[u]מבין שתי המטרות ששמתי לעצמי - זה להרשות לעצמי יותר.[/u] מטרה נפלאה. ולתת לעצמך יותר זה לא חייב להיות רק מבחינה פיננסית.
לאפשר לעצמך לראות את היופי שבך - להסתכל על עצמך ולאפשר לעצמך לאהוב את מה שאת - במכלול.
הסתכלות על הדברים הטובים היא צעד ראשון מצוין. @}

רקמה ומיכל, תודה שאתן פה (וגם לפלונית וליוליקו).
אחרי שאתמול היה מבול של דמעות שנמשך כל הלילה וכמעט נחנקתי מהבכי של עצמי....
היום יצאתי לארוחת חג והיה לי דווקא נחמד (למרות שלא שמחתי לדבר עם אבא שלי שהצטער מאוד שנפרדתי מהבחור שהוא כל כך מחבב...)
חזרתי הביתה עם פרץ של אנרגיה ומיד פתחתי את היומן שחזרתי אליו רק בשבוע האחרון, וכתבתי לי מטרות שיש לי.
אני שמחה שברור לי שאני צריכה להיות טובה יותר לעצמי, פחות חסרת ביטחון, יותר להסתכל על הדברים הטובים. יותר לאהוב, לסמוך.
במשך זמן רב...בעצם,.... מאז שאני מכירה את עצמי - אני חוסכת מעצמי מבחינה פיננסית, ואני חושבת שגם רגשית.
חשבתי פתאום היום שאלו שני דברים שבאים יחד.
אני לא אוהבת להוציא על עצמי כסף, ובד בבד, אני מנסה לא להיקשר מדי לאנשים מחשש להיפגע. גם לא מראה הרבה חיבה לאנשים שמבפנים אני מאוד מעריכה או מחבבת.

מבין שתי המטרות ששמתי לעצמי - זה להרשות לעצמי יותר.
במיוחד כיום, שהמשכורת שלי מתחילה להיות "נורמלית" בעיני, עליי לצאת מהמחשבה ומהתקיעות של הקורבנות שהתרגלתי אליה. של צורת החשיבה שתמיד אני בחסך, של "תמיד צריכה לשמור לזמנים קשים".
מזמנת לעצמי חיבור טוב יותר להווה, לחוויה, לעכשיו.
אני רוצה לתת יותר.

גם אני מקשיבה.
הבחירה להיפרד כבר נעשתה. עכשיו זה זמן להסתכל קדימה - מה את רוצה לעצמך? המשיכי להסתכל על ה "כן" ועל ה "יש" בחייך.
תסתכלי על המקומות שבהם את כן מעריכה את את מה שיש לך. גם אם בנקודות קטנות בעיני עצמך.

[u]טוב להתעורר ולטפל בעצמך.[/u] מסכימה @}

מקשיבה. ויש עוד, בטוח.
בודאות לא עשית טעות, לא איומה ולא קטנה.
טוב להתעורר ולטפל בעצמך.
@}

אני יודעת שאני בעיקר מדברת לעצמי, אבל רציתי לומר שעכשיו נפרדנו.

זה קשה לי להיות כזה בן אדם קשה, ביקורתי, שלא מעריך מה שיש לו.
יכול להיות שעשיתי טעות איומה.
אני לא יכולה להיות שמחה כשאני מלאת ביקורת על הכל, כל הזמן.
אני לא אוהבת את עצמי ולא אוהבת את החיים ואף פעם שום דבר לא טוב... ומכאן הכל מתחיל.

תודה לך על השיתוף.

ה"כן"ים שיש לי מאוד מקטרים
יותר קל לי להתחיל מחדש כשאין ידיעה אם אכן אפשר לתקן
אני צריכה להיות לבד אם לא טוב לי איתו או עם עצמי
חשוב שאמצא דרך לטפל בעצמי במהרה
עליי לכבד אותו ולתת לו להמשיך לבד כשאני לא בטוחה
עליי להיות שלמה עם המצב הקיים
האמונה והתקווה צריכות להוביל אותי
הרצון שזה יצליח לא ערובה לכך שזה יצליח
הגיל שלי לא מנהל אותי

תודה. ממשיכה לחשוב על הכן. מה כן קורה מה כן צריך לקרות.
אם יש לכן עוד שאלות מכווינות זה עוזר לי.
תודה שאתן פה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]החבר דווקא ניסה מאוד לתמוך בי ואני מאוד מעריכה אותו על כך שהוא נשאר איתי למרות הקושי שלי.[/u]

תעריכי ותכבדי אבל המשפט הזה כאב לי. אני בטוחה שהוא נשאר איתך כי נעים לו וטוב איתך יותר ממה שנדמה לך, ולא רק ״למרות״.

על עצמי מספרת: לפני שהכרתי את בעלי הייתי בקשר לא שוויוני במובן העמוק, כל הזמן חשבתי שהבעיות רק אצלי והוא ״סובל אותי״ (הוא היה בחור ״נורמטיבי מאוד״ בסדר עם כולם והכל, לא דרמטי ושקול ורגוע) זה שיגע אותי. היו לי חיים מפוצלים, אני והקיצון ואנחנו והנורמטיבית. בדיעבד הבנתי שאין כזה דבר אחד פגום ואחד סבבה שחולקים חיים.
לא שכל משבר עכשיו עובר על שנינו, אבל אין ספק שהגלים שלי גואים גם אצלו, וההיפך. ? יש דיון ער על זוגיות בדף [po]לדבר פשוט[/po] וכו...
אולי גם שם יש מקום לשאול?
וסתם שמתי לב שיש לך המון [b]לא[/b]
אני לא, הוא לא...

מה כן?

שבת שלום. מקשיבה

אני חושבת שעצם קבלת ההחלטה תגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי, הבעיה היא שאם לא אחליט משהו נכון, או משהו שאני שלמה איתו, זה רק יכביד יותר.
כנראה שאני מנסה לאחוז את החבל משני קצוותיו. בגלל שזה בלתי אפשרי אני פשוט עובדת על לאכול ולטחון קצת יותר כדי שבאמת יהיה קל יותר להתרחב ולהחזיק אותו בפחות קושי ;)

בנוגע לטיפול בעצמי אני חייבת להתחיל שיחות עם מישהו/י. או טיפול רגשי מסוג אחר שיחייב אותי לדבר פחות, יותר קל לי ללא מילים.
כבר ניסיתי כמה פעמים בעבר ללא הצלחה. המטפלת הייתה מצויינת, היו קשיים אחרים שהעיבו על התהליך ואולי לא הייתי בוגרת מספיק להתמודד עם הדברים, אולי אני עדיין לא... בנוסף עברתי תקופה של דיכאון שלא טיפלתי בה כמו שצריך, היא פשוט התפוגגה לה איכשהו מעצמה והיום אני במצב סטטי ולא מאוד מאושר.
החבר דווקא ניסה מאוד לתמוך בי ואני מאוד מעריכה אותו על כך שהוא נשאר איתי למרות הקושי שלי.

אני חושבת שאם אפשר לתמצת את החוויה שלי איתו, או אפילו את החוויה שלי עם עצמי: הוא תמיד תמיד שם בשבילי, אבל הוא לא מספיק משמעותי בשבילי. אני רוצה משהו יותר מהנוכחות שלו. אני רוצה להגיע למקום גבוה יותר. אולי אני לא צריכה להאשים אותו כי אני בעצמי לא דוחפת את עצמי מספיק כדי להגיע למקומות האלה שאני רוצה.
היחסים בינינו הם פחות פיזיים, פחות נעים לי איתו פיזית מגברים אחרים שהייתי איתם, ולמרות זאת, באופן מודע זה לא ה-דבר שמפריע לי...
אני לא יודעת איך אני יכולה לשפוט אותו כל הזמן, כשברור שגם אני בשביל עצמי לא עושה מספיק.

הלבד: אובייקטיבית אני לבד עכשיו. אבל גם כשהייתי פיזית קרובה לחברים ולמשפחה הרגשתי לבד.
אני חושבת שבגלל שאני סופר-רגישה, אני לוקחת הרבה דברים קשה מדי, ולא זורמת. אני לא מתחברת להמון דברים פיזיים שנעשים פה ברמת היום-יום, חסר לי מאוד משהו קצת יותר רוחני שאין לי מושג מה הוא. אידיאלית אני ממש מרגישה צורך למצוא נפש שדומה לי ולהיות איתה, הייתי רוצה שתהיה לי משפחה משלי בשנים המאוד קרובות. הבחור גם כן רוצה זאת, אבל אני לא יודעת מה מונע ממני להיות שלמה עם היותי איתו.

