני לא משתגעת....

[u]ככה מאוד בעדינות, בלי צעקות ועצבים, אבל גם מאוד ברור ותכליתי[/u]
מסכימה עם גימל בעניין הזה וחושבת שצריך ליישם בהרחבה, כלומר - בכל אינטראקציה איתה
(ובוודאי באינטראקציה שלילית) - אני חושבת שאת צריכה לעמוד על שלך בתוקף אבל מאד ברוגע ובנימוס.
נאמר אם את מרגישה שהיא מעליבה אותך לומר בשקט - "זה הבית שלי, ואני מבקשת שתכבדי אותי, לפחות כאן. אם את לא מסוגלת, אולי כדאי שתלכי ונדבר כשתירגעי".
באופן כללי אני חושבת שאת יותר מדי נזהרת, הולכת על ביצים וכו' -
חשוב מאד להבהיר לה שלא תסבלי יחס כזה, שגם את ראויה לכבוד וגם בנה.
אני חושבת שהיא חרדה מניתוק הקשר ותעשה הרבה יותר ממה שנדמה לך כדי לשמור עליו.
בעניין המתנות - זה אולי נשמע קטנוני, אבל אני הייתי שומרת את המתנה הבאה בצד, אפילו עטופה, ובעת [u]ההתחשבנות[/u] הבאה - להחזיר לה את המתנה ולהבהיר לה שאם יש למתנה מחיר, אתם לא מעוניינים בה.
בכל אופן - זו רק דעתי. חזקי ואמצי.
ועדכני אותנו בבקשה

את יכולה לכתוב לה מכתב. קצר, תכליתי. כוח המילה הכתובה - היא תקרא בזה שוב ושוב, עד שתיקלוט.
[u][b]למשל[/b][/u] את יכולה לכתוב שאת לא מוכנה שתדבר אלייך כך. בשום מקום! ובטח לא ב'מבצרך'.
ושעד שלא תתנצל, את לא רוצה לראות אותה ולא לשוחח איתה. ואם היא מתקשרת, ואת שומעת שהיא 'חמה' (תרתי ;-)) אז תשאלי אם היא התקשרה להתנצל ואם לא תסגרי. ככה מאוד בעדינות, בלי צעקות ועצבים, אבל גם מאוד ברור ותכליתי.
או למשל לכתוב לה על חשיבות הקשר בעינייך. אבל לא במחיר שלסבול את השגעונות שלה. וכמה הבן שלך סובל מזה איתך. וכד'...

העיקר שיהיה קצר...

< ואגב, את כנראה ממש נשמה טובה, ומגיע לך שהרוב יסתדר בקרוב. (אני כבר הייתי בועט מזמן.........) >

<בעצם צריך להגיד חֲמָיוֹת ברבים. מילה מצחיקה.>

מכירה את הדף [po]חמותי ואני[/po]? מתוארות שם כמה חמותות שמאוד מזכירות את שלך (כולל חמותי). עשוי לעניין אותך.

נורא נורא צרם לי ה"שרוטה", למרות שאני מסכימה עם זה, אז אני חייבת לכתוב את זה בסגנון שלי. סליחה על הקטנוניות.

היתה לי קדם-חמות ששיגעה אותי לחלוטין. היא פשוט זרקה אותי מהבית שלהם ולא רצתה שבעלי-לעתיד יביא אותי שוב אליהם. (אז עוד היינו צעירים וקטנים, נישואין לא עמדו על הפרק).
ואני התחרפנתי.
ואז פתחתי בתהליך שבו התחלתי לראות איך היחס שלהם אלי היה שיקוף של פחדים פנימיים שלי, של חוסר הערכה שלי לעצמי, של כל מיני דברים כאלה. וזה הוביל אותי... למקומות טובים. ובלי לראות אותם כמה שנים, גם היחס שלהם כלפי השתנה.

ברור לחלוטין שחמותך אשה שקשה ללא נשוא להסתדר אתה. אבל האם לך זה [b]עוד יותר[/b] קשה מאשר לאנשים אחרים שנמצאים אתה במגע? את יכולה לשאול את עצמך את השאלה הזאת (איפה היא נוגעת בך בדיוק במקום הכואב, הרגיש שלך) ולגלות לאן היא מובילה.

