מותק!!!!

ילד השמש (5 כמעט וחצי):
אמא, כשאני אהיה גדול אני אשיג לעצמי ילד , ואני אהיה אבא חורג, אבל טוב.

ברגע אחד גורם לי לשמוח על כי בטני משתפלת ושמנה. מחייך אותי באהבה.

ילד השמש (רגע ל4) מניח ראשו על בטני המשתפלת: "אני אוהב את הבטן השמנה שלך...".
ברגע אחד מצליח להראות לי כי גם נקודות החולשה שלי הן סובייקטיביות, ומה שמפריע לי בעצמי יכול להוות עונג לאחרים.

יש מצב שהאדויל היה אחד הגורמים. לגבי הרגישויות, אייפק גם מטפל לא רק מאבחן, אולי כדאי לשקול. אם את רוצה את יכולה לדבר איתי טלפונית לברור יותר מעמיק.

קראתי עכשיו על המקרה של הבחורה שנפגעה כתוצאה מלקיחת נורופן, ופתאום נבהלתי מאד.
כש"זה הקטן גדול יהיה" היה בערך בן חודש, נטלתי כ6 כמוסות אדוויל ביום למשך כשבועיים, בשל כאבים בהנקה.
האם זו הסיבה לעיכול הכל כך בעייתי שלו? (גם שלי לא להיט...)
אולי לא הסיבה, אבל גם סיבה?
הוא כבר בן חצי שנה. שוקל קצת יותר מ6 קילו. צואה מוקצפת, רירית, נוזלית לגמרי.
אייפק הראה רגישות להרבה מאד דברים, אני משתדלת מאד להמנע, לא תמיד יש אפשרות לגמרי. המטפלת נתנה לנו טיפול הומאופתי שאני לא מצליחה לעמוד בו כיוון שלא מצליחה לרווח מספיק בין הארוחות .
בגלל העליה הלא מספקת במשקל אני שואבת בנוסף להנקה מלאה ונותנת לו שאוב, אבל מתקשה להגיע לכמות מספקת, ולאט לאט כמות החלב היוצאת בשאיבה מתמעטת.
לא יכולה לקחת חילבה, לשתות חליטות שומר, הכל גורם לו לגרעפסים תקועים ומציקים עד מאד.
אז נעלמתי מהעולם, מה"באופן" וגם קצת מעצמי.

בבית הסבתא.
בוציק ניגש לאבאמא עם קופסא:
"נחשו מה יש לי בתוך הקופסא? זה מתחיל באות...צצצצצ..."צדיק" צצצצצצ....."
אבאמא: "צצצימוקים? צצצנוברים? צצציפצופים?"
בוציק: "לא. צצצצצ.... צצצצצצ....צקדי מרק!"

היום עוברים ליד קיוסק:
ההאא, הנה הארטיקיה!

_מזל שהיא גם חברתי הטובה מגיל 14...
מזל!

טלפון מצלצל.
אמא מחליפה חיתול ומנקה טוסיק מקוקה. (כן, כן, אנחנו עם חיתולים. עם כל צרות ההנקה לא היה לי כח להתמודד גם עם בלי חיתולים כשזה הקטן גדול יהיה רק משלשל להנאתו). אבא חולה ישן בחדר השני.
בוציק רץ לענות לטלפון.
בוץ: מי זה?
X:-------
בוץ: כן, אני חולה, יש לי חום. בלה בלה בלה בלה....
X:-------
בוץ: אמא? אמא איפה את? -"רגע,חמוד, אני מחליפה חיתול לקטןגדוליהיה."
בוץ: אמא, איפה את?- "חמודי, אני מחליפה חיתול לקטנגדוליהיה".
בוץ: אמא, איפה את?- "חמוד, אני מחליפה..."
בוץ: אמא לא נמצאת.
X: -------
בוץ: אין כאן אף אחד.
X: ------
בוץ: שלום.

• היא עובדת סוציאלית....

phased

מזל שהיא גם חברתי הטובה מגיל 14...

_בוציק צופה בווידאו של אבא ואמא בהופעה.
"איפה אני הייתי אז?"

• "חמוד, אתה עוד לא היית בכלל, עוד לא נולדת"

"אפילו לא בבטן?

• "אפילו לא בבטן."

"אפילו לא במנשא?!"_

איזה מותק מתה על החוכמות של ילדים

בוציק צופה בווידאו של אבא ואמא בהופעה.
"איפה אני הייתי אז?"

• "חמוד, אתה עוד לא היית בכלל, עוד לא נולדת"

"אפילו לא בבטן?

• "אפילו לא בבטן."

"אפילו לא במנשא?!"

וואו, איזה סיפור.

מעבר לעניין המוות של האח הגדול והקושי של כולם עם זה,

מהצד שלך, נראה לי קשה מאוד לחוות את -
שאבי בחר שלא לתמוך בנו כלל הרבה לפני גיל 18, אך את אמם ואותם פירנס.
ואת -
אני יודעת איפה אני ממוקמת אצלו בסדר העדיפויות, מודעת לכך שאני לא יכולה לסמוך עליו שיהיה לעזר בעת צרה. שבעצם הוא לא הכתובת לבקשת עזרה בדבר הדורש מאמץ.

ושעדיין את בקשר טוב איתו - זה מעורר הערכה.

איך את מרגישה עם המוות שלו?

אני מזועזעת. לא מצליחה לקלוט בכלל. מתפללת שאתעורר ואגלה שזה רק סיוט.
אמנם היה לי במשך שנים קושי לא קטן לפגוש את ילדיה של אשתו (כבר כמה שנים שבכלל לא, להיפך, אני שמחה כשהבת מגיעה עם אבי ואשתו אלינו מדי פעם), אבל לא מסיבה אישית כלפיהם (כן כלפי אשתו...) אלא יותר בשל הסיטואציה והידיעה שאבי בחר שלא לתמוך בנו כלל הרבה לפני גיל 18, אך את אמם ואותם פירנס. אבל את הילדים תמיד הערכתי מאד.
4 ילדים טובים, מוצלחים, נעימים. קשורים אחד לשני בעבותות של אהבה.
עמנואל לקח על עצמו את תפקיד האב כשהאב הביולוגי עזב, כשהיה ממש ילד, בערך בגיל 11.
אחרי כמה שנים אבא שלי נכנס לתמונה והאחים הצעירים החלו לקרוא לו "אבא". אודה שהיה לי מאד קשה לקבל ולשמוע את זה, שילד בן 11 וילדה בת 7-8 (מילא הילד בן ה 3 ) קוראים אבא לגבר זר שזה עתה נכנס אליהם הביתה, מיוזמתם, לא משנה כמה טוב ומיטיב הוא.
המשעשע בדבר הוא שבסך הכל אם מסתכלים עליהם, באמת שהוא יכול להראות כאביהם. יש דמיון מסויים. אולי הוא לא מספיק גבוה...
נשבר הלב לחשוב על הרביעיה שנלקח ממנה הבכור.
האחים הצעירים כל כך נתמכו על ידו ונשענו עליו. יותר מאשר על אמם.
בכל פעם שהיתה מריבה בינם לבין אמם (ולכל אחד מהם היו כאלה) היו מוצאים את עצמם גרים אצל אחיהם הבכור, לתקופות משתנות.

איך הקשר שלך עם אביך היום?
היום הקשר עם אבי הוא ממש טוב, הכי טוב שהיה מאז גיל 17.
הוא לעולם לא יהיה קשר אב - בת כפי שהייתי רוצה. אני מאד אוהבת אותו אבל מודעת למוגבלויות ההוריות שלו כלפי וכלפי אחיי.
פעם הוא היה אב נפלא ומסור. היו זמנים.
אני יודעת איפה אני ממוקמת אצלו בסדר העדיפויות, מודעת לכך שאני לא יכולה לסמוך עליו שיהיה לעזר בעת צרה. שבעצם הוא לא הכתובת לבקשת עזרה בדבר הדורש מאמץ. אני הרבה יותר יכולה לסמוך על בן זוגה של אמי או של חמותי שיהיו שם בשבילי/ בשבילנו.
אבל היום אני שמחה להיות איתו בקשר, ואפילו עם אשתו (ולא אלאה בסיפורים מדוע ה"אפילו", זה לא הזמן עכשיו כשהיא באבלה) מסתדרת הרבה יותר טוב (עם מאמצים משני הצדדים).
וחשוב לי שהילדים שלי יהיו איתו בקשר.

איך את מרגישה עם המוות שלו?
איך הקשר שלך עם אביך היום?

היה לי קשה עם כך שאבי הסיר מעליו אחריות ולא תמך בי ובאחיי אך פירנס את ילדיה של אישתו (שלא עבדה בעצמה).

שנים לא ביקרתי בביתם של אבי ואשתו.
בשנתיים האחרונות הם ביקרו אצלנו יחד לפעמים.
לא חשבתי שאגיע אליהם, (גרים במעלה אדומים) בוודאי לא עם תינוק בן שבעה שבועות.

אתמול בערב התרסק מטוס חיל האוויר ונהרגו שני טייסים.
הנווט, רב סרן עמנואל לוי הוא בנה הבכור של אשת אבי. הם נישאו כשעמנואל היה בן 15.
לא היינו בקשר, לא פגשתי אותו למעלה מעשר שנים. אנחנו מכירים מילדות.
תמיד התעניינתי אצל אבי לשלומו ולמעשיו (כמו גם בשלום אחיו ואחותו) אבל לא היה קשר.
היה לי קשה עם כך שאבי הסיר מעליו אחריות ולא תמך בי ובאחיי אך פירנס את ילדיה של אישתו (שלא עבדה בעצמה).

