על ידי יולי_קו » 19 ינואר 2021, 14:32
הי בלבוסטה,
אני כבר לא זוכרת מה בדיוק כתבתי, אז אתחיל מחדש על דף חלק ונקי.
קודם כל:
כשאת שואלת כמה זמן זה לקח לי, מובלעת פה הנחה שזהו, התהליך הסתיים. אצלי זה לא בדיוק ככה. הבן שלי למשל ממשיך ללחוץ לי על כפתורים יותר משאר הילדים, אבל גם הבנות לא לגמרי שיות תמימות. אבל- בגלל השינוי הפנימי לפעמים זה פשוט לא מקפיץ אותי, לפעמים אני מצליחה לראות גם אותו או אותן בתוך זה. זה במיוחד קורה אחרי שאני בדיוק חוזרת מעיסוקים שמזינים אותי (אצלי זה העבודה שאני מאוד אוהבת או השתלמויות). לפעמים זה מקפיץ ואני מצליחה לצאת מהזרם הסוחף מהר, ולפעמים אני מצליחה לראות בתוך הסערה איפה אני, ולהיות מודעת למה שקורה אבל בלי לשנות. זה עוזר להתפוצצות להתקצר ולהיות פחות מזיקה ואני יכולה לתקן או להתנצל אם צריך יותר מהר. כלומר- לא הפכתי למושלמת, אבל כן מצליחה כמעט במאה אחוז (...99,5) להמנע מאלימות גופנית, טון הדיבור שלי יותר נסבל ברוב המקרים גם כשהילדים לא מתנהגים כראוי (לטעמי), אבל אפשר לשפר כאן. אני רוצה לציין שהאיש חושב שיש לי עוד דרך לעבור (כלומר מה לשפר) ושכדאי להמשיך לעשות דרך, ואילו אני סבורה שהוא היה מודל מעולה, אבל עם השנים הסבלנות שלו מתמעטת והוא גולש להתנהגות פחות מתאימה (האם הוא הושפע לרעה ממני, או שפשוט הוא נוכח יותר עם הילדים ומתגלה שהוא אנושי?
).
שלא יהיה ספק, הילדים הם ילדים. לא מלאכים ולא מפלצות.
חשבתי על מה ששאלת. מהיכרותי איתך דרך הכתיבה שלך אני חושבת שהדברים עולים ממקום עמוק מצד אחד (אפס למאה זה בבירור טריגר שנלחץ), ומצד שני את כבר המון זמן במקום שמתפקד על הקצה, ועושה המון מה ש׳צריך׳ (או לא עושה, אבל זה ממשיך לטרטר במאחורה של המח, מה שנקרא דחיינות, וגם זה גובה כחות). מה? טיפול בילדים, בבית, בעניינים המשפטיים, ענייני פרנסה, בבריאות או במחלות, ועוד ועוד. ממה שהבנתי העזרה העיקרית שלך היא הגן, וגם היא גובה ממך מחיר (התארגנות, פגיעות בילדים שאת מנסה לשקם- עלבונות וכד׳, פוליטיקה עם הגננות, ועוד).
אני זוכרת שדיברת על עייפות מתמדת ומתמיד, קושי להתמיד, ועוד.
הנה כמה רעיונות שלדעתי כדאי להפעיל במקביל ולא בטור (כלומר בו״ז) כדי לאפשר לעצמך להטען ולהתחזק, אבל לא במחשבה על פעם אחת ספרינט למאה מטר (לא להבהל, זה רק דימוי, אבל זה מתייחס לחודש של התמיכה ההורית, או התגייסות עכשיו לנקות את הבית שמלוכלך עכשיו), אלא יותר כאורח חיים. לבנות את הכושר הפנימי (כישורי חיים) לטווח ארוך. מכל מה שעולה מפה נראה לי הכי מתאים לפעול במקביל בכמה תחומים, והבסיס פה הוא לטפל בעצמך, לטפח את עצמך, להיטיב עם עצמך. מפה צומחים סבלנות ואורך רוח, ויכולת להשפיע מהם על סביבתך.