_אני רק יכולה לחשוב על הילדים העתידיים שלנו, על זה שאולי לא יהיו שני זוגות של סבא וסבתא שיפנקו, שאם לא ניזהר - הם מאבדים שני דודים, ומשפחה עניפה.
כמה אפשר לנסות ולרצות?
לא רוצה להיות זו שתיזום ניתוק.
איך לומדים להוריד את הראש?
איך הולכים לארוחת שבת? לארוחת חג? איך ומאיפה אוגרים את הכוח להזמין לקפה? להרים טלפון סתם כדי לשאול מה נשמע?
איך... לעשות את שנדרש כדי לשמור על יחסים._

מכל זה, נשמע שאת מאוד רוצה קשר, ומפחדת מניתוק. זו נקודה ששווה להשתהות עליה. למה את זקוקה לה? למה את זקוקה לקשר אתה, גם במחיר זה שהיא תשב ותצעק עלייך בתוך ביתך?
משפחה זה מין משהו מצחיק כזה שקיים ועומד כמעט לנצח. יכולות להיות תקופות של ניתוק ותקופות של קרבה. משברים ואיחויים. ריבים ופיוסים.
נתק מושכל, שבא מתוך אמפתיה או שיקול דעת, ולא מתוך סתם נקם, יכול להיות מאוד מקדם ומאוד פורה בטווח הארוך.
אבל כל עוד את מפחדת מנתק כזה...

איפה הצורך הזה בא מתוכך, ואיפה הוא בא מתוך הצורך של בעלך והזדהות שלך אתו?
(המון פעמים קורה, באופן טבעי, שבעל ואשה מאמצים זה את רגשותיו של זה. זה נורמלי וכמעט אוטומטי, אבל יש המון רווח מללמוד להפריד, להגיד "זה הוא שעצוב עכשיו, אני יכולה לקבל את העצב שלו אבל להרגיש שמחה בעצמי. העצב שלו הוא לא העצב שלי". להשאיר את עצמך "נייטרלית" מבחינה אנרגטית)

מפני שהיחסים של בעלך עם אמו - הם [b]עניינם שלהם, ולא עניינך[/b].
ברור שכואב לך לראות אותו במצב הזה, אבל לא עלייך החובה לפתור להם את הבעיות. ובצדק במליצו לך על טיפול זוגי - כדי לעשות סדר במערכת מבולגנת. המון פעמים היחסים של כלה עם חמותה מנקזים לתוכם את היחסים אשה-בעל (בפורום חמותי ואני בתפוז אפשר לראות את זה יופי: אשה מקטרת שעה על חמותה, ובסוף מתברר שמה שהכי כואב לה זה [b]שבעלה[/b] לא מבין על מה היא מתרגזת. אם בעלה היה אתה באותו ראש - זה כמעט ולא היה "אישיו"), או את היחסים בן-אם (לבן יש קשיים עם אמו, ואת נכנסת למעורבות ולתחושה שאת חייבת לעזור לו איכשהו).

[list]
[*] _עם בעלי, אפשר לדבר המון, אבל יש גבול כמה, ויש דברים שלא אגיד לו על אמו
[/list]
עם הוריי - גם לא לענין_*
זו נראית לי נקודה קריטית.
עם בעלך - ברור שאת רוצה להיות עדינה אתו. אבל חשוב שהתקשורת ביניכם תהיה פתוחה. בעלי-לעתיד בהתחלה לא היה מוכן לשמוע מילת ביקורת על ההורים שלו. אז הייתי צריכה להשתמש במנה מופרזת של הומור (הומור זו הדרך שלנו), הגזמה ומופרכות כדי להמשיך להגיד את מה שהייתי חייבת להגיד, ואפילו הצלחתי להצחיק אותו לפעמים, בתוך כל הבאסה. ובסוף הוא התרגל :-).
ועם ההורים - זו נקודה עוד יותר חשובה.
הרי הם הכתובת שלך! הם ההורים שלך! הם יודעים מה זה חמות!
מה מקשה עלייך להיות גלויה אתם?