(-:

אמא ובוציק נוסעים להם מבית סבתא לביתנו.
בת"א אני עוצרת לרגע בעקבות רכב שמנסה לחנות לפני.
נוסעת מעט אחורה על מנת לפנות לו את הדרך.
בוציק: למה את נוסעת אחורה, אמא?
אמא: כי מי שנוסע לפני רוצה לחנות ואני לא רוצה להפריע לו.
בוציק: את אשה מאד טובה, אמא.

בוציק מדבר עם סבתא בטלפון.
מחכה כבר זמן רב לכך שיגיע הקיץ ואפשר יהיה ללכת עמה לחוף הים:
"סבתא, מתי כבר יגיע הקיץ?"
סבתא עונה: "חמוד, הקיץ הגיע."
בוציק: " עכשיו? הוא הגיע עכשיו? אפשר ללכת לים?"

מסתבר שהקיץ הגיע לתל אביב / רחובות ביום חמישי 10.6 בשעה 15:10

"אז מתי נבוא אליך ונלך לים?"
סבתא: "אולי ביום שבת"
בוציק: "אולי לא כדאי ביום שבת כי יכול להיות שאת תישני. יום שבת הוא יום מנוחה."

מכינה את השיר הבא להופעה מחר, ופשוט נמוגה לתוכו.
http://www.youtube.com/watch?v=C53E3FAxB7g

פעם ראשונה שבעצם קראתי את המילים של לאה גולדברג.
זה שיר קבלה של המוות. אם אני מבינה נכון.
כשהיא וויתרה על החיים, מצאה שלווה לפני הסוף.
בהתחלה חשבתי שאם כך הלחן הנפלא יותר מדי אופטימי ושמח. כלומר, לא עליז אבל לא מבטא מוות.
אחר כך הוא דווקא כן התיישב עם המילים.
היא לא נשמעת עצובה, אלא שלווה, מקבלת.
וזו הרגשה שכן מתקבלת מהלחן היפה הזה.
לא קראתי הרבה משיריה. אני לא קוראת שירה גדולה לצערי.
אבל מכיוון שלאחרונה כן בחרתי בשיריה לתוכנית, יצא לי לקרא יותר מבעבר.
והיא נוגעת בנימי הפנימיים ביותר.

בצקילי שלי. לפני יומיים פשוט המם אותי סופית.
עייף, מותש, לא רוצה לישון.
"אמא, אני מאד אוהב אותך"
"גם אני מאד אוהבת אותך, אתה ילד נהדר"
ענה בכעס: "לא!!! אני לא ילד נהדר!!!"
קצת הופתעתי, : "למה? אתה ילד נהדר שלי."
ממשיך בסרבנותו: "לאאא! אני לא נהדר!"
או. קי, נשנה טרמינולוגיה?...: "אתה ילד חמוד שלי, אתה חמודי"
לא מוכן לשמוע על זה :" לאאאאא! אני לא ילד חמוד!!!"
לא ממש יודעת איך להגיב ולמה הוא מצפה: "אז מה אתה? מה כן?"
עונה נחרצות: "אני ילד חופשי!!!!"


ומאין זה הגיע???
הגבתי:
"אתה צודק, אמרת עכשיו דבר נכון ונפלא. אתה באמת ילד חופשי!"

ולעצמי כמעט בלעתי את הלשון. אני לצערי לא משתמשת בטרמינולוגיה הזו, וככל הידוע לי גם לא אבו בוציק, ובוודאי של אף אחד מהסבים והסבתות.
אולי בגן? קשה לי להאמין, זה גן אנטרופוסופי, הם ממש משתדלים שלא להעמיס על הילד תובנות אינטלקטאוליות כלשהן.
והוא, ברור לו שהוא חופשי.
חופשי לבחור, חופשי מתוויות והתוויות, חופשי כרצונו.
אני מעולם לא חשתי כך.
ביררתי עם אבו בוציק. לא הגיע ממנו. ביררתי עם הסבתות. גם לא מהן.
שאלתי בגן, וכפי שחשבתי, לא הולם את רוח הגן לעסוק בעניינים שכאלה.
לא יודעת מנין הגיע לכך. אבל אין ספק שיש לו תובנות שנשגבות ממני מאד.

טדליק שלום
אני ריטה ,קצת התכתבתי איתך,קצת קראתי ,
אני מרגישה שגם בזמנים לא קלים יש הרבה אהבה ביניכם .
האם אתם מגיעים לפעמים למפגשים ברחובות?הייתי רוצה לפגוש אותך.
אנו גם מחפשים מקום עם קהילה ,יש אצלנו הרבה התלבטיות ,מרגישים לא שייכים בקרית אונו
ראיתי שכתבת חקוק,גם חושבים אולי לראות את המקום,האם יצא לכם להיות שם?
אם תרצי המייל שלי: [email protected]

ה צ י ל ו ! ! !
מתוקה,
זה נשמע מאד קשה.
מה עם לפרגן לעצמך קצת מנוחה? אני אשמח לקחת את הבוציק יחד עם נעמה לשעת איכות בחפציבה או משהו... בשביל מה אנחנו שכנות תגידי לי? דברי איתי...
ורק לשם האיזון, רציתי לומר לך שכשנפגשנו נראית נהדר, ובוציק נראה זורח מאושר... אני בטוחה שמבפנים זה מרגיש לך אחרת, אבל ככה זה נראה מבחוץ.

אני גם לא סובלת את התגובות שלי לבוציקי.
אני מרגישה שאני לא מפסיקה לנזוף בו על כל צעד ושעל.
על דברים מוצדקים, ובכל זאת. לוקח מידי סכין סטייקים בכח, לועס ובולע מפיות ניר/ פיסות ניילון, משליך על הרצפה כל דבר שאין לו חפץ בו באותו הרגע (אוכל, גליל נייר טואלט/ חליליות/ קופסאות דיסקים/ וכו').
הוא מש מחפש את העימות.
ואני נשמעת לעצמי כמו תקליט תקוע עם מנגינת טרוניה מציקה ולא נעימה.
וגרוע מזה, כשאני כועסת או חסרת סבלנות האינטונציה שלי קרה, וחיתוך הדיבור קצר. אני שונאת את עצמי ככה.
מזכיר לי את אמא שלי. שאני מאד אוהבת אבל לא רוצה להיות כמותה.
הקשבתי לא מזמן להקלטה שלנו כילדים וכך היא נשמעה כשדיכרה אל אחי הבכור. פתאום הבנתי למה במשך שנים הוא חשב שלא באמת אוהבים אותו.

נראה לי שאני כועסת על הבוציק ולכן כואבים לי הסינוסים, והוא מצד אחד בכוונה עושה כל דבר שמעצבן אותי, ומצד שני לוקח את זה למקום רגשי ומתרגם לדלקת עיניים.
ה צ י ל ו ! ! !

אתמול היה פשוט נורא ואיום. הוא 5 ימים עם דלקת עיניים, אני כמה ימים עם כאבי גבה הולכים ומחריפים.
התעורר סוף סוף עם עיניים נקיות.
בצהריים הייתי עם כאבים בלתי אפשריים, לבד איתו, בלי אקמול (ואסור לי בהריון כל דבר אחר), מטפסת על הקירות. גם לשכנה לא היה אקמול.
והוא דווקא מתעקש ללכת לאכול בסלון, 20 דק' אחרי שהעוזרת עזבה את ביתנו. היא מגיעה רק פעם בשבועיים, ואני על כל מעלותיי הרבים- הנקיון ממני והלאה.
בקשתי שלא יאכל בסלון, עשה פרצוף דווקאי, ורץ עם הצלחת.
קראתי לו שוב, התעלם בהפגנתיות.
הסברתי, אמרתי שכואב לי מאד הראש, שאי אפשר לאכול בסלון, הזיז את קצה ציפורן כף רגלו השמאלית של הסבא רבא שלו. (לא אלה שחיים).
דרשתי, הסברתי שרק עכשיו ניקו וכואב לי הראש ולא אוכל לנקות.
שום דבר לא גרם לא להתיחס בחיוב.
ואני, הורמונלית הריונית, עם כאבי תופת בגבה, מחסור רציני בשעות שינה, גם כך בסערת רגשות בימים האחרונים, פשוט פרצתי בבכי של חוסר אונים.
בהתחלה הוא צחק לי בפרצוף.
ורגע אחרי זה החל להתיפח נוראות בעצמו ובא לחבק אותי, ובשניה אחת דלקת העיניים שלו חזרה, עם הפרשות חמורות מכפי שהיו כל השבוע.
השתדלתי להרגע, הרגעתי אותו, הצחקתי אותו, אבל עדיין הרגשתי שאני על סף התפוצצות ראש רבתית.
אבו בוציק הגיע, היתה לו שעה הפסקה, הכניס אותי לישון/ לנוח/ לטפל בעצמי/ איך שלא תקראו לזה, שיחק איתו.
עבר לי רב הכאב.
היום קמתי בסדר, לא כאב.
בוציק קם עם הפרשות עיניים לא מבוטלות.
שנינו עם שעות שינה ספורות ביותר.
אחרי הגן רציתי להרדים אותו, ושוב, לא ברור מה קורה אבל בעשרה ימים האחרונים הוא ממש מתנגד ללכת לישון.
ידעתי ששנינו זקוקים לזה בדחיפות (לא משנה שכרגע אני במקום לישון שורצת ב"באופן"), אבל הוא פשוט לא הסכים, דרש לינוק (אני מנסה לגמול אותו בלית ברירה), ואיים שיזרוק עלי משהו שיכאיב לי. ניסה לנשוך.
לא התפרצתי, אבל כאב הגבה מיד שב, ועכשיו אני שוב מטפסת על קירות.
ונמאס לי מהתגובות הרגשיות שלי, אני מרגישה כל כך לא מאוזנת. פשוט לא מכירה את עצמי.

