מעניין לקרוא את כל הדף עכשיו.
כל הנשים שכתבו כאן נכנסו לקשר כשלהן אין ילדים ולבן הזוג יש. חווית האימהות נחוותה קודם כאימהות חורגת (חורקת, תותבת) לילדים לא ביולוגיים ורק לאחר מכן כטבעית. מעניין לשמוע גם על נשים שלילדיהן אבות שונים...
עולה כאן הרבה מטען שלילי על האימהות של הילדים, אולי ללא מודעות לכך שהרבה מידע מתווך על ידי הבן הזוג, אב הילדים. זה גם קשור להיעדר הפרספקטיבה של להיות גרושה שילדיה פוגשים בת זוג של האב.
אף אחת לא חזרה לספר איך זה מפרספקטיבה של שנים, מאד מעניין, אולי אם אתן קוראות תסכימו לחלוק?

העמוד החדש נקרא [po]הבת של בן הזוג שלי[/po]

פתחתי דף וחשבתי שהוא נמחק אז עשיתי חדש. מצטערת קצת הלכתי לאיבוד פה באתר ;)
אני לא בטוחה שיש קישור עכשיו בין הדף החדש לזה..

בכל אופן, תודה רבה על העצה!

קודם כל, אין צורך בדף חדש.
חוץ מזה את מוזמנת לקרוא באתר על הצורך של ילדים בקשר חם וזמין [po]מיטה משפחתית[/po] יחד עם [po]אי מרכוז בילד[/po].

נראה לי שעדיף לך לנסות לקבל את הילדה כמו שהיא (לא מושלמת) , לקבל את עצמך, עם רגשות הקנאה (זה טבעי), ולהוות פשוט דוגמא אישית .

[u]אם בכל זאת יש מישהי שנתקלת בעמוד זה.[/u]
העמוד קפץ ל'מה חדש' (בזכות ההודעה שלך) ולכן נתקלים גם נתקלים בו.
למען האמת גם אילו כתבת לעצמך היית מקבלת מזה לא מעט כנראה, אבל כאן באתר כמעט שלא יוצא לכתוב רק לעצמך...
דברי איתנו

שלום בנות,
שנים לאחר פתיחת דף זה ויצא לי להיעזר בו מאוד.
קראתי בעיון ובסקרנות רבה את כל הדעות והעצות והאמת הלוואי ואוכל לזכות לתגובה והענות למרות שסביר להניח שאני כותבת פה לעצמי.
אם בכל זאת יש מישהי שנתקלת בעמוד זה אשמח להתייעץ לגבי נושאים הקשורים בביתו של בן זוגי.
אגב, בתחילת ההודעות הייתי עם הרבה חששות שהלכו והתעצמו עד שבסופן הבנתי כמה התפקיד שניתן לי מדהים וראוי להערכה, הלא אני והילדה בחרנו אחת בשניה ולא נקבענו מדרך טבע.
בכל זאת יש לי תחושות שאשמח לקבל הכוונה לגביהן.
מקווה ליחס :)
תודה

נחמד שהדף הוקפץ שוב.
אני שמחה לדווח שהקלקול שדיווחתי עליו למעלה כנראה תוקן, כי מבערך שבועיים אחרי השיחה שלנו (כמעט שנה!) אני בזוגיות יפה ומעצימה, טובה ונכונה כמו שהאמנתי תמיד שאפשרי.
ומה שמצחיק זה שנכנסתי עכשיו לדף מהכיוון השני,
עכשיו אני בעצמי אמא חורקת :-) ל 3 בנות, וזו חוויה מאוד מרגשת. להיות קשובה אליהן, לרצות שיהיה להן טוב.
אני חושבת שהן מרוויחות מהחוויה הקשה שלי, כי אני מאוד מודעת לבעיות שעלולות לעלות ולכן משתדלת לתת להן את עצמי באהבה,
ולא לקחת להן יותר מידי את אבא שלהן, אם כי זה לא לגמרי אפשרי כי אנחנו גרים מאוד רחוק וכשהוא איתי כמה ימים בשבוע, הוא לא איתן ואת זה אי אפשר לשנות.
ובעתיד הוא גם יעבור לגור איתי ויתרחק מהן אפילו יותר, פיסית לפחות...
אבל אלה נסיבות החיים, ובתוך הקושי הקיים, נשתדל לפגוע בהן כמה שפחות.
אני לא מאמינה שאפשר להימנע לגמרי מפגיעה כי הרי - אבא במרחק מאות קילומטר זה לא כמו אבא בבית,
אבל קשר טלפוני יומיומי, וניצול הזמן של הביחד לאינטימיות יכול להיות יותר טוב מאבא בבית, עצוב בודד ומתוסכל, נכון?

תודה לך "קומה ג'" , לקחתי מדבריך...יתכן, אכן, שילדיו של בן זוגי יהיו בעצם למשפחה לי-לנו...ואת כמובן גם צודקת שזה מוקדם. בכל אופן הסערה והנושא ירד מ"סדר היום" כרגע. בן זוגי אמר שחשב על כך שאני מבטאה צורך במשפחה ופחד שלא יתן לי תחושה מספקת של משפחה ואמר שיתבונן על חלקו בכך. אני שיתפתי אותו בעניין הפחד שלי מהצטמצמות.
בכל אופן אשמח לשמוע תגובות נוספות מאנשים שחוו קונפליקטים דומים.

[u]אני חוששת שאם אצטרך להתפשר ולהסתפק בילד/ה אחת ארגיש שוב שאני כאילו מוותרת על האפשרות שיהיה לי שפע במובן הזה, שאחוש שוב שאני נקלעת למין הצטמצמות[/u]

התייחסות מחד-הורית ;-)

האם פגשת בילדים שלו? זה אומנם נראה שלב מוקדם מדי בקשר, אבל זו אופציה שמן הסתם תקרה בעתיד כשהם יחזרו.
בעיניי נראה כאילו את עומדת לקבל שפע אפשרי, אבל נאחזת במה ש"שלי-שלי" ומתוך כך עלולה להפסיד את מה שלא באמת שלך, אבל זורם בכיוון שלך.
האם אני ברורה? במלים פשוטות: אם תקשרי את חייך בחייך האיש הזה, ואם תעשו ילד משותף, אתם לא תהיו זוג רגיל אלא תהפכו למשפחה מורכבת (אני יודעת שיש פורום כזה בתפוז, פורום משפחות מורכבות, משם שאלתי את המושג). יש לו ילדים, הוא כבר אב, ואם יהיה במשמורת משותפת הילדים הללו יהיו אצלך בבית דרך שגרה. האם את מסוגלת להכיל את זה, את העובדה שהם יהפכו אוטומטית לחלק מהמשפחה שלך ואת לשלהם? כמובן לא תהיי אמא שלהם לעולם, אבל תהיו בני משפחה. זה אומר לאכול ארוחות יחד, לרבוץ מול הטלוויזיה יחד, לפגוש את החברים שלהם, להזכיר להם לקחת משהו לבי"ס וכולי וכולי.

האם יהיו יחסים טובים לך ולילדים הללו? זה תלוי בהמון גורמים אבל גם ברצון הטוב שלך ושלהם. אין תעודת ביטוח שיהיו יחסים טובים איתם, בסה"כ הם כבר נכנסים לגיל ההתבגרות ומי יודע איך היו הגירושין של ההורים ואם הילדים כועסים וכולי וכולי. אבל בהינתן שזו משמורת משותפת, אם את רוצה לחיות עם אותו אדם פשוט תצטרכי להסתדר איתם ולקבל אותם... הם לא פלקטים ברקע אלא הילדים שלו שיחיו איתך.

ילד משותף שייוולד לשניכם ייוולד לתוך סיטואציה כזו. לעולם לא תהיו בתמונה רק אתם, שניים פלוס ילד. זה מה שאני מנסה לומר. השאלה היא, אם את רואה במצב כזה שפע משפחתי שנכנס לחייך, או אם את רואה במשפחה הקודמת/השנייה שלו משהו צדדי שלא קשור אלייך, ושואפת להיאחז ב"ילד שלי-שלי", שכאילו לא מספיק ילד אחד ואת רוצה יותר (בעוד שלכאורה יהיו לך אחד פלוס שלושה..).

אישית, כניסה למשפחה כזו היתה נראית לי כאפשרות לא רעה בכלל לחוות חיי משפחה עשירים יותר בלי להצטרך להיכנס לעוד הריון :-P

מכל מקום, עדיין בכלל לא עברת לגור איתו יחד. אני חושבת שזה שלב מאוד-מאוד מוקדם לדבר על מספר הילדים.

בהצלחה @}

אני נמצאת בקשר זוגי בן 5 חודשים בערך. נדמה שהאהבה הולכת וגדלה ואנו מרגישים טוב יותר ביחד משבוע לשבוע. בן זוגי הוא גרוש ואב ל3 בנים: בן 15 ותאומים בני 11, הוא גם מבוגר ממני ב8-9שנים. אני רווקה בת 35 ואין לי ילדים.
מיד עם ההכרות עלה נושא הילדים והוא אמר שהיה רוצה עוד ילד, במיוחד בת. בשבועות הראשונים של הקשר הוא העלה את השאלה מה יהיה אם יתעורר קונפליקט חזק, כיוון שהוא רוצה רק ילד אחד ואני ארצה יותר. אמרתי לו אז שלא ננסה "לשלוט" בעתיד ושעלינו ראשית כל לדעת אם אנו רוצים לחיות ביחד, לפתח את הקשר בינינו , להביא קודם כל ילד אחד. הקשר שלנו התחיל באופן קצת סוער ונדמה שעם הזמן אנו מכילים יותר את הקונפליקטים, את החרדות...
אנו מדברים על מעבר לגור ביחד, ילדיו אמורים לחזור משנה בארה"ב עם אמם למשמורת משותפת.
כנראה ב"צל" המחויבות המתחזקת עולות אצלי דאגות רבות וביומיים האחרונים עלה שוב נושא מספר הילדים. אני אמרתי שעבורי שני ילדים זה מינמום לתחושת משפחה וגם שזה מאוד חשוב בעיני לילדים עצמם, עבורי הקשר עם אחותי ועם אחי הוא מאוד מרכזי וחיובי. עם אחותי יש לי קשר עמוק ודינמי, שההתפתחות בו סייעה לי מאוד להאמין ביכולתי בתהליכים בינאישיים ומכאן גם להגיע לזוגיות.
שאלתי את בן זוגי האם העניין נוקשה אצלו והוא אמר שאינו יודע , אבל לא רוצה לומר שזה פתוח כי אז אני אצפה שזה ישתנה ואולי זה לא ישתנה אצלו.הוא גם אמר שזה אעניין שלי להחליט. אמרתי לו שבעיני זו גישה לא דיאלוגית ולא זוגית ושאם הקשר חשוב לנו כל אחד צריך לבדוק את מידת הגמישות והמוכנות לפשרות. הוא אמר שהקשר חשוב לו מאוד.
חשבנו וגם חברות יעצו לי פשוט להניח לעניין כרגע כי הוא לא אקטואלי ואין לו קשר עם המציאות של היום. למעשה אנחנו עוד לא בשלים לילד הראשון מבחינת הקשר בינינו.
עולות בי גם מחשבות על כך שלאחרונה התחלתי לחוש שאני מאפשרת לעצמי לחוות שפע. פחות עסוקה בלאסוף את שייריי החיים, או "להסתפק במועט" (לא במובן החומרי), ולתכנן ברירות מחדל (כמו חד הוריות) ולשיר את: "אין לי כמעט כלום, אבל הכלום הזה הוא שלי"...כלומר לחיות סביב חוויית ההעדר והאין, כמשמעות.
אני חוששת שאם אצטרך להתפשר ולהסתפק בילד/ה אחת ארגיש שוב שאני כאילו מוותרת על האפשרות שיהיה לי שפע במובן הזה, שאחוש שוב שאני נקלעת למין הצטמצמות.
אני גם חושבת שאולי הרבה מן העניין עבורו קשור לחרדות כלכליות ובכלל להבדלים בתפיסה הכלכלית של החיים בינינו. אני חיה יותר צנוע, ומאמינה ב"להסתדר..." הוא יותר חרד בתחום הזה.
אשמח מאוד לקבל התיחסויות ...

היי, אני חדשה אצלכם, נשואה פעם שניה, לי 2 ילדים ולבן זוגי אחד שחי איתנו , בתי הבכורה גרה אצל אביה, ובני מגיע אלי כמה פעמים במשך השבוע, הבעיה מתחילה ברגע שאני מעירה בעדינות לבנו על כל מיני דברים ,בעלי ישר קופץ להגנתו ולא חשוב אם הוא צודק או לא לטענתו הוא יגן על הילד שלו בכל מצב, זה מצב מאוד מתסכל כי אני מאוד דואגת לילד וכל משפט שלי יוצר תגובות איומות מבעלי מה עושים?

[u]ולא משנה כמה שאני רוצה את זה במודע, הפעולות הלא מודעות/נשלטות שלי מביאות לכך שזה פשוט לא יתממש בחיי.[/u]

לאו דוקא! נישמע לי שאת מודעת מאוד לעצמך. בעצמך אמרת שעברת שינויי. וזאת למרות נקודת ההתחלה שלך. היכולת להיות מודעת למצב. היכולת להתמודד עם האבא ולומר לו את אשר את מרגישה. היכולת להביט למצב בעניים... להכיר ברתיעה ובפחד. מראה על בחורה/אישה חזקה וחכמה. זאת בייחד עם הרצון = מוטיבציה ויכולת להביא שינויי. בהצלחה.