טוב, חזרתי, אז באתי.
קודם כל ((-)) כי מה שאת מספרת באמת נשמע קשה.
אבל עצות אין לי, מעבר להפרדה הכלכלית שנשמעת לי חכמה מאוד.
ואין לי, כי בעצם הבנתי את הרגשות שלך, והבנתי שהיא מתנהגת בצורה מאוד מכוערת, אבל אני לא מבינה מה בדיוק גורם לה להתפרץ, איך את מגיבה, למה את לוקחת ללב את ההתנהגויות שלה, שסך הכל נשמעות ממש תינוקיות.
היא צועקת? היא מאיימת? היא קוראת בשמות? אבל ממשיכה לתת לכם מתנות ולהזמין אתכם? כלומר, דואגת לכם כל הזמן, אבל כועסת נורא כי לדעתה היא לא מקבלת את היחס שהיא ראויה לו?
ברור שהיא אגוצנטרית ברמות מדהימות. רק היא קיימת, כל השאר שם בתור מישהו שצריך לתת לה יחס, כבוד והערכה - אני מסכימה עם מישהי שכתבה כאן לפני, שהיא פשוט נמצאת בחסך ענקי של תשומת לב והערכה, ולא יודעת מה לעשות כדי לקבל אותם.
כמה טיפוסי, שאישיות נוירוטית מצליחה לקלקל לעצמה בדיוק את מה שהיא חושבת שהיא רוצה. כלומר: היא רוצה יחס והערכה - ומה היא עושה? הכל כדי לקבל התרחקות ובוז! היא יורה לעצמה כדור ברגל. מה זה אם לא אישיות ילדותית ושרוטה קשות.

אבל בדף הזה את החשובה.
ומה שאני חושבת עליו הוא, שגם את שרוטה.
אם לא היית שרוטה במקום שמתאים בדיוק לשריטה של בעלך ולשריטה של אמו, [b]היא לא היתה יכולה לפגוע בך[/b].
היית מסתכלת על ההצגות שלה, וחושבת לעצמך בשלווה "נו, עוד פעם התחילה עם ההצגות שלה" ומחכה שההתקפה שלה תיגמר (כמו שהיית מחכה בסבלנות ובקצת חוסר-נעימות עד שמישהו חולה יגמור להקיא, זה לא משהו שפוגע בנשמתך, רק לא נעים להיות שם בדיוק כשזה קורה לו), וזה היה נשטף ממך כאילו נכנס באוזן אחת ויצא בשנייה.

יש אפשרות שתפרטי סצינה אחת לדוגמא, שאת מוכנה לחשוף אפילו חלקית, כדי שאפשר יהיה לעזור לך קצת יותר עם הדינאמיקה שמתרחשת במציאות? תיאור כזה יכול לכוון, איפה נקודות התורפה שלך, ואיפה כדאי לך לעשות משהו (ומה לעשות) כדי לשפר את איכות החיים.
בדיוק המרגיעון "קחו אוויר - זה בחינם!" מתאים!
לקחתי אוויר בעצמי, ואני מחכה שתספרי עוד.
{@

מאוד מסכימה עם כל מילה של [po]כלה דומה חמות דומה[/po]
את צריכה לפתוח הכל מול בעלך ואולי באמת ללכת לטיפול זוגי, אולי תתני לו לקראו מה את כתבת פה?

רציתי להוסיף גם שתמיד, אבל [b]תמיד[/b] יש לנו ברירה, למראות שאנחנו לפעמים חושבים שזה לא כך. אנחנו צריכים לקחת אחראיות על חיים שלנו ולא להקריב את עצמינו למען אנשים אחרים או מצבים בחיים.
לדעתי, כדאי לא להיות קורבן בחיים.
את צריכה לחשוב טוב טוב לפני שאת מביאה ילדים למציאות כזאות, שבה את מרגישה רע.
סליחה, אם זה נשמע כמו ביקורת, אך אני מאד רוצה לעזור לך וכואב לי יחד איתך.

החשש שלך מפיצוץ מזין את הסחטנות שלה.
כמה פשוט (להבין), ככה מסובך (ליישם)
גם אני הייתי כמוך "מפחדת מפיצוץ" ו"משפחה זה הכי חשוב" ו"מסכן בעלי" ו...
ןאת יודעת מה?! שכחתי שזה ש"אני מסכנה" חשוב גם כן.

