[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מְקָרֵר ולא מַקְרֵר

מה הפירוש יחסה?

ריקם וחינם זה במידה רבה כמו יומם וצהרם. רק עונה על שאלה אחרת (איך / מתי, בהתאמה) לגבי הפועל המתואר.

[u]אז איך התרחש המעבר מ"צוהר" לצהריים?{{}}[/u]
אם אני מבינה את הטקסט נכון - דרך המילה המתווכת, צהרם.

[u]צהרם, אגב, לא חייב להיות "בצוהר", זו יכולה להיות גם יחסה דקדוקית[/u]
אני חושבת שלכך הם מתכוונים.
הם ציינו רשימת מילים שבאות עם יחסה של תואר הפועל. קשה לתרגם לדוברי עברית את מה שהיחסה הזאת מוסיפה למילה. אבל גם אצלנו, הישראלים נטולי היחסות, לפעמים באה 'ב' בצירוף לתוארי פועל (למשל - 'בכיף'). כלומר 'ב' משמשת אצלנו לפעמים בדומה ליחסה הזאת. במקום לומר 'יומם וליל' אנחנו אומרים 'ביום ובלילה'. אז באותו אופן, אנחנו יכולים להבין ש'צהרם' (עם היחסה) מתפרש אצלנו - 'בצהר'.
לא בטוחה שהצלחתי להבהיר את כוונתי...

[po]במעבה הפרדסים[/po]

אז איך התרחש המעבר מ"צוהר" לצהריים? 0-:
צהרם, אגב, לא חייב להיות "בצוהר", זו יכולה להיות גם יחסה דקדוקית (קאזוס). כמו היחסות בערבית או ברוסית (או בלטינית). כמו במלים ריקם וחינם.

לגבי 'צהריים':

[u]מבחינה היסטורית נראה שהסיומת ־ִים במילה [b]צָהֳרַיִם[/b] אינה סיומת זוגי ביסודה, כפי שעולה מהשוואה ללשונות שמיות אחרות. המילים המקבילות בערבית ובארמית צורתן צורת יחיד. בכתובת המואבית הקרויה מצבת מישע באה המילה [b]צהרם[/b] (בלי יו"ד). המ"ם מתבארת כאן כסיומת המציינת תוארי פועל, כגון [b]ריקם[/b]{{}}, [b]חינם[/b]{{}}, [b]יומם[/b]{{}}. כפי ש{{}}[b]יומם[/b] פירושו 'ביום', [b]צהרם[/b] יכול להתפרש 'בצוהר'{{}}[/u]
[url=https://hebrew-academy.org.il/2012/06/21/%d7%a6%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d/]מכאן[/url]

[po]במעבה הפרדסים[/po]

זה לא מבלבל. מדובר בחפץ שיש בו חלק מרכזי זוגי: משקף ועוד משקף, שני משקפים - משקפיים, אופן ועוד אופן, שני אופנים - אופניים.

גם מבלבל: זוג משקפיים, זוג אופניים הרי מדובר בחפץ אחד!

_באמת איך נראו כיריים בתקופה שהמציאו את המלה? זה מעניין.
המילה מופיעה כבר בתנ"ך._

נכון, אז איך הם נראו?

צוהר, לאו דווקא בתקרה.
[po]במעבה הפרדסים[/po], צודקת! עוד יותר מסקרן למה אצלנו זה בצורת הזוגי.

במילים שמים ומים, הזוגיות היא לגמרי פטה-מורגנה - המילה הבסיסית נגמרת בצליל Y, וצורת הרבים שנגזרה ממנה נראית כאילו היא בסיומת זוגי. אבל זו לא יו"ד של זוגי, היא חלק מהמילה.

[u]הממממ הרי יש שחר, בוקר, ערב, יום, לילה, הכל ביחיד. אז מה מיוחד ב"צהריים" או "צהרי יום"?{{}}[/u]
אגב, בשפות האחיות שלנו, ערבית וארמית, המילה המקבילה באה ביחיד (ט'הר, טיהרא).

[po]במעבה הפרדסים[/po]

[u]באמת איך נראו כיריים בתקופה שהמציאו את המלה? זה מעניין.[/u]
המילה מופיעה כבר בתנ"ך.

[u]ובאמת מעניין מה בעצם משמעות המושג "צהריים". הממממ הרי יש שחר, בוקר, ערב, יום, לילה, הכל ביחיד[/u]
יש שעת בין ערביים :-)

[u]כן, התלבטתי לגבי המעיים. חשבתי שדווקא יכול להיות שהם כן ידעו שיש מעי דק ומעי גס, ואולי בגלל זה זה זוגי ולא רבים.[/u]
כשנוצרה המילה מעיים, היא כללה עוד איברים חוץ ממעיים (למשל רחם).