תחושת הלבד שלי פה מתעצמת בערבים ובסופי שבוע בהם מאוד בא לי לצאת ולהכיר אנשים חדשים ובמקום זאת אני נשארת לבד או בחדר השכור שלי ללא החברה. במיוחד זה מתעצם כשאני חושבת שיותר לעולם לא אוכל לדבר איתו ואף פעם לא אמצא בן אדם שככה רוצה להיות שם בשבילי כל הזמן. אני מאוד מעריכה את זה רציונלית אבל אני לא מצליחה להתחבר לזה רגשית. בעצם, מבחינה רגשית אני קצת כבויה ממילא....

...מחליטים פחות
ברצינות, לא נשמע כרגע שמשהו טוב לגבייך ייצא מעמדה של החלטה. את אומרת כאן שזה לא העניין כרגע ובכל מקרה לא יגרום לך להרגיש יותר טוב. (אלא אם סביר בעינייך שתרגישי טוב בעקבות החלטה). איך את חושבת לטפל בעצמך?
אולי תכתבי עוד פרטים בעניין תחושת הלבד? מה מעצים אותה ומה מרגיע אותה?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

בנות תודה שהגבתן לי. משום מה כשגלשתי מהנייד פספסתי את התגובות שלכן.

יוליקו,
איך אפשר לא להחליט כשאנחנו הרבה זמן ביחד ואי ההחלטה מכאיבה לשני הצדדים?
ומה שכתבת הגיוני, על התשובה הפנימית שכנראה עולה בי, אבל אני חוששת שאני נוטה לא להחליט לגבי שום דבר אז אני לא יודעת מה ההבדל בין החלטות אחרות בחיים שקשה לי איתן (קריירה, מגורים וכו) ובין החלטה לגבי הזוגיות...

קיבלתי הארכה עוד כמה ימים.

אני מדמיינת את עצמי בכמה תסריטים?
1) מפוחדת, מבוהלת, בעיקר בודדה (אבל זה בגלל שבאמת אני נמצאת בימים האלה במצב קיצון, הכל חדש לי ואני אכן בודדה במקום שבו אני נמצאת)
2) משוחררת וחופשיה
3) לבד. עולה בי תחושה קשה של לבד, של פחד שאמשיך להיות ביקורתית וקשה ולא מרוצה מכלום - איתו או בלעדיו.

הפחד הגדול שלי הוא שאני שמה את הפוקוס על הדבר הלא נכון. אני צריכה לטפל בעצמי זה ברור.
אבל מה עושים כשאין זמן להחליט יותר?

הי חווה, בהמשך ליוליקו (ואולי כדאי לך להציץ בדפים אצל [po]עירית לוי[/po] ?)...

שואלת אותך: מה את מדמיינת שיקרה ביום שישי כשלא תחליטי? האם מה שאת מדמיינת מפחיד? משאיר אותך אדישה לגביו? מה התסריט והאם הוא היחידי האפשרי?

מוזמנת לשתף @} אני בכוונה נמנעת מלהקליד לך מילים למחשבות.

לדעתי האישית (בלי לדעת פרטים) אם קשה לך כל-כך להחליט, אז התשובה הפנימית שעולה היא לא (אולי על היחסים, ואולי על ההחלטה) . או לפחות לא כרגע.
האם באמת חייבים בכח להתקדם בחיים, להחליט?
האם החלטה בכח תביא את ההתקדמות הזו?
זה אולי כמו לפתוח את שוב ושוב את התנור בזמן אפיה של עוגה בשביל לראות אם כבר אפוי, אבל הרבה לפני הזמן, ובגלל זה העוגה נופלת.
אולי אל תסכימי להחליט.

רק מה, תודה...
מתאים לי לענות עד יום שישי, מכיוון ש אני זו שהתנדנדה במשך חודשים ארוכים, וסופסוף הבחור מגביל אותי ומבקש שאחליט סופית כן כן לא לא.
אני מבינה אותו, וביני לבין עצמי ברור לי שחייבת להחליט.

מצידי הייתי דוחה את זה שנתיים, אבל אני חייבת להתקדם בחיים. וחייבת להחליט. מתקשה להגיע להחלטה הזו בעצמי.

יקרה, לך [b]מתאים[/b] לענות תוך שבוע?
מהיכן הצורך/ דרישה?

מציעה לך לא לעשות ״סקר אינטרנטי״ כי רק את תדעי (בסופו של דבר, אולי לא בשנייה הזו) מה לשאול מתי ואם בכלל.
את לא יכולה לקבל החלטה ״נכונה״ בשביל מישהו [b]אחר[/b] , וגם לא תמיד בשביל עצמך וגם זה בסדר.
מהצד נראה שהמשימה נכשלת מראש בשל היותה בלתי אפשרית (בתנאים כאלה).
אישה חכמה אמרה לי שהשכל מכשיל אותנו בעניינים כאלה.
יש לי המלצה עבורך על מישהי שיכולה קצת ללוות אותך בפיזור העננה הזו, אם תרצי תכתבי בדף הבית שלי הודעה

זקוקה לעזרה דחופה מהנשמות הטובות שמסתובבות פה...

אני בתקופת מעבר רצינית בחיים, ומלבד שינוי סביבת מחיה ושינוי קריירה יש דבר עיקרי שעומד על הפרק - הזוגיות.

זהו, חייבים להחליט. עוד השבוע אני צריכה לתת לו תשובה סופית לגבי יחסינו ואני לא מצליחה להחליט אם להמשיך הלאה או לעצור את זה.

אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומהקשר, אני לא מצליחה להתמקד ולחשוב בבהירות. האם יש מישהי שיכולה לעזור לי להתמקד בשאלה החשובה הזאת?
אני מפחדת להחליט, ואני בעיקר מפחדת לטעות. אבל אני רוצה לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבור שנינו, לא רוצה יותר לפגוע בו, ולא רוצה להיפגע בעצמי.

איך אני משתחררת ומצליחה לחשוב בלי להתפתל בתוך הפחדים של עצמי?
האם יש שאלות מכוונות עיקריות שאתן חושבות שחשוב לשאול כשנמצאים בצומת כזו?

מבקשת מיקוד. זקוקה מאוד ליד מכווינה. תודה.

קראתי את מה שכתבתי וחשוב לי להוסיף עוד כמה דברים
מה שמפריע לי כאן זה לא החשש שהוא יעזוב אותי איתה, אלא דווקא החברות העמוקה הזו שלהם, שכבר לא קיימת ביננו.
אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב אנשים אומרים שאנחנו דומים, ומצד שני שונים והשוני אולי התעצם עם השנים.
כואב לי שהוא לא חושב על להשקיע בזוגיות, אלא מחפש עניין בחוץ.
הצלע השלישית, מרגישה שיחסי אליה השתנה ומרגישה לא נח עם זה. אבל ממש לא בא לי לפתוח איתה דיון כלשהו בעניין. אני מרגישה שהוכנסתי על ידי בן זוגי אל תוך הסיבוך הזה כנגד רצוני וכל זאת למען הרצונות שלו.
הוא ממש לא מקבל את העובדה שזה מפריע לי, ומאוד כועס עלי על כך שאני כביכול מגבילה אותו.

