טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

שליחת תגובה

הכלל הוא הפרט
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 03 ינואר 2015, 20:02

חשבתי שראיתי פאטה מורגנה אבל אז עשיתי 1+1 ויצא לי 2...

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 03 ינואר 2015, 18:08

חיפשת ולא מצאת אל תאמין

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 02 ינואר 2015, 23:56

אח, גם אני נכנסתי עם תקוות. נו??? העם מצפה.

ובלי קשר: אולי את זוכרת באיזה דף שלך סיפרתי על "למזלי חליתי בטרכומה"? חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תפילה_לאם » 02 ינואר 2015, 12:32

אוי, כבר חשבתי שכתבת לנו איזה סיפור חדש לשבת.

שבת שלום! @}

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 02 ינואר 2015, 06:39

תודה שלי |L| רק עכשיו ראיתי.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 29 אוקטובר 2014, 23:14

בלי קשר לגננות, שהן (גם ממרחק הזמן) בכלל לא ״עם״,
את, בכלל ובשום אופן לא ״אנחנו״.
את אחת טרנקילה, שאין שניה לה. :-)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי עוד_סיפור_אישי* » 11 אוקטובר 2014, 05:31

אין. מעכשיו בתור בסופר דממה. לא מוציאה הגה. אולי - בא לי מסטיק, איזה טעם כדאי?

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 09 אוקטובר 2014, 11:25

בסופר, בתור, עגלה מאחורי פוגשת עגלה שמאחוריה והם מחליפים ברכות זוג צעיר שנראה חמוד ואמא עם ילדה שנראית עייפה. כנראה שהם בני אותו ישוב, מאחד הישובים הקטנים והמפונפנים שבסביבה שלנו. אזניי נדרכות כבר אוטומטית כי תמיד יוצאים סיפורים מההמתנות האלה. ואז הוא שואל "תגידי מה קורה אצלכם? צריכים אנשים? אני רוצה לעבוד" התעכבתי לשים לב איך שיווה ל"אני רוצה לעבוד" נימה קלילה כזאת של איזה קטעים איתי, איזה מגניב אני, שבא לי לעבוד, אה? אה?" אבל עדין. כאילו אומר בואי לא נהיה כבדים. אין לי עבודה, נכון, ואני צריך לשאול ככה, נכון, אבל לא בא לי להיות כבד עם זה ואני פשוט שואל אותך, ככה.
היא דילגה על כל הפרשנות הארכנית שלי ומיד ירתה "המקום שלנו דוחה. אל תעבוד אצלנו. הבעלי בית זוועתיים. "
למה? הוא שואל בעדינות, ואני מוסיפה ברעש רקע בדמיוני "למה? מה זוועתי בהם? אני מסתדר עם זוועתי, אני בא לעבוד, אני בנאדם נוח, אני חייב עבודה, כמה זוועתיים הם?" ובזה היא דווקא כן מבחינה ועונה לשאלה שלא נשאלה "זוועתיים. אני אומרת לך. מגעילים" (אני קצת מופתעת שהיא מדברת כ"כ בקול רם על המעסיקים שלה, ככה באמצע הסופר), והיא ממשיכה: "מנהלת מפעל שהיא גננת. אתה מבין? גננת! וחושבת שהיא יכולה להיות מנהלת מפעל! עם כל הכבוד, גננות שישארו במקום שלהן! שיחליפו חיתולים וינגבו נזלת!"


זה רגע כזה, שמישהו מבודח לאללה מגיש לך אותו על מגש, ומחכה, עושה פרצוף רציני, ומחכה. ואומר מה שתעשי זה בסדר. הנה. תבחרי. כל בחירה בסדר."
ואני בוחרת, ומסתובבת אליה (כי אל השיחה הקשבתי עם הגב אבל היא התנהלה לי ממש בעורף),
ומחייכת אליה, ואומרת לה בשקט שהשתרר: "אני גננת. ואנחנו עושות יותר מזה. "

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 03 אוקטובר 2014, 18:39

איזה כיף לי. תודה.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טדליק_נהנאנע* » 03 אוקטובר 2014, 16:01

עינגת לי את ערב יום הכיפורים. (מצווה משולשת, כי במקרה זה גם יום ההולדת העברי והלועזי שלי השנה. ואני לא בת 76).

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 03 אוקטובר 2014, 12:43

את פשוט מופלאה
לגמרי!

(יש לי עוד מחשבות, אבל בינתיים לא יכולה להתעלם מזה:)
כי אני בנאדם רוחני אני. אני בנאדם מושפע. וכל דבר שיגידו, עם קצת רצון טוב ייראה לי בסוף הגיוני.
הצחקתי אותי נורא:-D

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי פלוני_אלמונית* » 03 אוקטובר 2014, 11:05

יראת עצי ענק אפשריים ניבטת אליו בתוך לבו.
נהדרת <3

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי נטע* » 03 אוקטובר 2014, 10:45

מצאתי את עצמי. התרגשתי. תבורכי, מרחיבת אופקי הנפש שאת.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי דנד_י* » 03 אוקטובר 2014, 09:38

וואוו...

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי אמא_לילי* » 03 אוקטובר 2014, 07:55

זה כל כך תאור מדוייק של בנזוגי ...
שנה טובה!!

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 03 אוקטובר 2014, 00:27

את פשוט מופלאה (-:

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 03 אוקטובר 2014, 00:08

בראש השנה נסעתי לבקר את עצמי
והיה טוב מאוד.

פעם אמרו לי, שאנשים מתרגשים מדברים שאנשים אחרים כתבו כי הם פוגשים שם את עצמם.


אחת הדרכים בנסיעת ראש השנה הובילה לבקר אדם שאני אוהבת מאוד, מאוד מאוד.
לא אהבת אשה, או אהבת אם, אפילו לא אהבת אדם באשר הוא טהורה שכזאת. אלא סתם באהבת עצמי. פעם זה היה קורה לי הרבה וכעת אני מבינה עד כמה זה יקר המציאות, לפגוש בתוך מישהו אחר את עצמך ולהגיד לו היי.
בקיצור, מה שאספר עכשיו על האדם הזה דווקא בכלל לא דומה לי.
הוא, האדם הזה, מתנסה בכל כפירה אפשרית מאז שאני מכירה אותו. כפירה באל שלנו כפירה באל שלהם, כפירה באושו כפירה בוואגאנים, ואפילו באין אלוהים של גרושתו האתאיסטית, כפירה.
ועכשיו, בצוק העתים כשכל האלים כבר מחוקים, וכל האמונות כבר נרצצו ונרמצו, יש תאוריה חדשה:
(עכשיו לא תגידו, הבנאדם איש משכיל, רחב יריעות דעת מאופק עד אופק, את רוב אוצרות התרבות המעודנים שרכשתי קירבה אליהן רכשתי ממנו, אנין מוסיקלי, טהרן וורבאלי, ובכלל, חמוד באמת, ),
והיא: אנחנו כלי שרידה לגנים. ותו לא.
שום דבר אחר לא היה לפני ולא יהיה אחרי.
הגבתי בביטול וחיוך מורגלים בשכאלה. ניסיתי קצת, מה עם רוחניות גבוהה, רמזתי, מה עם המקור העליון של מוסיקה, התחננתי, מה עם תפילה בין היחיד לעצמו, והוא בשלו, בחיוך ניצחון ובניפנוף באיזה ספר,
שום דבר, הוא אומר לי. אין כלום. אנחנו מיכלי שרידה של גנים, וכל השאר זה נסיונות שלנו להסביר את זה לעצמנו כדי שנוכל לחיות ולא למות מחוסר תוחלת.