והלכתי על ביצים, והשתדלתי לרצות (אף פעם לא הצלחתי) ונעלבתי שוב ושוב, ודיברתי עם בעלי שישים לזה גבול, ורבתי איתו - והמשכתי להרשות שידברו אלי לא יפה, והמשכתי לנסוע כל שישי כמעט לארוחת שישי ו... עד שמשהו נשבר בי והצבתי גבול באירוע שהיה חשוב לה, והיה פיצוץ - או הו!! איזה פיצוץ שהיה.
ואת יודעת מה?!
הדבר הכי טוב שקרה ליחסינו !
כי אח"כ הפסקתי לנסות להשביע רצון.
כי אח"כ גם היא התחילה להזהר.
והנה שנה ומשהו אחרי
יש לנו יחסים בהחלט תקינים
יש נימוס,
יש כבוד הדדי
יש התחשבות
וקרו גם דברים אחרים, שאינם קשורים בנו ישירות אבל השפיעו על המערכת.
וכן, אנחנו לא חברות טובות אבל היחסים בהחלט טובים.

אני ממליצה בחום על ייעוץ זוגי - את ובעלך . הקשר עם המשפחה הוא עניין זוגי. הוא עניין של הצבת גבולות בינכם כיחידה לבין משפחות המוצא. (לצערי לא חשבתי על זה אז - היה נחסך ממני יגון רב)

ולפני סיום: דבר דומה קרה לי עם קרוב משפחה אחר "ערפד ריגשי" גם הוא וגם שם היה פיצוץ, וגם שם השד התגלה כלא כל כך נורא, ואחרי זה הקלה גדולה - אני כבר לא מנסה לרצות והנה הפסיקו לדרוש ממני כל מיני דרישות לא סבירות. ולקח זמן אבל היחסים נהיו סבירים ותקינים ולא קשה לי מולו יותר.

בהצלחה

[u]ויווצר הנזק שאני מנסה למנוע....[/u]
על איזה נזק את מדברת? כמובן, אם את יכולה לפרט.
לדעתי כל אדם מגיעה לעולם הזה, כדי להיות מאושר ולא לסבול.מגיעה לך להיות מאושרת.

תודה לך:-)
[u]הייתי במקום שלך, עוברים את זה והחיים חוזרים למסלולם.[/u] באמת? כי עכשיו קשה לי לדמיין את זה...

_את לא צריכה בשום פנים ואופן
להתגבר על תחושת האנטי הבסיסית שלי, זו שצועקת מכל עצם בגוף "תתרחקי!!!!!!!!!!!!!" להפך את צריכה להקשיב לתחושה הזאת ו[b]להתרחק[/b]._ לא אפשרי. כרגע היא מחכה לסימנים. אם לא יגיעו הסימנים האלה במועד שהיא מצפה להם, כל הסיפור חוזר על עצמו מחדש - אני מזלזלת בה... ואז, יש סיכוי שייאמרו דברים שלא אוכל לשאת יותר, ויווצר הנזק שאני מנסה למנוע....

אני רוצה להיות נאמנה לעצמי, ואנימוכנה לסבול הרבה בשביל בעלי. לא יודעת אם מוכנה לסבול כל כך הרבה, אבל כנראה שאין לי ברירה אלא לבדוק...

קודם כל קבלי((-)). אני יודעת שזה קשה ו במידה מסויימת הייתי במקום שלך, עוברים את זה והחיים חוזרים למסלולם.
כל הכבוד ש
[u]החלטנו על הפרדת כוחות כלכלית מוחלטת. אין לי ענין שהאישה הזאת תהווה איזה שהוא צד בתוך המערך הכלכלי של הבית שלנו[/u]
לדעתי כרגע את צריכה לקחת פסק זמן מלא ממנה עד שתרגישי שאת מוכנה לראות אותה.
את לא צריכה בשום פנים ואופן
[u]להתגבר על תחושת האנטי הבסיסית שלי, זו שצועקת מכל עצם בגוף "תתרחקי!!!!!!!!!!!!!"[/u] להפך את צריכה להקשיב לתחושה הזאת ו[b]להתרחק[/b].
קחי לך את הזמן שלך ואת תרגישי מתי זה נוח לך לראות אותה שוב.
לדעתי עדיף לך עכשיו לא להגיעה אליה הביתה, לא לתת נשיקה ולא לחייך. תהיה נאמנה לעצמך, תגידי לבעלך שכרגע את לא מוכנה לראות אותה והזמן יעשה את שלו. הוא חייב להבין שאת סובלת ואת לא חייבת לסבול בשביל אף אחד, אפילו בשבילו.