נראה לי שאם יש בך רצון שמונח מתחת לאי רצון, יכול להיות שמה שחסר זה כלים.
תמונה של זוגיות. משפחה. דבר שלם.
נראה כאילו לא פגשת מול עיניך מעולם מודל של זוגיות חיובית, יציבה, מכילה.
והיום, בהעדר כלים את מתקשה לבנות תמונה כזאת כי אין לה נקודת ייחוס.
את יודעת, אני מניחה, לפחות בראש, שמשפחה ובית יכול להיות דבר נפלא, שלא נראה כמו האי-מערכות יחסים שהכרת.
כלומר- יש מי בעולם שמיטיב לגדל ולקיים את הדבר הזה מהוריך, רק שלא היתה לך הזדמנות להריח, לנשום, לספוג, להתבונן, והיום את לא יודעת לאן צריך לכוון את הדבר הזה כדי שהוא יתפקד באופן משמח.
אני מאמינה גדולה בתיקון. אני מאמינה שזה יכול להלמד.

כשאני מעידה על עצמי כ"מקולקלת" אני מתכוונת בעיקר לעובדה שכמעט כל חברותי הן נשואות + 1 לפחות
ואני אפילו לא בזוגיות, ואפשר לאמר שמעולם לא היתה לי זוגיות בריאה.
השילוב של אבא כמעט לא קיים, עם מסר ברור לגבי מיקומי הנחות בסדרי העדיפויות שלו
לצד אמא קשת יום ועצבנית
יצר בי רתיעה גדולה ופחד לכל מה שקשור בתא מישפחתי.
ולא משנה כמה שאני רוצה את זה במודע, הפעולות הלא מודעות/נשלטות שלי מביאות לכך שזה פשוט לא יתממש בחיי.

תודה. בשמחה.

[u]הקילקול בתפיסה שלי את עצמי מאוד ניכר גם היום, הוא עמוק עמוק בפנים.[/u]
הייתי שמחה להבין יותר את מה שאת אומרת.
בודאי שיש לסוג כזה של דינמיקה השפעה עצומה על מי שאנחנו גדלים להיות, אבל מעניין אותי איזה מן סוג של השפעה היה או יש לזה עליך.
אם זה נוח לך לענות, מה את מרגישה שהתקלקל באופן קיצוני כל כך?
אני מנסה להבין מנק' מבט של מבוגר, איזה תפקיד ממלאים התהליכים האלה, באיזה מרחב הם מונחים.
גם מתוך עניין פשוט וגם כדי לזכור באיזה שדה אני מהלכת ולהיות עוד יותר ערה וזהירה עם התותבים המופלאים שלי, לא לחולל נזקים מתוך חוסר ערנות.

תודה :-)
הוא כבר שמע את מה שיש לי להגיד, ללא כחל וסרק, אל תדאגי
ולא פעם ולא פעמיים.
הוא מנסה להיות יותר אבא אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.
כל כך הרבה סדנאות, טיפולים, תרפיות, פסיכולוגים ושיחות נפש נשפכו על הנושא הזה,
ים של זמן וכסף,
ולא שאין תיקון, אני מאמינה שמצבי היום יותר טוב,
אבל עדיין - הקילקול בתפיסה שלי את עצמי מאוד ניכר גם היום, הוא עמוק עמוק בפנים.
הייתי בת 7 כשהורי נפרדו ושנה אח"כ נכנסה החורגת לחיינו, שהרחיקה את אבא עוד יותר
ואני מאמינה שיש לזה חלק גדול בכך.

אתן נחמדות.

שלום לך, ילדה חורקת. זה מצער מאוד לשמוע את מה שאת מספרת. מכאיב ומכעיס ולא מובן.
אני לא יודעת שום דבר על אבא שלך, על הקשר ביניכם היום, אם הדברים הם כפי שהיו אז, אבל נדמה לי שלדבר איתו ולומר את הדברים כמות שהם יכול להיות פתח לשינוי. אולי הוא לא רוצה לראות, אבל יכול להיות גם שהוא באמת לא רואה. לא יודע. יש לכולנו נקודות עיוורון שאנחנו מחליטים לא להתבונן במקום שהוא כואב מידי או שאנחנו חושבים שאין לנו כלים לחולל שינוי. יכול להיות שזה מקום כזה אצלו. שדה שלם של עיוורון.
אני לא באמת יודעת. אבל עלתה לי מחשבה כזאת.
חוצמיזה את מוזמנת אל חיקינו הוירטואלי. כאן יש הרבה אמהות תותבות אוהבות שישמחו לאמץ אותך בשמחה לכל זמן שתרצי.

איזה כיף לילדים התותבים שלכן!
החורגת שלי בכלל לא חשבה על זולתה, על שני הילדים שהגיעו עם אבא שלי,
מבחינתה היינו עול, לקחני זמן וכסף.
היא לא רצתה שהוא ייקח אותנו לטיולים יותר, וכל הוצאה חריגה עבורנו נדחתה, כי היא לא מרשה.
כן, גם אבא שלנו לא שיה תמימה, הוא אפשר לזה לקרות, ואולי אפילו היה לו נוח, כי נדיבות וחום זה לא הצד החזק שלו.
ויצא שגדלנו עם חסך אב נוראי שדפק לשנינו את החיים במידה לא מבוטלת.

כל הכבוד לכן שאתן כל כך אכפתיות לקטנים האלה.

שלום לכל החורקות. פתאום חסרתם לי, אז שבתי לבדוק אם מישהי מכן עוד כאן.
יש משהו שעולה בזמן האחרון ואני עוד לא מוצאת את הדרך להלך בו בתבונה, תהיתי אם יש מי מכן שמתמודדת באותו שדה ונחשוב יחד.
כשנכנסתי לתוך המשפחה המופלאה הזו, חיפשתי את דרכי בעדינות.
קיבלתי על עצמי שיש פה 4 דמויות בוגרות (מי יותר ומי פחות),
עם ההרגלים שלהם והדינאמיקות שלהם ותפישות העולם שהם חיים ומאמינים בהן.
נכנסתי לאט. קשוב. הבאתי את עצמי צעד אחר צעד פנימה עד שנעשינו מעגל אחד.
עוברות השנים. אני אמא היום לעוד פיציק, וגיליתי שהבשלות של פרי בטן שבא אל העולם מביאה איתה גם בשלות אחרת.
היא מעמידה בפני שוב ושוב שאלות על סדרי עדיפויות. מה חשוב ולא חשוב, במה אני מאמינה.
איפה ואיך אני רוצה לחיות את חיי ואיזה עולם אני רוצה להעניק לקטן הזה שלי.
הזמן הזה מחדד את הבהירות. מניח שאלות גדולות. ואני מקשיבה להן.
ובתוך השיח הזה אני יודעת בהדרגה יותר ויותר לתת לעצמי תשובות.
על הבית שאני רוצה, העולם הערכי, אבני הדרך.
לרובן המכריע שותף גם האיש הנפלא שלי. אם מראש ואם בדיעבד.
הוא מוכן לניסיונות. פתוח לגדילה.

ויש פה עוד שלושה ילדים, כבר לא כ"כ קטנים.
ויש להם את עולמם. הוא אחר משלי. בלא מעט מובנים.
הם גם נושאים בחובם עוד בית, עוד חווית הורות, עוד עולם שלם שהוא כמעט הפוך מעולמי.
זו מלאכה עדינה. לפעמים קשה מנשוא.
אני רוצה לאפשר להם את מקומם. אני גם רוצה להעניק להם כמתנה, כאפשרות, את עולמי.
ואני רוצה לחיות ולגדל את הבן האחד שהוא שלי מבטן, מראשית, כפי שאני מאמינה שנכון.

אצלנו בהתחלה הבלבול היה מאוד גדול השוני היה כ"כ גדול בין שני הבתים שהיה צורך להבהיר
שיש את הבית של אמא עם "החוקים" שלה ויש את הבית של אבא עם "החוקים" שלו
(השימוש במילה חוקים נעשה בעיקר לקטנה שאז הייתה בת 3+ לגדולה הסברנו את המשמעות יותר לעומק)
בהתחלה הן התלבלו אפילו בתחום המזון (אצלנו לא אוכלים ג'אנק ושם זה חופשי) והסברנו להן אז
כפי שהיום אנחנו מסבירים לגבי כל שוני - "הסיבה שאצלנו מתנהלים כך זה כי זה בריא יותר, נעים יותר. . ., אצל אמא זה אחרת אבל [b]אתן יכולות לבחור מה טוב לכן[/b]"
אנחנו מראים להם שיש אפשרות אחרת, אנחנו מסביר ומנמקים את דעתנו, בתחושה שלי זה מתקבל עליהן, הן מבינות ומקבלות את השוני ובתוך תוכי אני גם מרגישה שהוא מרגיש להם נכון.
אני מודעת לכך שמתוך העלאת דרך חיים שונה אנחנו נותנים להם אפשרות לבחור אחרת, [b]אבל[/b]
רוב הזמן הן גרות שם, הן ילדות וללכת "נגד הזרם" זה לא קל ולא תמיד בר ביצוע עבורן.
ומתוך כך קורה לא פעם שהן נימצאות בין שני עולמות
דבר שלפעמים יוצר
[list]
[*] חיכוכים בין הגדולה (שכבר מסוגלת לעמוד על שלה) לבין אמה.
[*] או הטלת אחריות על אמן - לדוגמה כשנשאלו למה לא צחצחו שיניים או התקלחו תשובתן "אמא לא קנתה מברשת שיניים / חזרנו מאוחר ואמא אמרה לנו להיכנס למיטה"
[/list]
את שתי התופעות אנחנו בודקים כל מקרה לגופו כי לדעתנו לפעמים חשוב שהן תעמדנה על שלהן גם במחיר של חיכוך
ולפעמים זה ממש לא באחריות אימן ועליהן לצחצח שיניים / להתקלח גם אם אמא לא אמרה. . .
אין לי ספק שממש לא קל להן ואין לי ספק שאם הבתים היו "מסונכרנים" היה יותר קל לכולם
אבל לא ניראה לי שזה יקרה בגלגול הזה :-)

אמהות נפלאות
מאחלת לכולם צום קל וחתימה טובה
:-)

אצלינו מקטרים. כל אחד מהם באופן אחר. הקטן יותר בזהירות, הבנות באופן יותר פתוח. כל אחד מהם עם הפוליטיקות שלו.
בדרך כלל אני רק שומעת. סופגת. לא מפתחים דיונים מעמיקים סביב כל אמירה.
אני מרגישה שנכון לי להיות במקום שלא מעודד את האמירות האלה אבל גם לא בולם.
לתת להם לפרוק את מה שעל ליבם בלי להיות מעורבת. כמו שהם יתלוננו על חבר שהרגיז אותם או על מורה בבי"ס.
לפעמים אני נדרשת לנקוט עמדה. זה לא מקום פשוט. שדה עמוס זהירויות.

אני נזכרת בסיטואציות בראשית הדרך, שהם היו עושים השוואות, מנסים להרויח במניפולציות חביבות כל מה שניתן בכל מקום. 'אבל אצל אמא זה כך'..
וכאן זה אחרת.
אני זוכרת גם את אמא שלהם, מנהלת איתנו שיחות ארוכות בניסיון לתאם עמדות וסדרים ביחס לכל פרט הכי קטן.
בשלב די מוקדם אמרתי לה, וגם להם: יש לכם שני בתים. זה מוזר. זה מבלבל. לא הכל נראה אותו דבר בשני המקומות, אבל זה לא כל כך רע. יש בזה הרבה יתרונות.
כשאבא ואמא חיו יחד, הם עשו מאמץ להיות מתואמים כל הזמן, וזה גרם לזה שכל אחד מהם ויתר על דברים שהיו מאוד חשובים לו.
עכשיו כל אחד בנפרד, וכל אחד מנהל את חייו כמו שהוא מבין, ולכם יש הרבה אפשרויות חדשות.
כל בית נראה קצת שונה, צריך להתרגל, ואז אפשר להתחיל להנות..
עברו כמה שנים מאז. אני לא חושבת שהם הפסיקו לעשות השוואות, אבל אני חושבת שהם יודעים מה שייך לאן, וזה טיפה יותר קל.

[u]ומה אם השוני הזה עושה מהן אנשים שפועלים לפי מה שקורה סביבן ולא על פי מה שהן מרגישות כנכון / לא נכון[/u]
נקודה שמעסיקה גם אותי מאד.
וגם: הנאמנות הכפולה. האם משמיעים אצלכם קיטורים על הצד השני? או העברת ביקורת ? האם זה לא עולם מקביל שלא מגיע לעיבוד בשיחה מחשש לפגיעה בנאמנות?

[po]אמא תותבת[/po]? כל מילה שלך מתארת בדיוק את התחושות שלי.
גם החיים אצלנו מאוד שונים מאצל אמא שלהם ואכן לפעמים זה מצריך הבהרה מצידנו, שיחה והסבר.
מה שמעניין ושמתי לב אליו לאחרונה זה שהבנות סיגלו לעצמן שתי סגנונות חיים - אצלנו ואצלם.
לפעמים זה כ"כ קיצוני ומהותי שאני באמת תוהה איך הן מסוגלות.
רק דוגמה קטנה בלי שמץ של שיפוטיות -
אצל אימן הן לא מקפידות על ציחצוח שיניים בוקר וערב או מקלחות פעם ביום
בעוד אצלנו אנחנו אפילו לא מעלים את הסוגיה הן מעצמן בסוף היום ניכנסות להתקלח ולאחר ארוחת ערב ניגשות לצחצח שיניים.
הן עושות את זה בכזו טבעיות שכשנודע לי שאצל אימן זה לא נעשה באופן קבוע תהיתי איך ה"טבעיות" אצלנו מתחלפת ב"טבעיות" לגמרי הפוכה שם?!
(להזכירכן מדובר בגילאי 7 ו 13 - ילדות גדולות שלדעתי אמורות כבר לגבש דיעה בנושא לא שנוי מחלוקת שכזה.)
לכאורה לא ניראה שהן מתבלבלות בכלל, נהפוך הוא, היכולת להסתגל למצבים השונים ביותר בין הבתים מפליא אותי
אך ברור לי שזה יוצר איזשהו קונפליקט / דיסאוננס כלשהו בתוכן
ומה אם השוני הזה עושה מהן אנשים שפועלים לפי מה שקורה סביבן ולא על פי מה שהן מרגישות כנכון / לא נכון
וזוהי רק דוגמה קטנה מה לגבי נושאים יותר מורכבים ומהותיים בחיים?
אני מאמינה שמתישהו כשיגדלו הן ידעו מה טוב עבורן
אבל עד אז זה מבלבל!