טוב. מה תגיד?
וככל שאתה לא אומר כלום, כך מזדחלת לתוך שמחת החג שלך מין עגמומיות מאיימת, קצת כמו הכלום בסיפור שאינו נגמר אבל פחות נשמע ופחות נראה אם כי לא פחות מאיים. כי אני בנאדם רוחני אני. אני בנאדם מושפע. וכל דבר שיגידו, עם קצת רצון טוב ייראה לי בסוף הגיוני.
ואני קולטת שזה מפחיד. חיוך ההקלה שבו הוא מדבר על כך מלחיץ אותי. הקלת הגילוי אחרי שבעים שנה, או יותר נכון הקלת האישור, כי הרי ידע היטב כל העת, שאין שום טעם בכלום והכל הבל ואין סיבה נעלה או מקור עליון לדברים, כל זה , איך לומר, למרות בטחוני העצום בטעם החיים, לא בא לי טוב.

אז הלכתי להכין לי סנדביץ' והשקפתי אל הגינה ושם, מתחת לחלון, על האדמה, לאורך הגדר, הבחנתי בהם, מסודרים בשורה מוזרה, חבורת יצורים חומים אגרופיים בולבוסיים כאלה. חקרתי אותם בעיני ממרחק שוב ושוב ולא הצלחתי להבין מה הם.
"מה זה שם?" קראתי אליו לבסוף. מה זה איפה? ענה. שם ליד הגדר, על האדמה, החומים העגולים האלה.
אה, אלה גרעינים של אבוקדו. אני לא מסוגל לזרוק אותם.

כך ענה, ולבי הוצף בשמחה מוזרה והקלה גדולה . הוא לא מסוגל לזרוק אותם. כל הפלצף הזה והוא לא מסוגל לזרוק אותם. יראת עצי ענק אפשריים ניבטת אליו בתוך לבו.
זה כי אתה, בן האדם, דתי לגמרי. זה מה שאתה. מה זה דתי, דוס.
זהו. אני כל כך רסטינג מיי קייס.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 22 ספטמבר 2014, 06:42

הוי כמה פנים אהובות, ישר דמעות.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 22 ספטמבר 2014, 00:39

מה מה שלומך עכשיו ..בלב..בלה..בלה...
את סתם מתחזה את. את בעצם האמא האידיאלית. ואני אפילו לא יכולה לשנוא אותך. שיט.
טוב נו, קבלי בוסה . וחיבוק גדול. |L|

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תמרול_ה* » 21 ספטמבר 2014, 10:49

הוי... קשה לי לנשום.
איך שאני אוהבת את הכתיבה שלך.
שתהיי לי בריאה. את מוסיפה כאן טונות של בריאות.
ואיזה ברכה זאת שכולם רוצים לבוא אליך.
ושתהיה שנה טובה של ממש.
גם עליך הסתו השנה משפיע קצת יותר מתמיד?
אני הפעם באופן חריג ביותר פחות ששה לקראת החורף..

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי רסיסים_של_אור* » 21 ספטמבר 2014, 01:19

תמיד זה מדהים אותי איך הוא מסדר ככה את העיניינים ואז כשאנחנו כבר מאבדות כל תקוה שהתפילה תענה היא מגיעה לה מהמקום הכי הכי לא צפוי
_אבל בכל אופן, וסוף סוף לפואנטה, בתוך כל ההמולה הענקית שנוצרה, פתאום ירד אלי השקט.
אף אחד לא פנה לא ביקש לא קבל לא שאל, לא היישיר מבט אפילו._

תודה. שאת כותבת ופורטת ומדייקת ומאפשרת עם כל התתי רגשות וההסתעפויות שלהן.... {@

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 20 ספטמבר 2014, 16:26

תודה קוראות יקרות אהובות.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 20 ספטמבר 2014, 13:04

העלית בי דמעות {@

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי לי_אורה* » 20 ספטמבר 2014, 12:36

נעמת לי מאוד... כל כך!!!

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי נטע* » 20 ספטמבר 2014, 12:07

_רציתי להגיב ולהגיב ולהגיב ואז הבנתי שזה פשוט הלב שלי, עולה על גדותיו. זה הכל.
אז כבר לא צריך הרבה מילים_

זה.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 20 ספטמבר 2014, 09:43

חיבוק בחזרה.
ונעימות בחזרה.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי ציל_צול* » 20 ספטמבר 2014, 09:02

איזה עונג.
רציתי להגיב ולהגיב ולהגיב ואז הבנתי שזה פשוט הלב שלי, עולה על גדותיו. זה הכל.
אז כבר לא צריך הרבה מילים.
רק חיבוק.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי עוד_סיפור_אישי* » 20 ספטמבר 2014, 08:50

נעמת לי מאוד...