אני ובן זוגי יחד כבר כעשרים שנה, בגיל הארבעים וקצת עם שני ילדים.
הכרנו בצבא, היתה לנו אהבה ממבט ראשון וההמשך היה ברור
אנחנו עובדים יחד בעסק משותף, וחווים הרבה קשיים ושחיקה שמשפיעה כמובן על מערכת היחסים. אנחנו כבר לא נמשכים זו לזה כמו פעם, שנינו עברנו שינויים ועוברים כל הזמן
אני מרגישה שהוא עצור רגשית והייתי רוצה מישהו יותר משוחרר ומעניק. פחות שתקן, יותר זורם.
לאחרונה יש לו מערכת יחסים של ידידות עמוקה עם מישהי צעירה ממנו, שהיתה ידידה משותפת.
הוא נפגש איתה לשעות ארוכות, ומודה בפני שהוא חושב עליה הרבה, אך טוען שאין כאן שום עניין מיני, הוא פשוט אוהב אותה כאדם ויש לו שיחות טובות איתה.
לי זה מפריע מאוד, הסברתי לו, שאם היתה לנו מערכת יחסים של אהבה גדולה, וביחד משמעותי, כנראה זה היה מפריע לי פחות. אך מכיוון שאני חווה חוסר כל כך גדול מבחינה רגשית ומבחינת היחס שלו,
זה צורם לי עוד יותר. הוא מצידו אומר שזה לא קשור, כי גם אם לא היתה לו מערכת יחסים כזו המצב ביננו לא היה שונה.
מצד אחד אינני רוצה לכבול אותו ולמנוע ממנו קשרים, מצד שני- המינון- זה מרגיש לי מאוד אובססיבי , הקשר הזה שלו. וזה לא בהכרח תדירות הפגישות אלא התחושה שזה מעסיק אותו ואת מחשבותיו והתסכול, על כך שבמקום להשקיע בתוך הביית הוא מפזר את המיטב שלו בחוץ.
ויש גם את התחושה הזו שאנשים רואים ויודעים וזה מבייש אותי.
כל השיחות שלנו בעניין מסתיימות במריבה, הוא לא מוכן שאכבול אותו, נלחם על הקשר הזה, ויחד עם זה מתעקש שזה לגמרי אפלטוני.
זאת לא הפעם הראשונה, היה לו בעבר קשר נוסף מהסוג הזה.
יש לציין שהוא איש מאוד כנה וישר ומשתף אותי בכל זה אבל זה לא מקל עלי, אני אומרת לו שלא יכול להיות שיש כימיה כזו מדהימה והוא לא מפנטז עליה גם מינית
הוא מכחיש, ואני טוענת שהוא מדחיק את זה, אולי הוא גם יודע שהבחורה לא מעוניינת בקשר כזה איתו, אולי בגלל פער השנים ביניהם (כעשר שנים) ואולי פשוט לא נמשכת.
בכל אופן, אני מוצאת את עצמי מתוסכלת, אפילו חושבת על פרידה אבל לא מסוגלת עכשיו אפילו לחשוב על הבלגן של להפרד, ההשלכות על הילדים, ועוד.
דיברנו על אפשרות של פרידה כי שנינו מרגישים שהאהבה דעכה.
אשמח לקרוא איך דברי פוגשים אתכם
אינני מסוגלת לשתף אף אחד קרוב בכל זה ואני מרגישה שאני מתפוצצת.

למכירה או החלפה הספר בגן השלום - מדריך לשלום בית לגברים בלבד [email protected]

[u]אני ממש ממש לא רואה את עצמי בוגדת,[/u]
שוב. כמעט כל בוגדת, לא ראתה את עצמה בוגדת, עד שזה קרה לה.
אף אחד לא עומד מתחת לחופה ומחכה, מתי יגמר כבר הטכס הזה שנוכל להתחיל לבגוד. וגם הגברים.
לרוב זה קרה בלי שהתכוונו. פתאום אשה שמגלה משהו שהוא משתוקק למצוא אצל אשתו.
פתאום גבר שחושף חיוך שמזמן כבר לא ראית אצל בעלך.
פתאום מַשהו זר וחדש שאת/ה לא מכיר/ה מהבית, מסעיר אותך.
רומן בגידה יכול להיות משהו מעצים מאוד. אבל חייבים להיכנס אליו בעיניים פקוחות לרווחה. כל מה שהזהרתי, זה משהו שאת נגררת אליו, ואחר כך הוא כבר גורר אותך למחוזות של צרות רעות.
עיניים פקוחות לרווחה - מה יש לך, מה את רוצה, מה את עלולה להפסיד. איך את שומרת על עצמך ועל מה שיש לך.
בהצלחה.

[u]הבעייתיות כאן היא שה דווקא ימנע ממך הנאה שלמה מהריקוד.[/u]
נכון...

[u]ה"דווקא" תוקע אותך עוד יותר.[/u] - כן, אני יכולה להיות עקשנית אפילו כשזה לרעתי... אבל אני גם יודעת לרדת מהעץ.

[po]פלוני אלמונית[/po], אני מסכימה (בערך)
אני ממש ממש לא רואה את עצמי בוגדת, אבל מה שכן אני רואה איך זה יכול להסיט את תשומת הלב לכיוונים לא טובים
אני לא חושבת שיש משהו רע בסתם לצאת עם חברות לפאב או מועדון, לצאת בשביל לרקוד ולבלות עם החברות.
אבל כשזה מגיע מהתרסה זה באמת רע.
וזו הסיבה (בין היתר) שבסוף לא הלכתי לשום מקום
והתחלתי תהליך של טיפול ועבודה על התסכול והבעיות של הזוגיות @}

צודקת כמובן. מגיע לך. בנזוגך עובד בערב
מנסיון, ככה זה מתחיל. רוב הנשואות שבוגדות, זה התחיל [u]בנזוגי עובד היום בערב... שוב..._ או סתם בעל שעסוק ולא זמין עבורה בערבים. ואשה שכבר _בא לי לצאת לרקוד, נמאס לי לשבת בבית ולחכות לו...[/u] ובאמת מגיע לה לבלות. אז
[u]איך הולכים למסיבה לבד ? לא הייתי במסיבה שנים ובוודאי שלא לבד...[/u]
בדרך כלל היא . [u]אני לא רוצה שיתחילו איתי, סתם לרקוד ולהנות..._ ולפעמים היא אפילו _אני די ביישנית ולא רואה את עצמי מצטרפת לחבורת בנות.[/u]
אבל אז גברים רואים בפניהם אתגר, אשה נשואה בגפה. לפעמים גם הם נשואים שבאו לחפש. הם משקיעים בתשומת לב רבה, ותשומת הלב הגברית מתחילה להשפיע.

[u]פעילויות לחוד בזוגיות שומרות על שפיות, ומאפשרות לכל צד לעשות את הדברים שהוא אוהב ושלאו דווקא מעניינות את הצד השני.[/u]
אבל ריקוד, ובילוי מסוג של שתייה וכאלה, זה מהדברים המזמינים "צרות". בפרט שהמקור רוצה [u]התרסה ומעין "אני אהנה, אני לא צריכה אותך בכלל"[/u]
אז אם את מוכנה או רוצה, בבקשה. יש כאלה שזה לא מזיק, ולפעמים גם צרות טובות.

כל כך מסכימה עם חני :-)
בנישואי (הלשעבריים), היו פעמים שבהם ידעתי שמה שיעשה לי טוב זה גם מה שהוא חושב שאני צריכה לעשות (נאמר לצאת עכשיו לרכוב על האופניים, שמבחינתי זו אחת הפעולות הכי מדיטטיביות הקיימות.
אבל העובדה שאני יודעת שהוא חושב כך, ממש גרמה לי לא לעשות זאת, למרות שאני עצמי ידעתי שזה טוב לי). כך שלא רק שאת תקועה, במה שאת לא תקועה, ה"דווקא" תוקע אותך עוד יותר.

[u]מצד אחד באמת אני רוצה לרקוד ולהנות ולהרגיש טוב,[/u]

[u]מצד שני, כבר הספקתי לפתח מרירות ותסכול ויש ברצון הזה לצאת לבלות בלעדיו גם קצת "דווקא",[/u]

הבעייתיות כאן היא שה [u]דווקא[/u] ימנע ממך הנאה שלמה מהריקוד.
{@

[po]אפרת מ[/po] ופלונית אלמונית,
האמת ששתיכן צודקות :

אני מסכימה עם אפרת שפעילויות לחוד בזוגיות זה לא מזיק אלא אפילו מועיל וחשוב...
אבל במקרה הזה המניעים שלי היו כפולים - מצד אחד באמת אני רוצה לרקוד ולהנות ולהרגיש טוב,
במקום לשבת בבית ולפתח מרירות ועצבים על המצב הזה שהוא עובד המון ... ועם זה אין בעיה, זה דווקא חיובי... גם שאלתי את בן הזוג מה דעתו שאני אלך למסיבה והוא אמר "סבבה, תלכי" (הוא לא סתם אומר).
מצד שני, כבר הספקתי לפתח מרירות ותסכול ויש ברצון הזה לצאת לבלות בלעדיו גם קצת "דווקא",
התרסה ומעין "אני אהנה, אני לא צריכה אותך בכלל"
אז נראה לי שזה מה שפלונית אלמונית קלטה אצלי בין השורות...

