על ידי דפנה* » 25 אפריל 2016, 10:30
באתי לשתף.
הרבה זמן ידעתי שאני יודעת לכרוע מצוין, לאורך זמן, בלי לסבול מהתנוחה, והייתי מאוד מבסוטה מזה.
רק מה, לכרוע ומיד לקום היה בעייתית בשבילי. נגיד לכרוע כדי לאסוף פיסת נייר תועה מהרצפה. זה לא נוח, זה מעבר חד מדי. אז בשביל זה התכופפתי, רק בשביל דברים קטנים כאלה, זה הכול. בגדול - אני יודעת לכרוע מצוין.
לאט, בהדרגה, עם השנים, הגב שלי התחיל להגיד די. בלחש, בקול נמוך, בקול חזק יותר, לאחרונה הוא צועק בכל כוחו: דיייי!!!!!
אחרי יום של כאבי גב מהגיהינום החלטתי שדי, אי אפשר יותר. שרירי הגב שלי לא יכולים להמשיך לקחת על עצמם את העבודה של שרירי הברכיים.
זו הייתה ודאות פנימית מאוד מאוד חזקה, שמילאה את כולי: אני לא מוכנה להתכופף. אין מצב.
למחרת כרעתי על כל דבר. מסתבר שהדברים המעטים והקטנים האלה הם רבים מאוד. כרעתי - עשיתי מה שצריך - התרוממתי. הברכיים מחו בתוקף. אם הייתי באיזה מצב שאנטי של "קשב לגוף" הייתי אומרת לעצמי - טוב, לאט לאט, בהדרגה, כל פעם ניתן לגוף להתמודד עם אתגר אחד חדש וכשהוא יסתגל נעבור לאתגר הבא. אבל הפעם הייתי במוד אחר. רכבתי על הגל. הייתי קצרת רוח - כאן ועכשיו הברכיים שלי ילמדו מחדש את התפקיד שלהן. אני זקוקה לזה וזה לא סובל דיחוי.
אני לא אומרת שתמיד כדאי לעבוד כך, אבל בנסיבות המסוימות האלה זה היה מצוין בשבילי.
אז הגב עוד בוער כולו מאתמול, והברכיים משוועות שהן מתמוטטות, ואני לא מוותרת - פעם אחר פעם הברכיים הדואבות האלה יתגייסו לכל פעולת כריעה שצריך. באמת, התברר שצריך המון. שכל היום אני מתכופפת.
למחרת הברכיים היו תפוסות לגמרי, והרגשתי שבאמת אין מצב להעמיס עליהן עבודה. והגב, הגב קצת פחות כאב אבל עדיין. ואני עוד הייתי סגורה על "אין התכופפויות". אני זוכרת פעם אחת שנתתי לזה ביטוי בקול. האיש הציע לי לראות משהו מעניין במפה שהייתה תלויה על הקיר, אני ראיתי שזה לא בגובה העיניים ואמרתי: "אני לא מתכופפת". חד וחלק. פשוט אין מצב. שרדתי איכשהו יום בלי לכרוע ובלי להתכופף. על המון דברים ויתרתי. כשהיה צריך - עברתי לשבת ממש על הרצפה, לעשות מה שצריך, ולקום לאט לאט, בתמיכת חפצים (הברכיים כואבות!)
הלאה. יום שלישי לתרגול. קמתי בבוקר וגיליתי שהברכיים כבר בסדר. גם הגב כבר לא ממש כואב, אבל אני לא אפול בפח. אני יודעת שטיפונת הזנחה מצדי והוא שוב יצעק. חזרתי לכרוע על כל צעד ושעל. הברכיים חזרו להתמרד. אני לא זזתי מעמדתי. תתרגלו, ברכיים יקרות. אתן חוזרות לתפקד.
למחרת שוב הייתי תפוסה, אבל זו הייתה הפעם האחרונה. כל עוד השרירים תפוסים ויתרתי על כריעה, והתמדתי בסירוב להתכופף. אבל ברגע שהברכיים הרגישו בסדר, הן חזרו לעבוד במשרה מלאה, ועושות כך עד היום בלי תלונות.
הפלא ופלא. לכרוע-להתרומם. כמו לפתוח ולסגור את כף היד. כמו לעלעל בספר קדימה ואחורה. פעולה כל כך פשוטה. הצירים משומנים. פעם זה היה נראה מעבר לגבול האפשר - היום זה שייך לי לגמרי.