תודה לכל מי שהגיב. אני מנסה להגיב לכולם.
_אולי בתור התחלה תהפכו ליותר עצמאיים..
תהיו פחות תלויים כלכלית - חומרית.._
אנחנו לא תלויים בה כלכלית. היא מסייעת בהיבטים שונים שהם יחסית זניחים (בעלי עצמאי, והיא מעבירה דרכה חלק מהחשבוניות שלו לדוגמא), דוגמאות נוספות: היא קונה מתנות סתם כך, כי מישהו אמר שהוא מחפש או רוצה X. זה נהדר, אבל מסתבר שאת כל הפעמים האלה שבהן היא עשתה או קנתה, היא שומרת במאגר קטן בצד, ומתחשבנת איתנו אחר כך....
בנתיים, החלטנו על הפרדת כוחות כלכלית מוחלטת. אין לי ענין שהאישה הזאת תהווה איזה שהוא צד בתוך המערך הכלכלי של הבית שלנו.

[u]לדעתי את צריכה להתייעץ עם [po]בשמת א[/po] אני בטוחה שיהיו לה הרבה עצות חכמות ונכונות בנושא.[/u]
אכן:-), השארתי לה הודעה בדפבית, אני מקווה שהיא תיכנס לקרוא בהקדם. רוצה מאד להתגבר על תחושת האנטי הבסיסית שלי, זו שצועקת מכל עצם בגוף "תתרחקי!!!!!!!!!!!!!"

[u]צריך להמשיך לשמור על קשר מסויים, כזה שמתאים יותר למצב[/u] אין ספק. ברור לשתינו שאחרי האירוע האחרון, לא ייתכנו יחסים קרובים, חבריים, אוהבים. נותר צורך קיומי ביחסים שיהיו מנומסים וקורקטיים. גם עם זה קשה, אפילו ברמה הפעוטה - מגיעים אליה הביתה, האם נותנים נשיקה? האם מחייכים? קשה לי לדמיין סיטואציה של נוכחות בקירבתה, אבל ריחוק הוא לא אפשרי, מבלי לגרום לכך שבעלי ישלם מחיר מאד כבד, שהוא לא מוכן לשלם כרגע.

[u]לא חושבת שהחמות כל כך תמימה, למראות שהיא פעולת בגלוי. היא כנראה שייכת לסוג האנשים שאני קוראת להם "ערפדים" אנרגטיים.[/u] לא, היא רחוקה מלהיות תמימה. היא בהחלט דורשת שיירצו אותה, שיספקו אותה, שיעשו לה - היא, היא, היא, היא, היא. הכל סובב סביבה, היא מושלמת, היא צודקת, היא המרכז של הכל, וככזו - מותר גם להגיד הכל, לצעוק ולקלל.

_למה את מתייחסת רק למצוקה של החמות ולא מתייחסת למצוקה של הכלה?
היא מאד סובלת מהמצב שיוצרת חמות_ העלית לי דמעות בעיניים. כן, אני סובלת. לא רציתי חמות שתשנא אותי, לא רציתי חמות שתדבר אלי בצורה הזאת, לא רציתי חמות שתאמלל אותי ואת בעלי, ולא ראיתי אפילו בחלומותיי השחורים ביותר מצב בו בעלי אומלל כל כך בגלל משפחתו.
כואב.