אני חושבת שחשוב מצד אחד להוריד ממך עומס במישורים שאת לא אוהבת וגובים ממך כוחות, כי את הכוחות האלה את צריכה בשביל ההתפתחות הפנימית. הכי בולט מעל דפי באופן זה עניין הניקיון והסדר שמאוד מאתגר אותך, והפיתרון שלו פשוט יחסית, אם כי מנטלית עד כה זה לא היה פשוט לך. להכניס מנקה הביתה פעם פעמיים בשבוע לזמן לא מאוד ארוך, כדי לאפס מערכות ולשמור על מצב נינוח מסביבך, כשאת יודעת שאת מקבלת עזרה ותמיכה. אני מרגישה שכשמלוכלך ומבולגן סביבי אני פחות סבלנית, במיוחד בבית שלי (בבתים אחרים זה פחות מקפיץ אותי). אולי גם אצלך זה ככה. אם יש עוד עניינים כאלה אולי שווה לשקול להוציא גם אותם למיקור חוץ.
להמשיך לקבל תמיכה הורית, עם אדם זה או אחר, מישהי קל לך להתחבר אליה (או אליו). לא חודש וזבנג. שנה, שנתיים, כמה שצריך או כמה שאפשר. השינויים קורים באיטיות, ויש נסיגות (התקדמות בספירלה), וחשוב לקבל עידוד וגם מענה לתהיות. זו העבודה שהתמיכה הזאת אמורה לעשות. צריך לחשוב על תהליך שיקום משנים של הרגלים.
צד אחר הוא לפנות לקבל תמיכה לעצמך-פיזית ו/או נפשית. משהו שמרגיע, משהו מרווח, נותן לשאול, נותן מענה, פיזית או נפשית, או שניהם. בשבילי שיאצו ורפלקסולוגיה מעולים לזה. האם יש שיטה או אדם שיוכלו לעשות זאת בשבילך? אם פסיכולוגיה נראית לך מתאימה לך, אז הנה, זו הזדמנות. לי אישית יותר מתאימה התפתחות דרך יצירה ותנועה, אבל לכל אחד הדרך שלו. בכל זאת אציין שאני לא נפגשתי עם מישהו שפסיכואנליזה שינתה לו בחיים משהו עמוק ((זו רק אני ולא קביעה אבסולוטית),ושזה לוקח המון זמן וכסף. מצד שני יש הרבה זרמים אחרים בפסיכולוגיה, ואולי העיקר הוא החיבור עם המטפל.
והצד השלישי הוא למצוא מי את מעבר לאמהות, גלישה באינטרנט (או קי, באופן הוא שונה כי יש פה המון תמיכה, אבל בכל זאת), וההרגלים הרגילים. סיפרת שאין לך תחביבים. אולי תחפשי מה יכול לעניין אותך השנה (לא חייבים להתחייב לאהבה גדולה לדבר אחד). משהו שמביא לתנועה באנרגיה הפנימית (כח החיים). זה יכול להיות הליכה, יציאה לטבע, יצירה, ספורט כלשהו, אומנות לחימה, אומנות תנועה, הרצאות בנושא מעניין (הי , לא שכחתי שאנחנו במהלך תקופה משוגעת, אבל עושים מה שאפשר במסגרת המגבלות). התנדבות למען רעיון כלשהו זה רעיון טוב אם יש לך כח ומוטיבציה, ואם לא זה יכול לחכות לזמן שכן יהיה לך כח. כל מה שמאפשר פגישה עם אנשים חדשים, מוציא מהבית. מזיז. זה פותח תקיעויות, ומאפשר לקיטור לצאת בלי התפרצויות.
בשביל לאפשר זמן פנוי כדאי אם אפשר להעזר במשפחה וחברים (הורים/ אחים) - האם הבנתי נכון שהילדים לא במצב מסוכן אצלם? אם זה אפשרי, אז זה יאפשר לך יותר שעות תנועה, לא רק כשהם בגן, וזה גם יאפשר לילדים לספוג מקום אחר, אולי יותר רגוע. זו למידה חשובה בשבילם ובשבילך, ועל הדרך יכול לאפשר להם קשר עמוק יותר עם חברים קרובים או משפחה.
זהו לבינתיים.