תמיד כשאני רואה את הדף שלך במה חדש - אני רצה לקרוא.
וכמובן שגם הפעם היה שווה !

בוציקי שלי.
רגיש וקשוב מדי.
השבוע נוכח בוויכוח ביני לבין האיש. בענייני הוצאות על קניות. ניסה שוב ושוב להעביר נושא, בלא הצלחה.
שמע אותי אומרת לאבא שלו שפעם בחודש חודשיים אני קונה לעצמי יוגורט עיזים מפני שעם הדיאטה הזו אני כבר לא אוכלת כמעט כלום ובכל זאת גם אני רוצה פעם ב לאכול משהו.
לפתע פונה אלי הבוציק בכובד ראש ובנימה שהזכירה לי את סבי בן ה-91:
"תשמעי, אמא, את מוכרחה לאכול, את בן אדם ובני אדם לא יכולים לחיות בלי לאכול"
אבא מנסה להרגיע את בוציק:
"חמוד, אל תדאג, אמא אוכלת"
בוציק: "כן, אבל היא לא אוכלת מ...מו.... מוצ... מוצ...מוצרי חלב!" (פעם ראשונה שהוא מוציא את המונח מהפה, אז לוקח לו כמה נסיונות להגות אותו כראוי).

הרגעתי אותו בצחוק, אבל בפנים הלב שלי כמעט התפוצץ מאהבה, מחמלה, מתמיהה על ההבנה העמוקה שלו, על הרגישות. כאב לב שכזה לגלות עד כמה בהיותו רך בשנים הוא ער מדי לכל דבר שמתרחש, מבין מדי.


ביום אחר ישבנו אצל סבתו ודברנו על הזדמנות שאולי נקראת בפני ההרכב המוסיקלי שלנו.
ומה יקרה אם יהיו הופעות בחו"ל?
אני לא מוכנה לסוע בלי הילדים. (כרגע הבוץ, אבל יש מלכיצדק בדרך). (כרגע הכל בגדר חלום רחוק, אבל אם חותמים חוזה עלי לדעת על מה אני חותמת.)
חשבתי על פתרון אחד של מלווה נוספת שתצטרף, חמותי הציעה שאולי היא או אמי תצטרפנה.
ובוציק, שלמשך כל השיחה שיחק לידינו וזמזם לעצמו שירים, לפתע פונה למשמע הצעתה ושואל:
"אז מי ישאר איתי?!"
איך הוא קולט הכל?!!!!
"בוציקי, אמא לעולם לא תסע בלעדייך!!!!"

וגם, בשבועיים האחרונים (לפחות), כל יום, בוציק מוציא מהחדר את עמוד התווים שלי עליו מונחת חוברת לנגינה בנבל (בה לא נגעתי מאז נולד הבוציק),
שולף חלילית/ מנדולינה/ גיטרה קטנה/ גיטרה גדולה עם חלילית כקשת וקורא לכך "צ'לו", ומנגן. ומנגן. ומנגן.
לפחות אחד בבית מנגן!
אבא מנגן לא בבית, אמא לא נוגעת באף כלי נגינה. אפילו לא בפסנתר שקבלנו לפני שנה, פשוט כי שכחו לצרף אליו מדף לתווים ולנגן אמא לא יודעת בלי תווים.
בוציק מנגן.
ויום אחד יהיה לו כינור, הוא מכריז שוב ושוב, למרות שלי נראה שצ'לו כרגע הרבה יותר מושך אותו.

אני לא נושמת כמעט.
בקושי נכנס אוויר לריאות שלי.
אין לי אסטמה, ולא קשיי נשימה (אלא אם כן אני מצוננת, כפי שקורה בחודשיים האחרונים...).
פשוט מתקשה בנשימה מלאה, עמוקה.
כבר מאז ההריון עם בוציק - בעצם יותר משלוש שנים.
כמובן שבתור זמרת זה לא בדיוק עוזר לי.
אבל מילא השירה. אין רגיעה.
ואין לי מושג איך להתחיל לטפל. טיפול בנשימה, או טיפול אחר שישחרר את התקיעות הכוללת ויפתור גם את זה בדרך.
התחלתי כמה סוגי טיפולים בשנים האחרונות. חלקם פשוט לא עזרו. לחלק לא הצלחתי לתת הזדמנות כי אזל הכסף.
אני לא מצליחה לטפל בעצמי על מנת להניע את מנגנון ההתפרנסות, ובלי להצליח להזיז את זה אני לא מצליחה להגיע לטיפול, פשוט כי אין כסף.
שלא לדבר על שיעורי פיתוח קול שלהם אני משוועת כדי לחזור לתחזוק העצמי.
יש בי משהו שמתנגד להאמין באפשרות שלי לשנות.
ועל כן גם כשכבר הצלחתי להתחיל לשנות, הקול הזה ביטל את ההצלחה הקטנה והפסיק את התזוזה.
תקועה חזק.
והמצב נהיה גרוע משנה לשנה.
אם פעם השתדלתי כן לעשות "שיעורי בית" לפחות מפעם לפעם (ולא משנה אם בבית ספר/ אקדמיה/ טיפול), חוסר האמון שלי במשמעת העצמית נעשה חמור יותר.
היום כשמטילים עלי משימה אני כבר לא מחפשת אפילו תירוץ מדוע לא אצליח לעשות אותה.
מראש ברור לי שלא אעשה. שאין סיכוי הכי קטן שאצליח לגייס את עצמי.
ההתנגדות לעשיה מוחלטת.
ואין לי מושג למי לפנות, מה יצליח לנער אותי.
משהו שייאפשר לשינוי להתחיל להתרחש כנראה קודם בלי דרישה לפעולה שלי (שלא אצליח לגרום לעצמי לעשות) עד שאגיע למצב בו אני כבר כן מצליחה לזוז, לנוע, לצאת מהתקיעות.
מה זה חוסר הרצון הזה?
יש לי כל כך הרבה רצונות ורעיונות, ואפס מוטיבציה, אנרגיה, פעולה.
פעם ידעתי לפחות את ערך עצמי, והיום גם זה התבטל.

ערב יום הזכרון.
בוציק (בדיוק שלוש) בבית עם דודתו האהובה.
לא רצתה שילחץ בזמן הצפירה, קיבלה ממני אישור שלא לעמוד איתו הפעם. (ביום השואה היה עם אמא ואבא, ולא היה לגמרי רגוע).
השניים יושבים בסלון ומשחקים.
נשמעת צפירה. בוציק מפזם לעצמו איזה שיר.
לקראת סוף הצפירה דודה בוציקית שואלת: "בוציק, שמעת את הצפירה?"
בוציק: "יש צפירה? אז אולי נעמוד?!"

אני מהמאד מקפידים על פי רב, אבל זוכרת את הטרואמה הנוראית שלי כילדה מערבי יום השואה והזכרון. פחד אימים מהצפירה.
רק אחרי שנים גיליתי מדוע הפחד היה גדול כל כך. עמדתי בערב יום הזכרון עם חברה ליד הבניין בו גרתי כילדה, ואז נשמעה הצפירה.
מסתבר שהצופר ניצב על בניין בית הכנסת שהינו במרחק 10 מטרים מהבית בו גרתי, והרעש מחריש אוזניים בצורה יוצאת דופן. מבהיל. בתור בוגרות בנות למעלה מעשרים, אודה ואתוודה, כי חברתי ואנוכי כמעט לקינו בהתקף לב למשמע הצפירה הנ"ל.

---

בוציק יושב וצופה דרך המחשב בתוכנית המיתולוגית והנפלאה סולו בפרק על החצוצרה.
(בפעם העשירית לפחות). מתמוגג, מהופנט, מרוגש.
לאחר חצי שעה של צפיה בחצוצרות הנהדרות, לקראת סיום מראים ומשמיעים קונצ'רטו לחצוצרה סולו ותזמורת.
(של היידן כמדומני, אבל ייתכן שאני מתבלבלת) .
בוציק בעיניים פעורות, כמעט משתנק מהתרגשות, פונה אלי בעיניים בורקות ואומר:
"יום אחד גם אני אנגן בכינור!"

(לרגע הראו נגן כינור מהתזמורת...)

היי טדליק,
אולי בוציק מנסה להגיד שהגן חשוב לו, מעניין, חדש, מלהיב - אבל גם קשה, והוא צריך זמן לעבוד על זה? אולי הוא לא רגיל למסגרת, אבל כן רוצה באיזשהוא מקום ללמוד להיות חלק מאחת כזאת?..
נשמע שכרגע הוא יודע מה הוא רוצה, גם אם זה מורכב, והוא יגיד (בכל מיני דרכים) אם זה יהיה לו רע. תני לזה זמן.
ולגבי המחלה - לא יודעת אם זה קשור, אבל גם אצלי חודשי ההריון הראשונים (בעיקר השליש הראשון) היו רצופי מחלות בזו אחר זו.
תרגישי טוב!