[po]סתם דעה[/po] לא חושבת שהחמות כל כך תמימה, למראות שהיא פעולת בגלוי. היא כנראה שייכת לסוג האנשים שאני קוראת להם "ערפדים" אנרגטיים.
הם מתחילים את הריב בגלוי וניזונים מהאנרגיה השלילית שאנשים אחרים משחררים. אין לזה הוכחה מדעית, אך בחיים שלי נתקלתי בכמה אנשים כאלה.
הדרך היחידה להתמודד איתם ולצאת מזה בשלום זה [b]להתרחק[/b] וכמה שיותר רחוק.
לכלה אין אפשרות לגמרי להתרחק מחמות, לכן חייבים להיות איתה בקשר מינימלי. אולי לעבור לעיר אחרת? כמה שפחות לדבר איתה בטלפון וכו'. בקיצור להפחית כל המגעים איתה.
היא תכעס מאד מאד מאד, מכיוון שאתם משאירים אותה ללא "מזון" אנרגטי שלה - אנרגיה שלכם, אך אתם צריכים להיות חזקים ולא להשבר ולאט לאט היא תקבל את המצב ותמצא לעצמה "קורבנות" אנרגטיים אחרים.
[po]סתם דעה[/po] למה את מתייחסת רק למצוקה של החמות ולא מתייחסת למצוקה של הכלה?
היא מאד סובלת מהמצב שיוצרת חמות.

[po]אשה לומדת[/po]- אני לא בקיאה במשמעות העמוקה המונחת ב- "הגשת הלחי השניה" לכן לא אוכל להתייחס אם זה "כמו".

אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו יכולים להבין (יש לנו בסך הכל המון ידע...) מה הם מניעיו של האחר גם כשהוא לא מבין את עצמו.

ניסיתי רק לומר שאני חושבת שהחמות מונעת מדחפים שהיא אינה מבינה אותם. כלומר- אם היא היתה זדונית ממש הרי שההגיון אומר שהיתה מנסה להסתיר את פעולותיה.
העובדה שפעולותיה כל כך חשופות וגלויות מצביעות על תמימות מסוימת, על כך שהיא מסגירה את עצמה מבלי לדעת וזו פעולה מאוד "ילדית". לכן כמו אצל ילדים- לתת להם אהבה במקום שהם מבולבלים ולא יודעים איך לבקש.

אני אישית לא "להוטה" על סנקציות והתרחקויות וכאלה.
רק כאשר אני מגלה שמשהו חלילה מנסה לעשות בסתר משהו נגדי וזה נראה מסוכן או מאיים באמת ואז כדאי להתרחק.
אבל מי שחשוף, בדרך כלל יותר פגיע ורוצה התקרבות , עד כמה שזה נשמע אבסורדי...
כלומר ניתן לעשות הבחנה בין מניעים של עוינות ורוע ושידור של מצוקה.
החמות נשמעת אישה במצוקה שזקוקה לכל אלו שעליהם היא שואגת.

מסכימה עם כל מילה של [po]מזדהה גם[/po].
[po]סתם דעה[/po] למה צריך לתת חום ואהבה למישהו שקורא לך בשמות ומשמיץ אותך? זה כמו בנצרות לתת את הלחי השני לסטירה.

[u]תארי לך באמת מצב קשה, מישהי שרק את יודעת בוודאות שהיא מרעילה. במצב כזה באמת יכול היה להיות לך הרבה יותר קשה.[/u]

ממש ממש נכון. מצבך אולי לא מזהיר אבל האמיני לי יש גרועים ממנו. לא שזה אמור לנחם אותך אבל לפעמים זה קצת עוזר בכל זאת.

ומה בכל זאת אפשר לעשות? לדעתי, צריך להתרחק, להתרחק ולהתרחק.
התרחקות איננה התנתקות. צריך להמשיך לשמור על קשר מסויים, כזה שמתאים יותר למצב . ובעיקר חשוב לעבוד על נושא העצמאות. מה לעשות ככה זה עובד. יותר עצמאות פירושו פחות תלות בסביבה החיצונית.
והעיקר, מה שלא יובהר כרגע יהיה קשה עוד יותר להבהיר כשיהיו ילדים. לכן חשוב מאד לפתור כבר בשלב זה את כל הנוגע לגבולות. יש אנשים שכנראה בגלל חינוך לקוי אינם יודעים איפה הם נגמרים ואיפה השני מתחיל.
מאחלת לך המון הצלחה.