נשמע שאתם חווים חיי משפחה מורכבים, אבל גם חמים ומעניינים.

[u]אני מביטה בהם והבלבול הזה נראה לי בלתי נסבל. בלתי נמנע ובלתי נסבל.[/u] מזכיר לי קצת דברים שאמרו לנו לפני שהחלטנו להתחתן, אני דתיה ובעלי חילוני. כל-כך בלבלו אותנו אם ההתרעות האלו ששקלנו לוותר על כל העסק...

בדיעבד, אני באמת באמת מגלה שהילדים מסוגלים לפשט דברים באופן מרשים ואני לומדת מהם לא מעט על כך. נכון, הבית שלנו הרבה יותר דתי מלא דתי, אבל יש המון תופעות סביבם שלכאורה עשויות נורא לבלבל אותם, ומבחינתם אלו החיים. אין הרבה אפשרויות אחרות.
יכול להיות שכשהם יגדלו הם יתהו איך זה שבמשפחה X האבא עושה משהו מסויים ואצלנו לא או הפוך.

אין ספק שאצלכם המורכבות הרבה יותר גלויה לעין ונוכחת, אבל נקרא לי שהילדים שלכם מרוויחים לא מעט כשאתם נוכחים בחוויה ולא מעלימים או מתעלמים מהם ומתחושתיהם... {@

אמא במאבק- בטח מרשה חיבוקים. ועוד לכבוד השנה החדשה.. תודה. זה מאוד מחמם את הלב.
ו [u]ולי התיאורים האלו הזכירו קצת חוויה של ילד מאומץ והורה מאמץ[/u] מאוד נעימה לי המחשבה. זה הכי קרוב בתחושה שלי להוויה שאנחנו חיים בתוכה. לאמץ אל החיק. קרוב. זה מה שזה.

אני לא חושבת שהילדים עושים השוואה אחד לאחד. אבל אין לי ספק שיש פה דואליות קשה מנשוא.
המעבר הרגשי והמנטלי שהם צריכים לעשות בכל פעם הוא בלתי נסבל.
אני מוצאת את עצמי בפעמים רבות נדרשת לאזן, להציג אלטרנטיבה. לפתוח בפניהם עוד אפשרויות.
העולם שהם חיים בו מן העבר האחר הוא מאוד חד, נוקשה, תחרותי, כוחני.
קצת אחר מהבית שלנו.
כל אופן ההתבוננות על העולם ועל מקומנו בו הפוכים לגמרי.
אני חיה וחושבת אחרת. לפעמים זה מספיק. זה ננשם. זה נספג. עם החיבוק והאוכל והאהבה והשירים. והעלים ברוח.
ולפעמים אני מרגישה שמחובתי להציג בפניהם במפורש עוד אופציה. לפעמים זה אומר להגיד ההיפך מאמא שלהם.
לא תמיד מספיק שהם מרגישים ורואים מי אנחנו, לפעמים צריך לתת מענה קונקרטי למשהו שעולה על הפרק.
ויש בינינו פערים עצומים בתפיסת עולם.
אני סומכת עליהם שהם ידעו יום אחד לעשות בזה שימוש נבון.
הם יגדלו, ויבחרו במה שטוב ונכון להם.
אני רק רוצה שהם ידעו שיש יותר מאופציה אחת.
שהעולם מלא גוונים וצורות, והם יכולות להיות גם עגולות ורכות.
אני מביטה בהם והבלבול הזה נראה לי בלתי נסבל. בלתי נמנע ובלתי נסבל.

מקבלת לוותר על המחשבה ומסכימה עם כך שילדים מפשטים את החיים
אך בואו לא נשכח שילדים הופכים למבוגרים בסופו של דבר.
חשבתי שאולי יש בניכם מישהו או מישהי שהוא ילד להורים גרושים ויודע ממקור ראשון.
העניין שלי בכך הוא לא מהתדמית שלי בעיניהם מול אמא שלהם זה לא העניין, אני פשוט מנסה להבין איך הדברים עוברים עליהם בפרספקטיבה ארוכת טווח.

_תגידו בנות אתן חושבות שהילדים עושים השוואות בין האמהות???
בעצם לילדים של שני בתים יש שתי דמויות אם (בנוסף ל2 מכל דבר אחר) אתם חושבים שהם משווים בנינו?
ואם כן אתם מדמיינים מה עובר להם בראש?!
ניראה לי שזה בלתי נמנע לעשות השוואה, זה מין אינסטינקט טבעי שכזה אבל איך זה משפיע עליהם?
זה יכול להיות מאוד מבלבל לא?_

את מסבכת את מחשבותייך בהבלי מבוגרים. הם פתוחים לקבל את המציאות כפי שהיא הרבה יותר מכל מבוגר. אני ממש מציעה לך לוותר על המחשבות הללו הן לא תורמות דבר לאף אחד מהצדדים, במיוחד לא לך.

[u]תגידו בנות אתן חושבות שהילדים עושים השוואות בין האמהות???[/u]
אין לי ניסיון בתחום הזה. אבל בתחומים אחרים שנתפסו בעינינו, המבוגרין, כמאד מבלבלים, גיליתי שדווקא ילדינו הצעירים עושים סדר ומסוגלים לחיות בשלום רב עם האי-סדר לכאורה. מבחינתם, המון דברים הגיוניים ולגיטימיים, הם נטולי עכבות שאנחנו רכשנו במהלך השנים...

אצלנו אין טרמינולוגיה למקום שלי איתן.
המונח אמא חורקת הופיע יום אחד בצחוק כשחברה שלי שאלה את הקטנה (אז הייתה בת 3.5 ) מה אני בשבילה?
הקטנה התפתלה במבוכה וחברתי על מנת להקל עליה את המבוכה אמרה לה שאני לא אמא חורגת שלה אלא אמא חורקת :-) צחקנו ושכחנו
אני בחרתי בכינוי כי הוא משעשע ומתאים לי בבילבול שאני נמצאת בו,
אבל אצלנו הייתי מאז ומתמיד אני, זא"מ כשהבנות מדברות עלי בפני אחרים
הם מזכירות אותי בשמי, ורק למי שלא מכיר הן מוסיפות - "חברה שלא אבא".
כשאני נשאלת עליהן גם אני דואגת להציג אותן קודם בשמן ואח"כ "הבנות של. . ."
יחד עם זאת אני מבינה את הרצון למצוא מונח שיתאר את הקשר ביננו לבין הילדים שלהם,
אני מבינה מתוך המקום הענק שאני מרגישה שהם תופסים בחיינו - האהבה, דאגה, האיכפתיות כל מה שביננו לבינם.
הם משפחה שלנו אבל אין לכך ממש שם.

אני מסכימה עם רסיסים של אור ותודה :-)
[u]ההגדרות כאן מיותרות לגמרי. אמא זה לא רק כינוי בשביל מי שילדה אותנו. אמא זה הרבה הרבה מעבר לזה, ולפעמים אמא זה כל השאר בלי זה.[/u]

תגידו בנות אתן חושבות שהילדים עושים השוואות בין האמהות???
בעצם לילדים של שני בתים יש שתי דמויות אם (בנוסף ל2 מכל דבר אחר) אתם חושבים שהם משווים בנינו?
ואם כן אתם מדמיינים מה עובר להם בראש?!
ניראה לי שזה בלתי נמנע לעשות השוואה, זה מין אינסטינקט טבעי שכזה אבל איך זה משפיע עליהם?
זה יכול להיות מאוד מבלבל לא?

ולי התיאורים האלו הזכירו קצת חוויה של ילד מאומץ והורה מאמץ. מה זה משנה מה היה מבחינת הטבע ??

סיפר לי איש אחד פשוט וחכם, על הבן של אשתו שהוא החליט לאמץ. ואיך הבן הזה פגש פעם את האב הביולוגי שלו שרצה אותו בחזרה אליו, והבן שאל אותו, תגיד לי, מה זה אבא ?? והביולוגי התחיל להתפתל וכו' ואז הפספוס הסביר לו: אבא זה זה ששם בשבילי, שמכין לי אוכל, לוקח אותי למקומות, דואג שאחזור, מלווה אותי בכל צעד ושעל וכו' וכו' וכו'.

ההגדרות כאן מיותרות לגמרי. אמא זה לא רק כינוי בשביל מי שילדה אותנו. אמא זה הרבה הרבה מעבר לזה, ולפעמים אמא זה כל השאר בלי זה.

ולי הקטנה, אתן נשמעות אמהות אמהיות לגמרי ואולי אף למעלה מזה.

שתהיה לכולנו שנה טובה {@

אמא חורקת, איזה יופי מה שאת מספרת ! |Y| {@ ממש שמחה בשבילך (בלבי לא קוראת לך אמא חורקת, אלא אמא חולקת. או אמא חוברת, אמא תומכת, אמא מבורכת. )
אמא תותבת (מה יהיה עם השמות האלה?! :-D ) (אני אתאפק ולא אציע לך לשנות לאמא אוהבת שלא יסקלו אותי בעוון כמות קיטש מופרזת.)
[u]יש עולם שלם שהוא שלנו, פרטי, נושם, והוא לא עובר דרך אבא שלהם. ואין לזה שם.[/u] מקווה שאת מרשה לחבק אותך על התיאור הזה ואחרים שכתבת.
שנה טובה

שנה טובה גם. שמחה לראות שחזרת, אמא חורקת.
הדף הזה, וכל שעולה בו, ובטח גם הימים האלה בשנה, עם הסתיו שחומק לי ללב ועם שיח פנימה של סוף מעגל, מעוררים ומטלטלים אותי.
אתמול צללנו עמוק וקרוב, האיש שלי ואני, בשיחה על המקומות שאני מונחת בהם כרגע.
זה הזכיר לי את מה שלרגע לא שכחתי- כמה הוא נפלא, האיש שבחרתי לי ובחר בי, וכמה המורכבות שווה את חיינו יחד.

חשבתי על זה שהעובדה שאין לתפקיד הזה שלנו שם הולם הוא סמלי מאוד.
אמא חורגת בודאי לא משקף שום דבר מהחמלה והרוחב שהמקום הזה מביא איתו.
מה גם שאני לא אמא שלהם, ואני בטח לא מרגישה חורגת, אם כבר מרחיבה.
גם לא חורקת ולא תותבת או יתר התחליפים המשעשעים יותר או פחות שנאמץ לנו.
אשתו של אבא זה בהחלט תיאור מציאות, אבל זה מאוד לא מלא. אין יחס ישיר בין הילדים לביני.
הקשר הוא בעקיפין, וזו לא התמונה במציאות שלנו, בדיוק כמו שאח שלהם הוא אח שלהם באופן מלא לגמרי.
אני לא מבינה, וגם הם לא, מה זה המושג המשונה של חצי אח. איזה חצי? העליון? התחתון? צד שמאל?
הם הילדים של האיש שלי, אבל הם גם משהו שלי, ואני שלהם.
יש עולם שלם שהוא שלנו, פרטי, נושם, והוא לא עובר דרך אבא שלהם. ואין לזה שם.
וזה נולד בדיוק באותו מקום בו הגבולות של הפונקציה הזו לא מנוסחים.
הייתה לי מחשבה כזאת, שאם נמצא שם, אולי נבין גם את המקום. או להיפך. שאם נבנה לנו את המקום באופן יותר בהיר, אולי פתאום תמצא לנו גם הטרמינולוגיה.
אני מחפשת.
שנה טובה. מתוקה. מפתיעה. מרחיבה את הלב.

שלום לכולכן ושנה טובה!!! :-)
מצטערת שקצת נעלמתי אבל החג פשוט לקח אותנו לכל הכיוונים. . .
את השנה החדשה החלטתי לפתוח ב"שבירת תבניות" - דיברתי עם הבנות, העלתי בפניהן את החשש שיש לי מכך שהן מרגישות שהזנחתי אותן בגלל הקטנה.
זה היה במהלך נסיעה ארוכה (שיחות טובות קורות לנו בדר"כ בדרכים).
להפתעתי הן אמרו שהן בכלל לא מרגישות רע עם כך שהתשומת לב מופנת לקטנה, נהפוך הוא הן מאוד שמחות מאחותן (מבחינתנו הין 100% אחותן לא חורגת ולא אחרת) וגם אם אנחנו עושים הרבה פחות דברים ממקודם עדיין זה עדיף ככה כי הן מאוד אוהבות אותה.
הלב שלי התרחב עד אינסוףףףףףףףףףףףףף. ירדה לי אבן גדולה מהלב אני חייבת להודות (במיוחד להודות לאמא במאבק על ה"push").
זה בתוספת לכל החיזוקים מהדף הזה, במיוחד על כך שזה נורמלי וקורה גם בין אחים ביולוגים באותה משפחה גרם לי למוסס את רגשי האשם שבי.

אנשים יקרים, הייתי מאוד רותה שתמשיכי לכתוב ולעלות התלבטויות וסוגיות מעניינות מחייכן בדף זה, אני בטוחה שלא חסר ואני בטוחה שהוא יכול לתרום הרבה לכולנו. על תתנו לדף לגווע הוא נחוץ כי באמת משפחה כשלעצמה היא דבר מורכב ועל אחת כמה וכמה כשהיא משפחה מורכבת.
שתהיה לכולנו שנה נפלאה :-)

משפחה מורכבת.
אפילו מההגדרה עצמה מרגישים שקשה ל'הרכיב' אותה.
אני מצדיעה לכל מי שיש בה כוחות נפש ל'הרכיב' ולשמור על כך.