הועבר [po]מכיכר השוק[/po] :

לגביה גינגה נכתב: [u]. ואני יודעת שיש אנשים שמגיעים לשם לבד, גם בנות.[/u]
אני לדוגמא. למרות שקצת נמאס לי להגיע לבד... (ומרב עייפות מצטברת בפעמים האחרונות, גם כשהילדה לא היתה איתי, לא הגעתי).

[u]מצטערת על הבוטות, פעילויות לחוד בנישואין זה אחלה, אבל גם לי זה נשמע כמו התחלה של בעיה פוטנציאלית[/u]
מה??????????
פעילויות לחוד בזוגיות שומרות על שפיות, ומאפשרות לכל צד לעשות את הדברים שהוא אוהב ושלאו דווקא מעניינות את הצד השני.
ולמה שיהיה לה קשה לחלוק עם בן הזוג? וגם אם כן - אז אין ריגושים אחרים שקשה לחלוק עם בן הזוג, או שהשיתוף מרגיש חלקי?

[u]בא לי לצאת לרקוד, נמאס לי לשבת בבית ולחכות לו... מצד שני אין לי חברות שגרות בסביבה וגם נמצאות בעיר בסופ"ש...[/u]
מצטערת על הבוטות, פעילויות לחוד בנישואין זה אחלה, אבל גם לי זה נשמע כמו התחלה של בעיה פוטנציאלית. את תחזרי מלאת אדרנלין וריגושים, שלא בטוח שיהיה לך קל לחלוק איתו (ולא בגלל שתחשבי להיענות לחיזורים של אחר חלילה).
האם אתם חושבים לעשות ילד? כי אם כן, זה פותר לך את בעיית התעסוקה בערבים... (אבל לא את בעיית הדיסהרמוניה).

ולמרות הציניות - (())

[u]בא לי לצאת לרקוד, נמאס לי לשבת בבית ולחכות לו... מצד שני אין לי חברות שגרות בסביבה וגם נמצאות בעיר בסופ"ש...[/u]
[u]אני לא רוצה שיתחילו איתי, סתם לרקוד ולהנות...[/u]
ככה זה מתחיל.
מניסיון

יום שישי את יודעת?
יש לי חברה בדיוק במצב שלך, הבעל עובד בסופ"ש
והיא?
ממשיכה לחיות, לצאת עם חברות וכשמתחילים איתה אז במשפט השני כבר מבהירה שהיא נשואה, כך יוצא שמי שמתחיל לדבר ממשיך לדבר או לא תלוי אם מעניין להם לדבר.
ולדבר מותר.....
היא גרה בשרון, אם את מעוניינת בחברה לבילוי משותף.

מכירה את הדחף הזה של לרקוד, הבפנים בוער והגוף לא זז,
מה שאני עושה- דבר ראשון, שותה משהו, ישר משחרר, מעדיפה לא יין שיכול גם להוריד,
ואז או יוצאת ואחרי ששתיתי אז גם לא אכפת לי לרקוד לבד אם הגעתי למקום המתאים,
להיות עם עצמי, לחוות את עצמי, להכנס למדיטציית ריקוד עם עצמי
או לעשות את אותו דבר בבית, מסיבת ריקודים אישית (-:
תהני

התייעצות קצת מוזרה...
בנזוגי עובד היום בערב... שוב...
בא לי לצאת לרקוד, נמאס לי לשבת בבית ולחכות לו... מצד שני אין לי חברות שגרות בסביבה וגם נמצאות בעיר בסופ"ש...
איך הולכים למסיבה לבד ? לא הייתי במסיבה שנים ובוודאי שלא לבד... אני לא רוצה שיתחילו איתי, סתם לרקוד ולהנות... איך עושים את זה?
אני די ביישנית ולא רואה את עצמי מצטרפת לחבורת בנות... ואולי פשוט לעזוב את זה... יש לי סרטים במחשב :)

... יש פה חיית מסיבות שיכולה לתת לי עצה ?

[u]אולי תרוויחו משבר עמוק[/u]
מה שבטוח, כולם ידעו, השכנה והחברים הקרובים והרחוקים, זו ששמה עין עליו ולהפך, וכן, גם סבתא תצלצל עוד באותו ערב, שבועות לאחר מכן יעצרו אתכם ברחוב וישאלו אם הסתדר, גם יתנו עצות.
אז באמת יהיה כדאי למצוא ייעוץ מקצועי.

[u]לתוכנית טלוויזיה חדשה דרושים זוגות נשואים שמצויים במשבר זוגי:[/u]
ואם אתם לא במשבר עמוק, גם כדאי. אולי תרוויחו משבר עמוק

לתוכנית טלוויזיה חדשה דרושים זוגות נשואים שמצויים במשבר זוגי:
אם אתם שוקלים לפרק את החבילה, או שנתקלתם במשבר עמוק,
תנו לנו צ'אנס לעבוד איתכם על הזוגיות
ולקבל ליווי מאנשי המקצוע הטובים ביותר בתחום.
לפרטים נוספים, מייל
[email protected]
או בטלפון 052-5223334

http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=735581&sid=169

לינק להרשמה לתוכנית באתר נענע 10

אני מרשה לעצמי להמליץ על אנשים טובים שהיה לי המזל להכיר שעוסקים באופן מקצועי ביותר ב "טיפול זוגי" www.zoogopered.co.il/index.php?tPath=[po]1 2 48 186[/po]
אם אתם רוצים מעט לקרוא בנושא ולהבין מהו בעצם "ייעוץ זוגי" www.zoogopered.co.il/index.php?tPath=[po]1 2 48 219[/po] תוכלו לקרוא את המאמר בלינק. לא נראה לי שהם דוברי איטלקית אבל אולי תוכל להתייעץ איתם?

מישהו מכיר יועץ/ת זוגי דובר איטלקית?

יש המלצה לטיפול (עדיף לא קונוונציונלי) זוגי ו/או יחיד באיזור ירושלים? דחוף :( תודה

למה לא עונים לי לבקשת העזרהשלי ???פליז הלפ....

שלום , אני נשואה טרייה מזה שנה+ , יש לנו ילד קטן בן 5 חודשים שעברנו איתו הרבה.
מאז החזרה הבייתה ואולי עוד מתקפות השמירת הריון שלי , חוויתי הרבה כעסים כלפי בעלי . בעלי מפנה אלי הרבה עקיצות , העלבות , ודיבור כועס . בנוסף היו לנו הרבה פעמים בהם הכה אותי . בחודשים האחרונים המצב ביננו מדרדר ואיני רואה כיצד נצא מזה . איני יכולה לקיים איתו אפילו יחסי מין מרוב כעס על ההתנהגות שלו . אני רוצה לציין שאנחנו חיים בבית עם ההורים שלו עד שיושלם בנייתו של הבית שלנו . אין לי טיפת פרטיות לי או לילד כי אנחנו בבית ההורים שלו .
המצב הולך ומחמיר ביננו , ובגלל הילד הייתי רוצה ללכת ליעוץ זוגי לפתור את הבעיה . מצד אחד חשוב לי בשביל הילד לפתור את זה ומצד שני אין לי כוח לזה ואני רוצה לפעמים לקום וללכת בגלל כל הדברים שעברתי איתו , המכות , הערות המעליבות וכו'. מה עושים ? צריכה עצה דחופה והמלצה אולי ליועץ.....

מחפשת רעיונות לטיפול זוגי אלטרנטיבי.
חברתי נשואה קרוב לשלוש שנים, ללא ילדים. היא מזניחה בעיות בזוגיות כבר המון זמן. על הבעיות היא סיפרה לי כבר בראש השנה שעבר ועוד מעט כבר שוב ראש השנה ודבר לא נעשה. הם שניהם סובלים מזה כבר הרבה יותר מהרצוי. הם רוצים ללכת לטיפול זוגי, אך לטענתה, לא מצאו משהו מתאים. היא לא רוצה ללכת ליעוץ אצל מטפל "קונבנציונאלי" ומעדיפה שיטות אלטרנטיביות.
למי יש רעיון לטיפול כזה?

שני דברים, אחד איכות הפגישות, שני תדירותן.

תדירות:
האם יש אפשרות להשאיר את הגדול לזמן מה (שעה שעתיים) אצל/עם הסבים מדי פעם? אם כן, תוכלי לנצל את בואם/בואכם לסידורים ועניינים ושלוה עם הקטן, ובכך להפחית לחץ ולהגביר מוטביציה לשני הצדדים.