צריכה קהילה תומכת. לא רק פעמיים בשבוע. מן דרך חיים כזו.
כולנו... אבל איכשהוא גם כולנו (או רובנו) לא מוכנים להתחייבות הזאת. כל כך הרבה אנשים חוזרים וכותבים פה שהם רוצים לגור עם ובתוך קהילה תומכת ושוקקת, אבל איכשהוא... אנחנו לא.
התחלתי לחשוב ברצינות למה זה לא קורה (כמובן שספציפית לי, לא יודעת מה אצל אחרים).
הגעתי לחצי מסקנה, שאולי אני בעצמי לא קהילה מספיק תומכת... כלומר, שזה יופי להיות חלק מקהילה כשאני צריכה אותה, אבל אני לא לוקחת בחשבון שהרבה פעמים יצטרכו אותי, גם כשיהיה לי לא נוח ויתחשק לי לעשות דברים אחרים.
<וכמובן יש את הנושא הפעוט של פרנסה...>

מה עם השבט בנווה איתן?

אני מצחיקה, מה זאת אומרת זקוקה למסגרת?
כמעט בכל מסגרת בה הייתי בעטתי (באופן העדין/ פאסיבי/ לא מתפקד שלי). לא יודעת מה אני צריכה.

היום היתה לי שיחה טלפונית עם הגננת של בוציק.
כשאבא השאיר אותו בגן הוא בכה כחצי שעה שהוא רוצה לחזור הביתה והוא מתגעגע לאבא.
הוא חוזר מהגן במצב רוח כל כך טוב ומספר שהיה לו נעים.
מספר ששיחק עם חברים.
הגננת מספרת שהקליטה לא קלה עבורו.
עוד אין לו כישורים חברתיים, הוא לא יודע "איך לשחק עם הילדים".
לא רגיל למסגרת מוגדרת, עכשיו עושים כך, עכשיו משחקים בזה.
ואני בהתלבטות קשה.
שואלת ובודקת שוב ושוב אם הוא אוהב ללכת לגן, אם טוב לו שם.
והוא משיב בכל פעם שכן.
מצד אחד זה נראה לי באמת גיל צעיר מכדי להשאר בלי ההורים.
ובכל מקרה אני מעדיףה חינוך ביתי.
מצד שני, אני לא הצלחתי לספק לו את החברה לה הוא באמת צמא. למרות שאנחנו ברחובות, ולמרות שיש כאן קבוצה גדולה ומקסימה.
שילוב של אי היכולת שלי להתחייב למסגרת שאינה מחייבת, (אני שונאת מסגרות, אבל כנראה זקוקה להן כי לא מצליחה לפעול מטעם עצמי. אין לי משמעת)
לאופי שלו ושל הוריו.
ואני נקרעת.
חולה כבר חודש. הוא התחיל ללכת לגן לפני שבועיים.
אוףףףףףףף.
צריכה קהילה תומכת. לא רק פעמיים בשבוע. מן דרך חיים כזו.
ואז לא אברח לכאן. כי המקום הזה הוא הבריחה שלי.
מהתמודדות, מהמציאות. ואני כאן הרבה יותר מדי זמן מהיום.
לא מצליחה להניע את עצמי לעשייה.
והמחלה לא תורמת לזה. צריכה להכין תוכנית ולא יכולה לשיר.

_אבל הוא נראה מרוצה מאד. אפילו אמר לאבא היום כשאבא בא לאסוף אותו: "חבל שאנחנו צריכים ללכת." (!!!! )
האמת היא שזה באמת גן מקסים. אנשי צוות נהדרים ומסורים, מכבדים וחמים כלפי כל ילד וילד.
גישה אחרת לגמרי.
גן אנתרופוסופי.
אם לשלוח ילד לגן, אז לגן כזה.
ובכל זאת, לבי נחמץ עלי._

נו, בטח, מה את שולחת אותו לגן אנתרופוסופי?
תשלחי אותו לגן רגיל, תראי איך הוא מבקש לחזור להיות עם אמא.

בוציק חוזר מהגן.
כן כן, התחלנו ללכת לגן לבקשתו. בעעעעעעעע
מאז אמא כל הזמן חולה.
אבל הוא נראה מרוצה מאד. אפילו אמר לאבא היום כשאבא בא לאסוף אותו: "חבל שאנחנו צריכים ללכת." (!!!!:-( )
האמת היא שזה באמת גן מקסים. אנשי צוות נהדרים ומסורים, מכבדים וחמים כלפי כל ילד וילד.
גישה אחרת לגמרי.
גן אנתרופוסופי.
אם לשלוח ילד לגן, אז לגן כזה.
ובכל זאת, לבי נחמץ עלי.

בכל מקרה, בוציק חוזר מהגן.
עייף. כלו כוחותיו.
לא רוצה ללכת לישון. רוצה לעשות כך וכך וכך וגם כך.
יונק על אמא, נרדם.
אמא מובילה את הסייחון הישן אל המיטה. (כמעט 20 קילו, זה לא צחוק! ואמא בהריון, אסור לסחוב סייחים בהריון!)
מניחה בוציק על המיטה.
בוציק מתוך שינה : "אני לא עייף!"
וממשיך לנחור.

אבא הולך לעבודה.
בוציק: "רגע, נשיקה וחיבוק לפני שאתה הולך."
"שיהיה לך יום טוב!"
" רק רציתי להגיד לפני זה, שתזכה לשנה הבאה!"

כנראה מאמא שלי

הוא גם אמר לאבא שלו:
"אבא, למה אתה יושב בתחתונים? זה מנומס!"

כנראה ששמע יותר מדי הערות סבתאיות על כך שהוא לא תמיד מסתובב בלבוש מלא בביתן.
העיר לאבא שלו כשהיה לא לבוש.
ואנחנו נוהגים להתהלך בלבוש טבעי בביתנו בימות הקיץ החמים.

"תכסי את הצד הראשון במכסה שלו, זה מנומס!"


איפה הוא שמע הלכות צניעות?

בוציק יונק. (נו, על מה עוד אפשר כבר לכתוב בימינו?...)
אומר: "עכשיו מהצד השני."
אמא חושפת צד שני
בוציק: "תכסי את הצד הראשון במכסה שלו, זה מנומס!"
ואז שואל: "עוד מעט הציצי שלך יהיה רגישן?"
(אמא מגבילה אותו עכשיו בהנקה ואומרת שהציצי רגיש מעט)

אמא: די לינוקי בצקי, עכשיו לישון.
בוציק: "תספרי עד עשר ואני אפסיק".

אמא אפתה עוגיות בריאות כדי לשלוח אל הסבתא, אצלה בוציק מתפטם בקישקושים בלא הרף.
בוציק דורש את מנת העוגיות (המעשר שלו).
לאחר שאכל כבר 4 הוא מבקש:
"עוד מעט עוגיות ועוגיה אחת אחרונה."
אמא מסרבת להוסיף עוון על פשע.
"אבל הבטחתי!!!"

בוציק יונק.
אמא כבר מנסה להתחמק ומורידה אותו מעליה.
בוציק: "אבל אני רוצה להכנס הביתה!"
בשבילו לינוק זה לחזור הביתה.

הוא אמר לי את זה כבר פעם אחת, כשהיה בן שנתיים.

תודה ריטה,
אני רחובותית מלידה, ואמנם יש כאן קבוצה גדולה של חינוך ביתי ומשפחות מאד נחמדות, אבל בשום אופן אני לא מצליחה להרגיש קהילה.
סביר להניח שגם בגלל מחסומים שלי.
מרגישה שקהילה אמצא במקום אחר, אינטימי יותר.
כשמרחק ממשפחה אחת למשפחה אחרת הוא מרחק הליכה.
רחובות יחסית לעיר היא נחמדה, ובאמת שישנם כאן אנשים מקסימים, אבל אני זקוקה לישוב קטן יותר.

שלום טדליק
מקווה שלא מטרידה ,הרגשתי הזדהות איתך כשסיפרת על הברית,מרגישה שהלב עוד כואב כשנזכרת בחוויה האישית.

בינתיים אנו גרים אני בן זוגי וילדון בקרית אונו ,מחפשים מקום עם לפחות 3,4 משפחות בקירבה פיזית .

הבנתי שאת מרחובות,,,,?האם זו הוויה והרגשה של קהילה?איך זה לגור ברחובות?
מקווה אולי לראותך בשוק תן קח ברחובות שבוע הבא,
תודה על מה שאת כותבת
ריטה [email protected]

לא יודעת אם כבר כתבתי לך שאני קוראת בהנאה רבה, אז אני כותבת עוד פעם
מתי אפשר לפגוש את הבוציק המופלא הזה? נראה לי שהם יסתדרו טוב ביניהם!
(עילאי גם מראה נטיות מיינסטרימיות, בינתיים רק חיבה לעוגיות-זבל מהסוגים הכי גרועים ואובססיה להופ, שאין לנו בבית P-: )

_"זהו? פיניטו?"
בוציק: "פיניטי!"_


מה קרה הפעם שלא העתקת ל-חוכמות של ילדים?

בוציק בשירותים, עושה את שלו.
אמא שואלת (כרגיל בהיסח הדעת): "זהו? פיניטו?"
בוציק: "פיניטי!"

---

אמא מזמינה את בוציק ואבו בוציק לארוחת הבוקר המוכנה.
בוציק בא במרוצה ושר לאמא: "רק עוד רגע, אמא, רק עוד רגע קט!"

אמא כמעט בולעת את הלשון.