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 20 ספטמבר 2014, 07:29

יש ימים, שכל מה שאני רוצה זה להקשיב לפרפקט דיי של לו ריד ולהסכים לעצבות. פעם זו הייתה פריביליגיה זמינה לגמרי, להסכים לעצבות בתוך איזה שיר ולהימוג לזה עד שזה עובר. עכשיו זה נראה כמו מחיים אחרים. מילא להסכים לעצבות על שיר אחד, תארו לכם על תקליט שלם. מי בכלל זוכר את החוויה הזאת.
אני צריכה יותר זמן לבדי. זה ברור. איך יתכן שהדבר שבנאדם הכי אוהב ייעלם לו ככה מהחיים באופן כל כך מוחלט וקיצוני ויחזור לגרות את החושים והזיכרון פעם בשבועיים.
שישי בצהריים, אני שוטפת את כל הבית, כבדה, לא מתניעה, עצובה. ולפתע בתוך פלייליסט די תמים של ליאונרד כהן ביוטיוב מגיח הפרפקט דיי הזה. ואני נזכרת בכוח של זה, כי מיד נפתח ערוץ לעצבוביות הזאת לזרום לאנשהוא, והיא מרפה ממך סוף סוף. שורה לה בחדר בזכות עצמה, מאפשרת לי להתבונן בה בסקרנות ולהתעלם ממנה כרצוני ולחזור אליה בחיבה כדי לשמוע את השיר שוב.
בא לי שהילדים ישארו עוד ועוד המון בחוץ. להיות לבד. זאת באמת זכות יסוד כזאת, נשכחת, שהרבה מהשפיות בעולם כנראה תלויה בה.
אמא, ש' יכולה לישון אצלי היום? היא בביקור בישוב.
ש' היא ילדה שמגיע לה פוסט נפרד, אם לא ספר. בטח. איזה יופי שהיא באה. אני שמחה באמת. ובתוכי משהו מתמרמר, נו, במקום שהם ייעלמו קצת, הם מתרבים.
היא גם צמחונית. אז לצד הקציצות בשר המגניבות שכבר התחלתי להכין צריכה לחשוב על משהו צמחוני לגמרי.
הילדים משחקים בחוץ, כבר חושך, הכל כבר כמעט מוכן.
בתי הגדולה מבשרת לי בשמחה שע' באה לארוחה. איזה כיף. ע' היא נערה חכמה ואהובה כאן בבית הזה ותמיד משרה אור מיוחד על ארוחת שישי.
לפתע קול שמתחזה להיות בס גברי וקשוח שואג בשמי משביל הגישה. שני בנים מהכתה וחברים טובים שכנראה מתרגשים מזה שע' הגיעה לביקור בישוב "אנחנו יכולים לאכול אצלכם היום?"
w the fuck אני שואלת את עצמי כמעט בקול רם ועונה לו "לא מצטערת אנחנו כבר מפוצצים" ובלב מוסיפה: שידרתי ליקום שאני רוצה שקט פה היום, אתה מה זה לא מכוונן, חבר.)
מה זה מפוצצים? מי כבר בא? שואל החצוף הקטן. אני מסתכלת בו. הוא גדל כאן באוירה ככ בטוחה, שאין לו ספק שכשמדובר במילוי צרכים משפחתיים, הוא יכול לדבר אלי ככה. אני מודה לאלוהים על שהילדים שלנו ככה. שמרגישים ככ נוח בחברת מבוגרים שאינם ההורים שלהם.
מפוצצים זה מפוצצים, אני עונה לו ברכות. פעם אחרת בשמחה.
ואז מתקדם מהחושך חברו המתוק, תולה בי עיניים ואומר לי "אבל מחר יש לי עליה לתורה."
כן אני יודעת, מתוק שלי, אני נמסה לשלולית קטנה תוך שחוסמת את פתח הבית ותוהה מה לעזאזל הקשר אבל גם מבינה אותו בדיוק.
ההורים שלי כל הזמן מדברים רק על זה ולא שמים לב אלי בכלל, אני לא בטוח אפילו שיש אצלנו ארוחת ערב. הוא מוסיף בעיני חתול עגולות ועצובות וננטשות.
לא! אני מגייסת את כל קור לבי, וגם מתה מצחוק למחשבה שהאימהות שלהם היו שומעות אותם עכשיו, וגם תוהה איך בדיוק התפרשה התחינה שלי ליקום קודם לקצת שקט וספייס ודיכאון חמים אני ולו ריד וזהו.

הם מתרחקים בראשים שפופים אל החושך וחוברים אל שתי הבנות שעומדות שם ליד הפנס, איך לא הבחנתי בהן קודם, איך לא הבנתי שיתכן שבעצם הן...טוב, נניח לזה.
חוזרת לקרש החיתוך, אל הכיריים, אל האורז שכמעט שכחתי אותו.
אני ממהרת להעביר אותו לאש קטנה- כמה אני שונאת לפספס את המומנטום באורז- מי מנהל שיחות תוך כדי האורז??- וחוטפת כוויה מכף ארוכה שהתלהטה שם, הכף עפה ומקפיצה בקשת מרהיבה קוביית דלורית טבולה ברוטב קוקוס וקארי ריחני וכתום טראח על הרצפה השטופה. תגידי אמא, שואלת בתי הבכורה והתומכת בעניין כן וטהור, תוך שהיא מתקינה לה זוג עגילים ארוכים ויפים על תנוכיה ומפיצה ריח נעים של משהו באויר: נראה לך שכל האנשים לחוצים ככה על האורז או שזה משהו של הבית שלנו?

נו, באמת. מה נסגר אתי. אני מתקשרת מהר לאימהות שלהם, מספרת להם על המחזות קורעי הלב שהתרחשו לפתח ביתי כמה דקות אורז קריטיות קודם, ומבקשת את רשותן לארח את שני הבנים האלה.

טלפון מהשכנה. רצית לשים מכונה, את יכולה עכשיו. אה. תודה, אני אומרת לה ומוסיפה בהשלמה שהשכינה משרה עליך בערבו של שישי "רוצה לאכול איתנו?"
וכך ישבנו, עם רב, ובתוך המולת השיחה הויכוח הצחוק וכירכוש הכלים - שכחתי לספר שברגע הארוחה עצמה הופיעה כאן מ', חבר קול מתחלף שלישי, שאף לא טרח להודיע אלא פשוט התמזג על הספה בתוך האייפון שלו ולא רצה לאכול, הרגשתי שזה כבר היה ההומור המופרז של מה שניהל את הערב הזה, אבל בכל אופן, וסוף סוף לפואנטה, בתוך כל ההמולה הענקית שנוצרה, פתאום ירד אלי השקט.
אף אחד לא פנה לא ביקש לא קבל לא שאל, לא היישיר מבט אפילו.

עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב
לכבודו תכין אמנו מטעמים לרוב
בואי בואי הברוכה
יום שבת יום מנוחה
בואי נא, בואי נא, המלכה

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תפילה_לאם » 10 אוגוסט 2014, 20:49

טרנקילה, עניתי לך בדף הבית שלי.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 10 אוגוסט 2014, 11:32

לא פירטתי. הן אמורות להיות מרומזות מהכתוב.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 10 אוגוסט 2014, 11:22

(())
גדולה הילדה שלך (-:
אח אח ההאשמה של "החרא הזה שאי אפשר כרגיל לסמוך עליו תמיד הוא מפקיר את הילדים שלי" P-: ואיך הם עולים על זה בשנייה P-: ואיזה אמא נהדרת את שאפשר בכלל להגיד לך משפט "מחנך" כזה P-:
(יש לי כמה תהיות פרקטיות בעניין הזה אבל אשמור אותן לעצמי)
(ואיפה פירטת את עמדותייך בענייני טמפונים? מה פספסתי?)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 10 אוגוסט 2014, 08:35

אמא, למה יש לך טמפון על המדף???
היא מסתכלת בי קרועת עיניים בתדהמה סלאש תוכחה סלאש עליזות מוזרה שמחשבת האם, ואם כן אז תוך כמה שניות אפשר להוריד שנים של איומים משטמה ולהט לטמיון. או לאסלה.
כשלא הייתם פה חשבתי ללכת לים אז ביקשתי מחברה, אבל בסוף לא הלכתי, אני עונה לה ביבושת כדי להבהיר שעמדותיי לא זזו מילימטר.
מה? פורץ מחדרו ילד קטן, רצית ללכת לים ולא הולכים?
הלכת עם אבא לים כבר. לא?
הלכתי, הוא מייבב בכעס, אבל לים שאני ממש שונא.
לאיזה ים?
הים של הרצליה. אני שונא את הים הזה.
למה?
כי אני סתם עמדתי, ואז בא גל, ואני טבעתי.
מה?
אני טבעתי. אני שונא את הים הזה.
מה?
אבל הרגשת את הקרקעית נכון?
אבל היית קרוב לחוף נכון?
אני ראיתי את הקרקעית.
מה?
ונכנס לי המון מים לאף ולפה, והתגלגלתי, אבל אז יצאתי.
לא הבנתי. מי היה איתך?
מה?
מי היה איתך? מי עזר לך? מי ראה אותך?
אני קראתי לאבא אבל הוא אמר רגע אז בסוף יצאתי.
מה?
כולי כבר חידודים חידודים והוא מלאט: לא אמא, אני יצאתי, הוא אמר רגע אבל אני יצאתי
ואז אני שומעת מכיוון החדר את מגלת הטמפון שואגת בזעם:
IMA! STOP! YOU MAKE HIM NERVOUS AND YOU FORCE HIM TO LIE!! STOP!

