יותר מכל אני זוכרת שהמחברת עצמה התנערה מהספר.
אם אני זוכרת נכון (לא בטוחה)
אליס מילר לא התנערה מהספר, אבל במהודרה מאוחרת שלו היא הטילה ספק ויצאה נגד תאוריות שתיארה קודם לכן (של פרויד אולי?).
למיטב הבנתי השורה התחתונה של הספר נותרה בעינה.
מצד אחד, באמת יכול להיות שמה שאת כביכול רואה אצל ביתך, והדרך בה את מפרשת את המציאות שלפנייך (למשל:
כשאני מגישה לה את הכפית היא פותחת את הפה ומחייכת חיוך ענק שכאילו אומר: "אני עושה מה שאת מבקשת ממני אמא".) היא פועל יוצא של הפחדים שלך, ולאו דווקא של מה שמתרחש במציאות.
מכיוון שכאשר מחפשים משהו - מוצאים.
אם את מסתכלת עליה כל היום דרך המשקפיים של "היא מרצה אותי" - את תמצאי לזה "הוכחות". בכוונה אני כותבת הוכחות במרכאות כי מאוד יכול להיות שאת רק מפרשת אותן כהוכחות.
זו העוצמה שיש לתיוג שאנו מתייגים בו אנשים וילדים. ברגע שאנחנו מסתכלים על ילד או אדם מבוגר מבעד למשקפיים של תוית מסויימת - זה מה שבעיקר נראה. וזה מי שהוא יהיה עבורינו.
בקיצור - מאוד יכול להיות שהפרשנויות שלך מוטות.
מצד שני, אולי את מדברת מתוך ההתנסות שלך כילדה וחוששת להעתיק שלא במודע את הורייך (כתבת:
והספר גרם לי כמובן להאמין שגם אני אותו ילד רגיש ועירני).
מה שאת יכולה לעשות זה
להפנות הפוקוס ממנה - אליך, ולבדוק אילו צרכים לא מסופקים את סוחבת מהילדות שלך, ולטפל בהם.
הרי סיטואציה של ילד מרַצה שמתרחק מעצמו ועסוק בלמלא את צרכיו של ההורה יכולה להתרחש
אם באמת יש צרכים כאלה להורה, אם ההורה סוחב איתו פצעים ועניינים שלא סגורים מהילדות. וזה קורה אם ההורה לא מודע לצרכים הללו ובאופן לא מודע גם מוריש לילדו את הפצעים שלו.
ואם אכן יש לך כאלה "פצעים", ותטפלי בהם, סביר שהם לא יעברו הלאה לבת שלך
מנקודת מבט כזאת (בה אני מאוד מאמינה) ההורות הופכת להזדמנות של ההורים לצמוח ולהרפא מפצעי הילדות שלהם.
כל אינטרקציה עם הילד, בכל גיל, היא הזדמנות עבור ההורה להפנות את הפוקוס פנימה ולגדול.