מה דעתך?
הי בלבוסטה,
אני כבר לא זוכרת מה בדיוק כתבתי, אז אתחיל מחדש על דף חלק ונקי.
קודם כל:
כשאת שואלת כמה זמן זה לקח לי, מובלעת פה הנחה שזהו, התהליך הסתיים. אצלי זה לא בדיוק ככה. הבן שלי למשל ממשיך ללחוץ לי על כפתורים יותר משאר הילדים, אבל גם הבנות לא לגמרי שיות תמימות. אבל- בגלל השינוי הפנימי לפעמים זה פשוט לא מקפיץ אותי, לפעמים אני מצליחה לראות גם אותו או אותן בתוך זה. זה במיוחד קורה אחרי שאני בדיוק חוזרת מעיסוקים שמזינים אותי (אצלי זה העבודה שאני מאוד אוהבת או השתלמויות). לפעמים זה מקפיץ ואני מצליחה לצאת מהזרם הסוחף מהר, ולפעמים אני מצליחה לראות בתוך הסערה איפה אני, ולהיות מודעת למה שקורה אבל בלי לשנות. זה עוזר להתפוצצות להתקצר ולהיות פחות מזיקה ואני יכולה לתקן או להתנצל אם צריך יותר מהר. כלומר- לא הפכתי למושלמת, אבל כן מצליחה כמעט במאה אחוז (...99,5) להמנע מאלימות גופנית, טון הדיבור שלי יותר נסבל ברוב המקרים גם כשהילדים לא מתנהגים כראוי (לטעמי), אבל אפשר לשפר כאן. אני רוצה לציין שהאיש חושב שיש לי עוד דרך לעבור (כלומר מה לשפר) ושכדאי להמשיך לעשות דרך, ואילו אני סבורה שהוא היה מודל מעולה, אבל עם השנים הסבלנות שלו מתמעטת והוא גולש להתנהגות פחות מתאימה (האם הוא הושפע לרעה ממני, או שפשוט הוא נוכח יותר עם הילדים ומתגלה שהוא אנושי? :-/).
שלא יהיה ספק, הילדים הם ילדים. לא מלאכים ולא מפלצות.
חשבתי על מה ששאלת. מהיכרותי איתך דרך הכתיבה שלך אני חושבת שהדברים עולים ממקום עמוק מצד אחד (אפס למאה זה בבירור טריגר שנלחץ), ומצד שני את כבר המון זמן במקום שמתפקד על הקצה, ועושה המון מה ש׳צריך׳ (או לא עושה, אבל זה ממשיך לטרטר במאחורה של המח, מה שנקרא דחיינות, וגם זה גובה כחות). מה? טיפול בילדים, בבית, בעניינים המשפטיים, ענייני פרנסה, בבריאות או במחלות, ועוד ועוד. ממה שהבנתי העזרה העיקרית שלך היא הגן, וגם היא גובה ממך מחיר (התארגנות, פגיעות בילדים שאת מנסה לשקם- עלבונות וכד׳, פוליטיקה עם הגננות, ועוד).
אני זוכרת שדיברת על עייפות מתמדת ומתמיד, קושי להתמיד, ועוד.
הנה כמה רעיונות שלדעתי כדאי להפעיל במקביל ולא בטור (כלומר בו״ז) כדי לאפשר לעצמך להטען ולהתחזק, אבל לא במחשבה על פעם אחת ספרינט למאה מטר (לא להבהל, זה רק דימוי, אבל זה מתייחס לחודש של התמיכה ההורית, או התגייסות עכשיו לנקות את הבית שמלוכלך עכשיו), אלא יותר כאורח חיים. לבנות את הכושר הפנימי (כישורי חיים) לטווח ארוך. מכל מה שעולה מפה נראה לי הכי מתאים לפעול במקביל בכמה תחומים, והבסיס פה הוא לטפל בעצמך, לטפח את עצמך, להיטיב עם עצמך. מפה צומחים סבלנות ואורך רוח, ויכולת להשפיע מהם על סביבתך.