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי ריש_גלית* » 29 יולי 2014, 00:47

הי, חשבתי שאת רק בפייסבוק עכשיו. בכל אופן... מסמנת שהייתי כאן.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי מי_מה* » 28 יולי 2014, 18:28

תודה שלי. משונה איך החיים. כתבתי אז בתחילתו של רומן רב תהפוכות שהגיע אל סופו בדיוק לפני שבוע :-(

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 28 יולי 2014, 17:56

איך אני קשורה לערגליות?
מימה, התשובות כאן:
דג חתול (19.05.2011 22:22):
דג חתול (19.05.2011 22:52):

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי מי_מה* » 28 יולי 2014, 14:52

איך אני קשורה לערגליות?
מזל שתמרוש שלחה לי דש אז בעלת הבית קראה לי. היוש

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תמרוש_רוש » 28 יולי 2014, 13:08

יותר בגדר "מתעתדת"...
אוי, טדליק, הלוואי שהיה לי זמן לתעד!
אשרייך

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי ביישניתית* » 28 יולי 2014, 00:28

חוששתני שאני לא עושה ולא הווה. יותר בגדר "מתעתדת"...

LOL הצלחת להינצל גם מההגדרה הבינארית הזו....

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טדליק_נהנאנע* » 28 יולי 2014, 00:11

תמרוש רוש, מצבך נפלא.
חוששתני שאני לא עושה ולא הווה. יותר בגדר "מתעתדת"...

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 27 יולי 2014, 15:14

|L| תודה לכולכן.
(משוגעות)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תמרול_ה* » 27 יולי 2014, 06:04

<אני מתכוונת, איזה כיף לקנא ככה>

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי מיקה* » 26 יולי 2014, 19:56

קנאת סופרים, זה מה שיש לי בגללך. איזה כיף!>
אני מתכוונת, איזה כיף לקנא ככה>
סיפור אליפות.
יא טרנקילה אחת, הלוואי שהייתי מכירה אותך. מי בימינו עוד אומר "אל תשחתי את זמנך"? הגנבת אותי לעומק.
ואני עשיתי פאזל מכולן, מקינאה : )

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תמרוש_רוש » 26 יולי 2014, 17:02

<אני מתכוונת, איזה כיף לקנא ככה>

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תמרוש_רוש » 26 יולי 2014, 17:01

<קנאת סופרים, זה מה שיש לי בגללך. איזה כיף!>

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תמרוש_רוש » 26 יולי 2014, 17:01

_ואז עולה קול ממעמקי הפוף ואומר:
אין דבר כזה לא לעשות כלום. גם אם אתה לא קיים, אתה עדיין עושה את זה._
איזה פשוש.
מזכיר לי את המשפט הזה: גברים עושים, נשים הוות
(שטות גמורה, כי גם אני עושה ולא הווה, או הווה בקושי, אבל מי סופר)
יא טרנקילה אחת, הלוואי שהייתי מכירה אותך. מי בימינו עוד אומר "אל תשחתי את זמנך"? הגנבת אותי לעומק.
וד"ש ל מי מה |נשיקה|

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי ציל_צול* » 26 יולי 2014, 12:33

סיפור אליפות.

לזכותי ייאמר שלא שאלתי את המלצרית השמנמנה אם היא בהריון.
לזכותך ייאמר גם שהיית אמיצה. ורק בגלל שזה לא נגמר כמו שצפית זה נראה לך כמו משהו להצטער עליו קצת.
אבל באותה מידה זה היה יכול להיגמר אחרת ואז כוונתך הטובה היתה ניכרת.
אז אני נושאת מהסיפור הזה את הכוונה הטובה והחום שנבע מהלב שלך וממש בטוחה שלמרות המבוכה זה לגמרי עבר הלאה.
לאיש שאיתי יש גם חבר כזה והמון פעמים רמזו להם באותו כיוון. ועם השנים נוצרה להם מן גאווה כזו מהרמיזות האלה והם לגמרי בחיוך מול זה. אז זה מה שעובר כשמתכוונים לטוב.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 25 יולי 2014, 23:37

תודה לשתיכן |L|

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 25 יולי 2014, 20:18

מקסים (-:

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 25 יולי 2014, 19:55

_בשלב הזה אני כבר מרוחה כולי לכדי שלולית מבוכה אל תוך השולחן.

רציתי להביע תמיכה במה שנראה חריג בשטח, מוסיף הפה האידיוטי שלי להפיק מרגליות...

לזכותי ייאמר שלא שאלתי את המלצרית השמנמנה אם היא בהריון._
צחקתי בקול רם! :-D

(כבר זמן רב אני לא שלמה עם ההתאפקות.)
סחתיין עלייך טרנקילה. |L|

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 25 יולי 2014, 19:22

הוא מייבש תור שלם, ולא מרגישים אפילו אדווה של תלונה מהממתינים.
"ג'יימס הלך לחפש לעצמו משהו שהוא צריך..." אמר בחגיגיות לקופאית, והניף יד עדינה בכיוון המשוער של מה שכולנו, אני ושתי העגלות העמוסות לפני, דמיינו כאגף ההגיינה האישית.
הוא לבש בגדים עדינים ובהירים, ונעל נעליים רכות מתוך נופש צרפתי.
הקופאית הנהנה באישור משועמם. היא בכלל ערבייה, ולידה התערמה ערימה של עיתונים שנשאו פנים, פנים, פנים. זה לא קשור לסיפור.
ואז הגיח ג'יימס, עבר על פני העגלות שלנו, תרבותיותו הזרה לא משערת כלל את דבר המחווה שהוא מקבל כאן, שלוש עגלות בתנועה בלתי נראית של כבוד לחוסר השייכות של כל המופע הזה, ואף טרוניה. אפילו לא אנחה ואיזה נו במת סמלי. כולנו מהופנטים אל המראה הזהה , בגדים רכים, נעליים נוחות להחריד, תנועות ידיים עדינות שמשייטות באויר בלי לגעת בו.
מצאת מה שחיפשת, ג'יימס? מתעניין בנחת מיודעינו הראשון, בשפת לעז גרמית כזאת, לשמחתנו הצופים שמרגע לרגע לא מתאכזבים.
או, כן כן, עונה לו ג'יימס בגרמיות מעט שונה, אך אדיבה מאוד ואדישה לחלוטין לעיכוב ההיסטרי של כל התור, ומנופף אל הקופאית קופסא נעימה למראה כלשהי, (מה, באירופה או מאיפה שאתה בא לא נותנים לקופאית ביד להעביר את הברקוד??) היא משתפת פעולה ושומרת על האוירה האצילית ולא דורשת אותה אלי ידה.
והם הולכים משם מעדנות, כתף אל כתף, מתואמים להפליא בתנועתם, זוהמת העגלות וזיעת האנשים והרעש הבלתי נסבל שקורא למישהו לאגף המשהו, לא נוגעים בהם. האחד מדבר והשני מטה ראשו בחמדה להאזין ומהנהן בהסכמה , ואין להם תיק, והם בכלל בנופש צרפתי.