[u]מניסיוננו להעמיד דברים על דיוקם,מקל על החיים ועל זרימת האנרגיות החיוביות, לא מצפים מאף אחד להיות משהו שהוא לא.[/u]

מאוד מצטרפת

_אך אני עוד לא מרגישה בטוחה בכך וחוששת לפגוע שלא במתכוון. תארו לעצמכן שאת כל החששות הנ"ל אני לא מעלה אפילו בפני בן זוגי
מהחשש שיפגע ולו במעט._

אופס! מפריע לי מאוד חייבת להודות. איפה את, עצמך, רגשותייך? את חייבת לדעתי לפתוח מולו דברים. עד הסוף. ואם ייפגע? יתמודד. גם לך לא קל. אל תשארי לבד (ורק איתנו). אם לא תוכלי לשתף אותו בחששות שלך ובהתלבטויות שלך לגבי הדברים החשובים ביותר בעולמכם, תהיו לבד כל אחד בעולמו שלו בלי לראות את הצד השני.
אני באיזה שהוא שלב הגעתי עם בעלי בדברים מסויימים למעין שיח של: או.קיי. אני לעולם לא אבין אותך, אתה לעולם לא תבין דברים מסויימים אצלי וזה בסדר. אבל אנחנו יודעים שהם קיימים אחד אצל השני ומאפשרים לנו לגלות יתר רגישות אחד כלפי השני.

מדהים לקרוא את הדף הזה , פתאום אני לא מרגישה יחידה בעולם (תמיד ידעתי שאני לא יחידה- אבל רגש זה כבר סיפור אחר).
כמו שאומר הניק, אני גאיה שלו, לא אמא ולא חורגת ולא שום שם תואר אחר שמזכיר לי סיפורי אגדות של האחים גרים...
הוא יודע את זה והבת שלנו יודעת את זה ובן זוגי שיחיה יודע את זה. אנחנו מאד אוהבים להעמיד דברים על דיוקם, ומאד גאים בזה שהוא החצי אח שלה (לא אח- כי אח זה משהו שחולקים עם אמא, והבת שלי כרגע לא בשלה לחלוק את אמא).
מניסיוננו להעמיד דברים על דיוקם,מקל על החיים ועל זרימת האנרגיות החיוביות, לא מצפים מאף אחד להיות משהו שהוא לא.
מאז שנולדה בתנו (כמעט שלוש שנים), אנחנו כל הזמן בלמידה, לא סתם קוראים לזה משפחה מורכבת, כשקשה, אז קשה יותר (אבל כשקל אז קל יותר). גם אני נדהמתי לגלות שאני לא יכולה לאהוב אותו ברמות שרציתי, והכי קשה היה להודות בפני עצמי שאפילו שאת האחינים שלי אני אוהבת יותר- אבל ברגע שקיבלתי את המצב אפשר היה להתקדם הלאה. אני אוהבת אותו (וזה באמת טפשי בדיוק כמה), אני מתיחסת אליו בכבוד בסבלנות עטופים בכמה שיותר אהבה.
אני לא מתיימרת לפתור את בעיותיו - ויש הרבה. אני בסה"כ אדם נוסף במעגל התמיכה (כפי שנכתב לעיל) .
שנה טובה לכולכן ולבני משפחתכם המורכבות

פלונית, אני שמחה שהצטרפת אלינו. מעניין אותי לשמוע אותך מן העבר האחר.
נראהלי שביתך הולכת להרויח עולמות שלמים ועשירים באפשרות לחוות את גיל ההתבגרות עם אמא ועם עוד מודל נשי דומיננטי.
זה גיל מורכב כל כך, שאני חושבת שרק זה שיש להם מישהו לחלוק איתו את מה שעובר זה כ"כ מהותי ולעיתים גורלי.
זה כמעט לא חשוב מי זה. העיקר שיש מספיק דמויות בסביבה כדי להוות להם גב והגנה ולב פתוח.
כמי שעוברת גיל התבגרות עם שתיים יחד, אני רואה איזה תפקיד עצום יש לזה.
היכולת שלך להתרחב ולהכיל אשה אחרת במקום הזה היא תמיכה מאוד רחבה לבת שלך.
גם ככה אני חושבת ששאלות הנאמנות, חלוקת התפקידים והקשב הם מעמסה עצומה על כתפיהם הקטנות של הילדים של כולנו.
ככל שנשכיל להקל עליהם בצורך לתמרן בין העולמות, כן ייטב.

בשדה הפרטי שלנו, אני מרגישה שלעתים קרובות מידי הקנאה מן הצד האחר טורפת הכל.
כמה רגישה וערה שאהיה. אהלך בעדינות, ברוחב, בשקיפות, יש כח קמאי חזק מקולו של ההיגיון וההגינות.
אז אני זוכרת שזה לא שלי.
אני בוחרת למחול ולנשום עמוק.
אני רואה את הכאב והוא נוגע בי באופן אמיתי לגמרי.
אני בוחרת שלא לשפוט ולא להתריס.
וזה מכאיב לי. וזה מצער אותי. וזה מונח על ראשיהם של הילדים.
זה מוזר. לפעמים אני רוצה לשבת איתה פנים אל פנים ולומר לה את מה שבשבילי הוא אמת פשוטה:
את אמא שלהם.
אני לא לוקחת לך אותם.
אי אפשר לקחת ילד מאמא שלו.
ולאמא אסור לוותר על הילד שלה.
זו מחויבות וזכות לעולם.
אני רק פה לאהוב אותם.
הם התברכו בהרבה מעגלי תמיכה ואנשים שבוחרים לאהוב אותם.
זה לא משהו שכל אמא מבקשת בשביל הילד שלה? שיהיה אהוב ועטוף בעולם?
בעיני, אהבה היא משהו שרק מתווסף ומתעצם, היא לא באה במקום אהבה אחרת. לא צריך לבחור פה.
זה פשוט אחר. יש אמא, ויש עוד דמות.
אז אני רוצה לומר. היא לא כל כך רוצה לשמוע. אז אני לא אומרת. אני רק הולכת עדין עדין. נזהרת שלא לפגוע.

גם אני הצטרפתי למשפחה הזו שקרויה "המשפחה החדשה" לפני כשלוש שנים. לי ולבן זוגי הנוכחי יש יחד ארבעה ילדים, שניים ביולוגים לכל אחד בנפרד מקשר קודם. מכיון שאנחנו רק בתחילת הדרך לבניית קשר משפחתי לא על כך רציתי לספר.
נראה לי כן שאני יכולה לכתוב משהו מהצד השני, כאם ביולוגית שילדיה חיים מחצית מהשבוע בבית של אביהם בו יש "אמא" חדשה.
[u][b]נסי לשחרר את המקום הזה. את יכולה לרקום בינך לבין שלושת ילדיו קשר אחר/חדש/מקורי, המתבסס יותר על רעוּת יחודית[/b][/u]
בשיא הכנות, אני שמחה על ההזדמנות של ילדי, ובמיוחד ביתי שעומדת בתחילת שנות העשרה שלה לחוות קשר קרוב עם אשה בוגרת שאינה אמה, שאינה מופקדת על חינוכה, שיכולה להיות חברה, ושאני יכולה לסמוך עליה.
לפעמים הקנאה מרימה ראש כשהילדים מספרים על חוויות משותפות איתה בהתלהבות, כשאני באה לבקר אותם ורואה אותם משתוללים איתה כמו שלושה ילדים, שביתי מתגעגעת אליה, אבל בשורה התחתונה - שמחה בשבילם.
[po]אמא תותבת[/po] (חייבת להגיד שלא אהבתי את הניק), ממה שהתרשמתי ממך ומהעומק שלך, האם הביולוגית של בנותיו של בן זוגך יכולה לשמוח בשביל בנותיה.
ועוד משהו
[u][b]אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים[/b][/u]
כן זה כך ממש היה אצלי, וחייבת להגיד לך שעם חלק מהתחושות שהעלית התמודדתי כאשר בני השני נולד, ואולי זה דוקא צריך לחזק אותך שאת אכן אוהבת אותן עם כל הלב, כמו אמא ביולוגית

@}
(())

אני לא חושבת שהמוקד הוא מולה. היא מחוץ לתמונה בנקודה הזו. זה לא ביחס איתה. זה משהו אבסולוטי.
זה גם לא בהכרח יושב על המשבצת של 'אמא'. זה פשוט תפקיד שהגבולות והטריטוריה שלו דרושים הגדרה.
יש לי קשר מופלא עם שלושתם. ואני לא אמא שלהם, ולא מנסה להיות אמא שלהם.
אני גם צעירה מאמא שלהם באי אילו שנים, מה שמקל עלי להתמקם בשדה אחר לגמרי.
אני מצליחה להיות מאוד קרובה להם במקומות שאני לעולם לא הייתי מכניסה אליהם את אמא שלי.
אבל זה עדין. זה לפעמים מייתר אותה, נגד רצוני.
אני חושבת שילד מוכרח את אמא שלו איתו. קרובה. נוגעת.
כל ימיו הוא יהיה ביחס איתה, ירצה באהבתה, קרבתה ואישורה, גם אם היא הרחק מכאן, וגם אם כבר איננה.
זה ברור לי לגמרי. אני אמא בעצמי.
אני עושה כל שביכולתי לגדל ולנקות את היחסים שלהם עם אמא שלהם.
אני עומלת במאמץ עליון לכוון את הגדולה לבנות מחדש יחסים עם אמא שלה, על אף כל ההיסטוריה המאוד לא קלה ביניהן.
זה לא מובן מאיליו בעיני, אבל זה חלק מהמחוייבות שלי כלפיהם כדמות בעלת השפעה מאוד רחבה בחיים שלהם.
אני צריכה לתת להם כלים ראויים להתמודד עם העולם שבחוץ.
אמא שלהם היא לעיתים העולם שבחוץ.
אני בודקת שוב ושוב איך לשמור על העדינות שמעניקה להם רוחב ושפע ולא לדרוך ברגל גסה בשדה שאיננו שלי.
הדבר האחרון שאני רוצה הוא שדה מלחמה מולה, ואני מצליחה לשמור על יחסים נעימים ומלאי כבוד באחוז מאוד גבוה מהזמן.
השקט שלה הוא השקט של הילדים והאושר שלהם. זה חשוב לי יותר מכל הישג.
המקום הזה פשוט אינו מובן מאיליו. הוא מורכב לעיכול.
עוד אין לנו ברצף את הכלים לעכל עד הסוף את המורכבות הזו.
הם יתפתחו עם הזמן.
משפחות כמו שלנו הן כבר מציאות נוכחת, אבל אנחנו נגרים חובבים.
ממציאי גלגלים.
מחוללי אהבות ממקומות שהגוף והלב רק לומדים לפגוש.

[u]אמא תותבת/חורקת/רוקדת זו פונקציה שצריכה להצדיק או להבהיר את מקומה[/u]
אנחנו אף פעם לא השתמשנו בתואר 'אמא חורגת'.
תותבת מתקינים כשהמקור חסר. ובמקרה הזה האם הביולוגית מאוד נוכחת- קיימת (תודה לאל).
הבן של בעלי מאז ומתמיד נהג להציג אותי בתור 'האישה של אבא שלי' ואני נוהגת להציגו כ 'בנו הבכור של בעלי'.
ככה זה באופן טבעי היה ועדיין. מאוורר יותר, מדוייק יותר.

[u]אני צריכה להוכיח את אהבתי. אני צריכה להרויח את סמכותי.[/u]
כשאת מעמידה את עצמך (גם אם באופן סמוי וחרישי) בתחרות עם האישה הקודמת את חשה את הצורך להוכיח את אהבתך ולהרוויח את סמכותך.
נסי לשחרר את המקום הזה. את יכולה לרקום בינך לבין שלושת ילדיו קשר אחר/חדש/מקורי, המתבסס יותר על רעוּת יחודית.
קשר אימהי כבר יש להם, איכותי בדרכו. ממך הם יזכו לקשר אחר, איכותי גם כן.
אין כל צורך למדוד את עצמך ביחס אליה, משום כיוון.

אני מסכימה. היא חלק מחיי. ברצוני או שלא ברצוני.
אמרתי פעם, באיזה שהוא הקשר, שבצורה מוזרה גם היא המשפחה שלי.
מישהו שאל אותי לשמי, ומכיוון שאנחנו נושאות את אותו שם משפחה, הוא שאל לטיב הקרבה בינינו.
'סוג של משפחה' עניתי..

אני לא אמא שלהם. יש להם אמא. אולי לא לגמרי לטעמי, אבל בודאי לא אמא בלתי ראויה.
ואני מודה שזה לא פשוט לי. הידיעה הזו שמקומי הוא תמיד בחזקת חסד, לא קלה.
זה גם שיעור מדהים.
אלה יחסים שצריך כל הזמן לתחזק. כל הזמן לגדל ולחבק ולקיים.
<זה מזכיר לי שכל יחסים צריך תמיד לתחזק.>
זו גם הסיבה שהזמן עכשיו שביר כל כך.
אני מרגישה שיש בי פחד לאבד אותם, בזמן שרבים מכוחותי שאובים למקום אחר.
אני לא יודעת איפה הקצה של הסבלנות והאמונה שלהם.
אני רוצה לומר להם: אני לא מפרה את ההבטחה שלי.
אני כאן. אתכם. שלכם. בשבילכם.
זה רק ייקח עוד קצת זמן להבין כל אחד את מקומו החדש.
ילד נולד כאן. איש קטן.
הכל זז.
אבל הלב שלנו גדול מספיק, והוא יעטוף ויכיל את כולנו בתוכו.

