על ידי מחפשת_דרך* » 10 נובמבר 2014, 20:18
הנה מצאתי את עצמי שוב עם אותה תחושת צריבה וגירוד פנימיים וחיצוניים בנרתיק וסביבו.
הלב נופל.
אני בתהליך של חזרה למערכת יחסים עם בעלי, אחרי פרידה של כמה חודשים. החלטנו שאנחנו יחד, אחרי 21 שנה של קשר קשה וכואב. אני בתהליך של שינוי פנימי עמוק, מדהים, מוצאת את השפה שלי, את הלב שלי, את הקול שלי. אני מוצאת גם את המיניות שלי, את החשק שלי, את הרצון שלי לחיות, לחוות את הרגש והחיות במלואם, לדעת להגיד לא, ולהגיד כן, להיות אחראית על חיי.
אני ואישי מוצאים חיבור חדש דרך הגוף.
אנחנו מרגישים עולמות חדשים דרך המין.
תחושה של חקירה וחיפוש וגילוי ושמחה.
אז למה דווקא עכשיו הנרתיק שלי החליט לעצור אותי??
אז שאלתי את הנרתיק שלי - מה? מה אתה רוצה להגיד לי?
והוא אמר. אלימות. הוא חווה אלימות.
מי בתוכי חווה אלימות? מי בתוכי חווה נוקשות?
יש בתוכי חלק שעסוק כל כך בלעשות אותי מוכנה ויפה ונחשקת ורצויה, שכל כך פוחד שאם ארפה הוא יעזוב אותי.
יש בתוכי חלק שכל כך בלחץ והיסטרי, והוא כועס על הנרתיק, לא קשוב לו, לא רך אליו ולא עדין איתו. הוא מסתכל על הנרתיק שלי כעל פונקציה תפקודית, שאמורה לחבר אלי את אישי, שאמורה לגרום להנאה לי והנאה לו, ואני כועסת עליו שהוא שובת.
כמה תסכול וכמה לחץ יש בו בחלק הזה שכל כך פוחד להרפות כי אם ירפה אשאר לבד!
אני מקשיבה לחלק הזה, אני מרגישה בכמה מתח הוא נמצא.
אני מבקשת ממנו רגע לנוח, לעצור לרגע...
ואז שקט משתרר בי. שקט ונוכחות של הידיעה שאני -אני. שעם ובלי בן זוגי אני קיימת, שהנוכחות שלי והטוב שלי לא תלוי באיש. שאני שלמה כך או כך.
יש נשימה, יש רגיעה.
ואז יש גם הבנה.
מעולם לא באמת אהבתי את הנרתיק שלי. אני כל כך מתוסכלת ממנו, מצפה ממנו, דורשת ממנו, מתייחסת אליו כאל חור תפקודי, כאל בעיה, כאל לא מספיק. מעולם לא חשבתי לכמה רוך ולכמה עדינות הוא זקוק, ממני, לא מאיש אחר.
כמה אני לא נתתי לו את המקום הראוי, השקט, המחבר והקדוש שהוא.
ממנו יצאו ילדי, שם אני פוגשת את אישי באופן הכי קרוב שאפשר, וכל מה שאני רואה זה קירות נגועים בקנדידה?
ואז אני חושבת לעצמי, כמה אני לא לבד. כמה אנחנו הנשים מעולם לא חונכנו להכיר ולאהוב את החלק הזה בגופנו שהוא כל כך קרוב לאלוהים.
לא מצאנו את הרטט העדין של האנרגיה של מקור החיים הזה.
החלטתי שאני מקבלת את המצב. אני לא שוכבת עם אישי, יהיה מה שיהיה, כי אהבה וחיבור מתבטאים בסקס למשל, מקורם אינו בסקס. הפחד שלי מנטישה ודחיה הוא שלי, תמיד היה שם, ואני לוקחת עליו בעלות.
אני מטפלת בנרתיק היקר שלי תוך התייחסות אוהבת, בחיידקים פרוביוטיים, בשמן עץ התה, בחומץ, ביוגורט, לאט, בסבלנות. מקשיבה למה שקורה שם, לתחושות.
אני נחה, שולחת לשם אהבה ומבקשת ריפוי.
גם הטיפול עצמו התחיל בלחץ ללא שום הקשבה ורכות. אז שיניתי את הגישה.
לפחות דבר אחד אני מרגישה, שיש לי יותר כבוד לעצמי, ויותר התייחסות מכבדת לגופי.
