על ידי נורית* » 17 אוגוסט 2002, 18:40
המון תודה לכולם על כל התמיכה והחום, ועל הנוכחות-ללא-פלישה.
הלידה הייתה מאוד מפתיעה בשבילי, שונה לחלוטין מכל אחת משתי הלידות הקודמות.
כפי שעידו סיפר, היה לי ציר אחד חזק, כואב כמו חרב שתקועה בתוכי. פתאום הרגשתי שהוא הופך לציר לחץ ומיהרתי לרדת לרצפה ולהוריד מכנסיים. לא הספקתי.
שפרה היתה שם פתאום, ואמרה לי איך לשחרר את הלחץ. לתדהמתי הצלחתי להפסיק ללחוץ. הכאב נעלם! הייתי המומה.
ואז, כשאני מתבוננת בתדהמה הולכת וגוברת, התינוק פשוט יצא בעצמו, בלי שום לחץ. הוא הוציא את עצמו בשקט ובצורה רגועה, ואני רק לקחתי אותו אלי ומרוב שמחה ומבוכה פרצתי בצחוק! יצאת אלי! יצאת אלי בעצמך!
ישבנו שם על הריצפה צוחקים ומאושרים עם תינוק מושלם ומדהים. שמעתי את שפרה אומרת משהו על דימום, ואחר כך על זה שהוא פסק, אבל לא ממש שמתי לב. הייתי עסוקה בתינוק, בהנקה, באושר.
ופתאום נעלם לי הכוח. כנראה ששפרה כבר היתה מוכנה לזה, כי מיד הייתי עם הראש למטה והרגליים למעלה. זה לא הפריע לי – המשכתי להחזיק את התינוק, להניק, רק בתנוחה קצת מוזרה. בינתיים הביאו לי מים וענבים, ושפרה שלפה שקית מאיימת של עירוי והניחה אותה על השולחן. אכלתי ושתיתי כמו ילדה טובה, הנחתי לעידו לקחת את התינוק, והתרכזתי בלהתחזק.
הסתבר שאיבדתי הרבה דם. יותר מאוחר אמרה לי שפרה שנראיתי כמו ווֵסלי אחרי שהוּצא מתוך "המכונה": mostly dead. וכמו מקס בעל-הנס, היא דחפה לי לפה גלולות כדי להשיב לי את כוחי (ארניקה). בהתחלה לא יכולתי להזיז הרבה יותר מאצבע. שפרה הייתה איתי כל הזמן ושמרה עלי (לפחות כך הרגשתי – עידו מספר שהיא עשתה עוד דברים). לאט-לאט התחזקתי מספיק בשביל לצאת למתקפה מתוכננת היטב על המקלחת.
אחרי המקלחת הושכבתי במיטה (בעדינות), עידו יצא למתקפה הפרטית שלו על הלכלוך והבלגן, ושפרה חיכתה איתנו עוד קצת – גם כדי לאפשר לו לסיים, וגם כדי לאפשר לי לחוש בטוחה מספיק להשאר בלעדיה. בסוף שחררנו אותה באמצע הלילה, אחרי כמעט יומיים שבהם היא עשתה אצלנו הכל: תמכה, ניקתה, ליוותה, בילתה עם הילדים, הכינה שיקויים, גלשה באינטרנט, ובסוף גם יילדה.
עבורי זה היה מאוד מתסכל להתחיל את החיים עם התינוק החדש במצב של חוסר אונים. כל פעולה מעבר לשכיבה דרשה מאמץ מחושב והשגחה. אבל התינוק היה סבלני, עידו לקח אחריות על הטיפול בהכל, ואני הרגשתי שיפור משעה לשעה. למחרת כבר יכולתי לשבת בחופשיות. אחרי יומיים הלכתי בתוך הבית לבד, ונשאתי את התינוק למרחקים קצרים. ביום השלישי כבר הלכתי איתו על הידיים עד לבית הורי. אחרי ארבעה ימים כבר הייתי במצב טוב יותר מאשר אחרי הלידות הקודמות, כשחזרתי מבית חולים.
אולי בטוח יותר להתמוטט בבי"ח, אבל בטוח שקל יותר להחלים בבית.
עכשיו אנחנו לומדים להכיר אחד את השני ומתחילים לצאת יותר לעולם (האמיתי והוירטואלי). אני אנסה להגביר נוכחות בהדרגה, ומקווה שיצא לי להפגש עם כולכם בקרוב (בלי נדר).
