הבת שלי בת שנה ושבעה חודשים, כשהיא חוזרת מהמשפחתון היא מחפשת את אבא אבל ברגע שהיא רואה אותו היא מתעלמת ונצמדת אלי, ולא מוכנה להתקרב אליו. מה דעתכם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי, יש לי בעיה דומה. הילדה שלי בת כמעט 4, בעלי ואני מטפלים בה באופן שווה, יש ימים שהוא לא בבית ויש ימים שאני לא בבית. הילדה לא מסרבת שהוא יטפל בה כשאני לא נמצאת, כששנינו בבית יש לה התנהגויות מעצבנות שמשדרות אני לא אוהבת את אבא, היא צועקת כשהוא מרים אותה במשחק ואומרת שהכאיב לה, כשהוא מטפל בה היא מייללת על כל דבר. עזר פעם אחת שאני לרבע שעה התעלמתי ממנה והיא הרגישה מה זה, זה עזר לתקופה ואחר כך חזר. בכל פעם שאנחנו מדברים איתה היא מתנצלת ומתחנפת לאבא ושוב, זה עוזר לזמן קצר...עזרתכם...

השאלה נשאלת על ידי האבא או על ידי האמא?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומה קורה כשאר יש משמורת מצומצמת מאד והילד רואה את האבא בגיל שנה וחצי רק פעמיים בשבוע ולא רוצה בכלל להתקרב לסבתא ולסבא?

יש מקרים שבהם הילד "מחזיק" בעיה שקיימת במשפחה או בזוגיות אבל מעבר לכך או יחד עם זה אני חושבת שאפשר וצריך ללמד ילדים גבולות ומהי התוצאה של המעשים שלהם.
יש ילדים כוחניים מאוד ( מצטערת לא כולם מלאכים מתוקים כמו שהיינו רוצים לחשוב) שצריך לסייע להם לווסת את הכוחות שלהם ולנתב אותם. איך היא בגן או עם חברים או בני משפחה אחרים? ( את כמובן לא חייבת לענות פה אבל כדאי לפתוח מבט לעוד סיטואציות)
אפשר דרך הדרכת הורים או טיפול רגשי
חשוב להבין מתי ולמה היא עושה את זה. מה הרווח שהיא מקבלת מזה? ומה התגובה שלכם באותן רגע. זה יכול להיות אפילו מבט

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין לי תשובה חד משמעית..אצלנו הנער כבר בן 14 ואנחנו הולכים להדרכת הורים, ובגילאים יותר צעירים לקחת מישהי שמטפלת בעיצוב התנהגות (אצלנו זה עזר )

_חס וחלילה.
אסון ממש לעשות כזה דבר. צלקת לכל החיים. עונש. הטלת אחריות על הילדה._
מסכימה.
הילדה במצוקה והענשה לא תעזור לדעתי.

בעניין הזה אני לא אוהבת את אבא הוא כל הזמן צועק וכועס כשאת לא כאן (מה שלא נכון בהכרח אולי זה קרה מס' פעמים מועט ורק כאשר כבר לא היה מנוס מכעסים אלו)
לא הייתי ממהרת להגיד שאכן האבא צועק וכועס כל הזמן, כי זה גם פחות רלוונטי.
מה שרלוונטי זה שזו החוויה שלה, גם אם היא לא תואמת למציאות או לחוויה של אבא. וזה מה שחשוב.

אצלנו מצב מעט דומה, ילדה שנייה עם הרבה תסכול וכעס, לפעמים מאוד קשה איתה והרבה פעמים מוציאה את הכעס והתסכול בעיקר על אבא.
לי לפעמים קשה מאוד לראות את זה מהצד, אבל האבא שלה לא מוותר על התקשורת איתה.
הוא נחוש להבין איפה הקושי ולמצוא יחד איתה דרכים ופתרונות להתמודד.
לפעמים הוא מוכן לספוג צעקות ולא מתרגש, לפעמים הוא מרגיש שזה לא במקום ומתרגז, גם זה לגיטימי.
אין לי פה הרבה עצות טובות.
אני חושבת שחשוב לגלות מה מקור המצוקה (הרבה פעמים מצוקה רגשית "מתיישבת" על קשיים קוגניטיביים או אורגניים שונים).
נשמע שהיחס לאבא הוא רק הסימפטום.
אצלנו הילדה הולכת לתרפיה במוזיקה ושם צפים הרבה דברים משמעותיים ומאירי עיניים.
ההתקדמות בשטח מורכבת ואטית הרבה יותר, אבל גם היא קיימת.
ושוב - לדעתי חשוב מאוד לא לפחד ממנה או מההתנהגות שלה (בלי קשר לדרך שבה בוחרים להגיב),
וחשוב שאבא יקיים קשר ישיר ובלתי אמצעי עם הילדה, שיבהיר לה שהם בעניין הזה ביחד, שהוא אוהב אותה ושהוא לא מפחד מהיחס שלה, שלא משקף בהכרח את אישיותה או את אהבתה אליו.