מאוחר יותר, בחומוסיה הצפופה, הו! הפתעה.
מנוד ראש, החלפות חיוכים, אנחנו כבר מכירים, הרי.
ג'יימס הלך רגע לשירותים, הוא מסביר לי באדיבות.
אוה! אני מסתכלת בדאגה אל צלחות החומוס החצי מלאות שלפני.
הו, לא לא. זה לא החומוס, יש לו...אה...הוא פשוט היה צריך ללכת לשירותים.
מטיילים כל היום, את יודעת איך זה...
הוא כל כך עדין ומלא ביטחון וגינונים. אני לחלוטין משתכנעת שבני מעיו של ג'יימס הם נושא שיחה לגיטימי, שבלי ספק קרב בינינו.
נוצרת שתיקה נעימה, אם אפשר לדמיין שתיקה נעימה ברחוב ראשי על מדרכה.
הוא מרים מבטו ומסתכל אלי בחיוך אדיב ונעים. באמת, כל כולו אדיבות ונעימות. מדי פעם הוא מרים מבט מהורהר בכיוון השירותים וקמט דק של דאגה מעיב על אדיבותו הנעימה.
ג'יימס הוא הבן זוג שלך? אני שואלת אותו בחיבה.
(כבר זמן רב אני לא שלמה עם ההתאפקות. כל כך אנחנו מנומסים, שמפספסים אינספור הזדמנוות לחזק ולתמוך במי שמעז. כל מיני העזות. לא רק כאלה. להגיד סחתיין עליכם. להגיד אני אתכם. להפגין אהבת אדם לאדם באשר הוא. )

הוא תולה בי את עיניו הבהירות.
לא, הוא לא בן זוג שלי.
אוי סליחה אני מתנצלת.
הוא ממשיך להביט בי.
אני מתנצלת זו שאלה נורא פולשנית.
כן, הוא אומר ברכות כזאת, שיש בה פליאה. עדיין תולה בי את מבטו
אני מתנצלת. אתם פשוט נראים כל כך נינוחים ביחד. אני מצטערת ממש. סליחה.
אנחנו עובדים ביחד. אנחנו חברים כבר שלושים שנה. אני הטרוסקסואל מוצהר.

בשלב הזה אני כבר מרוחה כולי לכדי שלולית מבוכה אל תוך השולחן.

רציתי להביע תמיכה במה שנראה חריג בשטח, מוסיף הפה האידיוטי שלי להפיק מרגליות
אנחנו נראים חריגים בשטח?
אה...לא, ז"א, ברור שלא, פשוט זה לא רגיל לראות שני גברים שנוח להם ביחד. אתם כנראה חברים מאוד טובים.
כן. אנחנו חברים מאוד טובים.

לזכותי ייאמר שלא שאלתי את המלצרית השמנמנה אם היא בהריון.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 22 יולי 2014, 23:36

כן...ברוח הזמן.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 22 יולי 2014, 23:25

על ראש הגבעה, עומד איש צבא, ולא יכול לרדת, כי יש לו גרדת (-:

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 22 יולי 2014, 21:03

ילד אחד בגן שלי עמד במרכז השטיח ושר ברגש ובריכוז : "על ראש הגבעה עומדת פרה פותחת סוגרת ת'תחת שלה. בא החז.."
מקצה הגן עטתי עליו כמו האמא בסרט החומה של פינק פלויד "חמוווווווווווווווד, רגע, רגע, זה לא שיר שמתאים לגן שלנו, טוב?"
והוא, במתיקות אין קץ, תולה בי זוג עיניים ענקיות ונבונות, עמד משירתו, אמר לי "טוב", פנה אל דלת הגן, פתח אותה, יצא, סגר אחריו, ומהחלון ראיתי אותו עומד על שביל הכניסה (במקום שהוא בהחלט עדיין לא "הגן שלנו"), ובידיים פשוטות לצידי גופו כמו בשירת התקווה, בסנטר מעט מורם, פתח שוב: "על ראש הגבעה, עומדת פרה..."

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 22 יולי 2014, 20:57

(-:
(כותבת כרגע מה"עולם": המממ. לא מסכימה איתה. ממש לא מסכימה איתה. אולי היא צריכה לטייל קצת בעולם ולהכיר אנשים)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 22 יולי 2014, 19:33

את יודעת אמא, הדברים שמקשרים בין כל האנשים בעולם זה הדברים המטומטמים שאנחנו עושים, ומוסיקה. זהו.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי יעל* » 17 יולי 2014, 10:34

את הערגליות כולן זוכרות
ברור :-)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 17 יולי 2014, 09:18

אז אם כבר...ערגליות תות :-)

<שמרנות>

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 17 יולי 2014, 09:03

המילים שלך, חודרות ישר ללב, ונשארות חקוקות בראש.. אבל הגזמת , את הערגליות כולן זוכרות. (תשאלי את מימה, למשל).
|L|

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 17 יולי 2014, 01:18

:)
(איזה מין זיכרון מופלא יש לך? >

ותודה, טנא מלא כוכבים.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 16 יולי 2014, 23:51

התמוגגתי מהפילוסוף המתוק..
תוך כדי, חלפה מחשבה: ״אה, נכון, הוא צעיר מכדי שתשלח אותו לקנות לה ערגליות שוקולד, לבדו.״ ;-)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טנא_מלא_כוכבים* » 16 יולי 2014, 21:45

נפלא. תודה.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 16 יולי 2014, 21:11

ניסיתי לנמנם על הספה ולא להרשות מחשב, בו זמנית.
שתי האחיות הגדולות שלו חתכו לענייניהן.
אולי תעבוד בחוברת החדשה?
אולי תבנה בטיק טק?
אולי תרכיב במשחק קשקשים?
אולי פלסטלינה?
תעשה אוריגמי? אולי תישן? אתה רוצה לישון?
לא, לא, לא ולא. צונח לידי על הפוף. לא רוצה כלום.
טוב, אז אל תעשה כלום. אני נחה.
משתררת שתיקה. איי איזה כיף. מפנה פנים לקיר, מתמזגת עם המזרון שמתחתיי. שששששקט. לישון.
ואז עולה קול ממעמקי הפוף ואומר:
אין דבר כזה לא לעשות כלום. גם אם אתה לא קיים, אתה עדיין עושה את זה.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 22 יוני 2014, 22:44

הלכנו לישון עם בגדים, וקמנו, באמצע הלילה, ויצאנו אל האוטו, ונסענו להקרנה המיוחדת של המשחק על מסך ענק. הבאתי איתי שמיכה וילד מאושר, מצאנו מקום נוח, ואוירת החגיגה לגמרי השכיחה שאני מפסידה שעות שינה יקרות שלי, אהובות שלי, שעות שינה שלי, ויוצאת מהמיטה, אוי אלוהים, בלילה, כדי שהילד הזה יראה את המשחק על מסך ענק.
ישר נזכרתי בהוא שכתב: "אמהות הן הגיבורות של החיים".
ואיך רק את יכולה להגיח מחוויה כזו עם ציטוטים מחייכים שכאלה.
תעדכני כשאת פותחת את המתנה, כי לא כ"כ הבנתי :-]