צוהר זה חלון גבוה בתקרה שהשמש נכנסת בו בצהרי היום.

כן, התלבטתי לגבי המעיים. חשבתי שדווקא יכול להיות שהם כן ידעו שיש מעי דק ומעי גס, ואולי בגלל זה זה זוגי ולא רבים.
הרי בשביל לדעת שיש "קיבה", "מעי", "כליות" וכו', צריך היה להסתכל פנימה בתוך הגוף. בין אם מפציעות מלחמה, בין אם מלנתח גופות מתים, כך או כך, המלים נוצרו על סמך ידיעה מסוימת של האיברים שבתוך הגוף. אחרת, לא היו בכלל מלים.
גפיים הם שני זוגות.
קרביים אמרתי.
באמת איך נראו כיריים בתקופה שהמציאו את המלה? זה מעניין.
ובאמת מעניין מה בעצם משמעות המושג "צהריים". הממממ הרי יש שחר, בוקר, ערב, יום, לילה, הכל ביחיד. אז מה מיוחד ב"צהריים" או "צהרי יום"? מה פירוש המלה? על מה מדובר פה?

גפיים (ידיים ורגליים גם יחד).
קרביים (יש הרבה איברים פנימיים).

פחות מובנים לי כיריים וצהריים מבחינת המבנה הזה.

גם מעיים. קראו לזה מעיים עוד לפני שידעו על מעי גס ודק (לא יודעת אם העיוור נספר בתור שלישי :-) )
גם שוליים (לפעמים יש שניים אבל ממש לא בהכרח)
לא חשוב אבל מעניין לשים לב.

נכון, וקרביים.

להבדיל, גם ציפורניים ושיניים :-) למרות שאפשר לספור אותן...

זה לא זוגי, זה רבים מיוחד. משהו שאי אפשר לספור. זו צורה דקדוקית עתיקה.

יהודה, למה המילים: שמים ומיים הם בצורה זוגית, הרי אין בהם זוג?

ובכן, מסתבר שההפסקיות גם הופכת פתחים לקמצים, לגמרי (ואולי בכלל הייתי צריכה להציג את זה הפוך).
הנה, למשל, מהפסוק השני בתורה: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַ{{}}[b]מָּ[/b]{{}}יִם". ובפרק הבא: "וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְ{{}}[b]מָ[/b]{{}}ח". וכן הלאה.

<פרדסים>

אבל מה שידוע לי זה דווקא בניקוד הסגולי ולא בין קמץ לפתח.

נכון, בעיקרון. אבל הניקוד בתנ"ך מורכב יותר מהמקובל היום.
בפסוק שציטטת, המילה 'תפתח' מוטעמת באתנחתא - זהו טעם מפסיק חזק מאוד (בדרגת קיסר) שמחלק את הפסוק לשניים. מילה שיש אחריה הפסקה בדיבור משנה מעט את צורת הגייתה. אני חושבת שזה קורה לנו גם היום, אבל מה שבטוח - במקרא זה מתועד. בֶּטֶן בהפסק הופכת ל-בָּטֶן, וגם תִּפְתַּח הופכת ל-תִּפְתָּח (בעבר היו שומעים את ההבדל).

<{{}}[po]במעבה הפרדסים[/po]{{}}>

אקדמיה קבעה כללי ניקוד לפי התנ"ך.

זה פסוק מתהלים, המקרא לא כפוף לאקדמיה :-)

צהרים טובים
בתפילת שמונה עשרה אומרים "ה שפתי תפתח" והניקוד שתחת האות חי"ת הוא קמץ
מה שאני יודע הברה סגורה מוטעמת בפועל היא בניקוד פתח.
למה כאן זה שונה?
מה שאני יודעת

[u]פעם זו היתה הצורה הנכונה בלעדית[/u]

אגב, לא חושבת שאי פעם ניקדו את זה בקמץ תחת הנו"ן. אבל יכול להיות שזה היה שלב בדרך... תשלום דגש בלי הנמכת תנועה...