איכות:
[u]מתעלמים לחלוטין מתפיסת עולמי[/u]
טבעי שגם להם יש את תפיסות העולם שלהם, ומכאן שסביר שלא מדובר בהתעלמות, אלא בבחירה. האם את חוששת מכך שילדייך ייפגעו מתפיסת עולמם - יותר מ, נניח, מכך שלא יזכו בקרבתם? האם, במידה ולא תצליחו למצוא שפה משותפת בנושא, יש באפשרותך לבודד ולהציג מקבץ של קוים אדומים, כאלו שאת ממש מבקשת לא לחצות, ולהניח בשלום לשאר? הקשישים טוענים שאת מרחיקה מהם את בנם, ועתה מרחיבים את היריעה לפגיעה בקשר שלהם עם נכדיהם. בין אם הם צודקים ובין אם קטנוניים גרידא, אני ממליצה לך בחום שלא להקל ראש בדברים - ולהביא את טובת מלאכייך מולך. {@

מדוכאת,
דבר ידוע הוא שהסבא והסבתא לא מעט נעלבים מגוזלינו - הדוחפים אותם אינם חפצים בחיבוקם ונגעלים מנשיקה. זה לא באחריותך להגן על איש מפני תגובת ילדייך - גם לא מבעלך - כיחזור בערב הבייתה והגוזלים רוצים את אמא ולא רצים (וזה יקרה אני מבטיחה).

ועכשיו לעניין:[u]מתעלמים לחלוטין מתפיסת עולמי[/u] אל לך לחשוב שאת יכולה לשנות את העולם - נסי לקבל אותו כמו שהוא. אחרי הכול העדת בעצמך כי הם רחוקים ומרוחקים ולכן אני מסיקה כי גם המפגשים. יש גבול לכמה קוצו מוצו הם יכולם לעשות וותרי להם וותרי גם לך -
ולטעינה המכעיסה אותך יותר מכל:
[u]בעלי מקבל את דעתי וסומך על כל שאעשה עם ילדי אך לא נקט עמדה[/u] נו באמת 90% מהזמן הם אינם נוקטים עמדה - הם יותר מכל דבר נמצאים
בתגובה.
הצלחה

אני פונה לעזרתכם אחרי שנוכחתי לראות (לקרוא) שיש פה אנשים טובים, כנים, פתוחים ובעיקר מגוונים.

קצת מוזר לשפוך פה את ליבי מול מסך ריק שלא מדבר, מול אנשים שאני לא מכירה.
מצד שני אני בספק אם הייתי משתפת את מי מחברי בקשיי אלו (נימת התנצלות- לא כי אינני פתוחה איתם פשוט כי אף אחד מהם איננו במערכת זוגית בכלל שלא לדבר על ילדים)

ולסיפורי- אפתח בכמה מילים עלי- אני אמא לשני גוזלים בחיתולים (הבכור חצי גמול)
ונשואה לבעל מדהים, אוהב, מאוהב, ובעיקר חרוץ.
הוא מפרנס יחיד ואני אמא בבית , מקווה עדלאידע. אנחנו נפגשים בלילה המאוחר בכל יום ובבוקר אני מעירה אותו אחרי המקלחת, שישי הוא עובד כמעט עד כניסת שבת ובשבתות כולו מאפן מרוב עייפות. שלא תבינו לא נכון (שוב נימת התנצלות) אני מעריכה מאוד, אך תפיסתי הכלכלית היא קצת שונה ופשוטה יותר ולכן הייתי מעדיפה שיוותר על מספר שעות ויהיה חלק מגידול המלאכים.

הפתיחה הארוכה היא בעצם מובילה לבעיה ולכן אוסיף- אני היחידה בעלת דעות על אופן גידול הילדים, ונכון לנק' הרגע הזה הן מוצקות מאוד.
אני שואפת לגדלם כמה שיותר לעצמאות, סקרנות ופתיחות. הדרך שאני מאמינה שמובילה לשם היא בלתת להם לחקור ולבחון ולא לכוונם. הרבה מגע ידיםשל אמא. כיבוד עצמאותם- כלומר ללא פוצי-מוצי ו"מיזמוזים" של איבר זה או אחר במשחק "אני אוכל אותך", הילד הוא אדם לכל דבר ולא צעצוע. מאמינה בלאפשר להם ללכת לבד, לטפס, לקפוץ, לרדת וגם ליפול אם זה מה שקורה, בלאפשר להם לדבר בשפתם- ולא להגיד להם תגיד..........
בלשמוע את קולם, בלתת להם להוביל,
בקיצור עלפי הגדרתי לתת להם חופש ביטוי.

ועכשו לבעיה- אנו גרים קרוב להורי ורחוק מהוריו, מלכתחילה לצערי יחסי עם הוריו עכורים
(הואשמתי על ידי חמותי בכך שלקחתי לה את בנה ומאז שהוא איתיהוא כבר לא דואג לה).
הורי לוקחים חלק מלא בגידול ילדי, כי הם תמיד שם, אך מכבדים אותי כאמם ואת דרך חינוכי, על אף שהיא שונה מתפיסת עולמם.
חמותי, בעיקר, אך גם חמי, מתעלמים לחלוטין מתפיסת עולמי שהוסברה להם על ידי (בעלי מקבל את דעתי וסומך על כל שאעשה עם ילדי אך לא נקט עמדה).
הם רצים אחרי בכורי, אומרים אויש הוא יפול, אל תרימו אותו ככה, תעשו ככה, תנו לו. לוקחים אותו על הידים ומראים לו דברים, מבקשים ממנו תגיד על אף שהוא עדיין9 מדבר רק עם סימני ידיים ונעלבים כשהוא דוחףאותם כשנפגשים (הילד בן שנה וחצי ונלחץ מתוקפנות)

ניסתי לפתור את העניין עם בעלי ולמצוא פתרון, לטענתו אני הבעיה בכך שאינני שומרת על קשר עם אימוואם אני אתקשר אליה כל יום ואסע אליה לפחות עוד פעם בשבוע היא לא תרגיש מרוחקת מהילדים. אני אומנם מסכימה עם כך שהיא לאא תרגיש רחוקה אך טוענת שלא זה מה שיגרום לה לקבל אותי כאמם. אני הצעתי שאני אדבר איתם ואסביר מפורשת ואמרתי (במעט ארסיות ) שהכביש הוא דו סיטרי ויותר נוח לשני "קשישים" בני 60 לבוא לפה מאשר לי עם תינוק בן שלושה שבועות ותינוק בן שנה וחצי להתארגן ולסוע אליהם.

אני כל-כך לחוצה כל פעם לקראת המפגשים איתם ואינני יודעת מה לעשות עוד.
הלילה לראשונה הלכנו לישון- הוא ישן ואני פה,בלי נשיקה ובלימילים

הוא היה בבית כ-25 ימים , ושוב היתפרק הקשר, אני חושבת להתחיל בתהליכים , הוא טוען שנוח לו כך , ולי ממש לא נוח כי הוא בבית ואין שינוי , אפילו את המילים הבסיסיות ( שלום , להיתראות , מה שלומך , בוקר טוב ) הוא לא אמר בימים שהיה אצלי בבית -ממש רהיט , ועדיין הוא נתן לי כששאלתי " דין וחשבון" , ואני לא רציתי דין וחשבון אלא שישתף אותי מרצונו .
עצוב ואפילו כואב , אבל אין שום היתקדמות , הוא לא מעוניין לדבר עם אף אחד , בכדי לנסות לישב את העיניינים , הוא לא מעוניין לצעוד צעד לקראת המשך משותף , ואני מבינה שזהו צריך לללכת הלאה , אלוהים עדי שניסיתי , אבל קשה לי שאין לי פרטנר.
אני עדיין רוצה להאמין שהוא ינסה ויתאמץ לשנות את החלטתי - אבל לדעתי זו רק פנטזיה ..... אלוהים זה כ'כ קשה...

בשלושת הימים האחרונים אנחנו יחד, והוא עסוק בעבודה,ואני נישארת עם סימני השאלה... מצד שני לא רוצה ללחוץ יותר מידי,אני יותר משקיעה בעצמי,ומבינה שאיש לא אחראי לאושר שלנו-אלא רק אנחנו... אבל עדיין לא סגרתי מעגל ..ועדיין לא יודעת אם יש סיכוי שמשהו ישתנה אם לא נשנה אותו.
באחת הפעמים האחרונות הוא הודה שהיא היתקשרה אליו (בגלל הטלפון הזה רבנו,ושוב היתה שתיקה של שבוע-וזה לא היה בגלל הטלפון בדיוק, אלא בגלל מעגל השקרים שבו הוא נימצא)
צריך הרבה סבלנות ,וזה קשה כשאין שיתוף פעולה.