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 22 יוני 2014, 21:50

_בילדותי קראתי רומן היסטורי שהתרחש בזמן גלות ספרד, או קצת לפני או קצת אחרי. אינני בטוחה.
דון יצחק אברבנאל הוזכר בו, ונכתב שבית אברבנאל הוא מצאצאי בית דוד_
יכול להיות "ישראל בגולה" בשלושת הכרכים מאת יעקב חורגין? או "בית אגולר"? (-: (מתכוונת לקרוא שוב את חורגין בקרוב, אבדוק אם הוא הופיע שם)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי אמא_של_יונת* » 22 יוני 2014, 18:10

רק עכשיו קראתי ולכן אני מגיבה באיחור.
בילדותי קראתי רומן היסטורי שהתרחש בזמן גלות ספרד, או קצת לפני או קצת אחרי. אינני בטוחה.
דון יצחק אברבנאל הוזכר בו, ונכתב שבית אברבנאל הוא מצאצאי בית דוד.
אינני זוכרת הרבה פרטים מהספר, אבל כן זכור לי שהוא יצר תחושה של יראת כבוד כלפי דון יצחק אברבנאל.
כעבור שנים רבות התרגשתי מאד כשקראתי עבודת "שורשים" של ילדה בקיבוץ, והתברר לי שלמשפחתה יש שורשים במשפחת אברבנאל (ושאף אחד מבני המשפחה לא מכיר את הייחוס).

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי רסיסים_של_אור* » 22 יוני 2014, 00:21

אוי איזה אמא מופלאה שהולכת עם הבן שלה לראות מונדיאל באמצע הלילה :-) ואיך רק את יכולה להגיח מחוויה כזו עם ציטוטים מחייכים שכאלה {@

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי תפילה_לאם » 22 יוני 2014, 00:17

ונפלא לקרוא אותך!
מגוון כל כך!

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שביל_בצד* » 21 יוני 2014, 22:28

"איזה בית ריק. זה וישפול טינקינג. עוד ארבע שנים אתה בטוח עם אשה."
התכוון לברך או לקלל?

ונפלא לקרוא אותך!

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 20 יוני 2014, 22:51

אוי איך הצחקת אותי.
נחת.
(מה אני עושה ערה בשעה כזאת? סיפור ארוך, לא לדף הזה (-: ובקצהו ילד עם אבעבועות רוח)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 20 יוני 2014, 22:20

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

יש ביטוי כזה "בית ריק". זה מופיע ככה: "אני ישנה אצל זהר היום, יש לה בית ריק" או "אמא אולי כבר תישארו שם לישון? אני ממש רוצה בית ריק".
בית ריק, זה הרבה יותר ממה שזה נשמע. זה כמו מין מובלעת מזל בזמן. זה אושר צרוף. זה הזדמנות לצאת מתוך עכשיו. הקדמתי והסברתי כי זה קשור לסיפור.
הסיפור:
כיוונתי שעון לעשר וחצי בלילה, הלכנו לישון עם בגדים, וקמנו, באמצע הלילה, ויצאנו אל האוטו, ונסענו להקרנה המיוחדת של המשחק על מסך ענק. הבאתי איתי שמיכה וילד מאושר, מצאנו מקום נוח, ואוירת החגיגה לגמרי השכיחה שאני מפסידה שעות שינה יקרות שלי, אהובות שלי, שעות שינה שלי, ויוצאת מהמיטה, אוי אלוהים, בלילה, כדי שהילד הזה יראה את המשחק על מסך ענק.
ושם, רק בנים. כל מיני גדלים וסוגים, ואני והשמיכה שלי והילד הזה שמאיפה לו בכלל מה זה מונדיאל? ומה זה החדווה הזאת והלהיטות כאילו חייו תלויים בזה? הוא בן שש!
אבל קיבלתי משהו במתנה מהערב הזה. עוד לא ברור לי איך פותחים אותה. המתנה הייתה שיחה, בין איש צעיר שסיפר על בניית הבית שלו, ואיש אחר שהיה שם עם ילדיו. וזה הלך ככה:
האיש הצעיר, הרווק, שבונה עכשיו בית בהרחבת ישוב כלשהו: "עוד ארבע שנים אתם באים אלי למונדיאל. יהיה לי בית ריק"
הנוכחים השמיעו קולות הסכמה והתלהבות מסוגים שונים. ואז בשתיקה שהשתררה כי קרה משהו על המסך, נשמע בכל זאת קולו של האיש האבא עם הילדים:
"איזה בית ריק. זה וישפול טינקינג. עוד ארבע שנים אתה בטוח עם אשה."

אפשר לפתוח אותה בפראות או להסיר את העטיפה בעדינות, אולי זו בכלל מתנה שמוטב שתישאר סגורה לעת עתה. אבל אני לא בטוחה שאנחנו יודעות הכל על גברים.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 20 יוני 2014, 22:18

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

כלכך הרבה זמן חייתי בתוך עולם ההנקה, (עוברת אורח העירה פעם ברגע של התפכחות והפתעה מסויימת: "אין משאית מדליות בסוף!" אבל ליתר ביטחון, אם במקרה כן תראו אחת מתברברת בדרכי עפר ושמי רשום לה על הטומבון: שמונה שנים וחודשיים),
בקיצור,
כל כך הרבה זמן חייתי בתוך עולם ההנקה, והבוקר, כשטיפלתי באם שהיניקה את תינוקה במהלך טיפול הרפלקסולוגיה ולא הסירה את עיניה לרגע אחד מפניו, והביטה בו במבט מלא שלווה, רוך, פליאה, סקרנות רכה, ובמבטה היה מין אורך-נשימת-מבט שאינו כפוף לחוקי הזמן הידוע לנו,
אז הרגשתי שהפלא הזה שהם שרויים בו לגמרי נשגב מבינתי.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 20 יוני 2014, 22:17

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

גאוות אם
ילד אחד : וואי יש לך את המכנס ברצלונה הקול הזה.
הילד שלי: מה זה מכנס?