נראה שמרוב הצעקות היא הצליחה לבלבל את השכל הישר. הרי מי שנובח ככה לא נושך.
תארי לך באמת מצב קשה, מישהי שרק את יודעת בוודאות שהיא מרעילה. במצב כזה באמת יכול היה להיות לך הרבה יותר קשה. אלא שכשהיא אינה מנסה להסתיר את כל חולשותיה היא בעצם מאותתת לדבר אחר. היא נורא נורא זקוקה לתשומת לב. היא נשמעת כמו מישהי שחיה בפאניקה והיסטריה מתמדת.
תני לה חום. יחס אוהב ומיוחד כך שתבין ש"רואים" אותה והיא לא נעלמת והיא תפסיק לצעוק, היא תתמכר לך ואז תוכלי גם להראות לה את דרכך בחינוך ילדייך בעתיד והיא תהיה יד ימינך.

מסכימה עם [po]POOH והתוספות[/po]
המצב מאד מרגיז וקשה((-))
לדעתי את צריכה להתייעץ עם [po]בשמת א[/po] אני בטוחה שיהיו לה הרבה עצות חכמות ונכונות בנושא.
אני חושבת שאת מוכרחה להגביל את המגעים עם חמותך עד למינימום - למשל, ביקור אצלם פעם בשבועיים מקסימום לשעתיים. בטח ובטח לא להזמין אותם לקפה ולא להתקשר מיוזמתך. אם היא תבוא אליך בטענות, אז תבקרו אותם פעם בחודש, אם תעשה לך סצנה - תבקרו פעם בחודשיים וכך תלמדו אותה לקח.
אולי היא תלמד בדרך הקשה, אבל זו רק דעתי.

[u]היא נותנת כל כך הרבה (במובן החומרי, ועושה חשבונות על כל דבר) ואנחנו לא מכבדים מספיק[/u]
_עם תוכן הדברים אני יכולה להתמודד.
עם הדרך לא._

קוראת וקצרה בזמן אז רק מתחילה בתגובה..

אולי בתור התחלה תהפכו ליותר עצמאיים..
תהיו פחות תלויים כלכלית - חומרית..
וזא גם יהיה יותר מקום לדרישה שלכם לגבולות ופחות לגיטימציה לרמיסת הגבול מבחינתה.
לא שאניח ושבת שתמורת עזרה צריך לשלם בויתור על גבולות אבל לפי הצגת הדברים ככה היא חושבת.. אז תקחו לה את הסיבה.
ומשם תמשיכו ללבנות ולשמור על גבולות שלכם.
יש לי עוד מחשבות בנושא..
אנסה להמשיך מחר...

קוראת, איתך, אגיב בהזדמנות...