נסענו לנו בוציק, אמא ודוד גיא אל סבתא רבתא.
בדרכנו בחזרה אמר הדוד האהוב כי עליו לעבור לרגע קל במשרדו. (בשבע בערב).
המתנו לו ברכב. והמתנו. והמתנו. ועוד המתנו.
בוציק החל לגלות סמני חוסר סבלנות לא ברורים. (מה, בסך הכל עברו ארבעים דקות של ישיבה ברכב כשבחוץ חשוך, מה הבעיה? הוא ילד גדול! בעוד פחות מחודשיים יהיה בן שלוש!).
בסוף ניצלתי את מלוא קולי וריאותיי (ריאות זמרת מבורכות) וקראתי לאחי במלוא גרון. (נגמרה לי הסוללה של הפיחסלולארי, ואין לי מושג איפה בדיוק המשרד)
דוד גיא ירד ולא הבין על מה המהומה.
הוא אפילו יותר מרחף ממני ולא קלט שאנחנו מחכים לו 40 דקות.
נזפתי בו קלות, והמשכנו בדרך.
לבוציק היה בלבו על דודו האהוב, וכך מצא לנכון להבהיר לו זאת:
"דוד גיא, אני מאד אוהב את אמא טדליק!" (בנימה נוזפת מעט...)
דוד: "אני יודע חמודי, גם אני מאד אוהב את אמא טדליק, וגם אותך אני מאד אוהב."
אמא: "גם אני מאד אוהבת את שניכם."
בוציק: "ומי אוהב את דוד גיא?!!!"...

בוציק בדרכו העצמאית אל עבר המיינסטרים.
הצחקתם אותי.

(ובכלל כיף לקרוא)

(אגב, את חווה הייתי מאמצת לי לאחות, אברמל'ה מור על דמותו הזועפת נראה לי מקסים וטוב לב, שלמה וישינסקי תמים וחביב, אבל עד כמה שאהבתי את חנן - ענן, אני לא בטוחה שהייתי מארחת אותו בסלון ביתי בלב שלם ובוטח...).

בוציק בדרכו העצמאית אל עבר המיינסטרים.

על כך שהודיע כי הוא חפץ ללכת לגן ילדים כבר סיפרתי.
מה שטרם סיפרתי, הוא כי בשבועות האחרונים הוא לפתע מודיע: "היום אני ישן במיטה שלי!"
יש לו מיטה בחדר שבמקור יועד עבורו (לפני שנולד).
מי שבד"כ ישן בה הוא דווקא אבו-בוציק, אשר מתקשה לו לישון כשנושמים לידו (רגישות מה לרעש), וכן אינו אוהב אוויר צח בעת השינה ולפיכך אוטם את החלונות.

בנוסף, כמה לא אופייני לילדי רצף יונקים שעוד לא מלאו להם אפילו שלוש שנים, הוא כבר מספר פעמים דרש בתוקף לישון אצל דודה/ סבא וסבתא / סבתא וסבא לבד, בלי אמא ואבא, -"לא בהזדמנות אחרת, אני רוצה עכשיו!" ואכן נשאר שם.
בפעם הראשונה זה היה אצל אחותי, הוא נרדם מאוחר מאד, אבל ישן. היא פחות. אני בכלל לא.
בפעם השניה אצל סבא וסבתא, נרדם קצת פחות מאוחר, התעורר הרבה יותר מאוחר, ואני ישנתי שינה עריבה למהדרין.

מכיוון שמזון בריא הוא משתדל בכלל לא לאכול, או יותר נכון מבקש: "אני רוצה עכשיו לאכול משהו לא טרי! אני רוצה משהו לא בריא!" ולמעשה לא אוכל אוכל שאני מבשלת כבר חודשים, אני חוששת שבקרוב הבוציק יבקש לעצמו משפחה מאמצת, עם קצת פחות שגעונות ויותר מיינסטרים בשטח.

---

גם ככה האמא המוזרה שלו שרה לו בלי הפסקה.
ניחה, כשאלה שירים עבריים נחמדים שהוא מכיר מהתקליטים של חווה אלברשטיין ומתי כספי,
אבל כשהיא מתחילה עם השירים המוזרים בצרפתית של המאה ה16 שמחקים קולות מוזרים של ציפורים, או כל מיני דברים בלטינית מהמאה ה20-21,
ועוד משום מה החליטו שהיא סופרן אז היא צורחת בגבהים בלתי אפשריים, אז נמאס לו לבוציק. ואז הוא אומר:
"תפסיקי לשיר! זה מפריע לי!"
"אבל בוציק חמוד, אני מוכרחה לשיר עכשיו, יש לי בחינה מחר ואני לא שרה הרבה זמן."
"אבל זה מפריע לי! די, תפסיקי לשיר!"

---

הבוציק הוא ילד אוהב מאד.
לאחרונה החל להגיד למי שכבש את לבו שוב ושוב כי הוא אוהב אותו:
אמא, אני אוהב את סבתא. אמא אני אוהב גם את סבא. אמא, אני מאד אוהב את אבא.

---

"אמא, אני מאד אוהב אותך. אני אוהב את כולם.
אני גם אוהב אותך קצת כשאת שרה..."

---

צופה עם אמא בדי.וי.די של ה"קרוסלה" (כן כן! יצא רק לאחרונה, נפלא! לכו כולכם לרכוש! הדבר הכי נהדר שאפשר לצפות בו בטלוויזיה)
לב אמא יוצא למראה ולמשמע חוה אלברשטיין, האחת, היחידה, המופלאה, הנהדרת והאהובה.
בוציק צופה, מקשיב, מסב ראשו אל אמא ואומר בביישנות ובשמחה:
"אני אוהב את חווה אלברשטיין."
לא כמו שאומרים- אני אוהב את פו הדב/ ספיידרמן/ בראד פיט/ ושאר ירקות.
אומר ומתכוון כמו שאוהב את סבתא, דודה, נכנסה אל לבו הפעוט והרחב.
"למה הם לא יכולים לבוא אלינו הביתה?" שואל לגבי צוות הקרוסלה.

"אמא, אל תצחקי כל כך, למה את צוחקת ככה?".
אני אומרת לפעמים שאני צוחקת משמחה, או מהנאה. כי זאת האמת.
זה לא מזלזול לדעתי.

גם אני פריקית של פו הדב הישן, עם השפה המליצית והמופלאה הזאת.

ובוציק שלך נשמע כמו בן-אנוש ששווה להכיר....

מצד אחד, מתייחסים אל בוציק כאל "גדול", ומבין. עונים לכל שאלותיו ברצינות תיהומית, משיבים בנחת, במחשבה, בדייקנות. ממש מגיל 0.
מצד שני, בכל פעם שהוא עצמו עונה, משיב באותה רצינות, באותו עומק מחשבה (ואף יותר),מסביר ומדוייק ביותר, אנחנו משתוממים ומשועשעים עד אין קץ.
חוזרים על דבריו בנימה מבודחת.
מכבדים ולא מכבדים.
אני חוטאת בזה הרבה. הוא כל כך מצליח להפתיע אותי (מדי יום ביומו!), ואני ממשיכה להיות מופתעת. לא מצליחה לקלוט איך הוא מגיע לכזה עומק מחשבה והתנסחות.
מעריכה מאד, אבל פורצת בצחוק עם כל הפתעה חדשה.
"אמא, אל תצחקי כל כך, למה את צוחקת ככה?".

---

עכשיו קוראים לו פו הדב.
בתרגום של ישראלית, עם שפה כה נמלצת עד כי אין מבוגרים רבים שיצליחו לשרוד אותה.
ושוב חטאתי לו.
דוקא אני, שמראש ובכוונה ברורה קניתי את הספרים (עוד לפני שנולד) בתרגומים העתיקים, ותמיד טוענת שאת העברית שלי רכשתי בזכות אותם תרגומים "ענתיקות" אותם קראתי כל ילדותי מרובת הספרים- דווקא אני החלתי קוראת לו בנסיון להקל עליו את השפה ה"כבדה" ואת זרותה.
למחרת הקשבתי לאביו קורא באותו הספר, והוא לא שינה בפסיק מהכתוב.
(הוא, שלא קרא ספרים בילדותו (ומפצה על כך כיום), ואשר השפה הזו זרה לו לעומתי (לא העברית, המליצה).
והילד לא רוצה ללכת לישון. הוא מעוניין שימשיכו לקרוא לו, עוד פו הדב.
ברור לי שאינו יכול להבין את רב הנאמר. באמת שהשפה אינה שפה בה משתמשים לדיבור, אפילו בביתו המוקפד ומצוחצח הלשון.
אבל הוא נהנה מהמצלול, מהעושר הלשוני, מהרעיונות אותם הוא כן מבין.
וכך לומדים, אני שבה ומזכירה לעצמי את מה שאני יודעת בעצם כה מקרוב, מנסיוני שלי.

בוציק שר לו כל היום.
שר על אליעזר בן-יהודה:

"כמו הנביאים, הקנאים פושעים...
אליעזר בן- יהודה, יהודי טוב, מבדח."

אווווויייייייייייי!!!!!!!!
היום בדרכנו מסבתא אל סבתא, הבוץ יושב על כתפיי אביו ולפתע מכריז:
"אני רוצה ללכת לגן ילדים!" כשחיוך גדול נסוך על פניו.
הלם מוחלט.
הוא אפילו לא אמור לדעת מה זה גן ילדים.
לא היה חשוף לכך מעולם.

הוא בסך הכל בן שנתיים וכמעט עשרה חודשים.
האם הלכו להן כוונות החינוך הביתי?

נראה לי שאקח אותו לראות גן, ואם יחליט שבכך הוא מעוניין ארשום אותו לשנה הבאה למורת רוחי הגדולה.

אי אפשר לעשות תכניות לילדים, מסתבר.