ביחסים של ילד והורה (ביולוגי) יש נקודת מובן מאיליו. אני לא בטוחה שאני מסכימה שזה דבר טוב, אבל זה נותן שקט.
יש ידיעה בסיסית שאת אמא שלי, ואני הבן שלך, וזה לא משהו שאפשר להפר מהר כל כך.
אמא תותבת/חורקת/רוקדת זו פונקציה שצריכה להצדיק או להבהיר את מקומה מאז ולתמיד.
אני צריכה להוכיח את אהבתי. אני צריכה להרויח את סמכותי.
אולי זו לא המציאות כמות שהיא, אבל בחוויה שלי, זה מקום נעדר יציבות.
אני חושבת שנשזרת בזה גם החוויה שצרובה בנפש שלהם, של הורים שנפרדים.
הדבר הכי בטוח בעולם כבר נשבר, אז מעכשיו אני מוכרח להטיל ספק כדי להגן על עצמי.
אני לא יכול פשוט להאמין ולבטוח ולאהוב בלי קצה. זה מסוכן. יום אחד גם זה עלול להשבר לי.

_מבחינתי ה"חבילה" היא בן זוגי והבנות, האקסית לא כלולה.
יכול להיות שאם לבן זוגי היה קשר סביר איתה אז כן הייתה נוצרת אינטראקציה אבל המציאות לא כזו._

הבנות המשותפות שלהם [b]הן[/b] האינטראקציה בינך לבינה לבינו.
ולכן זו 'עסקת חבילה'.
גם אם את לא מממשת את הקשר הזה בשיחה/מפגש איתה, הוא קיים באויר, משפיע ומשמעותי עד מאוד.
[u]ליצור אווירה[/u] של שלום זה אומר לנסות להתחיל לקבל את המקום שלה כאם. להבין את אהבתה לבנותיה ולכבד את הדרך שלה. אפילו אין צורך להביע כלפי חוץ את דרך המחשבה הזו. מספיק שתסגלי לעצמך הלך נפש כזה, תתרגלי אליו, תפנימי, ולאט לאט הגישה שלך תתחיל לחלחל החוצה ולהשפיע.

_אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים
באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?

אולי, אני עוד לא יודעת, אבל נראה לי שבילדים ביולוגיים גדולים מול קטנים אין הבחנה ברמת האהבה (יותר / פחות) - אבל אולי אני טועה._

מצטרפת לכל אלו שלפניי. לפעמים זה אפילו עוד יותר מפחיד כי זה "בשר מבשרך". נראה לך לא סביר בכלל שזה אפשרי. ה"תינוק" שלך פתאם הופך לגדול ולקצת זר וכל חושי ההישרדות של הלביאה שבך מופנים כלפי הקטנצ'יק החדש. זה טבעי והגיוני ואולי אפילו "בריא" במובן מסויים.
אני זוכרת את התחושות האלו כבר בהריון השני. איך אוכל לאהוב עוד מישהו ??? ומתגברים על זה. ומדברים על זה. ומגלים את ים האהבה שבתוכנו.

וזה יכול לעלות גם בשלבים מאוחרים יותר. כשיש ילד שאת יותר מחוברת אליו, שיותר (או פחות) דומה לך, ושוב מד האהבה מדווח על חוסר שוויון וחוסר צדק ועוד ועוד ועוד.

כבר אמרו רבות וטובות לפניי: להיות אמא זה להסתובב עם שק של רגשות אשם שתלוי לנו על הצוואר. כמה שיותר מהר נלמד להפטר ממנו, כך ייטב לנו ולכל מי שבא עמנו במגע.

וחוצמזה, מזל טוב על הקטנצ'יק {@

[u]באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?[/u]
ועוד איך זה כך.
לי זה קרה עם שני ילדיי הביולוגים, כשנולד הגוזל המלאך המושלם שלי, כל לילה הייתי הולכת לישון עם ערימה של רגשות אשם.
[u]לא הייתי פוסלת על הסף שיתוף שלהן בתחושותייך, משהו כמו "אני פוחדת שעכשיו לא אשים אליכן מספיק לב כי יש לי את התינוקת, ואני אוהבת אתכן מאד ולא רוצה שתיפגעו, אז אם אתן מרגישות שזה קורה תגידו לי ואל תשמרו בבטן, כי מה שאתן מרגישות חשוב לי אפילו שאני מאד עסוקה עם התינוקת הקטנה". (תלוי בגיל שלהן ובבגרות שלהן).[/u]
אני ערכתי את השיחה הזו עם ילדיי "הגדולים", הם היו אז בני 6 ו 4 לא תאמינו כמה השיחה הזו עזרה להם ולי.

בזכות השיחה הזו איתם, רמת הקנאה ירדה כמעט לאפס, פשוט בכל פעם שהם הרגישו מוזנחים וביקשו יחס, הם קיבלו אותו ואני לא הייתי צריכה
להיות כל היום בסטרס שמא אני אמא מזניחה, ויכולתי להנות מהקטן בכיף גדול.
כמובן שלא כל הזמן חיכיתי שהם יבקשו יחס או תשומת לב, כשהגוזל היה ישן ברוב הפעמים הייתי איתם.
עוד דבר שאני לא רואה שאף אחת כאן הזכירה (כי יכול להיות שהוא ברור מאליו) זה שיתוף, הייתי משתפת אותם כמעט בכל דבר פיזי שנוגע לקטן.
מאחלת לכולכן הצלחה והלוואי שכל האמהות "החורקות" "תותבות" וכו' היו כמוכן.

[u]באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?[/u]
אוה, אוהו, אוהההההו....(-: חכי ותראי. זה לא בדיוק ברמות האהבה. זה יותר ברמות היסורי מצפון. את מרגישה נוטשת את הבכור. מרגישה שקודם הוא מילא את כל כולך ופתאם הוא נאלץ להתחלק, ופתאם הוא מעצבן אותך, ומפריע, ומדבר חזק מדי ונוגע בגסות מדי ואפילו לא מתחשב או נודניק, התינוק היקר שלך שהיה כל עולמך ושהפך לאח גדול שאמור כבר "להבין מה זה לחכות" "לוותר" "להתחלק ולשתף" ו"להפסיק להפריע" ....ופתאם הוא כזה גדול בגוף!!!! ליד התינוק הקטן, שבאמת נדמה לך שהוא צריך אותך פחות, ושהוא יכול להתאפק אבל לא משתדל ועושה דווקא...זה לא כל הזמן אבל אלה תחושות שעולות. אצלי לפחות הן עלו. על אחת כמה וכמה עם ילד שהוא לא פרי בטנך, אני חושבת. רק ששם (עם ילדים שלא ילדת) זה נראה כאילו פחות לגיטימי לחוש את התחושות האלה. אבל זה לא פחות לגיטימי.
בקשר ללדבר איתן: הרי לא יתכן שהחששות האלה לא עלו גם בהן. לא רק החשש שאת תאהבי אותן פחות אלא שגם אבא כבר לא ישים לב אליהן כי יש לו בונבונית חדשה ומתוקה. אז כשתדברי איתן על זה, זה לא יהיה בגדר הפתעה בדיוק... להפך, זה יכול להביא להקלה רבה, בשיחה על "הסוד הנורא הזה" שהן מסתירות, אולי, החשש שתפסיקו (או הפסקתם) לאהוב אותן.

[u]אני לא רוצה למנוע ממך מלהעלות פה דברים שאת מרגישה אני רק לא רציתי להתחיל להיכנס לקטע של היא עשתה ככה . . .והוא אמר ככה. . . ניסיתי להמנע ממי צודק ומי לא.[/u] ברור. אני בהחלט מבינה. אם זה מסקרן אז אשמח לשוב ולדבר על זה מאוחר יותר אבל בואי לא נפריע לקו שפתחת, שהוא חשוב בפני עצמו וגם בוער לך עכשיו.
רק דבר אחד: (איך אני נדחפת בסוף בכל זאת...תסלחי לי אבל זה בדמי כרגע: )
דיברתי עם בן זוגי על הדף הזה והוא אמר: אם יש שם אם במצוקה, הדבר הנכון שהם (אתם) יכולים לעשות הוא למצוא דרך לתמוך בה, לטובת כולם. אם האם תתחזק הילדים ירויחו והזוג הזה ירויח וכל המשפחה תצא נשכרת.
(כרגיל הכי קל לתת עצות...(-: אבל אולי זה בכל זאת יועיל במשהו)

שלום לכולכן ותודה על התגובות המופלאות.
יש פה המון חומר לעכל ועלי לעשות סדר עם עצמי.
ככול שאתן מעלות פה דברים אני מתעוררת לעוד ועוד רבדים מבלבלים.

אמא במאבק - אני מודה שהצלחת לסקרן אותי עם הטענות שלך לגבי טובת הילדים והנזק שהמאבק מביא עימו. אני לא רוצה למנוע ממך מלהעלות פה דברים שאת מרגישה אני רק לא רציתי להתחיל להיכנס לקטע של היא עשתה ככה . . .והוא אמר ככה. . . ניסיתי להמנע ממי צודק ומי לא.
אם את מעוניינת לשתף מחוויתך את מוזמנת ובטוח שאוכל להשכיל מכך.
הסיבה שהעלתי את נושא העברת המשמורת מהאם לאב זה כי אצלי זה מעורר פחדים -
להיות פתאום אמא במשרה מלאה (לא רק שבתות וחגים) לילדים שהם לא שלך. . . האינטנסיביות הזו מפחידה אותי אני מודה.
הרעיון של לשתף אותן בתחושתיי עלה במוחי לא פעם אבל אני קצת חוששת. הן אומנם בוגרות (13 & 7 ) ומופלאות ביכולת הרגשיות שלהן
אך אני עוד לא מרגישה בטוחה בכך וחוששת לפגוע שלא במתכוון. תארו לעצמכן שאת כל החששות הנ"ל אני לא מעלה אפילו בפני בן זוגי
מהחשש שיפגע ולו במעט.

שמים וארץ אני מסכימה איתך בהחלט לגבי השיעור לחיים - אני משוכנעת שהבנות האלה מהוות עבורי שיעור ענק ואני מודה להן על כך מקרב לב
הן בעקיפין השקיטו את כל המפלצות שהיו בי לגבי תפקודי כאם לילדים משלי.
כמו שציינה זו למופת אמא תותבת :
__הם לימדו אותי להיות אמא.
הם בראו עבורי את המקום הזה._
אפילו היום אני מרגישה שכל מיני התמודדויות שלנו כהורים איתן הם מין סטאג' להתמודדויות שאעבור שוב עם ילדיי .


[u]כשנישאת לבעלך לקחת על עצמך את כל החבילה שלו. בתוכה כלולה גם...מה לעשות...גם האישה הקודמת[/u]
המשפט הזה מעלה בי התנגדות מסויימת, מבחינתי ה"חבילה" היא בן זוגי והבנות, האקסית לא כלולה.
יכול להיות שאם לבן זוגי היה קשר סביר איתה אז כן הייתה נוצרת אינטראקציה אבל המציאות לא כזו.


[u]אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים[/u]
באמת זה כך? גם אז יש רגשות אשם?
אולי, אני עוד לא יודעת, אבל נראה לי שבילדים ביולוגיים גדולים מול קטנים אין הבחנה ברמת האהבה (יותר / פחות) - אבל אולי אני טועה.

אמא תותבת אני מתחברת לכל מילה שאת כותבת כאילו את כותבת אותי - תודה!


[u]מקווה שאני פותחת דברים ולא מבלבלת יותר. הדף הזה מאוד בליבי.[/u]
איילת את בהחלט לא מבלבלת יותר ממה שאני :-) העניין מורכב רגשית ביחוד כשמדובר בתקופה של אחרי לידה וגם ככה אנחנו מוצפות ברגשות
כלפי ילדנו שרק נולדו. אני יכלה רק לקוות שעם הזמן ככול שכולם גדלים הבילבול מתבהר והדינמיקה של חיי המשפחה מתאזנת.

נשימה עמוקה.
אני מרגישה הקלה גדולה רק בהמצאותכם כולכן כאן.
פתאום יש שותפות במקום שבעולם שבחוץ הוא כ"כ אחר ויחידי.

אני מרגישה שיש בי מספיק אהבה לעטוף את כולם, רק שאין לי מספיק כח.
וזמן.
אני הרבה יותר עייפה. ונדרשת.
יש לי ילד קטן ומופלא שיונק בכל רובד של המונח את מירב מה שיש לי לתת בעולם.
כשאני עייפה, יש לי פחות סבלנות ורוחב.
המעט שנותר צריך ורוצה להתחלק בין כ"כ הרבה דורשי אהבתי ותשומת ליבי, שנשאר הרבה פחות ממה שהתרגלתי ואני רוצה לתת.
זה על חשבונם. וזה קורע לי את הלב.
הם אמנם לא יצאו מרחמי, אבל הם בהחלט נכנסו עמוק אל תוכו בשנים שאנחנו יחד.
הם לימדו אותי להיות אמא.
הם בראו עבורי את המקום הזה.
בזכותם אני מרגישה שאני יודעת ואדע להיות אמא הרבה יותר מדויקת, ערה, בטוחה ושלמה בשביל הקטנטן שלי.
הם היו פה קודם. אני הבטחתי ונדרתי נישואים ואהבת עולם גם להם, לא רק לאבא שלהם.
אני פשוט מרגישה שכרגע אין לי מספיק כח.