תודה ציף:-). אני שמחה שמישהו קרא.
הייתי צריכה לשחרר מעלי את העול.
עם בעלי, אפשר לדבר המון, אבל יש גבול כמה, ויש דברים שלא אגיד לו על אמו
עם הוריי - גם לא לענין
החברות כמובן תומכות מאד, אבל הן לא מכירות את הנפשות הפועלות, וקוראות להתנתקות חד צדדית, ואני רק יכולה לחשוב על הילדים העתידיים שלנו, על זה שאולי לא יהיו שני זוגות של סבא וסבתא שיפנקו, שאם לא ניזהר - הם מאבדים שני דודים, ומשפחה עניפה.
אבל כמה אפשר להזהר? כמה אפשר ללכת על ביצים? כמה אפשר לנסות ולרצות, כשלא יודעים מה הצד השני רוצה לשמוע? כמה אפשר לשבת בשקט כשקוראים לי בשמות (כן, ממש כך, כמו בגן). כשמשמיעים הערות על המחותנים שלה - הורי האהובים, שהם האנטיתזה המוחלטת (קיבלו את בעלי בחום, אוהבים אותו כאילו היה ילד נוסף לילדים שלהם, מפרגנים לו, תומכים בו, שמחים בשמחתו ועצובים בצערו).
לא רוצה להיות זו שתיזום ניתוק. יודעת שזה עלול להתנקם בי בהמשך.
היא אישה מגעילה. רעה.
היא אמו של בעלי, ולא לי הזכות לדרוש ניתוק, להציב אולטימטומים.
איך לומדים להוריד את הראש ולא לחוש שהפסדתי את הקרב ואת המערכה כולה?
איך להעביר את המסר - אנחנו כועסים, אבל בשביל שלום הבית מתפשרים - בלי לחנך (כי לא נוכל לחנך אותה), ומבלי להגרר שוב לויכוחים וצעקות בין ארבעת קירות הבית? (בפעם הראשונה - בבית שלה, הפעם הזאת בתוך קודש הקודשים שלי, בפרטיות ביתי, בסלון שלי, ישבה האישה הזאת ושאגה עלי, שלעולם לא תשתנה, ושאני ככלתה חייבת לכבד אותה בכל זמן, ולזכור שהיא לעולם לא תהיה חברה שלי, ולא תהיה חייבת לי התנצלות על כלום...)
קשה לי שלא לשחזר את השיחה הזאת, ולהרגיש איך היא מרעילה אותי שוב ושוב, איך ממשיכים מפה? איך הולכים לארוחת שבת? לארוחת חג? איך ומאיפה אוגרים את הכוח להזמין לקפה? להרים טלפון סתם כדי לשאול מה נשמע? איך מוצאים את שביל הזהב בין לעשות את שנדרש כדי לשמור על יחסים, ולא להרגיש כצבועה, כמי שמשקרת לעצמי, לבעלי, להורי - כולם יודעים איך אני מרגישה כלפיה.

((-))

[po]דף תמיכה[/po]

נשואים שנתיים
בלי ילדים (הפלה לפני חמישה חודשים, עוד לא חזרנו לנסות)
הוא מגיע מרקע משפחתי מאד שונה משלי.
מעולם לא הרגשתי רצויה לחלוטין בביתם, אבל עשינתי מאמצים.
לפני החתונה היה פיצוץ אחד, כולם (חוץ ממנה) מודים שהיו לה יד ורגל בדבר. עד היום לא התנצלה.
שנתיים של יחסים סבירים.
עכשיו, עוד פיצוץ. אנחנו לא מכבדים אותה. היא נותנת כל כך הרבה (במובן החומרי, ועושה חשבונות על כל דבר) ואנחנו לא מכבדים מספיק - לא מתקשרים מספיק, לא מגיעים מספיק.
עם תוכן הדברים אני יכולה להתמודד.
עם הדרך לא.
היא כוחנית. היא צועקת. היא מרשה לעצמה לדבר בשפה בלתי נסבלת (לא רק אלי, אלא גם אל בנה, ואל בעלה).
היא לעולם לא מתנצלת, לעולם לא לוקחת אחריות.
"אני זו אני, ואני לא אשתנה בשביל אף אחד" היא אומרת, אבל מצפה שאני אשתנה בשבילה, שבנה ישתנה בשבילה. חוק אחד לה, וחוק אחר לכל האחרים.
לא רוצה להתקרב אליה, מפחדת לחשוב מה יקרה כשיהיו ילדים (כבר הספיקה להבהיר שהיא מצפה גישה חופשית לחלוטין "לנכדים שלי"...). מצד שני, לא מסוגלת לראות אותה, לשמוע אותה, לפחד מהמלחמה הבאה, שכמעט ברור שתיע.
בנה, בעלי, כועס, פגוע, נעלב, אומר שאיבד את תחושת הכבוד להוריו, ולאמו בפרט. נשבר הלב כשהוא מדבר, אבל הוא מוכן ורוצה לנסות שוב.
יודעת, שבגלל שהוא רוצה, חייבים לבלוע, ולנסות, ולא לקרוע את המשפחה. אבל, לא יודעת איך לעשות את זה.
לדבר איתה בלתי אפשרי.
המרגיעון אומר "קירבה ללא קרב" - אני רוצה מאד, אבל יודעת שאהבה לא תהיה שם לעולם, ויודעת שמעבר לפינה, מחכים לרגע שבו "אפגע" שוב, "אעליב" שוב, "לא אכבד מספיק" שוב....

[po]דף מוצנע[/po]