שלום לכם , אני עוברת מדף "פרידה-קשה" לכאן ,ושם כתבתי הרבה על המשבר נישואים שלנו , הייתי רוצה להעלות זאת כאן כי לדעתי אין שום סיכוי לקשר בני לבין אישי מבלי יעוץ שיכוון אותנו בהמשך ... אנחנו נשואים כ-10 שנים ללא ילדים( לא מרצון) , אנחנו מנסים טיפולים ויש לנו 10 עוברים בבי'ח (אחרי טיפולי הפריה)
הכל התחיל מקינאה בילתי מובנת שלי , פיתאום חשתי שינוי מצד בעלי (אשר עובד בעסק פרטי וטובעני...) שינויים קטנים שהובילו לגדולים יותר וממש הוציאו אותי מדעתי , עברנו דירה מבית חדש ונחמד שבו בנינו את 10 השנים שעברו לידנו בלי קשיים חמורים או ויכוחים מיותרים , אך ללא השקעה רבה בקשר, לבית בעיר סמוכה,עוד כשגרנו בדירה הראשונה היו בעיות , אבל עדיין היתה תחושה של יחד,כשהגענו לבית האחר, המתח גבר ,אצלי זה היתבטא בחששות(שאני הולכת לאבד אותו) קינאה מוזרה , היתה לי תחושה שמשהו קורה,ולא ידעתי מה??? הוא אמר שזה העסק, והשותף, ואני קצת לוחצת...ואני לא שיחררתי ,תפסתי יותר ורציתי להרגיש בזוגיות יותר... הגיעו לאוזני שמועות , שיש לו מישהי אחרת , אבל עדיין ניסיתי לשלול ,זה הגיע למצב שלא היה לנו טוב באותו בית וניפרדנו.
הוא השכיר בית, ושילם שכירות על הבית שלי .
בהתחלה הוא אמר שיש מישהי מוכה שהוא רק עוזר לה, ולי לאט לאט היתברר שהוא עזר לה המון , ואני הייתי לבד, דיבר איתה בכל מיני מקומות (לא ציבוריים) ואיתי פיתאום אין תקשורת, והינה גם הבעל של האישה( "הניזקקת" ) מעורב והוא מספר לי שהשכיר בלש פרטי ויש דו'ח חוקר פרטי, אך אין צילומים.
ואני עדיין עם סימני שאלה ..וברקע מלחשים "חברים טובים" שכן תיצאי מהבועה -יש לו מישהי .. והיתקרבויות וריחוק ושוב ושוב ושוב....ואני מרגישה שאני חייה עם סימני שאלה מעליי...
והבטחה ראשונה שלו " אני לא בקשר איתה" -ואני רואה אותו יוצא מהבית שלה ובעיקבות זה שוב מוציאה אותו מהבית בכעס , ומאז מספטמבר ועד ... והוא מבקש שאני אפסיק לעקוב אחריו , ואני מבקשת -בא נשים דברים על השולחן ולא נטאטא אותם מתחת לשטיח , אני תוקפת -הוא מתגונן . בין לבין - פיתאום אור בקצה...ושוב ריחוק.אני מנסה לחשוף-והוא להסתיר...אני מתרחקת והוא מתקרב- אני מתקרבת והוא מתכנס בתוך עצמו ממש מטורף
ואין פיתחי יציאה ...אין אמון ... אין החלטות -ושוב אני חייה בסימני שאלה.. לבד... מה לא בסדר איתנו ? האם אפשר באמת לשכנעו לבא ליועץ( למרות שהוא לא רוצה) ? האם אני צריכה להבין שניגמר? אני לא יודעת ... אני רק יודעת שאני רוצה שהתמרור יתחלף מאדום לירוק...שהכאב והלבד הזה יעברו...
ואוו... למרות שכתבתי המון ...אשמח אם תוכלו לתת לי עצות .. הרבה תודה ,ושבוע טוב @}

[u]ובגלל זה אני צריכה המון לתמרן ולהתקפל ולהתגמש[/u]

האם התמרונים מהווים פגיעה ברגשותייך? אני רק מציעה אפשרות:
קורה שאנחנו כזוג, נסתיר משהו מההורים כי נדע שזה פוגע בהם. אני מכירה מישהי מעל גיל 40 שעדיין
מסתירה מהוריה שהיא מעשנת...

האם הוריו לא יודעים שאתם כבר לא שומרי מסורת? אולי זה משמח אותם שאתם משתדלים בשבילם?
ואולי, אם תשוחחו איתם, יסתבר שאין להם בעיה?

בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה

יש לי בעיה: התחתנתי לפני שנה עם בחור שבא מבית שומר שבת. גם אני וגם הוא לא שומרים שבת, אך מאוד מאוד חשוב
לו "לשמור על הכבוד" של הוריו ולכן אם אנחנו רוצים לנסוע בשבת אנחנו צריכים לדאוג שזה יהיה הרחק מעיניהם של הוריו. ברור שמצב זה מאוד מציק ובגלל זה אני צריכה המון לתמרן ולהתקפל ולהתגמש - וזה ממש מתחיל להמאס... בעלי כל הזמן אומר לי שאני צודקת ושהוא ישנה את זה, אבל לא עומד במילה. הוא מעדיף לפגוע ברגשותיי ולא ברגשות הוריו. עוד לפני החתונה סיכמנו שאנו לא דתיים, אך בגלל הוריו אני צריכה לחיות כמו דתייה. מה לעשות ?

כולנו באותה סירה. לצערינו וצערם...

יעל שלום
אני שטה באותה סירה שלך יש לך איזה שהם חידושים?

אני שמחה שאת מתחילה לראות בעצמך. המשך הסיפור שלי לא קשור לנושא, אז ברשותך נעזוב אותו (יש סוף טוב (-: ). אבל לגבייך: אני מציעה לך לקרוא כמה פעמים ביום את מה שצפריר כתב, ולהישאר בפוקוס על ההתבוננות. אפשר ממש להרגיש איך את מתחזקת |Y| .

זה כל כך מפקח, כמה שבן זוגי עם הדפוסים שלו , משקף לי את עצמי...כל כך קל לכעוס, להאשים על זה שהוא לא שם בישבילי במקום לראות שבאופן בסיסי אני לא שם בישבילי לא פחות. וכמה שאני מכורה לכעס עליו וכמו שתארת שנובע מדברי , כל הזמן עם הפוקוס עליו

ברור לי שכאשר אני נוסעת אליו ויש לי תחושה שאני נתונה לחסדיו כאילו, ותלויה בו( אין לי רכב, וזו עיר אחרת שאין לי בה חברים) זו גם בחירה.
אני תמיד יכולה לקחת מונית הביתה אם זה בלילה או שבת ( אז הלכו 100 שקל אבל אני לא אסירה)
ומראש לתכנן ולהציע מה אני רוצה לעשות כשניפגש. ולהתעקש לדעת מה התוכניות שלו( למרות שמתעקש להגדיר את עצמו כספונטני כל פעם ששאלה כזו עולה) להתיחס לזה כשיעור . תודה לך, זו עזרה גדולה.

אני מאד מתחברת למה שאת כותבת כי זה בה מתוך חוויה דומה ומעניין אותי לדעת, האם בעקבות האנטואיציה הזו שכיוונה אותך לומר לעצמך זו לא האהבה , כדאי להפרד מצאת את מבוקשך?
בבית שגדלתי בו( למרות ששוב! זה לא תרוץ או הצדקה להטיל תאחריות כלפי חוץ) האהבה מותנית, מניפולטיוית, צרת עין,
ולא מכילה: ובשמה מכאיבים. אני מרגישה שמה זה לא אהבה אני לעיתים יודעת לזהות. מפחדת לפספס כשאתקל בה ושאולי מאחורי כל הבלאגן ביננו היא מונחת מולי?? לכן אני מקבלת את עצתך. לעזוב את איך שהוא, להתחיל לפעול למען עצמי... זה מצחיק כי כשקראתי את הדברים המפקחים שצפריר רשם , ונדהמתי מדיוקם, החלטתי לאמץ את עצתו ורק להיות עם הדברים שאמר כמה ימים ללא תגובה. אבל ההבנה שדבריו ודברייך יצרו אצלי גורמים לי צורך עז לשתף ...

תודה רבה, רבה.