זה באמת חתיכת שיעור לחיים.
אני בזמנו הרגשתי כאילו שילדתי שניים.
אחד תינוק קטן פרי בטני ואחד מתבגר פרי חוזה נישואי.
לא היה פשוט.
בעיקר היה מסעיר בשבילי מבחינה רגשית.
הבן שלו היה נער מתבגר, ויכולתי לפגוש באמצעותו את כל השדים שרבצו בתוכי מיחסי עם אמי בתקופת ההתבגרות שלי.
הוא עבר אלינו לפי בקשתו ובהמלצת המטפלת שלו בתקופה שבעלי היה מאוד עסוק בביסוס פרנסתנו. ככה שאני לקחתי אחריות גדולה על ההורות הזו וציפיתי מעצמי להרבה יותר ממה שיכולתי והיה לי לתת.
זה דיי גמר עלי, ורק כשלמדתי לשחרר קצת אחריות התחלתי קצת יותר לנשום במערכת היחסים הזו.
יחד עם זאת אני מרגישה שהמורכבות בליווי תקופת ההתבגרות שלו איפשרה לי כבר אז 'לנקות שולחן' עם עצמי ולהגיע לתקופת התבגרותם של ילדי הביולוגיים בצורה שקטה ונינוחה יותר.
על כך ועל עוד הרבה אני אסירת תודה לו היום.

במערך משפחתי כזה, חשוב במקביל לערנות בסוגיית ה [u]זה לא הוגן שאני אוהבת את שלי יותר משאת שלו[/u] לשים לב ולקחת בחשבון גם את [po]הפחדים שלי והאמא של הבן שלו[/po]

כשנישאת לבעלך לקחת על עצמך את [b]כל[/b] החבילה שלו. בתוכה כלולה גם...מה לעשות...גם האישה הקודמת. תהיי ערה למה שעשוי לעלות בך לנוכח הסיטואציה שאת נכנסת אליה כ "אמא מחליפה" (טובה, חכמה, מוצלחת וחסודה מההיא...:-)) ושחררי בזמן את מה שעלול לנפח צרות.
כנראה שלא תוכלי לאהוב את הבנות שלו כמו את שלך. ובאופן מפתיע, ככל שתצליחי להשכין שלום או לפחות [b]ליצור אווירה[/b] של שלום בינן לבין אימן הבילוגית, כך ייטב ויירווח לכולכם.

תודה על תגובתך ובהצלחה בהמשך הדרך.
רציתי מאד להגיב על מה שכתבת, בקשר לטענה שהילדים רוצים לעבור מאמם, ובקשר להיותה מואשמת כמזניחה ומתעללת. אבל אני מבינה שזה לא נושא הדף ושאת כנראה לא מעוניינת להרחיב בנקודה הזאת, ומכבדת את זה.
רק רוצה לאחל לכל אחת מאיתנו, שלעולם, לעולם, איש לא יחליט להקים עליה את מוסדות המדינה בטענה שהיא מזניחה ומתעללת.
ולכל ילדינו, שלעולם לא יעמידו אותם מול השאלה עם מי הם רוצים לחיות, עם אמא או עם אבא. אכזריות הממסד עלולה להתגלות במלוא מפלצתיותה במצבים כאלה, ואז, טובת הילד יהיה הדבר האחרון שנשקל. אם בכלל.


ועוד מילה:
את לא אמורה לחוש כלפי בתך הקטנה אהבה שווה לבנותיו. נשמע שאת "אמא חורקת" נהדרת להן, ושהאהבה אליהן כבר נוצרה ועומדת.
אם היו לך ילדים בוגרים היית נתקלת באותה דילמה, כשהיית מבחינה בהבדלי רגשות כלפי הגדולים וכלפי התינוקת הרכה שרק יצאה מגופך. וגם אז יש רגשות אשם וטלטלות, כאילו "זנחת" רגשית את הגדולים.
בקיצור, אל תדאגי, עוד תשובי להיות אמא חורקת למופת, וזה לא חייב לקרות כרגע (גם בן זוגך לא מקבל את אותו היחס שקיבל לפני הלידה...אני חותמת על זה בלי להכיר אתכם.). ואת לא צריכה להרגיש אהבה שווה לכולם, וגם לא יכולה. תרפי, הכל בסדר.
בנות כמה בנותיו? לא הייתי פוסלת על הסף שיתוף שלהן בתחושותייך, משהו כמו "אני פוחדת שעכשיו לא אשים אליכן מספיק לב כי יש לי את התינוקת, ואני אוהבת אתכן מאד ולא רוצה שתיפגעו, אז אם אתן מרגישות שזה קורה תגידו לי ואל תשמרו בבטן, כי מה שאתן מרגישות חשוב לי אפילו שאני מאד עסוקה עם התינוקת הקטנה". (תלוי בגיל שלהן ובבגרות שלהן).

[u]עוד לא מצאתי עד הסוף איזונים חדשים בחלוקת הזמן והכוחות שלי.[/u]
מצטרפת מאוד מאוד

[u]עד לפני שנולדה ביתי חשבתי שאני אוהבת את בנותיו של בן זוגי אהבה עצומה ופתאום כשחוויתי אהבת אם יש לי למה להשוות והדבר יוצר בי בילבול[/u]
מאוד מאוד מבינה.
זה הקושי המרכזי אצלנו בבית. אני מרגישה שאצל בתו של בעלי ישנה מעין ציפייה שאוהב אותה "שווה בשווה", שיהיו לה כמעט שתי אימהות. אני לא מסוגלת לזה חד וחלק! (ולא שזה בא בקלות התובנה הזאת! ) מעבר לזה יש את הקשיים "הרגילים" של הקנאה באח התינוק, האח שמתעורר וצורח בלילה ומפריע לישון ועוד ועוד. העניין שאצלנו "האקסית" של בעלי היא אם מצויינת ויחסיה עם בעלי מאוד טובים כך שהיום אני לא מרגישה אשמה כבר כל כך על שאיני מרגישה/מתנהגת כלפי בתו של בעלי כמו לבני. כי מה לעשות, אני לא אימא שלה לטוב ולרע.
אני מבינה מהמעט שכתבת שאצלכם המצב אולי קצת שונה, כי היחסים עם האם בעייתיים ואולי אף האם בעייתית. תקני אותי אם אני טועה. שתפי אותנו אולי קצת ונוכל לנסות לעזור יותר.

[u]אני מרגישה שזה לא הוגן שאני אוהבת את שלי יותר משאת שלו, אני חוששת שהבנות שלו ירגישו בהבדל למרות שאני מתנהגת בדיוק כמו קודם.[/u]

על זה בדיוק אני מדברת. יש הבדל. ואני (מתוך נסיוני בלבד) מאמינה שצריכה להיות מודעות להבדל. גם אני חשבתי "שזה לא הוגן" וניסיתי וניסיתי והרגשתי אשמה על שאני נותנת לבני, וחששתי להראות בנוכחותה ואפילו נמנעתי מלתת לו או ניסיתי בכל כוחי לתת בצורה שווה עד שזה באיזה שהוא מקום התפוצץ. יותר רגשית אני חושבת אצלי מבפנים מאשר אפילו מעשית. זה יצר עליי לחצים מאוד קשים.
ולמה בעצם, כי:
א. תינוק מעצם היותו תינוק נזקק להרבה מאוד תשומת לב וטיפול צמוד, אין מה לעשות, ללא קשר אם בני המשפחה האחרים הם שלך או לא.
ב. כאימא בפעם הראשונה - היתה לי הסתגלות מאוד לא קלה לכך. עברתי בפרוש משבר לא קל שהתעצם מאוד מעצם היותנו משפחה מורכבת. כמו שניסיתי להסביר ולא בטוחה שאני מצליחה, הרצון הזה להוכיח "הורות שווה" הוסיף עליי לחצים מאוד גדולים.
מרוב דאגה מה יהיה עם ביתו של בעלי אני נשכחתי לחלוטין כאן. (על ידי ועל ידי בעלי)

מקווה שאני פותחת דברים ולא מבלבלת יותר. הדף הזה מאוד בליבי.

אני לא מאמינה שהגעתם! מעניין שדווקא כשכבר הרמתי ידיים ומחקתי אתמול בערב את שכתבתי, דווקא אז הקולות הופיעו. תודה לכם.
אז כך, קודם כל אני מרגישה צורך להגיב ל
אמא במאבק - אני לא רוצה להיכנס ליותר מדיי פרטים על המאבק שמתרחש ואם הוא נכון או לא,
זו לא הסיבה שפתחתי את הדף, רק אומר שכן אני מסכימה איתך שלעקור ילדים מאמם זה דבר נורא (מי כמוני יודעת אמא חדשה לילדה בת חצי שנה)
אולם יש מקרים שטובת הילדים מעל הכל וכשאמא מכה, מקללת, משפילה, מזניחה . . . והילדים רוצים לעבור ממנה אז כן, לפעמים צריך להתערב לטובתם.
לא תמיד טובת הילד עם אימו.
הדף נפתח יותר מתוך ההתלבטויות / תחושות שמעלה כ"כ יפה אמא תותבת -
עד לפני שנולדה ביתי חשבתי שאני אוהבת את בנותיו של בן זוגי אהבה עצומה ופתאום כשחוויתי אהבת אם יש לי למה להשוות והדבר יוצר בי בילבול.
אני מרגישה שזה לא הוגן שאני אוהבת את שלי יותר משאת שלו, אני חוששת שהבנות שלו ירגישו בהבדל למרות שאני מתנהגת בדיוק כמו קודם.
קשה לי בדיוק לומר מה מבלבל אותי. אני חושבת שאמא תותבת הביעה זאת בצורה יפה.
המשיכו לכתוב להעיר ולהאיר . . .

תודה לך, [po]אמא לשלושה[/po]. זה מרגש ומאתגר להיות חלק מהרקמה העדינה הזו.

היי אמא תותבת,
מאוד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת,
מבורכים הילדים של אישך על שיש להם אמא תותבת כמוך.

אני שמחה שהדף הזה נפתח. בעצם מזמן רציתי לפתוח כזה.
אני כותבת שלא בשמי, ושלא כמנהגי, בכדי לשמור על פרטיותם של בני ביתי.

אז אצלינו זה כך: לאישי שלושה ילדים מנישואים קודמים, ויש לנו בן משותף בן חצי שנה.
הגדולה חיה רק אצלנו, והאמצעיים מחלקים את זמנם בין הבית שלנו לבין בית אימם באופן שווה.
יש הרבה קסם ויופי ואהבה גדולה במשפחה המשונה והשמחה שלנו, ויש גם מורכבות.
אין ספק שמאז שנולד הקטנטן יש עוד רבדים שעולים על פני השטח.
אני פחות פנויה משהייתי, וזה ניכר.
לפני הולדתו הייתי כולי של אחיו הגדולים, קשובה, לוקחת חלק משמעותי מאוד בחיים שלהם, נוכחת.
היום אני גם אמא לראשונה בחיי, וזו חוויה לגמרי טוטאלית בשבילי, וגם אמא תותבת ותיקה.
עוד לא מצאתי עד הסוף איזונים חדשים בחלוקת הזמן והכוחות שלי.
זה גם ילד ראשון, וגם רביעי.
וזה שהוא בני מבטן, והם רק (?) מלב?
יש לזה תפקיד? אין לזה תפקיד?
אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה.
אני אוהבת אותם. את כולם. כל אחד בדרכו, עם הקושי.
זו משפחה. לגמרי משפחה. אוהבת, תוססת, מתמודדת, מורכבת.

[u]בשנתיים האחרונות בן זוגי מנהל מאבק להעביר את בנותיו לגור איתנו.[/u]
כמה נורא.
אם לב אם בקרבך הניאי אותו מהמעשה הנורא. אין צורך לדעת את הפרטים. לקחת ילדים מאמם זה פשע. הלוואי ותשכילו לחסוך כאב כה גדול מאם וילדיה, שמן הסתם כבר חיים בגיהנום אם מתנהל מאבק נורא כזה על גבם.

אם את עוד כאן אשמח לשתף. גם אנחנו משפחה מורכבת. לבעלי בת מנישואין קודמים ולנו בן משותף.
את יכולהלהכינס גם לדף שאני פתחתי בעבר:

[po]ילדה מנישואים קודמים[/po]

אמא חורקת שלום, ברשותך- שחזרתי את הדף. יש לי ענין אישי בנושא ואשמח אם יתפתח פה דיון.
אם את תוהה למה לא קבלת תגובות, זה בודאי משום שפתחת את הדף רגע לפני שהאתר יצא לחופשה ואי אפשר היה לכתוב בו במשך כמעט שבועיים. בואי ניתן לו עוד צ'אנס.
אם את מעדיפה בכל זאת למחוק, בבקשה.

שלום לכולם
אני מחפשת אמהות נוספות שמתמודדות עם ילדים של בן זוגן מנישואים קודמים.
יש כ"כ הרבה דברים מבלבלים שאני מרגישה צורך בעצות מבעלי ניסיון.
אני ובן זוגי יחד כבר למעלה מ-3 שנים, יש לנו תינוקת חדשה בת 5 חודשים ולו יש 2 בנות גדולות מנישואים קודמים.
בשנתיים האחרונות בן זוגי מנהל מאבק להעביר את בנותיו לגור איתנו - תחושותיי על כך מגוונות ביותר, במיוחד לאחר הולדת ילדתנו.
אשמח לשמוע ממכם. . .