למיטב ידיעתי, ויכול להיות שאני לא מדייקת,
פעם זו היתה הצורה הנכונה בלעדית.
הנמכת תנועה שקשורה לתשלום דגש או משהו כזה.
האקדמיה קיבלה את הצורה נַהָג כבר לפני כמה וכמה שנים, ולפני קצת פחות שנים זו נעשתה הצורה המקובלת והעדיפה, והצורה נֶהָג נחשבת מיושנת.
(עכשיו מנקדים את זה כמו את כל המקצועות במשקל קַטָּל מינוס הדגש. קל לזכור. הגיוני בסך הכל. מההחלטות הפחות גרועות של האקדמיה בעיניי)

ערב טוב
ראיתי כותבים "נהג" עם סגול תחת האות נון ולא בקמץ.
האם זה נכון?

סגול לפני ה' בסוף מילה, בכל הזמנים חוץ מציווי, בכל הבניינים, בכל שמות העצם שאינם נסמכים -
פרק לאלה ש [po]במעבה הפרדסים[/po] ציינה.

האם זה דווקא בזמן הווה או בכל הבניינים?

_פועל בציווי - צירה (בְּנֵה);
שם בסמיכות - צירה (מוֹרֵה דֶּרֶךְ);
כל השאר בסגול (מוֹרֶה), חוץ מקבוצה קטנה של חריגים - אַיֵּה, אַרְיֵה, הִנֵּה, הַרְבֵּה, עֶשְׂרֵה_

ערב טוב
יהודה שואל, האם מישהו יודע למה "מורה או עולה" מנוקד בסגול ולא בצירי?

אלמוני,
יעלי ענתה לך. קריאה בתגובה שלה תענה על שאלתך.

[u]את יכולה להפוך למשפט "תלמיד עם יכולות לימודיות"{{}}[/u]
זו שאלה? אתה שואל היא מוכנה להפוך את ההיגד הזה למשפט עבורך?

את יכולה להפוך למשפט "תלמיד עם יכולות לימודיות"

משפט זה היגד שמספר משהו. קורה בו משהו. זה לא חייב להיות פעולה. אבל צריך להיות נושא ונשוא. משהו שקורה אתו משהו.
"תלמיד עם יכולת לימודית" זה כותרת. זה מבקש המשך. אוקיי, תלמיד עם יכולת לימודית, ש...? ו...?
"לתלמיד יש יכולת לימודית" זה כבר משפט. אמרנו פה משהו. זה עומד בפני עצמו.

אין בו נושא ונשוא.

אפשר לנמק ?

זה לא משפט.

שלום
האם המשפט הזה תקין "תלמיד עם יכולת לימודית" להבנתי "יכולת" זה שם שם פעולה ולא פועל אז המשפט הוא שמני.
וגם אם המילה"עם" מפרידה ביניהם כי לדעתי במשט פועלי זה לא היה תקין?

קטונתי, אבל נדמה לי שגם הסגול נחשב תנועה גדולה (או שקוראים לזה "מלאה"?) כשבאה בעקבותיו ה"א שותקת.
[sup]תפילה[/sup]

לכל כלל יש יוצאים מהכלל

תודה
אבל אני יודע תנועה פתוחה מוטעמת תבוא תנועה גדולה.

פועל בציווי - צירה (בְּנֵה);
שם בסמיכות - צירה (מוֹרֵה דֶּרֶךְ);
כל השאר בסגול (מוֹרֶה), חוץ מקבוצה קטנה של חריגים - אַיֵּה, אַרְיֵה, הִנֵּה, הַרְבֵּה, עֶשְׂרֵה.

שבוע טוב
המילה "מורה " ועוד מנוקדת בסגול.
האם יש כלל מתי משתמשים עם ציירה ומתי עם סגול?

לא. שם התואר נודע מנוקד בקמץ, אם יש לפניה בלתי ואם אין.
מה שמנוקד בפתח זה הפועל נודע בעבר. "מעולם לא נודע להם ש..."
אבל אם זה פועל לא יכול לבוא לפניו בלתי.
כך שאם ראית את הצירוף בלתי נודַע, בפתח, זו כנראה טעות.

אז למה המילה "בלתי נודע" האות ד היא בפתח

למה שיהיה בפתח? זה לא פועל אלא שם תואר

ערב טוב.
יהודה שואל, למה הניקוד במילה "בלתי נודע" האות ד בפתח "נודע" הוא בקמץ?
תודה רבה

המשפט: בסיפור סיפור על סיפור מובא שהסליל התחכך עם המון, ויש כאלה שהדפו ויש כאלה התחבקו עם הסליל.
האם המשפט הזה תקין: מובא זה הנשוא אבל מה הנושא וכן נכון לומר בסיפור סיפור על סיפור?