מפני שכמובן, ברגע שהוא חוזר על המשפט הטלפון מצלצל.
ג-דול!
להמשיך לעקוב!
(ולדווח, אם את מסכימה)

בוציק ואמא נוסעים ברכבת.
בדרך מביט הבוץ דרך החלון ורואה מכוניות.
"אמא, הנה סמל של הונדה. בכל פעם שאני רואה סמל של הונדה, הטלפון שלך מצלצל."
אמא מביטה בהפתעה, משועשעת מהרעיון, שואלת : מה???
לא מספיקה לשמוע את תשובת הבוציק, מפני שכמובן, ברגע שהוא חוזר על המשפט הטלפון מצלצל.

אמא ליד המחשב, מחפשת שיר של חווה אלברשטיין ביו- טיוב.
בוציק בסלון, עסוק בענייניו.
במקרה אמא נתקלת בשיר "עורה אוריה" ומקשיבה לו.
בוציק בא במרוצה מהסלון. "היא שרה על אוריה!"
מביט בי בעינים שמחות ושואל : היא שרה על עצמי??? (ומצביע על עצמו)
"חמוד, היא שרה על אוריה החיתי" (לבוציק אנחנו קוראים אוריה הרחובותי).
מתבונן שוב בזמרת, וקובע בהפתעה:" זאת שולה!" (חן, מזהה אותה מ"בלי סודות")

בוציק הולך למפגש ילדי חינוך ביתי עם אבא.
בשובו, מספר לי שילד בשם X סגר את הדלת אחריו.
אני מתאמצת להזכר מי הוא X. לא מצליחה, ושואלת:
"בוציקי, הזכר לי, מי זה X?"
בוציק: "X זה הילד של אמא שלו."

אההה, נכון, איך שכחתי...

עוד מאמרות בוציק:
"למרות שהורידו למכונית הזו את הסמל, אני מצליח לזהות שזו טויוטה" (כנ"ל לגבי סובארו, פורד, מאזדה, סקודה ומיני טובין ותקילין)

בוציק לוקח יוגורט מהמקרר, פותח ומתחיל לשתות:
"אני שותה יוגורט!"
אמא: "חמודי, זה דווקא לא רעיון כל כך טוב לאכול מוצרי חלב כשאתה מצונן."
בוציק: "אני בכלל לא מצונן."
אמא: "אואווה, אתה מצונן בריבוע."
בוציק: "למה לא מצונן במשולש?"

אמא צוחקת. נחנקת מרב צחוק.
בוציק: "תפסיקי לצחוק."
אמא: "רגע, אני מוכרחה לצלצל לסבתא, לספר לה."
בוציק: "מפתיע."

אם לומר את האמת, השפה שלו מפתיע אותי בכל פעם מחדש.
אמנם האיש ואנוכי מאד מקפידים לדבר עמו בעברית תקנית ועשירה, אבל היכולת שלו לקלוט מילים וליישמן בצורה הנכונה והמדוייקת כל כך היא מפעימה.
הוא אחד האנשים (כולל מבוגרים) הבודדים שפגשתי שבאמת משתמש בכל אוצר המילים הגדול שלו.
"הוא מניע את הזנב שלו" (על כלב מכני), "אני מניח את הקופסא על השידה" , "לא מתחשק לי" (אין אצלו "לא בא לי"), "לדעתי, אני חושב".
ומצד שני עדיין יש לו טעויות מתוקות שכאלה:
"אני רוצה להיות קרוב אליך, לא רחוק אליך"...

)
אתמול הייתי עדה לשיחה בחנות בין אבא לילד (בן 4 בערך) שבה הילד מסביר לאבא שזה לא לעניין שהם (אבא ואמא) עוד לא קנו לו מחשב. הילד היה מאוד ענייני ולא מתבכיין בכלל.
ציטוטים נבחרים:

• "או מחשב או מצלמה".
• "אבל בא לי מחשב"
• "אבל אני לא רוצה בשל אמא, אני רוצה במחשב משלי".

וכו'

נראה לי שצבעי אקריליק יקרים לצורך ציור על פלטה זו דרישה יותר איכותית...
איזו שפה יפה יש לבוציק שלך!

איזה כיף לשמוע!

---

אמא ובוציק (שנתיים ו8) מציירים (כל אחד שקוע בציורו).
אמא טרם רכשה צבעי גואש עבור הבוציק, לכן מציירים באקריליק המאד יקרים שלה...
בוציק מבקש עוד ועוד צבעים, שאוסיף לפאלטה שלו (פלטה ישנה שלי, בעלת 10 שכבות יבשות של צבע).
מוסיפה,שוב. ושוב ושוב.
מתבוננת, ולא רואה שצייר כמעט, הנייר כמעט לבן.
בוציק: " עוד צבע!"
אמא: "אבל בכלל לא ציירת, איפה אתה מצייר?"
בוץ: "אני מצייר על הפאלטה!..."

ממשיך לבקש עוד צבעים: "אני צריך עוד צבע, ועוד צבע, כי בעולם יש צבעים רבים, את כל הצבעים!"

נדמה לי שעשו על זה סרט: "כל הצבעים שבעולם"

צריך מוהל מומחה לא רופא.
צריך להפסיק לעשות טקסים אכזריים!

היי טדליק
קמתי לי ליום עבודה, חמש וחצי בבוקר, אולי אספיק לעשות משהו לפני שהגדול קם,
מדליק מחשב, נזכר שרציתי לשמוע קצת מ" הנשומות הטהורות"
באין דיסק בבית, יש תקליט ואין פטיפון, נכנס לsong za עושה חיפוש ומקבל אותכם ב"נגמר לי הלילה" מאיזה פסטיבל.
תודה

מקנאה בך שהבן שלך ככה מדבר הבן שלי כמעט לא מוציא מילה מהפה.
אגב סיבוך של וריד גדול הוא סיבוך ידוע היה גם לנו והמוהל פשוט תפר אותו בקשר פנימי (לא יודעת להסביר).
צריך מוהל מומחה לא רופא.

בוציק מצייר להנאתו על המראה בחדר.
בא אלי ואומר: "אם אני אצייר לי זקן ושפם אני אהיה כמו סבא עמנואל!"
אמא: "ואתה רוצה להיות כמו סבא עמנואל?"
בוץ: "לא!"
אמא שואלת (שאלה טיפשית בהיסח הדעת): "כמו מי אתה כן רוצה להיות?"
בוץ : " כמו בוציק!"

ילד נטול תסביכים.
אני אחוזת קנאה...
תשובה נפלאה. אמרתי לו : "זו התשובה הכי נהדרת וחכמה ששמעתי בחיי".

נהנית כמו תמיד.
ותמיד מחכה לעוד....
אחחחחח, איזה בוציק יש לך !

השבוע, נוסעים לחברה שלי, לתת מתנה לכבוד חתונתה.
בדרך, תוך כדי נסיעה אני רואה את בוציק מרותק אל החלון. מביטה, ורואה נפנופים מהרכב שלידנו.
מביטה ביתר מאמץ- סבתא מנפנפת אלינו, מחייכת, ובוציק נרגש.
פותחים חלון (באמצע פקק תל אביבי מצוי) ומדברים.
לאחר שנפרדים, בוץ מתחיל לבכות שהוא רוצה את סבתא סמדר, לא רוצה לנסוע אל חברתי.
אני מסבירה שאנחנו לא יכולים כרגע לנסוע אליה, שחברתי מחכה לנו, אבל אולי כשנצא מביתה, אם לבוץ ולאבא יהיה כח, ניסע אל סבתא.

כשאבא בא לאסוף אותנו מהחברה, בוץ העייף ממוטט אומר: "עכשיו נוסעים לסבתא סמדר."
אבא (חולה, מותש, מטושטש, לא מתפקד, מעוך): "חמוד, אבא מאד עייף,..."
בוציק (מבין לאן נושבת הרוח): "בסדר, ניסע לסבתא סמדר ואתה תישן אצלה."
אבא: "תקשיב, חמוד, אבא לא מרגיש טוב, מאד עייף. חשבתי שניסע עכשיו הביתה לישון, ומחר נבוא אל סבתא..."
בוציק: "זה רעיון מצוין! אבל קודם אנחנו נוסעים עכשיו לסבתא סמדר ואתה תישן אצלה ותנוח."

נו, לאן כבר יכולות היו פנינו להיות מועדות?

---

בוציק מהגג לאבא בענייני טלוויזיה: מבוגרים לא צריכים לראות תוכניות מעניינות עם ציורים. מבוגרים צריכים לראות תוכניות משעממות.

(בוציק רואה רגע עם דודלי. ועוד רגע עם דודלי. ועוד. ועוד. עכשיו מצאנו גם קלטת וידאו עם פרקים ישנים של "פרפר נחמד" וקצת "בלי סודות" דרך המחשב. אמא לא צופה בכלל בטלוויזיה (מלבד בבית של סבתא) ואבא רואה חדשות אחת לשבוע - שבועיים.)

---

היום בביקור אצל סבי, בוציק יוצא עמו ועם אמי אל המרפסת, לבדוק אם זרעי הפרחים שזרעו יחד נבטו.
ראו כי טוב אך קר, ורצו להכנס בחזרה.
אמי נכנסת, בוציק נכנס וסבי טרם הספיק להכנס.
בוציק שב על עקביו, נוטל את ידו של סבי ואומר:
"בוא, תכנס גם אתה, אני אעזור לך".
ועזר לו לעבור את מפתן המרפסת.



סבא שלי בן 90. כבר לא רואה כלל.