טפו, חמסה עליך.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 13 יוני 2014, 21:00

אה (-: הלב היה לשלי ופתאום גם בשמת באה. (היחידה שקראה ספר שכזה בילדותה. וכמה פעמים. שתהיי לי בריאה.) הנה גם לך: |L|

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי בשמת_א* » 13 יוני 2014, 20:56

והוא ענה באדיבות נעימה "אני נצר שלו". באמת?? "כן, באמת."
ברור! כאילו דא! D-:

(כמה מרגש)

מכירה אותו רק מהשיר
אח, אח, חבל. אחת התקופות היפות, תור הזהב בספרד. ואם אני לא טועה (כי באמת עברו כמה עשרות שנים מאז שקראתי את הספר...) אז זאב יעבץ כתב בספרו "שיחות מני קדם" (1887) (לא, לא טעיתי בשנה), שקראתי כמה פעמים בילדותי, את הסיפור איך זכתה משפחת אברבנאל בשמה (הוא נגזר מהשם: אברהם בן אליקים).
ושתדעי לך שברגע שכתבת
גבר לא צעיר בכלל, נאה מאוד וגבוה, בעל הארשת הזאת שיש לאנשים שהם גם טובי לב גם נבונים וגם בהחלט זוכים להכרה הזאת מסביבתם. משהו גאה וגם רך, ובעיקר פתוח
פשוט ידעתי ידיעה שלמה ומלאה שהדמות שלך היא ממשפחה ספרדית אצילית ועתיקה. זה תיאור של אציל אמיתי {@
הנה, בשבילך, על קצה המזלג

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 13 יוני 2014, 20:33

איזה כיף, פוסט לכבוד שבוע הספר. (של סופרת אהובה במיוחד). |L|
טרנקילה והחמלה מהדורת חסד. ;-)

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 13 יוני 2014, 20:04

לאמא שלי קוראים אסתר, ולאבא שלי קוראים יצחק. בחיים האמיתיים קוראים להם אתי ואייקי. אמא של אמא שלי נוהגת לקרוא לה "'סתר" או "אסתריקה" ואמא של אבא נהגה לקרוא לו "אייזק". אמא ואבא שלי הם דוגמא טובה לזוג שלמרות שהתגרש אחרי עשרים ושתיים שנים , הזוגיות שלהם הייתה ועודנה מאוד מוצלחת. זה משפט מוזר כי הם בהחלט לא תרמו להתפתחות האחד של השני, והם אנשים מאוד שונים זה מזה. ועם זאת, הם היו כר ההתפתחות אחד של השני. והם אהבו את אותם הדברים. את אותו הדבר, בעצם, והדבר הזה הוא יופי. יופי בטבע. יופי במוסיקה. יופי בעיצוב של כל מיני שטויות בבית. עציצים, אקוואריומים, אוספים של מחזיקי מפתחות, בולים, כל מיני כאלה. הם אהבו. אמא שלי הפכה אלופה בתחומי האהבה שלה ואבא שלי הפך אלוף בתחומי האהבה שלו. אולי כי הם מצאו את בני הזוג הנכונים לזה.
בילדות שלי הרדיו היה פתוח כל הזמן, חוץ מהזמן שהפטיפון עבד. לכן קשה לי לדעת אם השיר שאביא כאן לכבוד שבת התנגן אחת ליום ברדיו קול ישראל או הושר על ידיהם הרבה. המילים הן "מי מילל ומי פילל שאסתריקה תינשא לדון יצחק, לדון יצחק, לדון יצחק אברבאנל". זה היה כבוד גדול בעיני שנכתב עליהם שיר כזה מכובד, והכבוד הזה לא הועם אפילו במעט כשהזדחלה ההבנה שלא בטוח שהוא בדיוק עליהם. מושג ה "זה הרי לא באמת מה שמשנה" נולד אי אז ושרת אותי עוד רבות בשנים שבאו אחר כך.
היום, הזדמן לי לעמוד לצד גבר לא צעיר בכלל, נאה מאוד וגבוה, בעל הארשת הזאת שיש לאנשים שהם גם טובי לב גם נבונים וגם בהחלט זוכים להכרה הזאת מסביבתם. משהו גאה וגם רך, ובעיקר פתוח. איש שבזמנים אחרים ללא ספק הייתי שמחה אם היה שם לב שאני שם. אבל כל המחשבות האלה באו רק אחר כך. באותם רגעים כל תודעתי נמלאה רק בשמו שנקרא אל חלל האויר במקום הציבורי בו עמדנו : "יצחק אברבאנל". לא יכולתי , כמובן, לעצור את זה, חייכתי אליו ואמרתי לו "דון יצחק אברבאנל!" והוא ענה באדיבות נעימה "אני נצר שלו". באמת?? "כן, באמת." אני בעצם לא יודעת מי זה, התביישתי. מכירה אותו רק מהשיר. "אה באמת?" התאכזב האיש הנעים, התעשת וסיפר: "הוא היה המוביל של גירוש ספרד." ולמראה הבילבול שבוודאי נפרש על פני הוסיף: "הוא היה מי שהוביל את המגורשים".

https://www.youtube.com/watch?v=JxkSjJ6KLt8

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 23 מאי 2014, 19:08

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

שני רשמים מטיול בעכו:
על הנמל, אחר צהריים, הכל קסום.
(אני לא מכבירה, אתם יודעים איך זה בעכו על הנמל. הכל קסום.)
מתחת לחלון, על קיר אבן ישן מאוד ומלוכלך מאוד כתוב על שלט בשלוש שפות:" ביתי הוא לא למכירה" . אנחנו מבחינים בשלט המוזר הזה בעוד שני מקומות.
לפתע מאחת הסמטאות קול המון רב, בספק שירה ספק קריאות משולהבות, וקהל אנשים גדול מגיח בצעד איטי צפוף אך בהול, ודגלים ססגוניים ענקיים, ענקיים, מתנופפים בעוז ברוח. האיש לצדי מתרגם לי: דגל פלסטין...דגל סוריה...עוד דגל פלסטין..." והקריאות הולכות ורמות, הולכות ומתקרבות. אנחנו נעמדים על מקומנו, בסקרנות של תיירים ובזהירות של יהודים. קודם כל לעמוד. לידינו נעצר זקן ילד. איש חרוש מלח ים, חסר גיל, גם קצת חסר שיניים, ומסתכל לשם בעניין רב. מה זה? אנחנו שואלים. מה אני יודע? אני כמו אתם פה, עונה בחיוך ופושט כפותיו בתמיהה. חברו מצטרף ומסביר "יש אשה זקנה, רוצים לבנות לה מלון ושתצא. ואללה היא לא רוצה לצאת. על זה זה ככה." אה! אנחנו מזדהים בהקלה ואני כמעט מצטרפת להולכים שבדיוק חולפים על פנינו ומתעקלים לסמטה אחרת. צודקת! אני מתחנפת לעם הערבי כולו, שלא תצא! מה זה להוציא זקנה מהבית?!
כן..אומר ידידנו הזקן הילד ממקודם, זה על כל עכו ככה, לא רק עליה.
כל הכבוד, אני ממלמלת בשכנוע עצמי שקצת מזכיר לחוח מי שמכיר.
אז בשביל מה דגל סוריה? שואל האיש לצדי.
זה...אומר ההוא שכבר ממש באווירת סחבקיה איתנו ומערבל מין עיסה לא נראית בידו. זה...ככה, בשביל הכל, אתה יודע? ומעניק לנו חיוך באמת נעים. (באמת, נעים.)
וגם על הנכבא, מוסיף חברו כלאחר יד בעוד עיניו תרות בהתרגשות את הקהל הצועד בסך.
מה נכבא עכשיו? גוער בו חברו ועובר לערבית רגוזה שמלווה בהמון תנועות ידיים שאומרות לו יאללה לך יא אהבל יא זבל יא טמבל זה לא הזמן המתאים להגיד נכבא יא ג'אחש.
ואז פונה אלינו, מנמיך מעט את קולו אך זוקף את סנטרו ואומר לנו "אני על הסירה שלי יש שני דגלים. דגל פלסטין ודגל ישראל. הנה תראה שמה. בסירה שלי יש דגל ישראל. כי אני יגיד לך מה, את האמת אני יגיד לך: הבנאדם גם אם תהפוך אותו ימינה שמאלה למעלה למטה תתלה אותו מהרגליים תחזיר אותו מה שאתה רוצה תעשה לו, בסוף כשיחזור יהיה חייב לחיות עם האנשים שמסביבו. ככה זה הבני אדם. חייבים ללמוד לחיות עם מה שיש. אז אני ככה. הלב שלי לבן." ובאומרו את המילים הלב שלי לבן הוא מסמן בשתי אצבעות את מיקום הלב שלו, ומעביר אותן עליו כך בתנועה נחושה כחותם את דבריו, ומחייך בשביעות רצון.