מוסיפה: מילים במשקל יחיד מלעילי הן מאוד מאוד נפוצות בשפה, ובריבוי הן תמיד מלרע.
למשל -
כֶּלֶב - כְּלָבִים
גְּבֶרֶת - גְּבָרוֹת
שַׁפַּעַת - שַׁפָּעוֹת
נַחַל - נְחָלִים

העניין הוא שיש משקל שונה למילה ביחיד וברבים. זו לא אותה חיה.
צַלַּחַת, מלעיל, משקל של מילה יחידה.
צַלָּחוֹת, מלרע, משקל רבים.
אני חושבת שאין בעברית אף מילה עם סיומת ריבוי -וֹת במלעיל. אין משקל כזה (לגבי סיומת הרבים - ִים זה קצת יותר מורכב).

שלום
המילה "צלחת" צלחות" הוא בהטעמה מלעיל או מלרע.
הניקוד במילה צלחת הוא תח והניקוד בצלחות הוא קמץ.
למה?

בינוני נקבה משורש ג-ו-ל בניין הפעיל - מְגִילָה (=שְׂמֵחָה).
כל קשר בין הבינוני הנ"ל לבין שם העצם מְגִלָּה - מקרי בהחלט.
מְגִלָּה היא אכן משורש ג-ל-ל, כפי שכתבת, אבל היא שם עצם. לא פועל ולא בינוני, ואין מה לחפש אותה בלוח נטיית פעלים.

תסתכלי באתר של האקדמיה ללשון ןבנטיה הפעלים.

חן חן.


[u]ראיתי באקדמיה שזה בנין הפעיל שורש גול[/u]
הא? 0-:
איפה נכתבה האמירה המשונה הזאת? אפשר לקבל קישור?

[po]במעבה הפרדסים[/po]

שבוע טוב
מגילת אסתר- מה השורש של מגילה . ראיתי באקדמיה שזה בנין הפעיל שורש גול.
לי זה לא מובן , היה נראה לי שזה מלשון לגלול?
מה אומרים החברים?

את ממש תותחית

ההברה השנייה ב'נקרא' - פתוחה. האל"ף נכתבת אך לא נהגית. ההגייה זהה להגייה של 'נקרה'.
רואים את זה גם בהטיות: נִצְ[b]בַּעְ[/b]תִּי - הברה סגורה בשווא נח, ואחריה דגש קל; נִקְ[b]רֵא[/b]תִי - הברה פתוחה, אל"ף אילמת בלי ניקוד, אין דגש.

בעברית החדשה, לפחות הגרסה האשכנזית השלטת, גם לעי"ן אין ייצוג בהגייה, וגם 'נצבע' בעצם נחתמת בהברה פתוחה. אבל הניקוד נקבע כמובן לפי הגייה מקראית (ליתר דיוק- מסרנית), ובה עדיין היה ביטוי לעי"ן, גם כשאל"ף ללא תנועה התפוגגה לה.

יהודה
למה המילה "נצבע" מסתיימת עם ניקוד פתח ואילו המילה "נקרא" עם קמץ.
הרי הכלל אומר בפועל הברה סגורה מוטעמת תנועה קטנה.
שבת שלום

[u]האם יש אפשרות להשאיר את החלק "ששוחק" ואותו להפוך ללואי פשוט בלי פסוקית?[/u]
אם תשאיר את "ששוחק" תשאיר את הפסוקית...

יהודה
איך אומרים מעריך אותך במילה אחת
מעריכך? האם זה נכון?

אבל את פשוט קצרת את המשפט
האם יש אפשרות להשאיר את החלק "ששוחק" ואותו להפוך ללואי פשוט בלי פסוקית?

כולם דיברו על המשחק של אתמול?

פלונית
המשפט "כולם דיברו על המשחק ששוחק אתמול"
איך הופכים את המשפט למשפט פשוט עם לוואי.

יהודה
דבר תורה לפני שבת. מי יודע לנתח את המשפט שיצביע?
כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם.
כ מתחילה פסוקית אבל מה המשפט העיקרי. וכן ולא יהיה בהם האם זה משפט פשוט?
שאלה רק לתותחים

אה. לא הכרתי את המונח "צירוף יחס".
עדיין לא יודעת איך לענות על השאלה.
זה נראה לי מובן מאליו מתוך המשמעות.

נראה לי שמה שמבלבל אותו הוא הבי"ת בתחילת 'בראותו' - הוא שואל איך לדעת אם להתייחס אל המילה כצירוף יחס או כשם פועל.
(סליחה שלא עוזרת מעבר לזה, לא מוצאת את הידיים והרגליים בתחביר התיכוני הזה.)