_כאשר זה קורה, להגיד לילדה שעוד פעם אחת, כל המשפחה הולכת לחדר אחר, כי לא נעים בחברתה, וכשפוגעים באבא פוגעים גם באמא ובבת בגדולה.
וכשהיא עושה עוד פעם, כולם יחד הולכים לחדר אחר לחמש דקות. [כל שנה בגיל הילדה דקה אחת].
כך היא תבין "דרך הרגלים" שכשהיא עושה משהו לא נעים לא רוצים את חברתה. בחדר אפשר לסגור את הדלת עם פתח קטן, ולא לתת לה להכנס [היא כמובן תנסה],
ואחרי חמש דקות לחזור.
כמו כן מומלץ להשאיר את אבא לבד עם הילדה למשך שעתיים שלוש בבית, פעם בשבוע. ואז ככל הנראה יווצר תחילתו של קשר שיתפתח הלאה._
חס וחלילה.
אסון ממש לעשות כזה דבר. צלקת לכל החיים. עונש. הטלת אחריות על הילדה. תפתרו את העניינים ביניכם.

איה,
היא רק מוציאה את הכעסים שלך על אבא שלה. תפתרו את הבעיות ביניכם והכל יסתדר.

בל אני לא אוהבת את אבא הוא כל הזמן צועק וכועס כשאת לא כאן (מה שלא נכון בהכרח אולי זה קרה מס' פעמים מועט ורק כאשר כבר לא היה מנוס מכעסים אלו) הילדה מאוד כעסנית ועם מצבי רוח משתנים פעם מחבקת ופעם מכה.. את אבא..

הי איה, יש לי שאלה טיפה קשה: האם את יודעת בביטחון שבן זוגך אכן לא כל הזמן צועק וכועס כשאת לא שם? האם הוא נוטה בכלל לכעוס ולצעוק?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי, גם אצלנו יש סיפור כזה לא נעים. מחפשת עצות טובות . בתנו בגיל כמעט חמש (עוד חודשיים) כאשר נמצאת עם אביה לבד מתנהגת בצורה בוגרת ואוהבת אליו. אך כאשר אני נמצאת בבית וזה רוב הזמן... היא מתנהגת אליו בצורה ממש לא יפה , מסרבת שיקלח/יצחצח וכו ' . אנו לא מסכימים לקריזות הללו והוא בכל זאת עושה זאת. היא מאוד מעליבה כאשר היא מדבראת אליי היא אומרת אבל אני לא אוהבת את אבא הוא כל הזמן צועק וכועס כשאת לא כאן (מה שלא נכון בהכרח אולי זה קרה מס' פעמים מועט ורק כאשר כבר לא היה מנוס מכעסים אלו) הילדה מאוד כעסנית ועם מצבי רוח משתנים פעם מחבקת ופעם מכה.. את אבא.. אומרת לי שאינה אוהבת אותו. אבא מבחינתו מאוד משקיע בה מציע לה ללכת לאכול פיצה ביחד לשחק בכדור ולרכוב על אופניים. כעשאני בבית איננה מסכימה ורוצה להשאר איתי.
יש לנו עוד בת בגיל כמעט 9 וכשהיא מתקרבת לאבא ומבקשת חיבוק אז גם הקטנה (בת הכמעט חמש ) נזכרת שגם היא רוצה חיבוק..
יש לנו שתי בנות. הגדולה ילדה מאוד טובה, בוגרת ומבינה. הקטנה מציקה גם לה ופוגעת בה ומאוד קשה לה להתנצל.
זה בגדול. אני מרגישה שיש כאוס בבית.
כואב לי על בן הזוג שהיא פוגעת בו כמו סכין חד בלב. אתמול כשהיא העליבה אותו שוב, הגדולה בכתה נורא מתוך כאב על אבא שהקטנה ממשיכה ומעליבה אותו.
בבקשה עזרה:))) אנחנו ממש אובדי עצות
אשמח לכל הצעה אולי טיפול טוב שעזר או עצות טובות מניסיון
תודה רבה.