[u]איך עברת ממצב שבוא כפי שתארת היית מאוהבת בחבר שלך לשעבר, והיית בעמדה פאסיוית שסובלת מכל העיניין, למצב שבוא התפכחת?[/u]
קשה לי לענות לך. תמיד הייתי מפוכחת. הבנתי שמה שאני מקבלת ממנו הוא לא אהבה, אפילו שהוא אומר ומאמין שהוא אוהב אותי. לא הבנתי למה, אבל ידעתי להיפרד.
לא העלאת הדברים עוזרת. עבודה על עצמי עוזרת. העלאת הדברים שוב מתמקדת בשני במקום בעצמי. מחכה לקבל ממנו במקום לתת לעצמי. להתחיל עם צפריר זה מקום טוב מאוד. כדאי להקשיב לו. שיהיה לך בהצלחה!

[u]לפני שנפרדת מהחבר שלך, הסברת לו מה קורה?[/u]
כשנפרדתי ממנו, לא ממש הבנתי את מה שאני מבינה היום.
כשהבנתי, וניסיתי לדבר איתו, הוא לא כעס - הסגנון שלו הוא לא כעס אלא להפוך כל דבר להתלוצצות, הכל "לא רציני", ליגלוג, קינטור, לעג גלוי, כל הסקאלה. הוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם זה.
אני מבינה את הרצון שלך לעזור לו (כמו שאת מבינה, אני [b]מכירה[/b] את זה), אבל אל תסבירי לו אם הוא לא מבקש הסברים.
ולמענך, הייתי מציעה לך לעשות שינוי בתוך מערכת היחסים ולא ישר לברוח.
פרידה, כרגע, תהיה בריחה.
ואת יודעת מה? אם תישארי ובתוך מערכת היחסים תתחילי לשנות את עצמך - זה, ולא שום הסבר, יתחיל להזיז אצלו משהו. יכול להיות שהמחיר יהיה פרידה, כמו שאת אומרת. ויכול להיות שלא. אבל בשביל עצמך, חשוב לך לעשות את השינוי בתוך היחסים.
אני מציעה שתתחילי במה שצפריר הציע לך, ואולי גם בזה שתתבונני ותשימי לב - בלי לעשות שום דבר שונה בינתיים! - רק תשימי לב מתי קורה הרגע שבו את "נגררת" אחרי משהו שלא רצית. תתבונני, ותתחילי לזהות את שבריר השניה שבו את בוחרת (כן, בוחרת) להיות קורבן.תסתכלי על עצמך. תביני את עצמך. אותו את כבר מבינה. אבל איפה את?
תסתכלי אפילו על התגובה שלך כאן: כמעט חצי מהתגובה שלך עסק בעצם [b]בו[/b] ובאיך אפשר לעזור [b]לו[/b] . גם את נורא רוצה לתת על חשבון עצמך, רואה?

אשמח אם תספרי לי מנסיונך האישי, איך עברת ממצב שבוא כפי שתארת היית מאוהבת בחבר שלך לשעבר, והיית בעמדה פאסיוית שסובלת מכל העיניין, למצב שבוא התפכחת?
מה נתן לך את הכח?
מה" הפיל את האסימון"
והאם את לא חושבת שעל ידי- העלאת הדברים והרבה אהבה אפשר לשנות דפוס כזה? תודה.

לאחת שמכירה: תודה רבה לך על התגובה.
אני רואה את זה, עם כל כמה שזה כואב.שהדרך היחידה היא להפסיק להיות קרבן בעצמי ולהיות שם בשבילי.
לעשות מה שנכון לי, ואם הוא רוצה להצטרף -- שיצטרף.
מה משך אותי אליו??
בדיוק החום והנתינה.
כשהכרנו ראיתי את הצד הקסום בכך. לא ראיתי את האובססיוויות.
העניין הוא שהוא באמת אדם נפלא, הייתי רוצה להראות לו מה קורה לו גם במחיר פרידה כדי שיעזור לעצמו.
לפני שנפרדת מהחבר שלך, הסברת לו מה קורה?
איך הוא הגיב?

יערה,
התיאורים של החבר שלך הזכירו לי את החבר שלי לשעבר, בקטע של העזרה לאחרים. הייתי נורא מאוהבת בו אבל בסוף לא רציתי להתחתן איתו (הוא רצה) בגלל שלא הרגשתי אהובה. הרגשתי שזה "או אני או החברים".
אשתו כועסת עליו נורא. נחשי בגלל מה? בגלל שהיא מרגישה שהוא נותן את כולו ל"חברים" ולעיסוקים שלו - ולה לא נשאר זמן. אין לו זמן למשל לשבת לאכול ביחד איתה ארוחת בוקר. אבל יש לו זמן לקחת חבר שלו לבית חולים במרחק שעה נסיעה, להיות איתו שם בטיפולים, ולהחזיר אותו. הוא לוקח את החבר - לא אשתו של החבר, או מישהו ממשפחתו או משהו כזה. לזה יש לו זמן.
וכשהוא בעצמו היה צריך לעבור איזה ניתוח בבית החולים - נחשי מה! הוא לא סיפר לאשתו! הוא סיפר לי, והוא הלך לשם לבד, עבר את זה לבד, ונהג את עצמו הביתה ביד אחת לבד (הגיבור הגדול).
צפריר לגמרי צודק. זה טיפוס שלא מסוגל לקבל, שבורח מעצמו, שזקוק לשאוב אנרגיה מ"האשה שלו" שהיא מובנת מאליה בשבילו - כדי לתת אותה ל"חברים", והוא זקוק לזה בשביל לקבל הערכה על הנתינה שלו ולהסתיר מכולם ומעצמו את הפחדים שלו ואת ההרגשה שלו שאי אפשר לאהוב אותו סתם בזכות עצמו.
יש לי רעיונות בשבילך, חומר למחשבה:

א. הוא לא רוצה להשתנות (שימי לב כמה הוא לא רוצה לדעת מזה).

ב. איפה הפחדים שלך? מה משך אותך לאדם כזה, שמוותר על עצמו? שלא אוהב את עצמו? שלא מסוגל לקבל? שלא מסוגל לראות אותך כאדם נפרד ממנו, כאדם קיים? שלא מסוגל לאהוב אותך? (ההתנהגות שלו היא לא התנהגות שמביעה אהבה. זאת התנהגות שמביעה חוסר סבלנות, אי כבוד לצרכייך, אי כבוד לבקשותייך וכן הלאה)?

ג. בסיפור שלך בדף השני ראיתי כמה פעמים שאת ביקשת ממנו דברים והוא לא הסכים. רציתי לשאול אותך: אתם אצל חברים. את מרגישה לא טוב. הוא לא רוצה ללכת. למה לא אמרת "טוב, ביי" והזמנת מונית ונסעת לך הביתה?
(אני יודעת למה, יש השיתוק הזה והתקיעות הזאת ואת נשארת כי את צריכה ממנו משהו, את רוצה ש [b]הוא[/b] ימלא את הצרכים שלך. אבל אם יוצאים מהקיבעון הזה מבינים שקודם כל [b]אנחנו[/b] צריכים לדאוג לצרכים שלנו בעצמנו. ואם אנחנו מבינים את זה, אנחנו גם מבינים מה זה אומר, כשאת מוותרת על [b]עצמך[/b] גם כן. אז בשביל עצמך, תתחילי לראות את המקומות האלה.
בשביל לעזור לך, הנה מה שכתבת:
הודעת מראש שאת לא רוצה לבוא לסידורים. אבל אח"כ את כותבת [u]הוא לקח אותי איתו לכל הסידורים[/u] . מה זה לקח? את תיק שהוא לוקח? את הסכמת. את רואה את זה עכשיו? אמרת "לא סידורים"? הוא פתאום יוצא לסידורים? אומרים "טוב, ביי" והולכים!!!! אל תשארי במקום שלא טוב לך! אל תלכי למקום שאת לא רוצה! פה [b]את מוותרת על עצמך[/b] (את רואה למה את איתו... אני כותבת לך מתוך ידיעה פנימית של איפה את ומה קורה לך ואיך את מרגישה ולמה את עושה את זה לעצמך וכמה זה קשה כשאת בתוך זה לתפוס את עצמך ולהתחזק בתוך עצמך. גם את מרגישה שלא מגיע לך אם את לא נותנת, את עצמך. גם את מרגישה ממש [b]חייבת[/b] לבוא איתו כי "הוא צריך אותך" כמו שהוא מרגיש שהוא ממש [b]חייב[/b] לעזור לחברים כי "הם צריכים אותו". אצלך זה בזוגיות, אצלו זה כלפי חוץ. אבל זה אותו דבר. את רואה את זה עכשיו?
[u]יושבת שם שעות ומתייבשת[/u] - זה רק את. הוא לא "מכריח אותך". את יכולה בכל רגע לקום וללכת. תשאלי את עצמך: למה, למה אני לא קמה והולכת? מה אני מרגישה שגורם לי להפוך את עצמי לקורבן ולחכות ש [b]הוא[/b] יתייחס אלי יפה, במקום להפסיק להיות קורבן ולהגיד "טוב, לא מתאים לי כרגע, ביי!"
ואם את תקומי ותלכי בכל המצבים האלה, או מראש לא תגיעי - אז את תתחזקי. וכשתתחזקי פחות תהיי תלותית בו. והוא אולי יגלה פחות עניין בך. הוא זקוק לאשה תלותית לצדו. תלותית וכועסת אבל תלותית. הוא צריך מישהי שזקוקה לו, מישהי שכל כך "רוצה אותו" שהיא מוכנה להיגרר אחריו למרות רצונה. זה מזין אותו. זה נותן לו את הכוח. ואם את חזקה אז הוא לא יכול לשאוב ממך את הכוח. ואז הוא מפחד. הוא מפחד שלא צריך אותו. הוא מפחד שאין לו כוח משיכה. מה מפחיד אותך שאת כל כך זקוקה להניח לכוחות שלך להישאב החוצה?
סליחה שכתבתי כל כך הרבה, לא התכוונתי, אבל אני מקווה שתקבלי את זה בצורה חיובית.