אני כל כך גאה.
באתי לשתף.
הרבה זמן ידעתי שאני יודעת לכרוע מצוין, לאורך זמן, בלי לסבול מהתנוחה, והייתי מאוד מבסוטה מזה.
רק מה, לכרוע ומיד לקום היה בעייתית בשבילי. נגיד לכרוע כדי לאסוף פיסת נייר תועה מהרצפה. זה לא נוח, זה מעבר חד מדי. אז בשביל זה התכופפתי, רק בשביל דברים קטנים כאלה, זה הכול. בגדול - אני יודעת לכרוע מצוין.
לאט, בהדרגה, עם השנים, הגב שלי התחיל להגיד די. בלחש, בקול נמוך, בקול חזק יותר, לאחרונה הוא צועק בכל כוחו: דיייי!!!!!
אחרי יום של כאבי גב מהגיהינום החלטתי שדי, אי אפשר יותר. שרירי הגב שלי לא יכולים להמשיך לקחת על עצמם את העבודה של שרירי הברכיים.
זו הייתה ודאות פנימית מאוד מאוד חזקה, שמילאה את כולי: אני לא מוכנה להתכופף. אין מצב.
למחרת כרעתי על כל דבר. מסתבר שהדברים המעטים והקטנים האלה הם רבים מאוד. כרעתי - עשיתי מה שצריך - התרוממתי. הברכיים מחו בתוקף. אם הייתי באיזה מצב שאנטי של "קשב לגוף" הייתי אומרת לעצמי - טוב, לאט לאט, בהדרגה, כל פעם ניתן לגוף להתמודד עם אתגר אחד חדש וכשהוא יסתגל נעבור לאתגר הבא. אבל הפעם הייתי במוד אחר. רכבתי על הגל. הייתי קצרת רוח - כאן ועכשיו הברכיים שלי ילמדו מחדש את התפקיד שלהן. אני זקוקה לזה וזה לא סובל דיחוי.
אני לא אומרת שתמיד כדאי לעבוד כך, אבל בנסיבות המסוימות האלה זה היה מצוין בשבילי.
אז הגב עוד בוער כולו מאתמול, והברכיים משוועות שהן מתמוטטות, ואני לא מוותרת - פעם אחר פעם הברכיים הדואבות האלה יתגייסו לכל פעולת כריעה שצריך. באמת, התברר שצריך המון. שכל היום אני מתכופפת.
למחרת הברכיים היו תפוסות לגמרי, והרגשתי שבאמת אין מצב להעמיס עליהן עבודה. והגב, הגב קצת פחות כאב אבל עדיין. ואני עוד הייתי סגורה על "אין התכופפויות". אני זוכרת פעם אחת שנתתי לזה ביטוי בקול. האיש הציע לי לראות משהו מעניין במפה שהייתה תלויה על הקיר, אני ראיתי שזה לא בגובה העיניים ואמרתי: "אני לא מתכופפת". חד וחלק. פשוט אין מצב. שרדתי איכשהו יום בלי לכרוע ובלי להתכופף. על המון דברים ויתרתי. כשהיה צריך - עברתי לשבת ממש על הרצפה, לעשות מה שצריך, ולקום לאט לאט, בתמיכת חפצים (הברכיים כואבות!)
הלאה. יום שלישי לתרגול. קמתי בבוקר וגיליתי שהברכיים כבר בסדר. גם הגב כבר לא ממש כואב, אבל אני לא אפול בפח. אני יודעת שטיפונת הזנחה מצדי והוא שוב יצעק. חזרתי לכרוע על כל צעד ושעל. הברכיים חזרו להתמרד. אני לא זזתי מעמדתי. תתרגלו, ברכיים יקרות. אתן חוזרות לתפקד.
למחרת שוב הייתי תפוסה, אבל זו הייתה הפעם האחרונה. כל עוד השרירים תפוסים ויתרתי על כריעה, והתמדתי בסירוב להתכופף. אבל ברגע שהברכיים הרגישו בסדר, הן חזרו לעבוד במשרה מלאה, ועושות כך עד היום בלי תלונות.
הפלא ופלא. לכרוע-להתרומם. כמו לפתוח ולסגור את כף היד. כמו לעלעל בספר קדימה ואחורה. פעולה כל כך פשוטה. הצירים משומנים. פעם זה היה נראה מעבר לגבול האפשר - היום זה שייך לי לגמרי.
אני כל כך גאה.