עכשיו ראיתי שזיגמונד בכבודו ובעצמו כתב...

משימה חשובה לא להעלב. בגלאים האלה וקצת יותר ניתן לראות פעמים רבות שבנים רוצים את אמא ובנות את אבא (אדיפוס שמדיפס...).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זמן אישי עם אבא

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זמן אישי עם אבא

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי ילד חכם ומקסים עוד מעט בן שלוש שלצערי אני בין המועדפים האחרונים עליו ניסיתי הכל להיות רע להיות טוב להיות נעלב ומה לא לטוב ולרע אצלי הילד מעדיף בראש ובראשונה את אמא ואחכ את סבא סבתא דודים דודות ואני לצערי אחרון ברשימה. הילד מתקרב אלי רק כשהוא רוצה משהו שאני אקנה או יעשה לאחרונה זה כבר ממש כואב מה לעשות???

מפתיע מאוד ! הרי ידוע שבנים אוהבים את אמא ובנות אוהבות את אבא . אין שיוויון.
<השיוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש>

מסכימה ומחזקת: כשאבא ידלק על איזה משהו כייפי לעשות עם הילד- הריחוק יעלם. זה יכול להיות הכי שגרתי- כמו טיפול במכונית, הליכה לים או זלילת גלידה במקום שנעים להיות בו ביחד. משם יתחיל פתח שיגדל לחיבור רבתחומי שעלול לגרום להתמכרות לאב ובנו, ואימרו אמן.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

עבר המון זמן בדף הזה אבל עצה מנסיון קצר (בני בן שלוש) לקוראים הבאים
אצלנו הכורח ניצח את ההרגל. זמן אבא ממושך (כמה שעות רצופות כל שבוע) שבו אמא לא נמצאת כלל, הוביל לכך שהבן גילה שכיף לעשות דברים עם אבא, ושאבא גילה שאפשר לעשות דברים מעניינים עם הבן (או שחייבים להמציא אותם). אני מסכימה שיש כאן הדדיות והשפעה גם בנושא של אבא-ילד וגם בנושא של אמא-אבא. בני עדיין מעדיף אותי, אבל לפעמים בוחר להיות עם אבא גם כשאני בבית, לפני חצי שנה זה לא היה קורה.

בתיה - זה נפלא(())

היי, אני רואה שהדיון הזה ישן מאד אבל לגבי הוא מאד רלוונטי. יש לי בן חמש אהוב ומיוחד שמתנהג רע מאד לאביו (והאבא שהוא אמנם בן 30 לא מצליח לשמור על בגרותו נוכח התנהגות הילד, ומגיב גם הוא כילד קטן...)

אתמול סיפרתי לילד סיפור שריגש אותו עד דמעות. סיפרתי על אבא אחד שמאד אהב את ילדיו וכו', ופעם אחת כשהוא חזר בערב אמא הייתה באמצע לשחק עם הילדים והפסיקה את המשחק כדי לשתות קפה עם אבא... הסיפור המשיך ותאר התנהגות רעה של הילדים כלפי אבא (שנובעת מהקנאה ביחס של אמא אליו, אלא שזה לא מוזכר בפירוש בסיפור) הם רבו בזמן ארוחת ערב, לא רצו שהוא יספר להם סיפור במיטהועוד. עד שאחד הילדים אמר לאבא- הלוואי שהיית נשאר בעבודה שלך.
ואבא שמאד אהב את ילדיו לקח ברצינות את הבקשה של הילד ולמחרת הוא נשאר לישון בעבודה שלו וביום שאחרי הוא חזר הביתה רק מאוחר מאד כשהילדים כבר ישנו...
וכל היום בעבודה הוא היה עצוב והתגעגע לילדיו
והילדים גם הם שאלו כל היום את אמא איפה אבא ומתי הוא יחזור מהעבודה ובסוף אמא גלתה להם שאבא לא רוצה לחזור כי הוא רוצה שהילדים יהיו שמחים והוא ראה שכל יום כשהוא חוזר הביתה הילדים שלו עצובים...
בקיצור, יש סוף טוב כמובן, הילדים בבוקר לא הלכו לגן אלא באו לעבודה של אבא ובקשו ממנו לחזור ואבא חזר והביא לילדים שלו סל מלא ממתקים וכו' וכו'.

ילדי שמע את הסיפור בעינים דומעות ובסוף אמר לי- אמא , אם אבא שלנו לא היה רוצה לחזור מהעבודה אז הייתי מאד בוכה (ואז פרץ בבכי ואמר- כמו עכשיו שאני בוכה...)