ניראה לי ששווה לברר בינך לבין עצמך אם את לא חווה משיכה בכלל, או שאת לא חווה משיכה אליו.
יכול להיות שעייפות ושחיקה בחיי היום יום פגעו באנרגיה המינית שלך. ואולי שווה לנוח יותר, לעשות גם דברים בשביל הנפש...
אולי כעסים מודחקים על בן זוגך יוצאים כהענשה, שכן תארת אותו כאדם אוהב סקס וזה נימנע ממנו.
מה קרה בשנה האחרונה ? מה היה לפניה?
אולי תנסי למצא נקודת מפנה או תקופה שבה חל השינוי ולברר מה קרה שם.
אם זה פשוט נובע מעייפות, אולי שווה לצאת לחופשה זוגית רומנטית שתשיב את הכוחות ואולי גם את התשוקה?

אני נשואה שמונה שנים ובשנה האחרונה אני מרגישה שאני כלל לא נמשכת לבעלי, אין לי רצון בסקס אני מעדיפה לישון וגם העייפות גומרת לי את כל החשק, לא נעים לי אבל ממש לא בא לי מה לעשות? אני ממש מתוסכלת מהמצב במיוחד שבעלי מאוד אוהב אותי וגם אוהב מאות סקס, הוא מרגיש שאני לא נמשכת אליו יותר.

כן, דיברתי איתו על זה, והוא טוען שמאד רוצה שאני אסמוך עליו, שהוא אדם חברותי וחסרים לו קשרים. לא רואה מניעה להיות בקשר עם אישה שנעים לו לדבר איתה. אמרתי לו שטון הדיבור שלו אינטימי מדי לטעמי. וגם כאשר פגשתי אחת מהן, היתה שם אווירה שיש להם איזה שהוא ביחד. אני לא קנאית מטבעי, אבל אני בהחלט חשדנית מטבעי וקשה לי לתת אמון בקלות, הוא צריך להיבנות ואני זקוקה לתחושה שאין מניפולציות. בקשר למה ששאלת -- אם יכול להיות שזה שם כדי לעורר את קנאתי -- לדעתי זה משהו לא מודע שהוא זקוק להרגיש: שנשים זקוקות לעצתו, להקשבתו, זה מחמיא לו וגורם לו להרגיש נחשק. אולי. זו ההשערה שלי. הבעיה שלי היא האם ללכת אחרי תחושות הבטן הרעות ולפוצץ את הקשר, או להבין שאני באה אליו כבר עם מטענים של חוסר אמון, חשדנות,חוסר בטחון עצמי. סה"כ אני זוכה ממנו להרבה ביטויי אהבה.

ועוד מילה, ששוב, אני לא יודעת אם היא תעזור:
אשה צריכה להרגיש בטחון ביחסים שלה עם אהובה.
המצב בו אשה אומרת לעצמה "הוא עושה דברים שגורמים לי להרגיש רע, אבל אני אעבוד על עצמי כי בעצם האשם הוא בי", מרגיש לי לא טוב.
כתבתי מתוך הנחה שאת לא מכירה את עצמך כקנאית כפייתית מיחסים קודמים.
(אבל גם אם כן, זו בהחלט, לדעתי, לא רק עבודה שלך, לדאוג שתרגישי טוב ביחסים האלה.)

טוב אני אשאל את השאלה המתבקשת: דיברת איתו על זה? הוא יודע שזה חורה לך?
ותגובה ישר מהבטן מהאשה הקטנה והקטנונית: את לא צריכה לסבול את זה.
זה מערער ומביך ומעורר קנאה. אני מבינה אותך לגמרי.
אולי זה קשה במיוחד כי זוהי רק תחילת הקשר.

זה לא הוגן לעשות לך את זה וזה גם לא הוגן לדרוש ממנו להפסיק.
בקיצור זה לא הוגן שהוא שם אותך במצב הזה. אם היה מזמין את החברות האלה להכיר את ביתכם, להכיר אותך, זה היה נראה אחרת, לא? אולי עדיין היה נצבט בך משהו, אבל לפחות חלק מהמסתורין היה מתפוגג.
יש סיכוי שהוא עושה את זה כדי לעורר את קנאתך?
אגב, זה מדהים שלמרות הכל את מבינה שאין לך זכות למנוע את זה ממנו. זה לא מובן מאליו להיות מודעים לזה כשמקנאים.
בקיצור אני לא יודעת אם עזרתי לך אבל קבלי את השתתפותי במצב המתסכל הזה. מבינה אותך.

יש לי בעיה שנוגעת גם בנושא הכעס בזוגיות, ואני מרגישה שהמצב הוא קיצוני מבחינת התסכול והטינה שנוצרת.
יש לי בן זוג שאוהב אותי, ואני אותו, אבל מתחילת הקשר חברות שלו לשעבר וגם ידידות מתקשרות לדבר, לשתף, לשאול מה נשמע, וזה, מתוך החוויה שלי, פוגע, מערער אמון ונותן תחושה שיש לו אינטימיות עם נשים אחרות. אנחנו לא מצליחים לפוגג את המתח שזה יוצר בינינו . אני מנסה לומר לעצמי שאני צריכה לעבוד על הבטחון העצמי שלי ולהאמין שהוא נאמן רק לי. אבל הפגיעה היא אדירה בכל פעם. מרגישה שיש לי צורך להעמיד את הגבולות האלה -- או אני או הידידות/אקסיות, אבל כאן נראה לי שאני פוגעת בצרכים החברתיים שלו. אני רוצה לציין שהנושא הזה מבחינתי ממש מונע מהקשר להתקדם לפסים רציניים יותר של להתחתן ולהקים בית. וחשוב לי לשמוע את דעתכן בנושא. האם דרישה כזו היא לגיטימית?

חשוב לי להוסיף שהפגיעה מבחינתי נובעת מהטון האישי, האיכפתיות שהוא מפגין כלפיהן בשיחה. זה מה שגרם לי להתאהב בו: שאכפת לו, שהוא אדם חם. אבל איפהשהו יש כאן משהו שצורם לי, כשזה מופנה לאישה אחרת.
ואני נקרעת בשאלה אם אני קנאית שצריכה להשתלט על עצמה כדי לא לאבד בקנאותה אדם חם ואיכפתי כל כך, או מישהי שנתונה למניפולציה רגשית, אם לוקחים את זה לקיצוניות השניה, וכדאי לי מהר להימלט מאדם שמכאיב לי כל כך? המצוקה שזה גורם לי נובעת מהתחושה הבסיסית שיש כאן משהו מפלרטט, משהו שעושה לי כאב בטן כל פעם שהוא קורה... ממש מרגישה שזקוקה לעצה טובה איך להבחין האם יש כאן תמרור אזהרה או שזה סתם קנאות, חוסר בטחון שלי?