אני חושבת שחשוב מצד אחד להוריד ממך עומס במישורים שאת לא אוהבת וגובים ממך כוחות, כי את הכוחות האלה את צריכה בשביל ההתפתחות הפנימית. הכי בולט מעל דפי באופן זה עניין הניקיון והסדר שמאוד מאתגר אותך, והפיתרון שלו פשוט יחסית, אם כי מנטלית עד כה זה לא היה פשוט לך. להכניס מנקה הביתה פעם פעמיים בשבוע לזמן לא מאוד ארוך, כדי לאפס מערכות ולשמור על מצב נינוח מסביבך, כשאת יודעת שאת מקבלת עזרה ותמיכה. אני מרגישה שכשמלוכלך ומבולגן סביבי אני פחות סבלנית, במיוחד בבית שלי (בבתים אחרים זה פחות מקפיץ אותי). אולי גם אצלך זה ככה. אם יש עוד עניינים כאלה אולי שווה לשקול להוציא גם אותם למיקור חוץ.
להמשיך לקבל תמיכה הורית, עם אדם זה או אחר, מישהי קל לך להתחבר אליה (או אליו). לא חודש וזבנג. שנה, שנתיים, כמה שצריך או כמה שאפשר. השינויים קורים באיטיות, ויש נסיגות (התקדמות בספירלה), וחשוב לקבל עידוד וגם מענה לתהיות. זו העבודה שהתמיכה הזאת אמורה לעשות. צריך לחשוב על תהליך שיקום משנים של הרגלים.
צד אחר הוא לפנות לקבל תמיכה לעצמך-פיזית ו/או נפשית. משהו שמרגיע, משהו מרווח, נותן לשאול, נותן מענה, פיזית או נפשית, או שניהם. בשבילי שיאצו ורפלקסולוגיה מעולים לזה. האם יש שיטה או אדם שיוכלו לעשות זאת בשבילך? אם פסיכולוגיה נראית לך מתאימה לך, אז הנה, זו הזדמנות. לי אישית יותר מתאימה התפתחות דרך יצירה ותנועה, אבל לכל אחד הדרך שלו. בכל זאת אציין שאני לא נפגשתי עם מישהו שפסיכואנליזה שינתה לו בחיים משהו עמוק ((זו רק אני ולא קביעה אבסולוטית),ושזה לוקח המון זמן וכסף. מצד שני יש הרבה זרמים אחרים בפסיכולוגיה, ואולי העיקר הוא החיבור עם המטפל.
והצד השלישי הוא למצוא מי את מעבר לאמהות, גלישה באינטרנט (או קי, באופן הוא שונה כי יש פה המון תמיכה, אבל בכל זאת), וההרגלים הרגילים. סיפרת שאין לך תחביבים. אולי תחפשי מה יכול לעניין אותך השנה (לא חייבים להתחייב לאהבה גדולה לדבר אחד). משהו שמביא לתנועה באנרגיה הפנימית (כח החיים). זה יכול להיות הליכה, יציאה לטבע, יצירה, ספורט כלשהו, אומנות לחימה, אומנות תנועה, הרצאות בנושא מעניין (הי , לא שכחתי שאנחנו במהלך תקופה משוגעת, אבל עושים מה שאפשר במסגרת המגבלות). התנדבות למען רעיון כלשהו זה רעיון טוב אם יש לך כח ומוטיבציה, ואם לא זה יכול לחכות לזמן שכן יהיה לך כח. כל מה שמאפשר פגישה עם אנשים חדשים, מוציא מהבית. מזיז. זה פותח תקיעויות, ומאפשר לקיטור לצאת בלי התפרצויות.
בשביל לאפשר זמן פנוי כדאי אם אפשר להעזר במשפחה וחברים (הורים/ אחים) - האם הבנתי נכון שהילדים לא במצב מסוכן אצלם? אם זה אפשרי, אז זה יאפשר לך יותר שעות תנועה, לא רק כשהם בגן, וזה גם יאפשר לילדים לספוג מקום אחר, אולי יותר רגוע. זו למידה חשובה בשבילם ובשבילך, ועל הדרך יכול לאפשר להם קשר עמוק יותר עם חברים קרובים או משפחה.
זהו לבינתיים.
מה דעתך?