בין מילת יחס לשם פועל?
לא בטוחה שמבינה את השאלה.
יש קושי להבדיל?

טוב. אולי היית המורה שלי.
אבל לעצם השאלה איך יודעים להבדיל בין שם יחס לבין שם פועל?

לצערי הדקויות האלה לא מספיק מעניינות אותי בשביל שאעשה הסבה ללשון :-) אולי חבל כי הבנתי שיש ביקוש למורים.

הבנתי. אבל איך אבל לדעת "בראתו" זה שם פועל ולא מילת יחס.
וכן היום מלמדים שם פועל מתחיל פסוקית מצומצמת.
אולי תעשי הסבה ללימודי לשון

אני חושבת שמבחינה תחבירית המשפט מתחיל בפסוק הקודם:
"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו. בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם"
לפי הבנתי, בפסוק ד אין בכלל נושא ונשוא, שניהם נמצאים בפסוק ג. "בהראותו" זה לא לא ממש פועל אלא שם פועל (מקור לא נטוי), ולכן לא נראה לי שיש פה פסוקית עם נשוא, אלא איזשהו תיאור מורחב שלא יוצא מכלל משפט פשוט.

ערב טוב
במגילת אסתר כתוב " בהראתו" האם זה נושא ונשוא
כי תמיד "את" זה מושא?

וזה בהחלט לא שם עצם.

גם פועל וגם תואר.
הצרות שלך לא מעניינות אותי - פועל.
הסרט שראיתי אתמול היה מעניין מאד - תואר. זה

יהודה,
האם המילה "מעניין" מעניינים "זה פועל או שם עצם עצם.
אני צריך דוגמאות?
תןדה

כוסות פנויות?

לא אומרים ממזמן.... 😁

אצטרף למה שנכתב פה לפניע על דברים שהם כבר לא טעויות. "כל מילה בסלע" זה כבר לא טעות בעיניי. ממזמן.
כמו ש"איש באמונתו יחייה" זה לא טעות, רק כי המקור הוא "צדיק באמונתו יחייה" שמשמעותו הפוכה.

ביטויים כמו "כל מילה בסלע" לא נכונים. צ"ל" מילה בסלע שתיקה בתרי" כלומר משמעות הביטוי הוא ששתיקה שווה יותר ממילים... וההוראה היא ההפך כשמעוותים זאת כך.

אני לא אוהבת גם את הביטוי "יהי זכרו ברוך" לא בגלל שאינו נכון דקדוקית, אלא כי הוא טיפשי בעיני. שאנו מקווים שזכרו של המנוח יהיה ברוך?

אגב, ממליצה על הספר "מילון הצירופים" של רוביק רוזנטל. מקיף מאד, מעניין ומהנה.

אוי נו, סליחה. העתקתי מוויקיטקסט, ומסתבר שהטעמים לא עוברים לפה. אז תאמיני לי (-:

במלרע, במלרע.
"וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלׇפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה [b]וְנֹעָ֔ה[/b] חׇגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה"
יש על העי"ן טעם (זקף קטון) = זו ההברה המוטעמת.

עד כמה שידוע לי, "נועה" במלעיל עוד מהתנ"ך, לא אמור להיות במלרע.

ודולב, בדיוק כמו אורן.
מִלְעֵיל מִלְרַע
ויקי:
ההטעמה היא אחד ממאפייני הגיית העברית. בעברית, טעם הנופל בהברה האחרונה של המילה מכונה מלרע (כלומר מלמטה). טעם הנופל בהברה הלפני אחרונה של המילה מכונה מלעיל (כלומר מלמעלה). מרבית המילים בעברית מוטעמות מלרע, אך ישנן מילים כמו המילים "פסח" או "ארץ" שמוטעמות מלעיל. בעברית בת זמננו, בניגוד לעברית הקלאסית, יש גם מילים המוטעמות בהברה השנייה או השלישית שלפני האחרונה; למשל, המילה "קיבוצניקים" מוטעמת בהברה השלישית שלפני האחרונה (מלעיל דמלעיל).
צהוב:
"אין מה לדאוג: דאגה לא תחסר", תודה שמספרים לי.

י הכללים - במלרע.
אבל בפועל אנחנו אומרים שמות במלעיל.
להרגשתי זו דרך טובה ליצור בידול בין המלה במשמעותה המקורית לבין הפיכתה לשם.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

כינוי השמות :נועה , חיה , חדווה
במילעיל או במילרע
נא תשובה
שבת שלום