בבוקר הוא ביקש לצייר את הסיפור הזה, ויש לנו עכשיו ערימת דפים מלאים באבאים בוכים ובילדים בוכים וגם אחד של אבא מחבק את ילדיו ומחייך שזה הסוף הטוב, ומשום מה לאבא הזה המחייך יש רק עין אחת. מה זה אומר???)

ולא שחיינו השתנו פלאים בעקבות הסיפור הזה אלא שמשהו כן זז, הילד נהיה מודע לרגשותיו ובעיקר לכך שגם לאבא יש רגשות... @}

סתם, מכיוון שזה לא הוזכר כאן (ואולי כן ולא שמתי לב?)
בסביבות גיל 3-4-5 מופיע השלב האדיפלי,
וזה יכול להתבטא בהצמדות גדולה מהרגיל של הבן לאם ותוקפנות גדולה מהרגיל לאבא. זה שלב נורמלי שעובר.

תודה על העדכון! יופי @}

חשבתי ששווה לעדכן, לטובת קוראים עתידיים עם בעיה דומה, שזה פשוט נעלם. כלומר, הילד הוא עדיין "ילד של אמא", אבל היחסים עם אבא השתפרו מאד. זה קשור לכך שאבא הפך לקצת יותר תקיף (אכן, כפי שאמרה פלונית, אבא קצת "דרש" את זה....) וגם לזה שהגענו לגיל יותר נוח באופן כללי.
ותודה לכולם!

לי נשמע שהילד כועס שאבא שלו עובד הרבה ובקושי נמצא בבית.יכול להיות?
אולי הוא כועס וחושב שאבא לא רוצה להיות איתו או שהוא לא מספיק חשוב לו (כי היה לו חשוב אז הוא היה נמצא יותר בבית) וכשאבא כן רוצה/יכול הוא מגרש אותו בתור מחאה. משהו מעין "אה, פתאום אתה רוצה להיות איתי? אז עכשיו אני לא רוצה. מי צריך אותך בכלל..."
אולי אני בכלל לא בכיוון, אבל זו אופציה.

יש עדכונים?

אני מאמינה שמה שיש בצד אחד יש גם בצד השני. אם כך הילד מתנהג אל אביו, כנראה שהאבא "דורש" התנהגות כזו. דורש כמובן לא במודע, אבל משהו שאבא משדר לילד. אולי חולשה, אולי תקיפות רבה מדי, אולי הילד מרגיש שאבא לא מכבד אותו.
הכל סתם דוגמאות לא מחייבות. אבל נראה לי שכדאי לאבא לבחון את רגשותיו ואת התנהגותו כלפי הילד.
הילדים שלנו רגישים ויודעים בדיוק מה אנחנו מרגישים, כך שאי אפשר לעבוד עליהם.

מתי זה התחיל? אני שואלת בשיא הרצינות, כי אם יסתבר שצריך לחכות עשרים שנה, יהיה רע ומר.....
זה לא התחיל 20 שנה אח"כ. ככל שהתבגרתי הקירבה ביננו התפתחה בהדרגה, אין נקודה שאני יכולה להצביע עליה כנקודת מפנה. מצד שני, אני חושבת שאצלנו החיבה והקשר התחילו כבר כשהייתי צעירה, אבל אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה... מצטערת שאני לא יכולה ממש לעזור.

יכול להיות שמה שאכתוב פה ממש לא רלוונטי ואז את פשוט יכולה להתעלם.

לגברים רבים אין את הגישה הנכונה לילדים,
את היכולת לזהות את הצרכים של הילד, את החושים לראות את החולשות של הילד,
אם הילד אוהב ומקבל את הטיפול שלך, זה מראה שאת יודעת עליו משהו שהאבא לא יודע,
תנסי להתבונן באבא כשהוא עם הילד, לראות איך הוא ניגש אליו, ולזהות מה הוא עושה לא נכון,
מה זה הדבר שמקומם את הילד, ואז שלא בנוכחות הילד, תציעי לאבא מה לשנות בגישה.

אם יש הבדל גדול בגישה אל הילד , אם את מאוד וותרנית והאבא יותר תקיף,
את גם צריכה לשנות קצת את הגישה שלך, ולהיות קצת יותר החלטית עם הילד,
יכול להיות שהילד מזהה שאת הרבה יותר וותרנית,
שאת מבטלת את עצמך ואת הצרכים שלך בפני הצרכים שלו .