טוב,עכשיו קראתי ואני רואה שלא חידשתי כלום :-)
אני עדיין חושבת שאם הייעוץ עזר חבל להפסיקו.
גם אם יש בעיה עם כסף,אנא נסו לראות זאת כהשקעה לטווח ארוך בבריאות של כולכם.
רוב האנשים שהולכים לטיפול או ייעוץ אינם עשירים גדולים <בלשון המעטה :-P>
ייעוץ עכשיו יכול לחסוך כסף אחר בעתיד <גם משברים עולים כסף>
שוב מאחלת לך הצלחה @}

לא קראתי את כל הדף,רק את ההודעה האחרונה <לפחות בינתיים...>
פשוט קפץ לי לעין משפט שכתבת על זה שבעלך טוען שאת פשוט לא מצליחה לקבל התנהגויות שהן נורמליות <אני מניחה-נורמליות בהקשר של קנאה באח צעיר>
אבל זה לא כל כך פשוט בעצם.לדעתי אי אפשר להתעלם מכך שהיא לא בתך,ושזהו בנך הראשון
ושבאופן טבעי הבעייתיות גדולה יותר מבמצב רגיל של הולדת ילד שני
בלתי נמנע שתשליכי מכך על הבעייתיות שנוצרת בפרקי ב' שכאלה
ואם את במצוקה חבל להפסיק את הייעוץ.
הייתי אפילו הולכת לייעוץ לבד בלי הבעל,כדי ללמוד להסתדר עם המורכבות הרבה שנוצרה.
מאחלת לך כל טוב @}

אני אעדכן יותר בהרחבה בקרוב.
אחת הבעיות היא כמו שבעלי טוען שאני לא מצליחה/מוכנה לקבל התנהגויות שלדבריו הן "נורמאליות" לחלוטין לילדים בגיל הזה, ומיד משליכה את זה עלי, עלינו וכו'. (על היותנו משפחה מורכבת וכו') למשל: סצנת בכי הסטרי , עטרף מוחלט, בגלל שהכלב אכל לה משהו נראית לי מוקצנת לחלוטין ובעייתית משהו. או לחילופין דברים בשוטף: הערות ארסיות כלפי האח ובנוגע אליו, (אני לא רוצה לשבת לידו, זה מגעיל וזה מגעיל... הוא לא חמוד והוא מעצבן ועוד ועוד) בדיקה חוזרת ונשנית של הגבולות שלי (כמה פעמים אני אגיד לה משהו עד שבאמת תעשה אותו) ושל אבא כמובן. וחוסר נכונות כמעט מוחלט לעזור בשטויות הכי קטנות. "לא רוצה" "לא בא לי". אני לא יכולה לסמוך עליה בכלום. גם אם מבקשים ממנה להשגיח למשהו כמו חמש דקות על האח ממש ממש כשאין ברירה, והיא מסכימה, דקה אחרי זה אני רואה אותה בכיוון אחר לגמרי.
הדברים האלה בין השאר אותי מאוד מתסכלים ומעייפים. בכנות, אני פשוט צמצמתי למינימום הכרחי את הקשר. אני לא לוקחת אותה יותר בבוקר לביה"ס או אוספת אותה אם זה לא הכרחי. לא רוצה לחכות לה, לא רוצה להילחץ ולהלחיץ בבוקר, לא רוצה להתווכח על כמה זמן לוקח להסתרק ולאכול קורנפלקס. זה מוציא מכולנו דברים לא טובים.
בחופש הגדול הזה בניגוד לשנה שעברה שבה אני הייתי בבית בחופשת לידה, הם עבדו יותר קשה לדעתי על מציאת סידור מתאים כמו קיטנות. אני גם עובדת, כך שפחות אפשר "להפיל" אותה עליי. אני מצידי מנסה להבליג יותר ולא לדרוש או לבקר. לתת לבעלי לשבור את הראש איתה,עם כל הקריזות הסצנות וההצגות. לי בכנות זה עולה על העצבים. אני מרגישה שיש לנו בבית ילדה שעוד לא בת שמונה שעוברת את גיל ההתבגרות. אם עכשיו זה ככה, מה יהיה בגיל 14?
אחד הדברים שאני לא מסוגלת אליהם חד משמעית זה להפגין גילויי חיבה פיזיים. כמו חיבוקים ונשיקות. למען הסר אי הבנות - גם לא עשיתי את זה קודם לפני הלידה אבל עכשיו זה פתאום בולט כי אני מפגינה את זה באופן טבעי את זה כלפי הבן שלנו.

בין הדברים שכן שוחחנו עליהם ממושכות אני ובעלי ( ובייעוץ עד שהוא נשבר סופית,) והסכמנו על כך זה שאני לוקחת פחות חלק בטיפול בה ומצד שני בעלי יותר עוזר בבית ובטיפול בילד.
קודם זה הגיע למצב שאני הרגשתי כמו משרתת בבית שלי. בכלל לא נשאר לי זמן להיות עם הילד/להנות ממנו. זו היתה עוד מטלה. כל מה שעשיתי כל הזמן היה לטפל בכולם ובבית. רק עבדתי כל הזמן.
אז כמו שאמרתי עכשיו השגתי קצת יותר איזון ומרחב לעצמי.

חבל שהעדכון לא יותר חיובי...אבל העיקר שלמדת לשמור גם על עצמך.

מה דעתך על השם [po]ילדים מנישואים קודמים[/po] ?

[u]ועכשיו אני חושבת יש לי הרבה יותר איזון בחיים.[/u]
שמחה לשמוע (-:
וגם נדמה לי שהסינים אומרים שכל מסע גדול מתחיל בצעד קטן אחד (())

היי טרה אין לי בעיה להחליף שם דף.
מה דעתכן על משהו כמו: ילדים שלו מפרק א'. אני יודעת שזה לא נשמע טוב, אבל חשוב לי שבשם הדף תעלה הבעייתיות ביחסים עם הילדים שלו/שלה מנישואין קודמים. או: אפילו משהו קיצוני כמו: אני לא אוהבת את הבת של בעלי

לגבי עדכון: אין לי בעיה לעדכן, אין לי לצערי גדולות ונצורות ואנחנו בטח לא באידילייה, עשינו כמה שינויים, וכמה צעדים שמאפשרים לנו להמשיך. לצערי בעלי לא מוכן להמשיך את הייעוץ שהתחלנו בו למרות שהרגשתי שהוא מאוד מאוד עזר.
אני אעדכן בצורה מסודרת בקרוב.
ההתקדמות הגדולה מבחינתי היא דווקא יחסיי עם בני, הייתי מאוד מדוכאת בין השאר מכל האימהות והכל קרס עליי ביחד. הרגשתי שנגמרה לי הזוגיות, לא טוב לי באימהות ועוד יש לי "משפחה מורחבת" "שנכפתה עלי" שאני צריכה לטפל בה. כמובן שכל הדברים קשורים זה בזה. אז כמו שאמרתי עשינו קצת שינויים, ועכשיו אני חושבת יש לי הרבה יותר איזון בחיים.

מה לגבי [po]שם דף מתאים[/po] (בהסכמת איילת) ?

מה שלומכן/ם? תרצי לעדכן?!

שנה ושמונה חודשים אחרי ואני כבר די מתאוששת. יש תקווה :-)
מילואים גם???? אוי ואבוי. באמת מכסת היסורים שלך מלאה. (())

שלום שוב לכולם אני מעדכנת כרגע רק קצת כי אין הרבה התחדשות.
בעל משקיע כרגע קצת יותר תחת "עיני הפקוחה". נרשמנו כרגע לטיפול דרך משרד הרווחה ואנחנו בהמתנה אך אולי אשאיר את זה כרגע ככה,כי ייתכן שההמתנה כרגע נחוצה. בעלי רק חזר ממילואים וצריך לחזור למסלול מבחינת עבודה, אז אני ממתינה לראות אם המשבר - (בהתחלה שמתי מרכאות ואחר כך הורדתי אותם. כן, משבר) שבעקבותיו פתחתי בעצם את הדף, מאחורנו או זו רק רגיעה זמנית.

[b]פשוט התקופה שלאחר הלידה היא מאוד מאוד קשה פיזית ונפשית[/b]
זה נגמר מתישהוא?
ראיתי היום איזה סרט במסגרת עבודתי על פגיעה בילדים. אחת הסצנות הציגה אם אחרי לידה ואת תפקודה-אי תפקודה עד לפגיעה בתינוקת עקב ככל הנראה דיכאון. התחלתי נורא לבכות. אני 9 חודשים אחרי, והרגשתי כאילו ילדתי אתמול.

איילת, אין לי הרבה מה להוסיף רק רציתי להביע הערכה על הדרך שלך ותמיכה מכאן בשקט. (אנחנו גם משפחה "לא רגילה" (-: ) כתבתי לך אי שם למעלה בתור פלונית ואשמח להתקשקש במייל אם את רוצה.

רציתי לספר לך שהגדולה שלי בת שבע והיא בתנו שלנו, וגם כשנולדה לנו לפני שנה ו-8 חודשים תינוקת היה קשה מאוד. וזה עוד כשבן לוויתי נמצא ועוזר כל הזמן. פשוט התקופה שלאחר הלידה היא מאוד מאוד קשה פיזית ונפשית ואני באמת לא מבינה איך את עומדת בכל העומסים האלה.
מאחלת לכם בריאות ושמחה תמיד. @}

איילת
כל הכבוד איזה יופי בשבילכם.
שמת לב שהתחלת לקרוא לבתו של בעלך הבת ולא הילדה או בתו?
תנסי לקרוא את מה שכתבת בהתחלה מול מה שכתבת עכשיו ותראי כמה מאמצייך השתלמו להרגשה העצמית שלך וכמה הרגשתך הטובה עם עצמך עוזרת לך לקבל ולתת.
כל הכבוד
בהצלחה בטיפול

[u]הייתי די גאה בעצמי.[/u]
(-:

היום סוף סוף הצלחתי לתפוס את האישה הרלוונטית במשרד הרווחה ונרשמתי לייעוץ/טיפול משפחתי/זוגי. יש תור של כחודשיים. לא נורא מאוד. המחירים מסובסדים. הייתן צריכות לשמוע איך בעלי התלהב כשסיפרתי לו את זה. לא יודעת ממה הוא התלהב יותר, מכך שזה מוזל או מכך שנלך לפגישה.רק שזה לא ירד לו. אני אפנה גם מחר למרכז ייעוץ לאישה - בהחלט נזכרתי בהם השבוע. ונראה מה קורה איתם.
השבת ירד גשם בלתי פוסק כמו שאתן יודעות והבת של בעלי היתה אצלנו. בינה ובין התינוק אני בדרך כלל מטפסת על הקירות בימים כאלה. אני מרגישה נורא. לא רק בגללה, גם בגלל התינוק. המנוחה שלי זה מחוץ לבית, בטיול למשל או בארוחה אצל ההורים. ובשבת חורפית כמו שהיתה, אני מרגישה שאין לי דקה מנוחה ואני רק עובדת יותר קשה. (זה בטח מוכר כאן לכמה...?) כביסות, כלים, ארוחת צהרים, הכלב חוזר רטוב מבחוץ ומטנף את כל הבית שרק שטפתי ביום שישי, הבת משתלטת על הספה ונתקעת מול הטלוויזיה שעות שלמות, הבעל מול המחשב עם האינטרנט בקצה הדירה מנתק את עצמו, ואני כמובן עם התינוק.
אז השבת ממש נלחמתי בזה, ואני חייבת להודות שזה חלק גדול בזכות הדברים שכתבתן פה. יזמתי יותר פעילות בין בעלי והבת שלו. כן. זו הבת שלו! ולא יקרה כלום אם הם יבלו זמן איכות ביחד. כלומר יאפו לחם במכונת לחם. הבאתי וידאו מהספריה שנוכל לראות ביחד. ולא כל כך נתתי לבעלי להעלם כל הזמן למחשב ולהשאיר אותי עם הילד. אז אני חייבת לציין שהשבת עברה בצורה נעימה למדי. הייתי די גאה בעצמי.

יש גם את תל"מ (תחנה למשפה) פעם של התקם היום נותנים שירות לכל - לא יודעת לגבי מחירים
יש גם: [url=http://www.ccw.org.il/]מרכז יעוץ לאישה[/url]
אולי יהיו גם [url=http://www.naamat.org.il/html/[po]menu]בנעמת[/url] shirut[/po].html
[url=http://www.wizo.org/index.asp]ויצו[/url]
יש באוניברסיטת ת"א [url=http://www.tau.ac.il/studentservices/dean/#]ייעוץ לסטודנטים[/url]
אולי הם מציעים שירות גם לקהל הרחב?

איילת,

אפשר להתקשר לכללית CALL מס' הטלפון *2700 מכל טלפון או להכנס לאתר האינטרנט שלהם http//www.clalit.co.il ודרך שם למצוא פתרון.
חוץ מזה אפשר לנסות אולי בעירייה / מועצה מקומית יכול להיות שהם נותנים שרותי ייעוץ במחיר מוזל לתושבי העיר/מועצה דרך מחלקת הרווחה שלהם ואם לא הם בוודאי יוכלו להמליץ על מטפלים באזור מגורייך.
כמו כן נסי להכנס לפורומים השונים כאן באתר ואולי תוכלי להפנות שאלה למישהו מקצועי הנמצא כאן באתר ולקבל שמות ועצות.

בהצלחה ואל יאוש.

שוב שלום
אני בקופת חולים כללית, דרך מי פונים שם? בביה"ס להורים של מכון אדלר יש מיני קורסים - וזה לא ממש מה שאני מחפשת.
אני גרה בצפון תל אביב - הצפון הישן - עאלק. בהחלט אשמח להמלצות.
היום אני ובעלי חוגגים שנתיים "חברות". נצא לאיזו מסעדה. חמותי שתהיה בריאה מצילה אותי עם הבייביסיטר. האמת שרציתי לחגוג את זה באיזה סופשבוע רומנטי בצפון זה (בעצם חצי רומנטי עקב קטנצ'יק) אבל המילואים... וטוב שכך לפי הסערה שנכנסת. שבוע הבא הבת לא אצלנו אז אולי אארגן לנו הפתעה. (בכל פעם אחרת שיצאנו לסופ"ש או משהו כזה - מלבד ירח הדבש ז"ל, בעלי תמיד שכנע אותי שנצרף את הילדה. הבטחנו... חופש... חגים... יוצא נורא בזול במבצע... בפעם הבאה נצא לבד... היינו בירח דבש והיא נורא התגעגעה... מאז כבר ילדתי וההמשך ידוע. ) אני כותבת וחושבת איתכן בקול רם. סטטיסטית, צירך לצאת מזג אויר יפה, לא? אופס. קטנצ'יק מתעורר. מזל שסיימתי את "הספונז'ה".