בקשר לצחצוח
בערך בגיל שלכם היינו במפגש עם רופאת שיניים והיא פשוט הסבירה למה ואיך צריך לצחצח ומתי זה חשוב במיוחד, ומה עושים אם אוכלים מתוק לא לפני צחצוח שיניים וכו
ומאז הוא רוצה לצחצח גם אם לפעמים לא נעימה לו התחושה,
הוא מקפיד לפני השינה ולפעמים גם מגדיל ראש אחרי שוקולד או חלבה
ווואלה תוך כדי שאני כותבת לך הבנתי שכבר יש כאן עוד פה שדורש צחצוח, רק אתמול היא נולדה וכבר יש שתי שיניים.

מבחינתו מפקח הוא מברשת שיניים.

אמא שלי וההמצאות שלה...

אוי, איך הצחקתם אותי עכשיו! נחת......

אבל את זאת לא הבנתי: "מה זאת אומרת???!, מפקחים מצחצחים שיניים לילדים!"
האם כוונתו שמי שמצחצח שיניים לילדים הוא לא בן אדם? זה משהו רע?

השבוע, (שבוע עמוס!) בוציק ואמא עוצרים בתחנת דלק.
ממלאים לנו דלק ואני מבקשת שיבדקו שמן ומים.
בוציק שואל: "אנחנו יכולים כבר לנסוע?"

• רגע, בצקי, בודקים לנו שמן עכשיו.

בדקו, לא חסר, אבל אין בכלל נוזל קירור לברדיאטור.
"עכשיו אנחנו כבר נוסעים?"

• רגע בצקי, האיש רק ימלא לנו נוזל קירור ואז ניסע. הינה הוא מגיע

"הוא עכשיו ישפוך לנו נוזל קירור על הראש?"

:-O


אני מופתעת ומשועשעת אימים מהמחשבה, ולוקחים כמה רגעים עד שאני מבינה מאין הגיע הרעיון.

כשבוציק היה חולה, הנחתי על ראשו רטיות קרות להורדת החום.
מה עוד כבר אפשר לעשות עם נוזל קירור?...

השבוע, בוציק, אמי ואנוכי בדרכנו אל האוטו שחונה תחת ביתו של סבי.
בוציק צועד כ5-6 מטרים לפני.
לפתע אני שומעת פאאאאץץץץ' גדול.
בדיוק במקום בו עבר בוציק 2-3 שניות לפני, צץ לפתע כלי גדול של גבינה לבנה.
מישהו רצה לזרוק אוכל לחתולים והתעצל לרדת למטה.
מדובר בבניין בן 8 קומות.
כלי כזה מלא בגבינה, השוקל כ300 גר', בנחיתה אפילו מקומה שניה או שלישית (שלא לדבר על שביעית) מרבע את מישקלו ויכול היה בקלות להרוג.
התחלתי לצעוק שם: "אתם לא נורמאלים! יש כאן ילד קטן! יכולתם להרוג מישהו!"
הזורקים הסתתרו ולא יכולנו אפילו לראות מאין נזרק הכלי. רק שמענו צחוק.
אמי ואני המשכנו במחאותינו הרגוזות.
לפתע הרים בוציק את ראשו, הפנה מבטו לכיוון החלונות, צעד צעד גדול, הניף ידו וצעק:
"אידיוטים!"
....
כמה שהיינו כעוסות, לא יכולנו להפסיק לצחוק.
קללה מתוקה שכזו עוד לא שמענו בחיינו.


למחרת, בוציק יושב לידי ומצייר.
אוחז בידו בטוש שקוף שרואים דרכו את הדיו הנוזלי, ושואל:
"יש בפנים אדיוט?"

על מלחמות צחצוח השיניים לא סיפרתי כמדומני.
ובכן, ניסים ונפלאות אנו דולים בקדחתנות ממוחנו הרווי נסיונות מוצלחים או פחות לשכנע את הבוץ כי יאות לצחצח שינייו.
המצאת הסבתא הוותיקה- מברשת השיניים היא מפקח הבא לוודא כי זאטוטים מצחצחים שיניים.
אנו הוספנו כי יש מפקח יום ומפקח לילה, מכיוון שלבוץ שתי מברשות שניים שונות.
תקופת מה המשחק הוכיח עצמו, אך עדיין עלינו לגוון ולהמציא.
השבוע אנחנו בעיצומן של שינוני שנינויותיו של "המפוזר מכפר אז"ר", ועלה בראשי הרעיון:
"בוציקי, בוא היום נהיה כמו המפוזר, ונצחצח בערב עם מפקח הבוקר, כי התבלבלנו."
הרעיון נשא חן עד מאד, ובוציק צחצח בששון.
לאחר מכן שאלתי אותו בפיזור נפש-
"אתה המפקח של היום או מפקח של הלילה?"
"אני לא מפקח, אני ילד! אני בן אדם!
"נכון, בצקי, בוודאי שאתה בן אדם."
אבל אתה יודע, לפעמים גם מפקחים הם בני אדם" (נסיון להיות מעט יותר תקינה פוליטית...)
מביט בי הבוץ ושואל בפליאה:
"מה זאת אומרת???!, מפקחים מצחצחים שיניים לילדים!"

---

בוציק אומר לסבתא סמדר: "סבתא, את סיפור. את בעצמך ספר."

בזמן האחרון בוציק החל להעיר לנו, בני משפחתו הנהגים כי אנו נוהגים מהר מדי.
למען האמת, אין לאף אחד מאיתנו נטיה שכזו.
היום הבנתי את פשר הענין.

בוציק: "אמא, למה את נוסעת מהר?!"
אמא: "דווקא בכלל לא, אני נוהגת די לאט"
בוציק: "כן! את נוסעת מהר ואני לא מספיק לראות את המכוניות!"

(אהההה!!!! הוא אוהב לראות את הסמלים של המכוניות ולזהות אותן...)

אמא מתפקעת מצחוק למשמע אוזניה.
בוציק: "תפסיקי לצחוק! אני מנסה לדבר איתך!"

אמא כבר כמעט עושה תאונה מרב צחוק, על גבול החנק.

איזו מקסימה !
וכל הכבוד על היצירתיות.

בוציק יקר לי,
כמעט שבר את ליבי אתמול.
בילינו את אחה"צ והערב עם אמי היקרה אליה הוא מאד קשור. הוא לא הפסיק להגיד כי הוא רוצה לישון עמה אצל סבי.
בסוף הערב, כאשר שבנו לביתנו, לא הסכים להפרד מעמה. החל לבכות נוראות.
רצה שסבתא דנה תעלה עמנו הביתה.
משלא עשתה כן, לא יכול היה להפסיק לבכות ולומר: "אני לא רוצה את סבתא דנה! אני לא רוצה את סבתא דנה!"
עלינו לביתנו, והא ממשיך בבכיו.
נסיתי להרדימו אך הוא בשלו. בכי כואב וגדול.
ביקש שאצלצל אליה: "אני רוצה לדבר עם סבתא דנה, אני רוצה להגיד לה שאני לא רוצה את סבתא דנה!"
"היא תצטער לשמוע, חמודי, היא מאד אוהבת אותך."
"לא! אני לא רוצה את סבתא דנה!"
צילצלתי אליה, ונתתי לו לדבר עמה מתוך מחשבה שאולי הוא ירגע.
"אני לא רוצה אותך!" אמר לה בבכי, נחנק כולו. "א---ני א--נאני ללללא אני לא רוצה אותך!"
בכי של ילד גדול. בכי של ילד כואב מאד.
שלא מצליח להגיד את מה שהוא רוצה מרב בכי.
"לא! אני לא רוצה אותך!(מגיב למה שאמרה לו בטלפון) לא, אני לא אוהב אותך! כי את לא אוהבת אותי!
את לא אוהבת אותי כי את נסעת! למה את נסעת?!"
ואי אפשר היה להרגיעו. הוא פשוט כאב כולו.
אני מנסה שוב ושוב, לחבק אותו, מתנדנדת בין צחוק לבכי. לא צחוק כי מצחיק, אלא השלב האבוד וחסר אונים, שמנסה לעצור את הדמעות של עצמי, צחוק של חנק .
"חמוד שלי, אהוב שלי, אתה פה עם אמא ואבא, ואתה יודע כמה אנחנו אוהבים אותך!"
מנסים לחבק, להניק, ללטף.
נאבק, מתגלגל על השטיח, מתחמק, וזועק:
"לא! את לא אוהבת אותי! אני לא רוצה אותך! את לא רוצה אותי!"
(הילד הזה שומע בין 10 ל300 פעמים ביום עד כמה הוא אהוב, כן?...)
ופתאום, זה היכה בי.
הבנתי איך להרגיע אותו.
"נכון! אתה לא רוצה אותי, ו אני לא רוצה אותך!" (עם מבט מתחכם בעינים).
חלה הקלה מסויימת בעצמת הבכי...
"אני בכלל לא אוהבת אותך! וגם סבתא לא!" (שימוש באינטונציה מתגרה ומשחקת)
הורגש איזה גיחוך ועצירה קלה בין התיפחות להתיפחות...
"איך אפשר בכלל לאהוב ילד כזה? אתה מתוק?! (טועמת) אוייייי, בלאחחחס, מה זה? אתה חמוץ !"
"ננסה שוב? (טועמת איבר אחר) אוי יויוי, אויש, פוי, מה זה החריף הזה?"
צחוק נשמע מאגף הנידונים לסבל.
"אתה לא אוהב אותי ואני לא אוהבת אותך! מה יש פה לאהוב, איזה מין ילד זה?"
ושב השלום אל מחוזותינו, הילד החל לרנן ולעלוץ.
קם בבוקר טרי ורענן, כאילו זה עתה שב ממסע תענוגות בקריביים.