הנה מצאתי את עצמי שוב עם אותה תחושת צריבה וגירוד פנימיים וחיצוניים בנרתיק וסביבו.
הלב נופל.
אני בתהליך של חזרה למערכת יחסים עם בעלי, אחרי פרידה של כמה חודשים. החלטנו שאנחנו יחד, אחרי 21 שנה של קשר קשה וכואב. אני בתהליך של שינוי פנימי עמוק, מדהים, מוצאת את השפה שלי, את הלב שלי, את הקול שלי. אני מוצאת גם את המיניות שלי, את החשק שלי, את הרצון שלי לחיות, לחוות את הרגש והחיות במלואם, לדעת להגיד לא, ולהגיד כן, להיות אחראית על חיי.
אני ואישי מוצאים חיבור חדש דרך הגוף.
אנחנו מרגישים עולמות חדשים דרך המין.
תחושה של חקירה וחיפוש וגילוי ושמחה.
אז למה דווקא עכשיו הנרתיק שלי החליט לעצור אותי??
אז שאלתי את הנרתיק שלי - מה? מה אתה רוצה להגיד לי?
והוא אמר. אלימות. הוא חווה אלימות.
מי בתוכי חווה אלימות? מי בתוכי חווה נוקשות?
יש בתוכי חלק שעסוק כל כך בלעשות אותי מוכנה ויפה ונחשקת ורצויה, שכל כך פוחד שאם ארפה הוא יעזוב אותי.
יש בתוכי חלק שכל כך בלחץ והיסטרי, והוא כועס על הנרתיק, לא קשוב לו, לא רך אליו ולא עדין איתו. הוא מסתכל על הנרתיק שלי כעל פונקציה תפקודית, שאמורה לחבר אלי את אישי, שאמורה לגרום להנאה לי והנאה לו, ואני כועסת עליו שהוא שובת.
כמה תסכול וכמה לחץ יש בו בחלק הזה שכל כך פוחד להרפות כי אם ירפה אשאר לבד!
אני מקשיבה לחלק הזה, אני מרגישה בכמה מתח הוא נמצא.
אני מבקשת ממנו רגע לנוח, לעצור לרגע...
ואז שקט משתרר בי. שקט ונוכחות של הידיעה שאני -אני. שעם ובלי בן זוגי אני קיימת, שהנוכחות שלי והטוב שלי לא תלוי באיש. שאני שלמה כך או כך.
יש נשימה, יש רגיעה.
ואז יש גם הבנה.
מעולם לא באמת אהבתי את הנרתיק שלי. אני כל כך מתוסכלת ממנו, מצפה ממנו, דורשת ממנו, מתייחסת אליו כאל חור תפקודי, כאל בעיה, כאל לא מספיק. מעולם לא חשבתי לכמה רוך ולכמה עדינות הוא זקוק, ממני, לא מאיש אחר.
כמה אני לא נתתי לו את המקום הראוי, השקט, המחבר והקדוש שהוא.
ממנו יצאו ילדי, שם אני פוגשת את אישי באופן הכי קרוב שאפשר, וכל מה שאני רואה זה קירות נגועים בקנדידה?
ואז אני חושבת לעצמי, כמה אני לא לבד. כמה אנחנו הנשים מעולם לא חונכנו להכיר ולאהוב את החלק הזה בגופנו שהוא כל כך קרוב לאלוהים.
לא מצאנו את הרטט העדין של האנרגיה של מקור החיים הזה.
החלטתי שאני מקבלת את המצב. אני לא שוכבת עם אישי, יהיה מה שיהיה, כי אהבה וחיבור מתבטאים בסקס למשל, מקורם אינו בסקס. הפחד שלי מנטישה ודחיה הוא שלי, תמיד היה שם, ואני לוקחת עליו בעלות.
אני מטפלת בנרתיק היקר שלי תוך התייחסות אוהבת, בחיידקים פרוביוטיים, בשמן עץ התה, בחומץ, ביוגורט, לאט, בסבלנות. מקשיבה למה שקורה שם, לתחושות.
אני נחה, שולחת לשם אהבה ומבקשת ריפוי.
גם הטיפול עצמו התחיל בלחץ ללא שום הקשבה ורכות. אז שיניתי את הגישה.
לפחות דבר אחד אני מרגישה, שיש לי יותר כבוד לעצמי, ויותר התייחסות מכבדת לגופי.