תבחרו בזמן נוח, ( לא במצב של עייפות, לא של הילד ולא של האבא )
פעילות שהילד ממש אוהב, ( בלון, כדור-רגל, גן-שעשועים, גן-חיות , חוף הים אחר הצהריים .... )
ותגידו לילד שעכשיו אבא איתו, אמא לא יכולה עכשיו ( היא מבשלת, או מתקלחת ....)

ככל שאני מקבלת יותר את האבא

את מוכנה להסביר למה הכוונה?

אצלנו היתה נטיה כזו, וגיליתי שככל שאני מקבלת יותר את האבא, כך גם הילדה הגדולה. וזה קרה מהר מאד - ממש במקביל ותוך כדי...

אני כבר בת 22, אבל זה לא התחיל היום
מתי זה התחיל? אני שואלת בשיא הרצינות, כי אם יסתבר שצריך לחכות עשרים שנה, יהיה רע ומר.....

ולתת לילד יותר זמן עם אבא
זהו, שבמצב הנוכחי זה מתכון למריבות, כעס ועלבון.

אני לא יכולה לעזור הרבה, רק להציע עידוד קטן - אמא שלי כל הזמן מספרת איך צרחתי על אבא שלי "לא אתה, אמא!!!!" כשהוא ניגש אלי בלילה והוא נעלב עד עמקי נשמתו, אבל היום (טוב, אני כבר בת 22, אבל זה לא התחיל היום), אני אוהבת את אבא שלי מאוד ואפילו מתחברת אליו בדרכים שאני לא מתחברת לאמא שלי. יש לנו אופן מחשבה דומה בכמה תחומים ואני נהנית מאוד לדבר איתו לפעמים, בעיקר בלילה (שנינו ציפורי לילה).

בצד המעשי, אני רק יכולה להציע סבלנות ולתת לילד יותר זמן עם אבא. לפחות במקרה שלי, אבא שלי פשוט עבד כל הזמן ובקושי ראינו אותו בתקופות מסויימות (בעיקר באותה תקופה, הוא עבד כמו מטורף כדי לפרנס אותנו).

וואו.
לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה.
כלומר, התגובה האינסטינקטיבית שלי היא "מה פתאום!", אבל אני אחשוב מעבר לתגובה האינסטינקטיבית.

האם יכול להיות שהוא מחקה את יחסך שלך כלפי בן זוגך? גם בתי הגדולה קשורה אלי מאוד.
שמתי לב שהיא נוהגת לחקות אותי ביחסי אל בן זוגי. וזה לא חייב להיות מילים שהיא שומעת - אלא האמת הרגשית , הדברים הקטנים משמשים לה מורי דרך. היא מראה עבורי לקשר שלי עם בן זוגי, ביחסה אליו.

רצית לבקש את עזרתכם ועצתכם בעניין שמאד מטריד אותנו.
הבן הבכור שלנו, בן חמש, מתייחס מאד לא יפה אל אבא שלו. הוא מתעלם ממנו, צועק עליו, מסרב לשכב לידו במיטה (כלומר מתעקש לישון לידי גם אם זה לא נוח), מתעקש שרק אני ארחץ אותו, מתעמת אתו סביב ההליכה לגן, בקיצור - בעיה. בסממנים השליליים של ההתנהגות (עלבונות וצעקות) עוד איכשהו אפשר לטפל, אבל איך משנים יחס אדיש ומתעלם?
זה ממש פוגע בבן הזוג שלי. הוא כל כך אוהב את הילד, כל כך רוצה לעשות אתו דברים, לשחק אתו, לדבר אתו, לחבק אותו, והילד פשוט בועט בו (מטאפורית, ולפעמים גם מעשית) בפרצוף.
אזלו לנו הרעיונות, מעבר להמתנה לשינוי.
הבעיה היא שזה לא ממש חדש. בעצם אפשר לומר שמגיל מאד צעיר הוא היה "ילד של אמא", עם תקופות יותר ופחות בוטות. אני נזכרת באירוע שהתרחש כשהוא היה בן שנתיים-שלוש. היינו בגן השעשועים ואבא הגיע מהעבודה מוקדם במיוחד כדי לבלות אתנו זמן. ברגע שאבא התקרב אלינו, הילד התחיל לצעוק: "תלך מכאן! תחזור לעבודה!"
זה היה נורא.
ומאז זה בא והולך. בתקופה הזו זה בא בגדול.
כואב הלב.
האם יתכן שילד יאהב רק את אמא שלו ולא את אבא שלו?