מופיע המרגיעון : כולנו זקוקים לחסד.
איכשהו, החסד הפעם היה דווקא במילים ה"לא אוהבות". שם היו הניחומים.
דווקא כשאומרים את הלא צפוי, האבסורדי, המנוגד למובן מאליו, פתאום אפשר לראות את הדברים באור אחר.

מצד שני, לא מפסיקה להתפעם בכל פעם מחדש מהיכולות הכמעט בלתי מוסברות שלו, מההבנה העצומה, מהדיוק בהתבטאות ובקריאת המצבים שלו, מהרגישות יוצאת הדופן. (וגם לא מפסיקה להפגין את יכולותיו בפני כל מי שרק תוכל).
או אה, כמה זה מעצבן. כמו בשנה הראשונה של הילדון בעולם, בה אמא שלי לא הפסיקה להגיד לי שהיא לא מבינה למה הילד בלי חיתולים, ולמה זה טוב, תראו מה אתם עושים לילד, אבל כל פעם ששכנה שלה עברה בסביבה הייתה מעבירה למצב "השווץ" ואומרת בגאווה ש"הילד כבר גמול!"

_מצד אחד, ילד חייב להיות במסגרת כמו כולם, הוא לא יתפתח כמו כולם. איך תאתגרו אותו? אתם לא מספיק מאתגרים אותו.
מצד שני, לא מפסיקה להתפעם בכל פעם מחדש מהיכולות הכמעט בלתי מוסברות שלו, מההבנה העצומה, מהדיוק בהתבטאות ובקריאת המצבים שלו, מהרגישות יוצאת הדופן. (וגם לא מפסיקה להפגין את יכולותיו בפני כל מי שרק תוכל)._
היא נשמעת כמו האחות הרוחנית של חמותי. עם שני הצדדים האלו, רק שאצלנו זה פחות האתגר ויותר החברה. כל פעם היא שואלת אותי אם יש הרבה ילדים בגינה הרגילה. אני עונה שכן , מלא

"אמא, את היית בראש שלי".
מתוק.

לא תיאמן האמא היקרה שלי.
בשיחת טלפון אני מנסה לבדוק אם יש סיכוי שאוכל לשאול את רכבה לשעתיים על מנת שאוכל להגיע עם בוציק לקורס שקשור לעבודה שלי, ברמת השרון.
לבד אין לי בעיה להגיע רק בתחבורה ציבורית, אבל אם הוא אמור לשתף איתי פעולה אז נסיעה של שעתיים לכל כיוון עם החלפות יתישו אותו ולא יאפשרו לאף אחד מאתנו לתפקד.
היא זקוקה לרכב, זה יום עבודה שלה.
"אתם זקוקים לשני רכבים, כמו שיש לילדים של בת הדודה שלי, לכל אחד מבני הזוג רכב משלו"
זו הדרך המאד עוקצנית שלה להבהיר לי שלו נהגתי כמו הבנות של בת-דודתה, ושבתי לעבוד שלשה חודשים אחרי הלידה, ולא התנהגתי כמו נסיכה מפונקת שרוצה להשאר עם הילד בבית אלא מפקידה אותו בידי הגננות המופלאות שיטפלו בו ויחנכו אותו טוב ממני, (וכמובן, גם הייתי מראש מתחתנת עם איש הייטק אמיד ולומדת משהו קצת יותר פרקטי ממוסיקה עתיקה) מצבי היה אחר היום.
הייתי יכולה להרשות לעצמי רכב משלי.
הייתי יכולה לטוס לחו"ל מדי פעם.
הייתי יכולה כמוה לשבת בבתי קפה כאוות נפשי, ולמלא את חדרו של בוציקי באלפי צעצועי פלסטיק בהם הוא מספיק לשחק פעם פעמיים (דבר שהיא ממילא עושה, ולא משנה כמה נבקש שתחדל).
הייתי שולחת את בוציק לחוגי סיור, שח - מט, פסנתר, כינור, צ'מבלו, דיג'רידו, טיסנאות, קונג-פו, יוגה, סטיילינג, קונדיטאות, טעימת יינות, ואסטרונומיה כבר מגיל שנה ומחצה.
היא כזו הפכפכה.
מצד אחד, יכולה לספר לי כמה היא כעסה על מנהלת בית הספר בו עבדה כשנולדתי, ששיקרה לה באשר לזכויותיה וגרמה לה לשוב לעבודה כשהייתי בת 3 חודשים, בניגוד לרצונה.
ומצד שני, נותנת לי הרגשה שאני לוקחת לעצמי פריוולגיות מופרכות בבחירה שלי להשאר עם בצקי, ולחיות ב"רמת - חיים" אחרת מכפי שהיא מייחלת עבורי.
נכון, היא וחמותי עזרות לנו מאד.
בלעדיה לא יכולתי לממן את טיפולי השיניים הנוכחיים.
בלעדי חמותי לא היינו עומדים בתשלומי המשכנתא/ שכר הדירה בשנתיים האחרונות בהם האיש למד.
אבל גם היא עד היום נתמכת באביה.
מצד אחד, ילד חייב להיות במסגרת כמו כולם, הוא לא יתפתח כמו כולם. איך תאתגרו אותו? אתם לא מספיק מאתגרים אותו.
מצד שני, לא מפסיקה להתפעם בכל פעם מחדש מהיכולות הכמעט בלתי מוסברות שלו, מההבנה העצומה, מהדיוק בהתבטאות ובקריאת המצבים שלו, מהרגישות יוצאת הדופן. (וגם לא מפסיקה להפגין את יכולותיו בפני כל מי שרק תוכל).

בוציק יודע שאצל סבתא בבית יש סוכריות, והן מיועדות לסבתא רבתא נגד שיעול.
היום מצא סוכריות בתיק שלי (בדיוק מצאתי סוכריות דבש וג'ינג'ר אורגניות שטובות לגרון שלי לפני הופעות. ממליצה...).
אחרי כשעה, עם מבט ממזרי ביותר, הוא שואל:
אולי אני אוכל סוכריות?
אני: " לא חמוד, אתה יודע שסוכריות זה רק עבור אנשים שמשתעלים, וגם מסוכנות לילדים."
בוציק (במבט עוד יותר ממזרי אפילו מקודם, וחיוך מאוזן לאוזן): "אולי אני אשתעל?"

תודה לאמא של נוקי,
כרגע אני כל כך מתפללת שאוכל להרשות לעצמי לא להתחיל לעבוד בעוד שבועיים, עד כדי כך שלא התחלתי אפילו לעבור על המערכים...(אני כבר מחוייבת שני מקומות, אופס.)
אני לא מזהה...את גם מהתחום?

תענוג לקרוא אותך(אתכם, בעצם) אם את צריכה עזרה בבניית מערכים, רק תשרקי.

הבוציק החמוד שלי, לא מפסיק לרגש אותי.
אתמול, אחרי קונצרט אחרון של הרקוויאם הגרמני שבעטיו הפסדתי את מסיבת יום ההולדת של אחי האהוב,
חזרתי הביתה בדיוק באותו רגע בו הבצבץ והאיש שבו מהחגיגה.
הוא ראה אותי מחלון הרכב וחיוך גדול נפרש על פני שנינו.
פתחתי את דלת המכונית, אספתי אותו אל זרועותי, והוא קרא:
"אמא, את היית בראש שלי".

---

היום סיימנו את הערב בסיפורים שאני מספרת בהופעה מחר.
הוא הסכים ואף ביקש להקשיב להם כמה וכמה פעמים- אלה סיפורים למבוגרים, מעין סיפורים פילוסופיים קטנים - וכבר למד את חלקם.
לבסוף אמרתי כמה מילות הודיה על היום שעברנו, ועל הדברים המשמחים ואלה שאני רוצה להודות עליהם.
לאחר מכן שאלתי אותו מהם הדברים שעליהם הוא היה רוצה להודות, שמשמחים אותו.
הוא הרים ראש ואמר:"לילה".
שאלתי אם הלילה משמח אותו (מפני שלא הייתי בטוחה אם ענה לי על שאלתי או שקבע קביעה לגבי המצב הנוכחי).
הוא ענה שכן, ואז הוסיף:"וגם הבוקר משמח אותי, והשמש".
שאלתי: "ומה עוד משמח אותך, על מה אתה מודה?"
ענה: "על אמא".

אני לא זוכרת אי פעם שמישהו ריגש אותי כל כך.

אוריה שלי, אני מודה בכל רגע על כך שזכיתי להיות אמא שלך.
לא יכולתי לבקש יותר.
מתפללת שאדע להיות הורה טובה לך, להניח לך להיות מי שאתה. ילד נפלא שלי.

נגינה בהרכב קאמרי דורשת בעיקר הקשבה של הנגנים אחד לשני, וכל תפקיד מנוגן ע"י כלי אחד בלבד.
על פי רב יש נגן אחד שלוקח על עצמו תפקיד מוביל יותר (תלוי בחלוקה המוסיקלית הרגעית).
בתזמורת, נגנים רבים מנגנים אותו תפקיד, ואין אפשרות לכל הנגנים להאזין אחד לשני עד רמת הדקויות, לכן יש צורך במישהו ש"יתן טון" בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כשכולם יכולם לראות אותו לפניהם (כי כפי שאמרנו, לשמוע אותו לא ממש יצליחו...).
זה הסבר מאד פשטני לתפקיד המנצח.

"למה אין להם מנצח?"
למה באמת?

<לא מבינה הרבה במוזיקה>

<אהבת עולם>