הסמטא מתרוקנת, הספן וידידו נעלמים, חוזר השקט והתהייה שלנו ממקודם איפה לאכול דגים מקבלת פתאום טעם של...דג, אולי. אנחנו עומדים דומם על רצפת האבן. האיש שלצדי מתקדם לכיוון דוכן דגים סמוך, מהסס. אני זוכרת שעוד מקודם ההוא שפושט אותם שם קצת הגעיל אותי ולא מתקדמת. לפתע מגיחות שתי נערות. גילן נע בין שש עשרה לעשרים וחמש, קשה להגיד, נושאות מן מראה סטודנטיאלי חוצה גבולות ויבשות וימים. סניקרס וג'ינס, חולצה כלשהי, שיער אסוף לחצי גולגול שובב כזה ומשקפי ראייה אופנתיים עם מסגרות עבות שחורות. הן אוחזות שלט לא גדול, ועומדות אבודות על פרשת דרכי הסמטאות ועיניהן מספרות שהן תוהות לאן פנתה התהלוכה ואיך לעזאזל החמיצו אותה. הן נעמדות ממש לידי אבל עיניהן בולשות למרחק מנסות לחדור חומות אבן בנות אלף שנה, אזניהן כרויות אולי משהו יעבור ויקבלו כיוון.
מה כתוב פה? אני שואלת בחיוך מסביר פנים כאומרת הנה לא סתם באתן, אני פה!
היא מסתכלת בי, מסתכלת בשלט, מסתכלת בי שוב ואומרת: כתוב שלא יוציאו אף אחד מהבית שלו. לא כאן ולא בשום מקום, ובעזרת אלוהים כולם יחזרו לפלסטין כולה. ומצודדת אלי חיוך ותנועת סנטר שובבה, שאומרת משהו. דבר כלשהו. היא חמודה. אני משיבה לה בחיוך ותנועת סנטר דומה.
הן מהמרות על הסימטא לימיננו ונעלמות בה.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 23 מאי 2014, 18:11

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

כבר הגיע יום העצמאות וחלף, ואני עוד תקועה בהרהורים על פסח. הייתי רוצה להעמיק ולהבין טוב יותר את כל עניין התיבה המדופנת כופר ההיא. נראה לי שצפונה שם חכמת נשים שהכותב פספס. נראה לי שמשה לא היה היחיד. ובכלל, כדמות הצלוב בשעתו, שנראה כמו רבים ולא בהכרח טובים אבל אולי, לפניו, אני מעיזה לשער בצער ובלחש, שגם משלוח התינוקות הזה בידיים רועדות אל עתיד אולי טוב יותר אך בטוח נסתר מן העין, למען יישארו כל המעורבים או לפחות חלקם בחיים, לא היה המצאה של יוכבד ולא היה שמור רק למשפחה הזאת שבתוך אבק רגליה אנחנו יוצאים לנו מעבדות לחירות כל פעם. סתם מחשבה. בנות ישראל חיות המה.
ואיך, יש לנו מרד, ואחר כך יציאה לחירות, ואחר כך עצמאות. סליחה אם זה משעמם מישהו אבל לי הייתה זו השנה הראשונה לחיבור הזה. יש לי עוד מה להגיד על עצמאות, אבל זה כבר יסתדר בסיפור הבא ששמו שני רשמים מטיול בעכו.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי ציל_צול* » 13 מאי 2014, 08:59

לי יש לחלוחית בעיניים.
מהמורה והסבתא והילד והחברה וכל הטוב הזה (טוב, נו, הסבתא זה קצת פחות...).
וזה ממש מה שהייתי צריכה על הבוקר.
אז תודה.

<קוראת אותך רק אחת ל... כי אחרת זה תמיד מעט לי מדי>

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 13 מאי 2014, 08:44

<ה"בלופ בלופ" זה קולות ההתפעלות והצחוק שיצאו ממני אחרי שהילד שלך המיס אותי לגמרי והפכתי לשלולית...>

תודה, מחרוזת יהלומים לתפארת את צורפת לנו כאן... @}

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 13 מאי 2014, 06:16

פז יקרה, סקרנות היא אף פעם לא לשווא :) חיממת את לבי מאוד ואשמח להכיר גם על באמת אם זה ייצא. תודה לך מאוד.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי טרנקילה* » 13 מאי 2014, 06:14

ילדה אחת שהייתה בכתה של בתי כבר לא לומדת כאן יותר. ביום תחרות אתלטיקה באזור, נפגשו הילדות, וישבו קרוב. כל אחת ספונה בלהט עידוד בית הספר שלה.
כשהזמינו את ק' שלנו ברמקול לבוא לקחת את הגביע, פרצה אותה הילדה בשאגות שמחה ומחיאות כפיים והריעה לק'. חברותיה לכתה היסו אותה, אחת אף שמה יד על פיה ואמרה לה "ששש...! זה לא הבית ספר שלנו!"
והילדה, חייכה בגאווה פרטית לגמרי וענתה "זה הבית ספר שלי."

הסיפור הזה העלה דמעות לעיני, לא בגלל גאווה בית ספרית. מעניין ת'סבתא שלי גאווה בית ספרית. הסיפור הזה היה פגישה עם אותנטיות, אותנטיות של אדם המשרטט את גבולות האהבה הפרטיים שלו בצבע ברור ובוטח, והם עגולי פינות ועזים ועוקפים ועוברים מעל הקווים האפורים שמישהו כינה גבול ודגל. והם מתאימים בדיוק למידותיו שלו, ושאף אחד לא יגיד לו.
ככה צריך להיות בנאדם, ואני שמחה שיוצאים מכאן בני אדם כאלה, ואני גם לא מתפלאת.
הביטוי "אדם תבנית נוף מולדתו" אולי הכי פחות מתאים כאן, כמעט מכל בחינה, אבל הוא עולה אז אני כותבת אותו. אולי בהקשר הזה הוא בא לספר על אפשרות נוספת למילה מולדת. אולי אנחנו מארגנים לנו בכל פעם מקום נוח להיוולד בו כפי גודלנו וצרכינו, והמקום הזה הוא אף פעם לא אחד? אולי.

טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

על ידי שלי_א* » 12 מאי 2014, 23:40

אכלתי אורז וטחינה, ולחם עם שמן זית וזעתר. וירקות. ואכלתי את הצלחת שלי. ואת השולחן. ואת הגננת . ואת כל הילדים.
בלופ. בלופ. (מרחשי השלולית).

חזרה למעלה