{@{@
המון תודה לכולם על כל התמיכה והחום, ועל הנוכחות-ללא-פלישה. (())
הלידה הייתה מאוד מפתיעה בשבילי, שונה לחלוטין מכל אחת משתי הלידות הקודמות.
כפי שעידו סיפר, היה לי ציר אחד חזק, כואב כמו חרב שתקועה בתוכי. פתאום הרגשתי שהוא הופך לציר לחץ ומיהרתי לרדת לרצפה ולהוריד מכנסיים. לא הספקתי.
שפרה היתה שם פתאום, ואמרה לי איך לשחרר את הלחץ. לתדהמתי הצלחתי להפסיק ללחוץ. הכאב נעלם! הייתי המומה.
ואז, כשאני מתבוננת בתדהמה הולכת וגוברת, התינוק פשוט יצא בעצמו, בלי שום לחץ. הוא הוציא את עצמו בשקט ובצורה רגועה, ואני רק לקחתי אותו אלי ומרוב שמחה ומבוכה פרצתי בצחוק! יצאת אלי! יצאת אלי בעצמך!
ישבנו שם על הריצפה צוחקים ומאושרים עם תינוק מושלם ומדהים. שמעתי את שפרה אומרת משהו על דימום, ואחר כך על זה שהוא פסק, אבל לא ממש שמתי לב. הייתי עסוקה בתינוק, בהנקה, באושר.
ופתאום נעלם לי הכוח. כנראה ששפרה כבר היתה מוכנה לזה, כי מיד הייתי עם הראש למטה והרגליים למעלה. זה לא הפריע לי – המשכתי להחזיק את התינוק, להניק, רק בתנוחה קצת מוזרה. בינתיים הביאו לי מים וענבים, ושפרה שלפה שקית מאיימת של עירוי והניחה אותה על השולחן. אכלתי ושתיתי כמו ילדה טובה, הנחתי לעידו לקחת את התינוק, והתרכזתי בלהתחזק.
הסתבר שאיבדתי הרבה דם. יותר מאוחר אמרה לי שפרה שנראיתי כמו ווֵסלי אחרי שהוּצא מתוך "המכונה": mostly dead. וכמו מקס בעל-הנס, היא דחפה לי לפה גלולות כדי להשיב לי את כוחי (ארניקה). בהתחלה לא יכולתי להזיז הרבה יותר מאצבע. שפרה הייתה איתי כל הזמן ושמרה עלי (לפחות כך הרגשתי – עידו מספר שהיא עשתה עוד דברים). לאט-לאט התחזקתי מספיק בשביל לצאת למתקפה מתוכננת היטב על המקלחת.
אחרי המקלחת הושכבתי במיטה (בעדינות), עידו יצא למתקפה הפרטית שלו על הלכלוך והבלגן, ושפרה חיכתה איתנו עוד קצת – גם כדי לאפשר לו לסיים, וגם כדי לאפשר לי לחוש בטוחה מספיק להשאר בלעדיה. בסוף שחררנו אותה באמצע הלילה, אחרי כמעט יומיים שבהם היא עשתה אצלנו הכל: תמכה, ניקתה, ליוותה, בילתה עם הילדים, הכינה שיקויים, גלשה באינטרנט, ובסוף גם יילדה.
עבורי זה היה מאוד מתסכל להתחיל את החיים עם התינוק החדש במצב של חוסר אונים. כל פעולה מעבר לשכיבה דרשה מאמץ מחושב והשגחה. אבל התינוק היה סבלני, עידו לקח אחריות על הטיפול בהכל, ואני הרגשתי שיפור משעה לשעה. למחרת כבר יכולתי לשבת בחופשיות. אחרי יומיים הלכתי בתוך הבית לבד, ונשאתי את התינוק למרחקים קצרים. ביום השלישי כבר הלכתי איתו על הידיים עד לבית הורי. אחרי ארבעה ימים כבר הייתי במצב טוב יותר מאשר אחרי הלידות הקודמות, כשחזרתי מבית חולים.
אולי בטוח יותר להתמוטט בבי"ח, אבל בטוח שקל יותר להחלים בבית.
עכשיו אנחנו לומדים להכיר אחד את השני ומתחילים לצאת יותר לעולם (האמיתי והוירטואלי). אני אנסה להגביר נוכחות בהדרגה, ומקווה שיצא לי להפגש עם כולכם בקרוב (בלי נדר).
{@{@{@