איילת שלום!
כל הכבוד על האומץ לכתוב ולהחשף, עצם העובדה שכתבת ושפכת את ליבך מראה שהמצב הוא כאמת קשה ושאת אכן רוצה למצוא פתרון - זו כבר התקדמות ועליית מדרגה. נכנסת למצב לא קל- למשפחה קיימת, אני מכירה את המצב ממקור ראשון אמנם מהצד השני -של המשפחה המוכנה, אך אני מבינה את הקושי והוא רב.
ראשית רציתי לאמר שאת לוקחת על עצמך יותר מדי אחריות, אז באמת כל הכבוד על הנכונות אבל תזכרי תמיד שאת נמצאת במערכת יחסים ובתוך משפחה ואת לא לבד ולא הכל קורה בגללך ובאשמתך הלוא את גם בן אדם!
אני חושבת כמו שכתבו קודם, שכדאי לך להתחיל ללכת לייעוץ קודם כל לבד כדי שתלמדי איך להתמודד עם מצב שהוא לא קל. גם מכון אדלר, בי"ס להורים, זה פתרון ממש מוצלח בעיני. אני מבינה שהבעיה היא כספית ומזדהה איתך בנושא זה
אך אל תוותרי תמשיכי במאמצייך לקבל עזרה.
ואל תתיאשי, אם האמא מהצד השני לא עושה בעיות זו כבר עזרה גדולה והקלה, כי יכול היה להיות גם ההפך הגמור.
אני בטוחה שברגע שתתחילי להפגש עם מישהו מיקצועי הכל יתחיל להסתדר.
שיהיה לך המון בהצלחה ואל תחכי יותר מדי ככל שהזמן עובר הבעיות נהיות קשות יותר ומעיקות יותר.

איילת, באיזה איזור את בארץ? אלי אוכל להמליץ על מטפלים טובים וזולים יותר.

את חברה בקופת חולים ?
כי אם כן מגיע לך 12 מפגשים חינם ועוד 6 בתשלום מוזל ועוד 6 בחמי מחיר

אתמול קבלתי הפניה למטפלת משפחתית דרך מכון אדלר. 280 שקל לשעה!! אפילו מפגש ההכרות עולה סכום כזה. לא באפשרותנו. אז אני ממשיכה לחפש אולי משהו דרך הגופים הציבוריים. לשם מה אנחנו משלמים כל השנים האלה כל כך הרבה מיסים וביטוחי בריאות וכו'? בעל יצא למילואים בנתיים. אני אמשיך לעדכן

איילת, רק רציתי לומר עוד דבר קטן- מתגובותיך ומחשבותייך נראה לי שבבסיס, לפני שאת פונה ומבקשת עצות ומקשיבה לדעות אחרים - את לגמרי מכוונת נכון, יודעת מהי האמת ואיך לסרב להסחף לדרמות ולאשמה מיותרת. נראה לי שאת בהחלט מתבוננת בפרופורציות על מציאות חייך ובקיצור - את לא באמת אבודה וזקוקה להכוונה. כן לשיתוף, כן ללגיטמציה (שקיבלת כאן) מאמהות אחרות על הנורמליות של הרגשות האמביוולנטיים, כן לחיבוק.
אבל בסך הכלנדמה לי שאת מאוד חזקה, ובעלת יכולת לאסוף את עצמך מהתפרקויות הבלתי נמנעות שלדעתי, כל אמא עוברת בחוויה המטלטלת הזו של ההורות. אז פשוט כל הכבוד לך. ושוב חיבוק ובהצלחה.

רורי, את צודקת במליון אחוז. זה אחד הדברים שהגעתי אליהם בתקופה האחרונה וגם כתבתי את זה כאן.
הבעל מממשיך להתרכך בצורה משמעותית בנושא ייעוץ/טיפול.
[b]את יודעת, היום לא חייבים לעבור טיפול בן חודשים ושנים, ששיקיף את כל הילדות שלך. יש היום יועצים שמתמחים בטיפול קצר מועד להתמודדות עם בעיה ספציפית.[/b] זה בדיוק מה שאני מחפשת.

הי איילת,
אני מרגישה שמה שמקשה עליך בעיקר, הוא שאת עדיין כואבת את התקופה של אחרי הלידה. וזה מאוד טבעי. זו תקופה כ"כ רגישה, שאם לא תגיעי ל"סגירה" של הדברים שהיו, הם ימשיכו להישאר פצע פתוח.
נראה לי שאם תשבי עם בעלך ותפרקי את כל הדברים הקטנים (והגדולים) שהפריעו לך, בלי כעס, ובלי שייתן לך תשובות, או פתרונות - זה יקל עליך להתמודד עם הדברים שקורים היום, בלי המטען מהעבר.
דף נפלא שיכול לעזור לך להסביר את התחושות שלך בחופשת הלידה הוא [po]מרחב משלך[/po] .
אני חושבת שאם היה לך את המרחב שהיית זקוקה לו אחרי הלידה, היה לך היום יותר קל להכניס למרחב שלך את הילדה.
נדמה לי ששווה לנסות לקרב אותה כיום, בסופו של דבר היא האחות של בנך. @}

[u]מי בכלל יראה את הדף הזה? אולי מישהי תגיב במקרה".[/u]
אם זה מה שחשבת את כנראה לא מכירה "אותנו" אנחנו "כולנו" יש לנו מה לומר.

[u]מחיקה מוחלטת שלי.[/u]

[u]התעלמות מהילד שלי.[/u]
חס ושלום ואם להיות פרקטיים ועדת משותפת של כל הנוגעים בדבר כל המבוגרים האחראים וחלוקת הנטל מחדש נשמעת לי יותר הגיונית.
קבלת עזרה מקצועית נשמעת לי יותר הגיונית
העובדה שקראתי לפלונית לצאת מהארון היא המחשבה המבאסת שיש כאן אנשים שכובתים בדרך כלל אבל מפחדים שידעו את הדעות שלהם לא נראה לי שאף אחד הגיע לאתר הזה כי הוא חשב [po]כמו כולם[/po] .לכן קראתי לה לצאת מהארון אולי זאת מישהי שסומכים על דעתה ? אולי זאת מישהי שידועה ככותבת שטויות ?
אני לא יודעת אם הבת שלו הייתה חוטפת בחילה מהמחשבה ילדים לעיתים קרובות מרגישים דברים בצורה מאוד קיצונית ומודגשת (יותר ממה שאנו יכולים לתפוס או להבין )


_[po]להציל ממצב[/po] קשה, מהרגשות רעות, מחוסר אונים וטפו טפו שזה לא יצמח להיות שום דבר אחר .
לא כתבתי שום דבר כדי לבאס לקומם או להרגיז אני באמת מאחלת לכם שתרגישו כולכם יותר טוב

וואוו! ואני עוד חשבתי, "מי בכלל יראה את הדף הזה? אולי מישהי תגיב במקרה". שמחה מאוד לקרוא ולראות שטעיתי. אז לא אוכל להתייחס לכל אחת/אחד בנפרד. אבל בסך הכל קראתי וקיבלתי לא מעט נקודות למחשבה. שוב תודה! גם עצם הכתיבה שלי מעלה אצלי דברים. אני יודעת, אין מה לעשות, יש סיכון מסויים שלוקחים כשכותבים דברים - האופן שבו הם יקראו על ידי הצד השני והפרשנות שתינתן להם, אבל אני חייבת להכניס קצת פרופורציות לכמה דברים

ולכן אני מתייחסת לכמה משפטים במיוחד:
[b]האם בעלת הבית של הדף הזה אכן עושה הכל כדי להציל את כל הילדים שבחסותה[/b]
[b]להציל?[/b] אולי שוב לא תסכימו איתי חלקכן, (במיוחד מישהי ספציפית שנראה לי שרוצה כבר להעלות אותי על המוקד כדי [b]להציל[/b] את הילדה המסכנה ממני) אבל אני מסרבת לקבל ביטוי כל כך חריף. יש בעיות, יש רגשות, יש דברים לשפר ולעבוד עליהם, אבל אף אחד לא הולך למות, לטבוע או אני לא יודעת מה. "[b]עושה הכל[/b]" - מה זה הכל? מחיקה מוחלטת שלי?, של הזוגיות? של התעלמות מהילד שלי ולא להפגין חום ואהבה כלפיו? (כי זה מעורר את קנאתה כאמור והיא נפגעת) תתפלאו, גם דבר חולני כזה "יעצו" לי נשמות טובות.
[b]ולפלונית במקרה הזה אני קוראת לצאת מהארון[/b] אל תקראי/תקראו לאף אחד/אחת לצאת מהארון. זכות כל אחד לשמור על פרטיותו - אלמוניתו בוודאי ברשת ובטח אם הוא לא עושה בכך שימוש לרעה.
[b]אה, היא לא יתומה, טוב, היא בטוח מרגישה כמו אחת[/b] רצית לעצבן, לקומם? הצלחת. אני רק בטוחה שהבת של בעלי, כן, היא הבת של בעלי ואני לא אנקוב בשמה וגם לא אתקע לה איזה שם בדוי, כך שאני חוזרת לשימוש "בתואר הזה", היתה מקבלת בחילה בכלל מלקרוא משפט כזה דוחה.
[b]ועכשיו תנסי לעשות מה שאת יכולה כדי שההורים של הילדה הזו יצילו אותה[/b] שוב, כמו שכבר כתבתי. עכשיו ההורים שלה שהם הורים מקסימים, חמים, אוהבים, דואגים, מסורים שמתעלים בצורה מדהימה מעל לכל מחלוקת שיש להם (ואתם משערים שאם הם התגרשו היו כמה כאלו) לטובת הילדה ושימו לב שאני מדברת כאן גם על גרושתו של בעלי - ולה אני לא נשואה, צריכים [b]להציל[/b] אותה מעצמם? מהחיים? ממני?
אופס קטנצ'יק התעורר.

איילת יקרה - שולחת לך חיבוק וירטואלי חם. מקווה שהתקופה הקשה תעבור ושתמצאו את ההרמוניה והאיזון מחדש במשפחתכם.
חייבת לשתף, שגם אצלי, לידת הילד השני (ובעצם נולד לכם ילד שני, לא כך?) יצרה משבר שכמותו לא ציפיתי ועברתי שנה מסויטת/מאתגרת שעוד לא התאוששנו ממנה. כמו שכתבה משהי חכמה באתר: "הולדת הילד השני הוא מותה של האם המושלמת" !(ולדעתי, זהו לא מותה של האם המושלמת אלא של האם הסבירה, בת הזוג הסבירה והאדם הסביר בכלל...)

רוצה להצטרף להמלצה של [po]ענת שן לוי[/po] ללכת לייעוץ לבד.
אם בעלך לא רוצה להצטרף - לכי לבד. ואולי אפילו עדיף - שעת הייעוץ הזו תהיה הפינה הפרטית שלך. שם תוכלי לפרוק את כל אירועי השבוע, לקבל אוזן קשבת רק בשבילך, תמיכה, וכלי התמודדות.
את יודעת, היום לא חייבים לעבור טיפול בן חודשים ושנים, ששיקיף את כל הילדות שלך. יש היום יועצים שמתמחים בטיפול קצר מועד להתמודדות עם בעיה ספציפית.

איילת, נכון שכבר אמרו את זה אבל אמרו גם דברים אחרים אז נראה לי חשוב לשוב ולהדגיש -
זכותך להתבאס מהמצב התובעני בו את נתונה, זכותך לא להיות פנויה לילדה, כמו גם אם היתה זו הילדה שלך הביולוגית אבל לדעתי העובדה שהיא לא, יש לה משמעות.
כאמא אני יודעת כמה אני משתדלת להיות שם בשבילם, להיות סבלנית, לתת מעצמי גם כשאני מניקה וכולם מטפסים לי על הראש ורק רציתי להזכיר: מותר להרגיש הכל!! לאהוב ולשנוא ולהבין ולכעוס ושוב להשתדל ושוב להכשל. וזה לא אומר לוותר לעצמנו, כל הזמן אני מבקשת עזרה מאלוהים ועובדת על להשתפר ולהרחיב את יכולות הנתינה וההכלה שלי אבל... בנתיים עד שתקבלי את אות המלאך מותר לך להיות בנאדם, לסלוח לעצמך ומתוך כך לאזור כוחות ולסלוח לילדה, לסלוח לעוללך ולסלוח לבעלך. בהצלחה!

מסכימה עם יונת.
אין את יכולה לקחת על עצמך "להציל" ילדה שההורים שלה נמצאים בסביבה, גם אם התיפקוד שלהם לקוי, ובמיוחד אם הם פשוט מסירים מעצמם אחריות ומטילים אותה עליך. אם האבא חושב שהילדה אינה מקבלת מספיק תשומת לב - שיתן לה יותר תשומת לב בעצמו במקום לדרוש ממך לעשות למעלה מיוכלתך.

איילת, כתבת
[u]בעלי לא מוכן לשמוע על שום דבר שאפילו מזכיר "טיפול פסיכולוגי" ואני נוטה להסכים איתו בנקודה זו. אני בהחלט יותר בעד "תכלס" ופחות בעד דיבורים. אז אשמח לשמוע.[/u]
כשיש בעיות קשות, לא יכול להיות תכל'ס בלי שום דיבורים ועזרה מבחוץ. יש כל מיני סוגים של טיפולים. וטיפול אינו חייב להיות הרבה מאד דיבורים, הוא יכול להיות מאד תכלס. אם אין אפשרות לטיפול שכולל גם את הבעל, פגישות ספורות שלך עם מטפל מדויק, יוכלו לעזור לך לחדד ולנמק את עמדתך, ולתת לך גיבוי. כשאת תהיי יותר ברורה לעצמך בהגדרות שלך כלפי הילדה, אי אפשר יהיה פשוט להטיל עליך אחריות היכן שאינך אחראית, וכל המצב יהיה יותר פשוט עבורך. רגשות האשם שלך יתנקו, ותרד ממך מעמסה גדולה.